אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ח

ובאמת מביא בבן איש חי בפרשת וישב "רמז יפה לחנוכה" מהתורה. כשנעיין בפסוקים הראשונים של חומש בראשית, נגלה כי המילה הכ"ה מהמילה בראשית היא המילה אור, וזהו רמז לחג האור = חנוכה, החל בכ"ה בכסלו. התורה היא מקור האנרגיה של עם ישראל לעמידה מול כל העומדים עלינו לכלותינו... וממילא בכוח כזה לא יתבטל חנוכה לעולם!

      והבור ריק אין בו מים. אומר רש"י אבל נחשים ועקרבים יש בו. "אין בו" ר"ת א'בל י'ש ב'ו נ'חשים ו'עקרבים .

      בחנוכה מדליקים 44 נרות עם השמש, וזה מרומז במלה "נחמד" נר חנוכה מ"ד נרות, ונחמד מרמז על כלל ישראל שהם נחמדים למעלה ונחמדים למטה .

      בעלי המוסר מפרשים שמים נמשלו לתורה, וזה הפירוש אין בו מים פירוש אם אין תורה באדם אלא ריק הוא, אז מיד באות המידות הרעות שנחשבות כנחשים ועקרבים .

זאלסט יא האבן -  הצדיק הרה"ח ר' דוד לייב שוורץ זצ"ל   ) מתוך "בחוזק יד "(

      המראה דלהלן לא היה חריג בנוף ליד בתי הכנסת בעיר :   כשיצא מבית הכנסת לאוויר הרחוב, פגש בשני יהודים ששוחחו ביניהם .   הושיט למולם יד זריזה ועיניים מבקשות. השניים השיבו בקרירות: "אין לי." "זאלסט יא האבן! שכן יהיה לך!" קרא בפסקנות לעומת הראשון, הוא לא הסתפק בכך, במקביל פנה לחברו, הרי גם לו מגיעה ברכה מכל הלב : "  זאלסט יא האבן!" – שכן יהיה לך  !"  לימים, יכלו לשמוע את אותו משפט "זאלסט יא האבן" מפיו של אוסף צדקות אחר, ולא היה לזה את אותו צליל. המילים היו זהות. המנגינה היתה שונה. זו הייתה מנגינת הלב של ר' דוד לייב שנעדרה מהמילים. לב, אי אפשר להעתיק. לב אי אפשר לחקות. זר לא יבין... את ה"כוונתי רק שליהודים יהיה טוב" אי אפשר לקנות בזול. ה'טוב לב' שהתבטא באמרה זו "זאלסט יא האבן" רוכשים רק בעמל רב .

      פעם כשאמר ליהו די שפטרו בלא כלום "זאלסט יא האבן", הגיב האיש כמתריס ב"צדקות": "אני רוצה שיהיה לי, אבל גם אז לא אתן לך ..."  ר' דוד לייב חייך, אהבת ישראל שבו הוסיפה נדבך נוסף, וזו השתלבה בפקחותו. "אני אמשיך להפציר, לנדנד, ואני מאחל לך שהשי"ת יעזור שיהיה לך הרבה כל כך, עד שכאשר תרצה להפטר ממני, תאמר לי – קח לך כמה שתרצה ולך לך ממני!"  ) מפי י'מ .(

      ישבנו סביב שולחן עגול באולמי 'אור יהושע'", סיפר בעל המעשה הרב י' מ' ק', "ר' דוד לייב התקרב לשולחן והושיט יד של שנורר.  ראשון הנוכחים הגיב "איך האב נישט – אין לי." ר' דוד לייב השיב,  כדרכו: "זאלסט יא האבן! שכן יהיה לך!" גם השני הפטיר: "אין לי." אף הוא זכה מר' דוד לייב לאותה ברכה – "שיהיה לך!" כך השלישי, הרביעי, החמישי, השישי והשביעי. כל יושבי השולחן השיבו "אין לנו" או שהגיבו בתנועת התנצלות שמתפרשת כך (והכוונה היא, בדרך כלל, אין לי בשבילך, אין לי למטרה זו). והוא העניק להם בחום את הברכה "שכן יהיה לך". כשהגיע אלי, הוצאתי ונתתי לו סכום הגון. הוא הזדרז להמטיר עלי ברכות לתורה,  ליראת שמים, ל חסידשקייט, לנחת וכו'. ר' דוד לייב המשיך לשולחן הסמוך,  בחריצות השמורה לאוספי מצוות, לאו דווקא לאוספי מטבעות. פסעתי אחריו, קרבתי אליו ושאלתי בנימה של טרוניה: ' ר' דוד לייב, כל יושבי השולחן לא נתנו לך כסף, דחו אותך בקש, ולהם הענקת ברכה לכסף – "זאלסט יא האבן". ואילו אני, שנתתי לך כסף, אותי לא בירכת בכסף, אלא ברוחניות... מה פשר הדבר?'  ר' דוד לD7יב חייך. והחיוך שלו, מי שזוכר, היה מלא וגדוש בחיוך זך, אך הפעם היה זה חיוך רווי רצינות במבט שופע טוב. לרגע שתק ואח"כ אמר: ' כשהתחלתי לאסוף כסף, אמר לי אחד מגדולי אוספי הצדקה בירושלים )הוא נקב בשמו): לכל 'בעל צדקה' שהולך לקבץ ממון מתלווה מלאך , וכשהנתבע לתת מגיב במילים "אין לי", המלאך עונה אחריו א-מ-ן... הבנת ? לכן אני מזדרז לברך 'זאלסט יא האבן'. זאת כדי שה 'אמן' יחול על ברכתי )או לפחות – גם על ברכתי(. אבל אתה לא היית זקוק לכך. הרי אתה נתת'..." )ראה מדרש רבה רות פ"ה: "אמר ר' אבון, העני הזה העומד על פתחך,  והקב"ה עומד על ימינו, אם נתת לו, זה שעומד על ימינו מברכך, ואם לאו הוא עתיד להיפרע מאותו האיש, שנאמר כי יעמוד לימין אביון" ציטוט המדרש ע"י הרב ב' לב(.  בעל המעשה ששמע את הדברים החל להסתפק האם מתלווה אליו מלאך או שמא זה הוא עצמו... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט' אב ה'תשע"ז

בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל!

כותב הגר"ש פינקוס: והנה עצם המובן בדברי חז"ל "שפך חמתו על עצים ואבנים", ודאי אין הכוונה שמאחר והיה מדובר בגזירת כליה על כלל ישראל, הקב"ה, כביכול העדיף להשאירם בחיים, וכדי לשכך את כעסו החריב את בית המקדש, וכשם שלהבדיל פעמים כשילד קטן מכעיס את אביו, במקום לכעוס על בנו, נוטל האב אבן, ומנפץ את שימשת החלון, וכך הוא נרגע... חלילה וחס להבין כך את העניין! 

     ישנו משל מופלא שכמדומה מאיר לנו את כל העניין באור אחר. משל לצייר, אומן מומחה אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא, בו ישקיע את כל כישרונותיו וישקיע עבודה מאומצת. הוא עלה על הר גבוה שממנו נראה נוף רחב מרהיב עין, ישב שם וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה. את כל מהותו הוא השקיע ביצירה זו, עד שהוציא מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, ממש 'יצירת חייו'. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד עם חברו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נפלאה וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב, ומאחר ומקרוב לא ניתן כל כך להבחין בכללותה של התמונה, לכן הניח את הציור והחל לפסוע אחורנית   תוך כדי ריכוז והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה. וכך פוסע הוא פסיעה אחורה, ועוד אחת, ואינו שם לב כי מאחוריו, במרחק כמה פסיעות, תהום פעורה... חברו זועק לעברו: "עצור! יש תהום", ואילו הוא - כל כולו מרוכז בציור שלפניו, ביופיו ובהדרו. הוא פוסע עוד פסיעה אחורה ולא שועה לזעקות חברו. כשחברו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור, ולקרוע אמר לו חברו: "בוא וראה מה עשיתי, התבונן מאחור: עוד פסיעה אחת מתוך ריכוז בציורך, היית נופל לתהום!". 

     כמדומה, שזהו המובן הפשוט והאמיתי של המושג "שפך חמתו על עצים ואבנים". בזמן שבית המקדש היה קיים, כלל ישראל שקעו בעבירות [בבית ראשון – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובבית שני - שנאת חינם]. אחת הסיבות לכך ויתכן שהיא הסיבה המרכזית והנוראה מכולן היה עצם מציאותו של בית המקדש! לכלל ישראל היה בית שבו, כביכול, היה גר עמם בקרבה נוראה ה' א-לוקי ישראל, אבינו אב הרחמן, והיה משפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים; ביום כיפור התכפרו להם כל עוונותיהם ע"י השעיר המשתלח, וכמו שמובא ברמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ב): "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכול מתכפר בשעיר המשתלח" - מיום כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים. ולא עוד אלא אף במשך כל השנה כולה יהודי שעבר עבירה [כגון חילול שבת] הביא קרבן והתכפר לו -"למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עוונותיהן של ישראל" (יומא לט ע"ב). כאשר עמד לפני היהודי ניסיון או מכשול כלשהו, הוא ידע כי במקרה הגרוע ביותר, מעשהו 'יעלה לו' בקרבן... 

