אמרי שפר י"ג אדר ה'תשע"ח

אינך יודע את גודל משפחתך עד שלא תזכה בפרס גדול  (שמואל אייזיקוביץ)

אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק)     (

     איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו. (הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק)

     בני-אדם משקרים. אין אדם יודע מה בליבו של חברו. כל אחד ואחד מתהלך וסודו בידו. החסרונות הפנימיים ידועים רק לו עצמו, והוא מתאמץ להסתירם מהזולת . (לקוטי דיבורים)

החתן שלא התחתן (דברים טובים – שמות)

     אישה בוכייה נכנסה אל הרבי מקופיטשניץ זצ"ל בארצות הברית, וסיפרה לו על מצבה הקשה. אלמנה היא ולה בן יחיד, ומעוניין הוא לשאת בחורה גויה לאישה ובכך לנתק את השלשלת, והיא – אנה היא באה. בתחנונים היא פונה לרבי, אולי יאות הוא לשוחח עם בנה ולהניאו מהחלטתו. ענה לה הרבי בצער: "איני מכירו והוא אינו מכיר אותי, אין סיכוי שאצליח להשפיע עליו ובפרט שהאנגלית שבפי דלה ורצוצה". ענתה האלמנה: "בני מבין אידיש, אולי בכל אופן ינסה הרבי?! זוהי תקוותי האחרונה!" כראות הרבי את עיניה הבוכיות של האלמנה, נכמרו רחמיו בלבו, ולא יכול היה להישאר אדיש. "הביאי אותו אלי!" ציוה, "אולי ייתן ה' את המילים הנכונות בפי".  פנתה האישה לביתה ולבה רווח לה.

     ביודעה ובהכירה את נפש בנה, לא הציעה לו אלא לבוא ולהתברך לקראת נישואיו המאושרים... הבן, שחשד במשהו אך לא יכול היה לעמוד בהפצרות אמו, נעתר לה.  כשהגיע סיפר לו הרבי: "בט"ז במרחשון תרצ"ט,  בתשעה לנובמבר, שנת שלושים ושמונה פרצו פרעות "ליל הבדולח" ברחבי גרמניה ואוסטריה, בתי הכנסת הועלו באש, אלפי חנויות היהודים נבזזו, מאות יהודים נרצחו, ולמעלה משלושים אלף נעצרו. גם אני הייתי בין העצורים, חיילי הגסטפו פרצו לדירתי שבוינה, ובמכות וקללות הריצוני למטה הגיסטפו והשליכוני למרתף ענק. המרתף היה מלא ביהודים המומים, דוממים ונפחדים, מייבבים ומדממים. בין הממתינים לחקירתם היה אדם כבן ארבעים, גלוי ראש, מגולח למשעי, הדור בלבושו, גבו אלינו והוא מטיח ראשו בקיר. פניתי אליו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים,  אל תייסר עצמך, בטח בבורא יתברך!" הגבר לא ענה.  תפסתי בידו, בטוח הייתי שעוד רגע קט יאבד את שפיות דעתו. "הרגע", בקשתי. הסתובב אלי האיש כשעיניו אדומות וענה לי בקול שבור: "הנח לי, לא מגיע לי שהבורא יחמול עלי!" "חלילה" מיהרתי לענות, "חומל הוא על כל יהודי, בכל מצב". "לא עלי",  שב בתוקף על דבריו, וסיפר את סיפורו:

     הוריו היגרו מגליציה לפני שנות דור, חנכוהו חינוך יהודי פושר, גם מעט זה השיל מעליו כשבחר לשאת גויה, ניתק כל קשר עם עמו, והוריו ניתקו קשר עמו. הוא הקריב הכול עבור הקשר עם הגויה, התכחש ליהדותו באופן כה מוחלט עד כי איש לא חשד בו שיהודי הוא, ואמש,  הסגירה אותו אשתו לידי הגסטאפו. חוקי הגזע הגרמניים אוסרים עליה נישואין ליהודי – מצידה שיאסרוהו, שיענוהו, שיגלוהו, והיא תישאר עם כל הרכוש!" הרבי סיים את סיפורו ופנה לבן האלמנה : "חשוב על כך, לפני שתכאיב כל כך לאמך האוהבת, ותקשור גורלך עם נכרייה!" קפץ הבחור כנשוך נחש , זינק לעבר הפתח, הניח ידו על המזוזה ונשבע שלא ישאנה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ז