     אילו בית המקדש לא היה נשרף... בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל, אומר הגר"ש פינקוס, ואם בית זה לא היה נשרף, רח"ל לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. הם היו שקועים כל כולם בתוך החטא בלי לחוש זאת! כמו אותו צייר שהיה מרוכז כולו ביצירתו. גם מבטם של כלל ישראל היה כה מרוכז בקדושה ובקרבה להשי"ת שזכו לה בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם וחיו בתחושה שניתן לעשות כל העולה על רוחם, ובית המקדש יכפר... [משא"כ לאחר החורבן יודע כל יהודי שאם יחלל שבת, עבירה זו תיגרר עמו עד סוף ימיו. ישנן עבירות שתשובה מכפרת, וישנן כאלו שרק ע"י ייסורים. דבר לא פשוט כלל וכלל!]. כך התרחקו כלל ישראל אחורה מהקב"ה פסיעה אחר פסיעה, והקב"ה זעק "עצרו! עצרו!, וללא הועיל. מאחר וכך היה המצב, לא נותר להקב"ה אלא "לשפוך חמתו על עצים ואבנים" - להחריב את בית המקדש עצמו. 

     משל למה הדבר דומה? פעמים רואה אב את בנו הקטן רוכב על אופניו בכביש בין המכוניות, וממש מסכן את חיו. האב כועס עליו כעס גדול ומבקש להכותו מכות איומות כדי ששוב לא ינהג כך, אולם במקום זה הוא שובר לו את האופניים, ובכך ניטלת מהילד האפשרות לחזור על מעשיו הנלוזים. זו הכוונה "שפך חמתו על עצים ואבנים" - לא שבירת שימשה של חלון כדי לשכך כעס, אלא שבירת הכלי המהווה את סיבת האבדון, כתחליף לגזירת הכליה שנשקפה לכלל ישראל. כך נפתרת הבעיה על הצד היותר טוב. כלומר יסוד העניין הוא: חורבן בית המקדש הגיע כאשר הבניין עצמו היווה סיבה לחורבן גדול יותר וכלשון הפסוק (ירמיה ז, יא): "מערת פריצים היה הבית הזה". לכן הנוסח הוא "מזמור לאסף" ולא "קינה לאסף", כי אף שהיה זה אסון, ובאמת הננו בוכים עליו מדי שנה בשנה, אולם מאידך דווקא בחורבן הבית הייתה טמונה הצלתם של כלל ישראל. ("תפארת שמשון" עמ' כ ואילך) ולכן בחצות, שבו היה עיקר השריפה קמים ונשבר חלק מהאבלות. בית המקדש תפקידו לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים. ועם ישראל השתמשו בבית המקדש באופן שגרמו את ההיפך והתרחקו מהקב"ה לא נותרה הברירה אלא להחריב את בית המקדש.

"הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"

פעם לאחר תפילת שחרית פנה הצדיק משינאוא זצ"ל אל הקהל ואמר להם: "מהו שכתוב "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"? אלא שאנו אומרים שמשיח עתיד לבוא במהרה בימינו, ובית המקדש יהיה על מכונו וזבולו, אבל מה אנו יודעים מה זה משיח ומה היא ירושלים ומהו בית המקדש?!" אלא, צעק הרה"ק בקול גדול שהדיו התגלגלו מחוץ לבית המדרש: "הנביא אומר הרימי בכוח קולך! צעקו, יהודים, קראו בקול רם, שאנו מאמינים שיבוא משיח, ותבנה ירושלים, ותכונן בית המקדש, למרות שאין לנו מושג בהם וברוממותם. ובזכות האמונה וההשתוקקות נגאלו בני ישראל בעבר ויגאלו אף עתה".

 נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה מ) (ווי העמודים)

ַ     נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה מ ( והנה בפרק שירה יש בעלי חיים שאומרים את הפסוקים האלו, רציפי אומר: נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם  . חסידה אומרת: דַבְרּו עַל לֵב יְרּושָלַיִּם   וְקִּרְאּו אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאתֶיהָ . [ויעוין עוד שם שגם זבוב ואווז אומרים פסוקים מהפטרה של נחמו[.

     רציפי: במבי"ט כתב שאינו יודע מה זה רציפי, אולם בספר כנף רננים כתב, שרציפי הוא הנקרא 'פינגווין' , זה עוף שחי בקוטב הדרומי, כשבחורף הטמפרטורה יכולה להגיע לארבעים מינוס, ובנוסף לכך יש שם רוחות עזות שכמעט אף בעל חיים אינו יכול לשרוד בקור הגדול הזה. כל בעלי החיים האוהבים את החום,  כשמתחיל הקור במקום מושבם נודדות מיבשת ליבשת כדי להגיע למקום חמים, גם הפינגווין כמו יתר ה בעלי חיים אוהב חום, אבל הוא אינו נודד לשום מקום, הוא נשאר במקום מושבו, ולמה כי הוא יודע שאמנם כעת קר, אפילו קר מאד, אבל מיד לאחר הקור מגיע האביב החמים, ואז כבר יהיה לו טוב. וכדי שלא לאחר את תחילת ימי האביב, ושאז יש מזון בשפע, הוא נשאר בקור הגדול, ומסכים לסבול כמה חודשים של קור נוראי, כדי שמיד בבוא האביב, הוא מיד יוכל לקבל מזונו, [כמובן שהכול זה חכמת השי"ת כדי שנוכל ללמוד ממנו את תכונותיו וכדלהלן :[. וכיצד מחזיק הפינגווין מעמד בקור הנורא, בנוסף על הנוצות שהקב"ה ברוב חסדו ברא לו, ובנוסף לכך ברא לו הקב"ה עור עבה מאד, ועוד כמה דברים שהקב"ה ברא לו בטבעו, שיצליח להחזיק מעמד בקור הנורא.  אבל כל זה עדיין לא מספיק להחזיק מעמד בקור הנוראי, אלא שהקב"ה ברא בהם טבע מאד חכם, כל העופות יחד, שמספרם יכול להגיע למאות רבות, מסתדרות בעיגול, כאשר כל אחד מכניס את ראשו תחת נוצת רעהו,  והם עומדות צפופות זה עם זה, כך שהחום הטבעי שיש בגופם, יחד עם הנוצות, מחממות זו את זו, וכך הן מצליחות להחזיק מעמד בקור הנוראי. כל אחת בעצמה למרות כל ההגנה הטבעית שהקב"ה ברא לה, לא הייתה מצליחה להחזיק מעמד, ורק בהתאחדות המשפחה הן יכול להחזיק מעמד ולעבור את הקור הנוראי.  ולכן הן נקראות רציפי, שהן עומדות רצופות זו בצד זו, כדי שיוכלו להחזיק מעמד.

     הקב"ה החליט ברוב רחמיו, שהטוב ביותר בעבורנו שנצא לגלות, הגלות היא קור נוראי בעבודת ה', רוחות חזקות של כפירה והשכלה ושאר מרעין בישין מנשבות בנו בעוז, בנוסף לכך נגזר עלינו עול הגלות הקשה של עוני וייסורים קשים. וכי נברח מהייסורים, וכי נלך למקום אחר, ונחשוב שאולי שם יהיה יותר טוב,  הקב"ה כשמוציא אותנו לגלות, אמר לנו נחמו נחמו עמי, בואו תלמדו מהעוף הזה, כיצד אפשר לעבור את הגלות בשלום. על ידי שני דברים עיקריים, א. להישאר במקום, לקבל את הייסורים באהבה, לא לבעוט בייסורים הבאים מאתו יתברך, ולא להתרעם על מידותיו יתברך, כי לא יתכן הטוב שאנו מצפים לו, אלא בקבלת הרע והייסורים באהבה, ולא יתכן לצפות לאור הישועה, אם לא תקדם חושך הייסורים, כמו הפינגווין הבוחר להיות בקור הנורא, כי הוא מצפה לאביב. ב. העוף הזה מלמדנו איך להקל מעלינו הצרות והעוני שלא נרבוץ תחת המשא הגלות והשעבוד, על ידי שנאמץ את טבע הרציפי שהחכימה הקב"ה להתחבר יחדיו , ועל ידי החיבור יתחזק החום הטבעי בכפל, ועל ידי זה יקל מעליהם הקור, גם אנחנו אם נהיה בגלות בודדים,  כל אחד ואחד לעצמו, לא נצליח לעבור את הגלות הקשה, אולם אם נצטרף ונתאחד כולנו כאיש אחד, בסבל והתלאות , ואיש את רעהו יאמר חזק, בעזרת השם נוכל לעבור את הגלות הקשה, ולהגיע לאביב המצופה במהרה בימינו.