   ״בקנאו את קנאתי בתוכם״ (במדבר כה,יא). השבח הראשון שהתורה מונה בפינחס ושכל קנאי צריך להצטיין בו, הוא שככל שקנאתו של אדם אמיתית וכנה היא, עיקרה ״בתוכם״; שיישאר בתוכם, שלא יפרוש אל מחוץ למחנה ויבנה במה לעצמו. (רבי פינחס מקוריץ)

     ''המחפש את חסרונותיהם של אחרים חוטא לעצמו, שכן באותה שעה אין הוא מפשפש במומי עצמו" (רבי ישראל מרוז'ין)

     המשכים ומעריב לבית הכנסת זוכה לאריכות ימים כמבואר בגמ׳ וכתב ע״ז היעב״ץ (במגדל עוז עליות החיים), ז״ל : ״זה בחון והתאמת מאוד אפילו בעמי הארץ שנהגו בדבר זה״. וכן כתב שעל פי רוב - השמשים של בתי כנסיות מאריכים ימיהם.

    הרה"ק מראפשיץ זי"ע דיבר פעם בגודל שתיית לחיים, ואמר: שכשמשיח יבוא החסידים והמתנגדים יצאו לקראתו, המתנגדים "אם הגרויסע (הגדולות) גמרות" והחסידים אם "הליידיגע פלעשלעך ברוינפן (בקבוקי י''ש ריקים)", משיח ישאל המתנגדים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "למדנו"! משיח ישאל אותם: רק זה למדתם. הם יגידו "ווען די וואלסט געקומען שפעטער וואלטן מיר מער געלערנט! (אם היית בא מאוחר יותר היינו לומדים יותר) אח"כ ישאל החסידים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "שתינו לחיים", משיח ישאל אותם, כלום לא השארתם בשבילי. הם יגידו "ווען די וואלסט געקימען פריער וואלט נאך געווען פאר דיר! (אם היית בא מוקדם יותר אז היה נשאר גם לך).

     חז"ל אמרו (ברכות ו) כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, והיינו, שאדם יכול לבנות את חורבות ירושלים, על ידי שמשמח חתן וכלה. וצריך להבין מה הקשר בין שמחת חת?? וכלה לחורבות ירושלים, וכיצד נבנות חורבות ירושלים על ידי שמשמחים חתן וכלה. והביאור הפשוט בזה, כי אדם שמשמח חתן וכלה, מקיים מצות חסד ואהבת הבריות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות אבל יד, א) שמקיימים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך, וכיון שמשמחים חתן וכלה מתוך אהבת חסד ואהבת הבריות, מתקנים את חטא החורבן, שהיה מחמת שנאת חינם.

     חסד בבית - פעם ספרו להרה"ק בעל ה"בית ישראל מגור" זיע"א בשבחו של אחד מגבאי הצדקה שהוא עוזר להרבה נדכאים ושבורי לב. נענה ה"בית ישראל" ואמר, הכל טוב ויפה אבל אני רוצה לשמוע אם גם אשתו אומרת כך.

     יום אחד לפני תפילת שחרית סיפר המשגיח דישיבת לייקווד, הגה"צ רבי נתן ווכטפויגל שראה שני שבויים מעונים - 'ניסיתי לעזור להם ולא הצלחתי, רחמנות עליהם...' השומעים תמהו מאיפה המשגיח הגיע!? היכן פגש שבויים קודם שחרית... עד שסיפר שראה שני בחורים שלא קמו לתפילה ונשארו שבויים ביד המלך זקן וכסיל...       ("לקט רשימות")

     יש פעמים שהאישה אומרת דבר מסוים ומתכונת למשהו אחר לגמרי וצריך לדעת "לשמוע" אותה.

הבחירה היומית (דברים טובים – שלח)

     משה, הוא מנהל מסעדה. הוא תמיד במצב רוח טוב כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא תמיד עונה,  אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים. רבים מהמלצרים העובדים איתו התפטרו כשהוא שינה מקומות עבודה כדי שיוכלו לעבוד תחת חסותו כשהוא שינה מסעדה. מדוע? כי משה היה חדור מוטיבציה טבעית.  כשלעובד שלו לא היה מצב רוח, משה תמיד היה שם, מסביר כיצד לראות את הצד החיובי של המצב.  