     החסידה אומרת את הפסוק השני, 'כי לקתה מיד ה' כפלים' החסידה היא חיה שעושה חסד עם חברותיה,  וכתב מרן הגר"ח קניבסקי בספרו על פרק שירה, טבע החסידה היא שהיא אוהבת חום, וכשמגיעים ימי הקור באירופה, הם נודדים לכוון מקומות החמים, ויש לה זמן קבוע בשנה מתי היא נודדת, היא לא מקדימה ולא מאחרת, כמו שכתוב בירמי' (פר' ח) 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה' (עי' רש"י שם) והוא לרמז על הגאולה שיבוא, כשיגיע הזמן לא יאוחר, וזהו השירה שלה 'דברו על לב ירושלים וגו' כי מלאה צבאה', כשיגיע הזמן של הגאולה. [ועוד כשהיא חוזרת היא חוזרת למקומה המדויק, ואינה משנה את מקומה, כך גם עם ישראל יחזרו למקומם המדויק[.  אולם יש שפירשו שמונח כאן עומק נוסף, שעל ידי החסידה נוכל ללמוד כיצד נוכל לצאת מהגלות ביתר מהירות, החסידה כשהיא שולה מזון, היא אינה אוכלת הכול לבדה, אלא היא מתחלקת עם המזון גם עם חברותיה, כלומר כואב לה המצב שהיא שבעה ולחברותיה אין מה לאכול, ובנוסף לכך שיש כאן מדת חסידות,  יש כאן גם שכל ישר, כי גם חברותיה כשהן שולות אוכל, היא גם מקבלת חלק ממאכלן, [ולכן נחשבת היא לעוף טמא, כי בכל זאת, היא עושה חסד רק עם חברותיה, ולא עם שאר בני מינה]. והנה יש ללמוד מכאן עומק נורא, יש גזירה כמה אנו צריכים לסבול בגלות, והנה אם כל אחד יסבול את כל הגלות שנגזר עליו,  הרי שצריך לעבור כל כך הרבה שנים, עד שיסתיים כל מה שנגזר על ישראל לעבור בגלות. אבל יש עצה "חסידה" - מה העצה, שכל אחד יתחלק עם חבריו, דהיינו כשאדם רואה את הצרה שנגזר על חברו והוא מצטער עמו, הרי שחסך חצי מהגלות, כי אם נגזר עליו על דרך משל שיסבול במשך ימי חייו בארבע מחלות ל"ע, הרי כשהוא רואה את חברו חולה במחלה, והוא מצטער עליו כאילו שהוא חלה במחלה, הרי שחסך ממנו מחלה אחת, וכך כיוצא בזה. ואם כן אם באמת נפנים זאת, וכל אחד יצטער באמת עם הצער של השני, אפשר לצאת מהגלות במהירות עצומה. וזה מה שהנביא זועק, מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאותֶיהָ איך לקחה כפלים, אם נצטער גם עם הצער של חברנו, כמו החסידה שמתחלקת עם הצער של חברותיה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ה

"אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (במדבר כג,יג). כאשר אתה מוצא חסרונות בישראל, אין זה אלא ב"קצהו", ביחידים, ולא בכלל ישראל. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

     לרבה של קובנא הגה"צ רבי לייב שפירא זצוק"ל הציעו פעם שידוך את בנו של גביר העיר שהיה בור וע"ה גמור, אמר הרב לשדכן שא"א לגמור את השידוך כי שם החתן הוא כשמי, תמה השדכן ואמר והרי שמו של החתן הוא משה ולא לייב כשמו של הרב, א"ל הרב הרי אחז"ל כל המשיא בתו לע"ה כאילו כפתה לפני ארי ונמצא לפי"ז כי ע"ה נקרא בשם ארי (לייב) וא"כ שמו כשמי. (מאורה של תורה)

     לתת זה לקבל.

     "מאחורי אדם גדול עומדת אישה גדולה"

'בחינה' לצדיק

     בעיר קרמנצ'וג שבאזור פולטבה באוקראינה, שימשו שני רבנים ענקי תורה וחסידות. האחד - הגאון רבי יוסף תומרקין, רבה של עדת חסידי חב"ד, והשני - הגאון רבי ישראל-יעקב יעבץ, רבם של חסידי צ'רנוביל.

     פעם אחת הובא לפניהם דין-תורה סבוך ומורכב. כדי להכריע בדיון זה ביקשו לצרף אליהם דיין שלישי. הם בחרו בגאון רבי יהושע, מהעיר ליובאר, שכונה בפי כול 'ר' יהושע'לה חריף'. כשמו כן הוא - היה חריף ובקי בכל חדרי התורה.

     הדיון התארך והשלושה ישבו כמה ישיבות, שנמשכו ימים אחדים. במשך כל אותה עת עשה ר' יהושע בקרמנצ'וג. יום אחד התקבצו סביבו כמה מצעירי החסידים וביקשו ליהנות מחוכמתו ומחסידותו. הגאון נודע גם בדבקותו הרבה בצדיק רבי ישראל מרוז'ין. באותה הזדמנות גילה הגאון כיצד התקרב לחסידות: כל ימי גדלתי וחונכתי בעולמה של תורה, בישיבות שאליהן החסידות לא הגיעה כלל, סיפר הגאון. בכל אזור מגוריי לא נמצא אפילו בית-כנסת אחד של חסידים. אני המתתי את עצמי באוהלה של תורה, שבה מצאתי סיפוק לנפשי, וכל עניין החסידות והחסידים לא העסיק אותי כלל.