     סיקרן אותי לראות את סגנונו, אז יום אחד ניגשתי למשה ושאלתי אותו: ”אני לא מבין! אף אחד לא יכול להיות כה חיובי כל הזמן! איך אתה עושה זאת?“ משה ענה: ”בכל בוקר כשאני קם אני אומר לעצמי שיש לי 2 בחירות הבוקר, אני יכול לבחור להיות במצב רוח טוב או רע. אני תמיד בוחר במצב רוח הטוב. כל פעם כשקורה משהו רע, אני יכול להיות הקורבן או ללמוד מכך. אני תמיד בוחר בלמידה. כל פעם כשמישהו מתלונן בפני, אני יכול לבחור לקבל את תלונתו, או להצביע על הצד החיובי בחיים. אני תמיד בוחר בחיובי. ”אבל לא תמיד זה קל“, מחיתי. ”זה קל“, אמר משה. ”החיים מלאי בחירות. תוציא את כל השטויות ותראה שכל מצב הוא בחירה. אתה בוחר כיצד להגיב. אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב רוחך, זו בחירתך כיצד לחיות את חייך.

     מספר שנים אח“כ, שמעתי שמשה עשה משהו שאסור לעשותו בתור בעל מסעדה. הוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה.  בבוקר הוא נשדד ע“י 3 גברים חמושים. כשמשה ניסה לפתוח את הכספת, ידיו שרעדו מעצבנות, לא הצליחו לפתוח. השודדים נלחצו וירו בו. במזל,  משה נמצא במהירות והוחש לבית החולים. אחרי18 שעות ניתוח. ושבועות של טיפול, משה שוחרר מביה“ח עם רסיסים בגופו. ראיתי את משה 6 חודשים לאחר התאונה. כששאלתי לשלומו, הוא ענה: ”אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים, רוצה לראות את הצלקות שלי?“, סירבתי, אך שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן השוד. ”הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שהייתי צריך לסגור את הדלת האחורית“ הוא ענה. ”ואז, אחרי שהם ירו בי,  כששכבתי על הרצפה, חשבתי שיש לי 2 אפשרויות:  לבחור בחיים או במוות. בחרתי בחיים". ”לא פחדת?“ שאלתי, ”הפרמדיקים היו נהדרים,“ הוא המשיך, ”הם אמרו לי שאהיה בסדר“, אבל כשלקחו אותי לחדר מיון, שראיתי את הבעת הפנים של הרופאים והאחיות, התחלתי ממש לפחד. בעיניהם קראתי שאני אדם מת. ידעתי שאני צריך לעשות משהו. ”מה עשית?“ שאלתי, ”ובכן, הייתה שם אחות שצעקה לכיווני שאלות,“ הוא סיפר. ”שאלה אם אני אלרגי למשהו". ”כן,“ עניתי. ”הרופאים והאחיות הפסיקו לעבוד כשחיכו לתשובתי“, נשמתי עמוק,  וצעקתי: ”כדורים!“. כשהם צחקו, אמרתי להם, ”אני בוחר לחיות, אנא נתחו אותי כאילו שאני חי, לא מת“. משה חי תודות לכישורי הרופאים, אך גם תודות ליחס המדהים שלו. למדתי ממנו זאת. בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.  הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך, הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ו

''אדם נוצר כדי להרים את השמים". (ר' מנחם מנדל (מקוצק))

     הצלחה אינה מקרית אלא בחירה יומיומית.

     הרה"ק רבי איתמר מנאדבורנא זיע"א (יומא דהילולא כ"ב סיון) היה אומר תדיר:ה  אף כי אמת נכון הדבר שיש בכל אדם חסרונות ואין לך אדם ללא חסרון ומגרעת,  אך האדם צריך להביט על חברו כמו על עצמו, כשם שהוא יכול לסבול את עצמו על אף כל החסרונות והמגרעות שיש בו,  שהרי גם הוא ככל האדם אינו האדם השלם, אלא שהוא מעלים עין מן החסרונות של עצמו ורואה רק את המעלות כך הוא מחויב לסבול את חברו ולראות רק את מעלותיו. וזה שאומר הכתוב "ואהבת לרעך" והעצה לזה יהא "כמוך" שתסתכל עליו כמו על עצמך.

     זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים. במדרש פליאה: 'מכאן שמדליקין נרות בשבת'. ויש לפרש, דהנה קשה מה היתה טענתם, הלא אפשר לטעום במן כל טעם שהיו רוצים. אלא כתוב בגמרא על הפסוק "המאכילך מן במדבר למען ענותך" אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, כלומר שאף שהיה אפשר לטעום בהם טעם של כל דבר אך הם לא ראו רק מן, וזה היה טענת ישראל. ומזה אפשר ללמוד שצריך להדליק נרות בשבת, שעל ידי זה יראה את מה שאוכל וכך יהיה לו עונג שבת. )חומת אנך להחיד"א - בשם רבי אליעזר די אבילה(

התורה מגנא ומצלא (פניני עין חמד, גליון 588)

     להלן סיפור מופלא המעובד מ'ווי העמודים' המלמדנו עד כמה התורה מגינה ומצילה את לומדיה. ומעשה שהיה - כך היה:

     בבית המדרש 'בית יהושע' הממוקם בפינת רח' מנחת יצחק ורח' קדושת אהרן בירושלים, מתקיים מידי יום שיעור על ידי המג"ש הנכבד פה מפיק מרגליות הגאון רבי ישראל מנשה רייזמן שליט"א, כאשר נושא השיעור הוא בירור סוגיות הנלמדות מפרשת השבוע, השיעור נמסר בטוב טעם, ומושך אליו לומדים רבים.  לאחר השיעור בסביבות השעה 10:10 עוזבים בבת אחת קרוב למאה איש את המקום, ורובם פונים לתחנת האוטובוס הסמוכה, כדי לנסוע למחוז חפצם. ביום שלישי ר"ח חשון ו ה'תשע"ו בבוקר, בסביבות השעה 15:10  אירע פיגוע נורא ברחוב מלכי ישראל' בירושלים,  כאשר מחבל שנסע עם רכב של 'בזק' דרס מספר אנשים מיקירי קרתא בירושלם בתחנת אוטובוס ולאחר מכן עוד יצא עם גרזן והכה במכות אכזריות את הרב פסח קרישבסקי שליט"א, שרק בדרך נס בחסדי השי"ת יצא בחיים ממכות אכזריות כאלו.

     יושבי השיעור שגם הם שמעו על הפיגוע הדבר הזכיר להם משהו מעומעם על רכב של חברת 'בזק ' שהסתובב בימים האחרונים בסביבות השיעור, כדי להיות בטוחים בדבר,  הלכו לבדוק במצלמות הפרוסות ברח' קדושת אהרן.  ואכן במצלמות נראה היטב איך שאותו רכב של בזק נוסע בימים האחרונים הלוך וחזור בסביבות בית המדרש,  בסביבות השעה 10 , כדי לבדוק כיצד יוצאים לומדי השיעור מבית המדרש.  ביום שלישי ר"ח חשוון התמקם הרכב של 'בזק' ובזוית פגיעה לכיוון התחנה, שם ממתינים יוצאי השיעור לאחר השיעור, כשהגיע השעה 10:10 ואף אחד אינו יוצא מבית המדרש, רואים במצלמות איך שהמחבל שנראה מאד מתוח, יוצא מהרכב, וניגש לכיוון בית המדרש, ועולה ויורד מספר פעמים בעצבנות במדרגות המובילות לבית המדרש . כשראה שאין שם אף אחד, נכנס בעצבנות לרכבו, ושעט לכיוון מלכי ישראל, כאשר הסוף ידוע שכמה דקות לאחר מכן, הגיע הידיעה על הפיגוע הנורא שאירע ברח' מלכי ישראל שם קיפח את חייו, הרב ישעיה קרישבסקי הי"ד, והרב פסח קרישבסקי נפצע קשה, ובחסדי שמים כבר הולך ומחלים מהפציעות האכזריות של המחבל.