     יום אחד הגיע לישיבתנו יהודי עשיר ותלמיד-חכם, שחיפש חתן לבתו. ראש-הישיבה המליץ עלי לפניו והשידוך נגמר בכי-טוב. התחתנתי ועברתי להתגורר וללמוד בבית חותני. לאחר נישואיי חשתי פתאום צורך להכיר גם את חלקי התורה הידועים לי פחות. על לימודי הגמרא, המפרשים, הרמב"ם, השולחן-ערוך ונושאי-כליו, הוספתי אפוא גם עיון בספר הזוהר הקדוש. במשך הזמן נוכחתי בתועלת שלימוד זה הביא לי ביראת- שמים. חותני, שמעת לעת נהג לפלפל עמי בתורה, נמנה עם חסידיו של הצדיק מרוז'ין. לא אחת ביקשני להתלוות אליו אל רבו, אך אני סירבתי. "מה לי ולמנהגים משונים של 'עריכת שולחן' ו 'שיריים'", הרהרתי בליבי. נוסף על כך גם חששתי מפני ביטול התורה הכרוך בנסיעה. אולם חותני לא נואש ולא חדל מלשדלני. "אם תראה פעם אחת צדיק-אמת, תדע עד כמה הייתה נשמתך כלואה ולא ראתה אור", נהג לומר לי. אבל אני הרגשתי שלא חסר לי דבר וסירבתי לנסוע.

     פעם אחת נכנסו דברי חותני באוזניי והסכמתי להתלוות אליו בנסיעתו הבאה אל רבו. מובן שהידיעה על כך שימחה את ליבו מאוד. אולם החלטתי שלא לבוא ריקם. מכיוון שלאחרונה התחבטתי קשות בקושיה חמורה שהציקה לי, החלטתי להביאה אל הצדיק. למעשה התכוונתי שלא להציגה לפניו, אלא לראות אם יידע עליה מעצמו ויתרצה לי מיוזמתו. אז אדע שרוח-הקודש מפעמת בו...

     הוטרדתי אז מסתירה מפורשת שמצאתי בין דברי הגמרא לבין הזוהר הקדוש. בגמרא (נדרים טז,ב) מבאר אביי את ההבדל שבין נדר לשבועה, ומסביר, שבנדר נאסר החפץ על האדם ואילו השבועה מחייבת את האדם. משום כך נדר יכול לחול רק על דבר שיש בו ממש, לעומת שבועה שיכולה לחול על כל דבר, מכיוון שהיא מחייבת את הנשבע. ואילו בזוהר (שמות קטו,ב) נאמר במפורש להפך: "שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש"!

     איני זוכר איזה יום בשנה זה היה. כשהגענו לבית-מדרשו של הרבי, נכחו שם חסידים רבים, שהגיעו ממקומות רחוקים. הרבי ישב במרכז השולחן וסקר בעיניו את המוני המסתופפים. לפתע צדה עינו חסיד זקן ונשוא-פנים ושמו ר' לייב, והוא הזמינו לשבת לימינו.

     כשהתיישב, פנה אליו הרבי: "מילא 'אותנו' אין מחשיבים בעולם כלמדן, אף שאנו מסיימים בכל חודש את הש"ס. אבל סבי הקדוש, המגיד הגדול ממזריטש, שהכול הכירו בגאונותו האדירה, גם אותו ניסה פעם לבחון 'ליטוואק' (ליטאי) אחד...

     "ומעשה שהיה כך היה: אותו 'ליטוואק' הגיע יום אחד לבית-מדרשו של המגיד וביקש לראות אם יגלה את הצפון במחשבתו. מיד כשהתקרב אל סבי המגיד, פתח ואמר: 'יש כאן יהודי ליטאי שבראשו מנקרת קושיה עצומה מן הגמרא בנדרים על מאמר הזוהר הקדוש בפרשת משפטים, בהבדל שבין נדר לשבועה'... חשתי סחרחורת בראשי. עתה כבר היה ברור כי הרבי קרא את מחשבותיי. וזאת אף- על-פי שכל אותה שעה לא פנה אלי כלל ואף לא הביט לעברי אפילו פעם אחת! הצדיק המשיך ואמר, שלא יחזור כעת על התשובה שהשיב סבו המגיד לאותו 'ליטוואק', והשיב באריכות תשובה משלו שהתבססה על דברי הגמרא במסכת בבא- מציעא, בעניין המחלוקת שבין קודשא-בריך-הוא לבין מתיבתא-דרקיעא. כשסיים להסביר את העניין ל ר' לייב שישב לצידו, הפנה אלי לפתע את ראשו ושאל בפנים מאירות: "נו, אברך, הכבר תהיה חסיד?". בדברו הגיש לי את מקטרתו, כדי שאצית בה אש -דבר שנחשב בין החסידים קירוב גדול מאוד.