     מה קרה שביום שלישי ר"ח חשוון לא התקיים שיעור, שהוא דבר נדיר לכשעצמו, שכמעט ולא אירע שהשיעור התבטל, וגם בימים שהמג"ש הרב ישראל מנשה רייזמן אינו יכול להגיע, יש מג"ש שמחליף אותו. על ההשגח ההפרטית סיפר הרב ישראל מנשה רייזמן בעצמו בשיעור שהתקיים ביום ראשון , ה חשוןו ה'תשע"ו וכך סיפר:  בחודש אלול הזמינו אותי להגיע לאנטוורפן לחזק את הציבור בדברי התעוררות . בקשות כאלו, אני מקבל מידי פעם, ואני דוחה את כולם, כי מסירת שיעורים יש לי גם בארץ, וגם זיכוי הרבים, ואיני רואה שום טעם לנסוע לחו"ל.  גם הפעם דחיתי אותם, ואמרתי להם בצורה יפה אבל ברורה, שאיני מעוניין לבא, אולם המזמין לא הרפה וניסה שוב ושוב לשכנע אותי להגיע, עד שבשלב מסוים אמרתי 'טוב', והבטחתי להגיע לדרוש בראש חודש חשון. ולאחר מספר ימים ניסיתי לחזור בי בשיחה עם אותו יהודי מאנטוורפן, אולם נמסר לי שדבר הביקור כבר פורסם בבתי הכנסת וכבר לא ניתן לבטל את הפרסום .ממשיך הרב רייזמן לספר בשיעור, לא הפסקתי לחשוב בלילה, למה הפעם הסכמתי לנסוע, לא היה לזה שום סיבה הגיונית, הרי זיכוי הרבים יש לי כאן בארץ ישראל, הטיסה לא תביא לי כבוד או כסף, ולא היה לי שום סיבה להסכים.  אך את הנעשה אין להשיב, וגם אם איני מבין למה, מכל מקום כיון שהתחייבתי לבא, קיימתי את הבטחתי, ואכן התכוונתי לנסיעה לאנטוורפן.  

     יום לפני הטיסה שאלתי את ר' שמואל יעקב, הממונה על השיעור, אם צריך להביא ממלא מקום, הוא הלך והתייעץ עם הלומדים ומשום מה הם השיבו שאין צורך בממלא מקום, ולכן הודיע לכולם שמחר ביום שלישי ר"ח חשון ו לא יתקיים שיעור.  את ההודעה הזו, ברוך השם לא קיבל המחבל, וכך המתין זמן מה, וכשראה שאף אחד לא יוצא - חיפש ל"ע קרבנות אחרים.  לאחר מעשה כבר הבנתי למפרע, מדוע הזמין לי הקב"ה לענות תשובה חיובית שלא כטבעי על הנסיעה לאנטוורפן.  כל זאת כדי שבאותו היום שהערבי זמם להשחית, לא יתקיים שיעור, ואף אחד לא יצא מפה בשעה 10:10 , וכך בחסדי שמים נמנע פיגוע נורא רב נפגעים.  וכבר אמרו חז"ל, תורה מגנא ומצלא, אף בעידנא דלא עסיק ביה, ומה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ו אדר ב' ה'תשע"ו

רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א התבטא פעם ואמר: "איזה נס שהקדוש ברוך הוא צווה להיות עניו. תארו לכם שאדם היה צריך להיות בעל גאווה. הייתי שובר את הראש ולא הייתי מוצא על מה להיות בעל גאווה. ענו זה יותר קל, אתה רואה שאתה מלא חסרונות, אבל להיות בעל גאווה?!...".

     רבי ברוך רוזנבלום שליט''א עמד באחת מדרשותיו על הצורך לשמור על סדרי התפילה 'גם בין הזמנים', שגם אז יש לקום בבוקר לתפילה בזמן . ופרש על כך בדרך צחות את הפסוק שלפנינו: "בוקר וידע ה' את אשר לו'' בבוקר יודעים מי שייך לקדוש ברוך הוא, לפי הזמן שקמים ...

     רבי דוד מללוב יצא פעם אחת למסע מביתו אל לובלין, להסתופף בצל רבו, ה'חוזה' מלובלין. בהיותו בדרך נודע לו שאימו הזקנה באה לביקור באחד היישובים הסמוכים. מיד עלה במחשבתו לעצור באותו יישוב, כדי לפגוש את אימו. אולם אז אמר בליבו: הלוא כשיצאתי היום מביתי הייתה מחשבתי לנסוע אל רבי ומורי ולא כדי לכבד את אימי, ונמצא שאני מכבד את אימי כלאחר-יד. מיד הורה הצדיק לעגלון לשוב לעירו, ולאחר שהעגלה עצרה בפתח ביתו הורה לעגלון: "עכשיו סע בבקשה אל מקום המצאה של אימי, כדי שאוכל לכבדה כדת וכדין"

     רבי חיים מוולוז'ין היה אומר בזמנו: אומר "היצר" דברו אודותי, ובלבד שתבטלו מלימודה של תורה. בימינו הוא אומר: לימדו לימדו ובלבד שלא תדברו אודותי. (הרה"ק רבי יצחק בלזר)

כאחד הגדיים הזריזים (הרב י.לוי)

     זו היתה ציפיה מורטת עצבים. לא היה יום, לא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן, רוצים בן, אחד, בריא שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד-תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר - ריבונו של עולם - להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן, לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקידמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!.

     אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב“ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת - העיקר המשכיות.

     גרציה אדמון אשה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול ממדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך השנים שיננו את שמה ושם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן.

     אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרנו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי,עליה היה שוקד בערבו של יום. אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זו, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות?

     מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו לה' כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא ד‘ישמיא. בשליש השני של ההיריון, ולאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכל מתנהל בצורה בריאה ותקינה. רצו לשמוע...

     ”צר לי“ אמר להם ד“ר בליבשטיין בעיניים כבויות ”אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעוּבר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ- 18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...“. גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה ניסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אולי אנחנו רק חולמים?

     ”האמינו לי משפחת אדמון, הממצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...“. בכי כזה קורע לב, לא שמע ד“ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שהתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. ”הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד“ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...“. ד“ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות.

     כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים? שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. אנחנו מחכים לתינוק הזה עוד מעט 19 שנה. מה עושים?

     הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל בממדים של אטמוספרה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. אקמול של כל המחלות.”הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרא-סאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים''.

     הסכיתו ושמעו ר‘ אליעזר וגברת גרציה, ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג ”רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת“ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים. ”כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו, עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא-שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 ריבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלוש הימים, ולא שבו עד היום. ואם תשאלו מנין לגיבן הזה חכמה כל כך גדולה. התשובה פשוטה: הכול בזכות אימא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה“.

     חלפו להן שמונה שנים. הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש אליו ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב האם אתה מכיר אותי? הרב ז. נוהג להשיב לילדים ”כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן“. ”אתה היית הסנדק שלי“ השיב הילד המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות ”אני משכונת ”ארזי הלבנון“, מירושלים, ואמא שלי מורה“.

     ”אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש“י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב“א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר“ סיכם הרב. אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. ”כיצד מרקדין לפני הכלה“.

     גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור. כן זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודיה למי שאמר והיה העולם.

     כן, כן, ראוי לסכם ולהדגיש, באולטרא-סאונד ראו, אבל לא ראו כמו שצריך, וגם אם ראו כמו שצריך, מי אנחנו שנכניס עצמנו לכבשן ההנהגה של ריבון העולם, שמחליט בסופו של כל הריון עם כמה איברים יולד התינוק. אל תבטחו באולטרא-סאונד, שאין בו תשועה. התברכו מגדולי הדור ותיוושעו. כיצד מרקדין, ריקוד תורה שאין בו שמץ של תותב.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ט חשון ה'תשע"ו

   אופי מכוער יכול לכער את האדם הכי יפה.

   ''אם אתה רוצה להכניס משמעות לחייך, עליך להקדיש את עצמך לאהבת אחרים. להקדיש את עצמך לקהילה שסביבך ולהקדיש את עצמך ליצירת משהו שנותן לך מטרה ומשמעות".

     אתה יודע, כשאתה יודע שאינך יודע 

     במטבח הכי מהודר יש פח לפסולת... לאדם הכי מושלם יש חסרונות. 

ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (כז, ד(  - מרק משכין שלום (ומתוק האור(

     מעשה מאוד בלתי-שכיח אודות 'מטעמים אשר אהב', מובא על רבי שמואל קובלסקי זצ"ל, בספר "אנא עבדא" : בכל יום – כך סיפר אחיו – לאחר השיעור שמסר ב"בית דוד", היה עולה לבקר אצל אמו, לקיים מצות כיבוד הורים, לשמח אותה. אמו הייתה שואלת שואלת באופן קבוע: "האם אכלת ארוחת בוקר?" והוא היה עונה באופן קבוע בחיוב, כי ידע שיקשה עליה להכין ארוחה, והוא לא רצה להכביד עליה, למרות שהייתה עושה זאת בשמחה.  זה לא היה שקר, מפני שהוא טעם משהו לפני השיעור, ואת ה'משהו' הזה ניתן היה להחשיב בשעת הדחק כארוחת בוקר. הוא היה יושב אפוא בבית אמו, שותה רק כוס תה, משוחח אתה, מנסה לשמח אותה, ושב הביתה.