     מאז - סיים ר' יהושע'לה חריף את סיפורו - נקשרתי לצדיק ואני חש כיצד כל נסיעה אליו, לא זו בלבד שאינה גורמת לי ביטול תורה, אלא היא מביאה לי תוספת עצומה הן בלימוד התורה והן באהבת ה' ויראתו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ז ניסן ה'תשע"ה

ד' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד, יד). בסימן שאלה, אתם רוצים שד' ילחם לכם ואתם שותקים, אלא תתפללו גם אתם אליו. (מהרי"ל דיסקין )    

     התיצבו וראו את ישועת ד' (יד, יג). "התיצבו" מלשון אמת ויציב, רצונו לומר קחו לכם אל האמת ותתרחקו עצמכם מן השקרים 'וראו' פירוש אזי תראו את ישועה השי"ת. (אילנא דחיי)

     ויאמרו אל משה המבלי אין קברים (יד, יא). בעוד שכלל ישראל נתיראו מהשי"ת ועמדו בתפלה וזעקה , הרי כת הערב-רב התלוננו - המבלי אין קברים במצרים  - ועל כך קיבלו תשובה ניצחת ממשה - ואתם תחרישון -  לכם יפה השתיקה. (ישמח ישראל, בשם הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע)

     ופרעה הקריב וכו' ויצעקו בנ"י אל ד' (יד, י), בני ישראל צעקו שאותה היראה שהיתה להם אז מפרעה וחילו, תהא להם תמיד יראה כזו מהשי"ת, כמאמרם (ברכות כח . ( יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.(אבקת רוכלים פ"י)

הגיבורות שלי!

ליל הסדר מזכיר לי שתי נשים מדהימות במשפחתי: סבתא שלי, אוולין או כמו שכינינו אותה 'ננה', ואחותה סיידי.

ננה אוולין נולדה בליטא בסביבות שנת 1895 ("השנה שהייתה בה סופת שלג גדולה" על פי התיעוד המשפחתי). לאביה, הייתה חנות מוצרים יבשים, אולם מכיוון שעל פי החוק היה אסור ליהודים להחזיק בבעלותם עסק כזה, החנות הייתה רשומה על שמו של מכר גוי. אשתו של "בעל-הבית" הגוי, הייתה מגיעה הרבה פעמים לחנות, ומסתובבת בה ביהירות כמו "המלכה של רומניה", כפי שסבתא אוולין הייתה מתארת זאת. הגברת הייתה יוצאת בידיים עמוסות חבילות (שכולן נעטפו בזהירות על ידי סבי או סבתי), בלי להציע כל תשלום או אפילו תודה פשוטה, כשהיא מודעת היטב לחוסר האונים של בני המשפחה שמאלץ אותם לשרת אותה ולחייך, בשל הסכם הבעלות.

     ננה אוולין, שהייתה אז בערך בת ארבע, ראתה פעם איך אמא שלה נכנסת לחדר האחורי של החנות, אחרי אחד מאותם "ביקורי קניות" מרושעים, ובוכה על העוול וההשפלה. כשננה אוולין הייתה בשנות השמונים לחייה, היא סיפרה לי שזאת נשארה אחת התמונות העצובות ביותר שהיא ראתה בחייה.

     לסבתי היו אינספור סיפורים על ילדותה (חלקם שמחים, וחלקם פחות), ולמרות שהיא נהנתה לשתף את חוויותיה עם אחרים, היא הרבה פעמים הייתה מסיימת את סיפוריה ב"אבל אני לא מסתכלת לאחור". לננה אוולין הייתה אמונה נחושה במבט לפנים. מבחינתה, מאבקי העבר ושמחותיו לא היו אמורים להתערב בחיי ההווה, אלא בסך הכל סיפקו נושאים לשיחה כשבא לה להעלות זכרונות. היא האמינה שיותר מידי מחשבה על קשיי העבר, היא שקיעה ברחמים עצמיים.

ננה אוולין התמסרה בלהט למשפחתה ולחבריה. כאשר מישהו עשה לה משהו טוב, היא תמיד החזירה לו מכתב תודה מנוסח היטב, אולם מעולם לא רצתה לזכות בקרדיט על המעשים הטובים הרבים שהיא עשתה. ואם מישהו היה מנסה להודות לה, היא פשוט הייתה מנופפת את ידה בביטול ואומרת: "אוי, מספיק עם זה!"

     ננה אוולין הייתה גם טבחית מעולה, והיא ביטאה את אהבתה בעזרת מיומנויותיה הקולינריות. וכשסבתי הייתה בשנות התשעים לחייה, היא הייתה יוצאת עם הקלנועית שלה לקצב, כדי להכין מרק עוף לקרובה או ידידה חולה. ננה אוולין הייתה טיפוס חזק, וכולם נשענו עליה כדי לשאוב ממנה כוחות. סבתא שלי האריכה חיים אחרי ששת אחיה, ונפטרה חודשיים אחרי יום הולדתה המאה, במוח צלול, ועם אותה גישה של "אני לא מסתכלת לאחור".

     אנחנו מסיימים את הסדר במלים: "לשנה הבאה בירושלים!" עבור ננה אוולין "לשנה הבאה בירושלים!" הייתה הדרך בה היא בחרה לחיות. מלים אלה מסמלות את החשיבות של מבט לעתיד ושמירה על מאגרי תקוה בלתי נדלים, שכולנו נמשיך לשגשג בשלווה. ננה אוולין צדקה כשהיא אמרה: "אנחנו עם הפנים קדימה!" אחרי הכל, העבר אינו יכול להשתנות. סבתא שלי השתחררה מכבלי ילדותה הקשה, והתמקדה באפשרויות הבלתי מוגבלות של החיים.

מרור

     סיידי, אחת מאחיותיה של ננה אוולין, הייתה אישה קטנה אנרגטית ושופעת טוב לב אמיתי. היא נישאה לאלמן עשיר עם ששה ילדים, וילדה שני ילדים משל עצמה. האלמן הזה היה אדם מאד מאד עשיר, למעשה הוא היה אחד ממייסדי אוניברסיטת ברנדייס. הנישואים האלה אפשרו לדודה סיידי להיכנס לעולם של פריבילגיות מיוחדות, אולם היא נשארה על הקרקע. היא ממש הקדישה את חייה לנתינת צדקה, וגילתה עניין אמיתי בארגוני צדקה רבים. אולם היא לא הסתפקה בכתיבה פשוטה של המחאה, אלא רצתה מעורבות ישירה. אז כשדודה סיידי תרמה בגדים ליתומים, היא לבשה בגדים פשוטים והביאה את שקיות הבגדים בעצמה. כשהיא התנדבה לבית חולים מקומי, היא עטתה סינר והושיטה יד.

     דוד אייב, בעלה של סיידי דאג לה, בגלל שחלק מהשכונות שבהן היא ביקרה היו רחוקות מלהיות בטוחות, בלשון המעטה, אז הוא התעקש שהיא תפסיק לנסוע בתחבורה הציבורית ובמוניות, ותאפשר לנהג שלהם לקחת אותה באחת ממכוניות הרולס רויס שבבעלותם. דודה סיידי נכנעה בלית ברירה, אבל היא דאגה שהנהג יחנה רחוק מהיעד שלה, כדי שאיש לא יראה את המכונית שאיתה היא הגיעה.

     ננה אוולין יצאה לבקר את דודה סיידי ביום חורף קר וגילתה סימן כהה על המצח של אחותה. סבתא נבהלה וקראה, "גאט אין הימל! סיידי! ממה קיבלת את המכה הזאת?"

     דודה סיידי העיפה מבט חטוף במראה, "אה", היא צחקה, ונגבה את הלכלוך במטפחת שלה. "זאת לא מכה. זה אפר של פחם!" דודה סיידי הסבירה שהיא העמיסה את תא המטען של המכונית שלה בשקיות פחם, נסעה לבתיהם (או לקרבת בתיהם) של נזקקים ופרקה את הפחם בעצמה. ננה אוולין הייתה בהלם.

     "סיידי, את משוגעת? את עשירה כמו המלך מידאס! אם את רוצה שלאנשים האלה יהיה פחם, שלמי למישהו שיביא להם! תזכרי מאיפה באנו ואיך לא היה לנו כלום!" "זה בדיוק העניין", השיבה לו דודה סיידי. "אני לא שוכחת".

     דודה סיידי גילמה באישיותה את המרור, כוח הזכירה של העבר. אנחנו לא אוכלים את המרור רק כדי להזכיר לנו את הסבל של בני ישראל במצרים, אלא שכולנו, בדרך זו או אחרת, יוצאים מהמצרים האישית שלנו. זכירת קשיי העבר, שומרת שנמשיך לצמוח בכיוון הנכון; היא מזכירה לנו אילו זוועות בני אדם מסוגלים לעשות, כדי שננסה למנוע מאסונות כאלה לחזור על עצמם, תוך מתן כבוד לזכר המתים. אנחנו יכולים להשתמש בקשיי העבר כדי לדחוף אותנו לעזור למי שזקוק לעזרה, כמו שאנחנו נזקקנו לה פעם.

     דודה סיידי הייתה אלופה במציאת האיזון בין כבוד לעבר תוך התמקדות בעתיד, שימוש בעבר הקשה בלי לשקוע בביצת הרחמים העצמיים, על מנת ליצור מחר טוב יותר.

     בפסח זה אזכר בשתי הנשים המיוחדות במשפחתי: סבתי אוולין עם רוחה העשויה ללא חת ודודתי סיידי, שישבה במושב האחורי של המכונית, ומצחה מלוכלך באפר פחמים.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il