     כאשר הגיע הביתה, הייתה רעייתו שואלת, האם אכל כבר ארוחת בוקר. הוא השיב בחיוב, כי חשש לכבודה של אמו – מגיע אליה הבן רעב, והיא לא מכינה לו אוכל ?! רבי שמואל צבי קובלסקי תמיד 'כבר אכל', ותמיד נותר ללא אוכל עד הצהריים...  ככלל, הוא נהג לאכול מעט מאוד, לא פינק את גופו, לא היה להוט אחר אוכל,  ובכלל לא התייחס לאוכל ולא שיבח מעדן.  רק מאכל אחד יצא מן הכלל הזה, עקב מעשה שהיה.

     פעם אחת, בהיותו תלמיד ישיבה, הגיע הביתה לבקר ביום שישי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. "נו איך המרק?" היא התעניינה, והבחור יצא מגדרו לשבח את המרק שהכינה. " או, סוף-סוף יש מאכל שהוא אוהב!" – נהרו פניה של האם, ומאז, בכל פעם שידעה שהוא עומד להגיע, הכינה עבורו את המרק שכה אהוב עליו.  לפני שנישא, שאלה הכלה-לעתיד את האם, אלו מאכלים הוא אוהב. "שמואל צבי מעולם לא הביע דעה על אוכל, הוא אינו להוט אחר שום מאכל, אבל מאכל אחד אני יודעת שהוא אוהב" – שמחה האם לשתף את הכלה – "פעם הוא שיבח את מרק הירקות הסמיך שהכנתי, ומאז אני מקפידה להכין אותו תמיד. הוא אוכל את המנה שאני מגישה, עד תומה, ואני מגישה לו עוד תוספת" . האם לימדה את הכלה, מלאת הרצון הטוב, את אופן הכנת המרק הזה, והיא,  אכן, הכינה אותו שוב ושוב לפי המתכון שקיבלה. רבי שמואל צבי אכל את המרק , הודה לה על מאמציה, ואף קיבל בתודה תוספת.  במשך כל חייו הוא לא הביע דעה על אוכל. הרבנית לא ידעה אלו מאכלים חביבים עליה ואלו אינם רצויים. הוא פשוט לא התייחס לאוכל. רק על מאכל אחד היה ידוע שערב לחיכו –המרק הזה. לדעתה, טעמו של המרק היה ממש נורא, אבל על טעם וריח אין, כידוע, להתווכח.

     לאחר פטירתו לחיי עול, הגיע מכתב תנחומים מחבר ותיק, שהתגורר בארץ אחרת. הוא שמע את הבשורה המרה, ומיהר לשלוח את תנחומיו בכתב. " הוא הציל את חיי הנישואין שלי"... כתב החבר במכתבו. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות על עניינים שבטעם וריח. היא בישלה בסגנון מסוים, והוא העדיף סגנון בישול אחר. היא הכינה מטעמים, לדעתה, והוא סלד מהם. כאשר שמע על כך הרב קובלסקי, סיפר לחברו את המעשה שהיה: כאשר הייתי בחור ישיבה, הגעתי ביום שישי אחד לבקר אצל אמי, והיא הגישה לי מרק ירקות סמיך. טעמתי, וכמעט נתקע האוכל בגרוני. טעמו היה נורא בעיני. אמי עמדה לידי,  ובקשה לדעת, האם ערב התבשיל לחיכי. וכי מה יכולתי לומר? כלום יכולתי לצער אותה, לומר שאינני אוהב את המרק כלל וכלל, וכל טרחתה היתה לשוא?! הודיתי לה,  אפוא, על המרק ושבחתי את טעמו. היא שמחה מאוד, ומזגה, לצערי, תוספת לצלחתי. אכלתי גם את התוספת, כדי לא לצער אותה. זה ממש לא היה קל, חששתי שאני עומד להקיא, אבל כאשר ראיתי את עיניה המאירות משמחה, יגעתי שהמאמץ היה כדאי.  הבעיה היתה, שמאותו יום, בכל פעם שידעה אימי, שאני עומד להגיע, היא הכינה ברוב מסירות, את המרק הזה... ואני הייתי כמעט נחנק, ומודה לה על המאמצים ועל הטרחה.  לא חשבתי שלאחר נישואי הבעיה תימשך, אך... כלתי שמעה מאמי, שזהו המאכל היחיד ששבחתי בפניה. כיון שהיא אשה טובה, רצתה לעשות את רצוני, ואני לא רציתי לאכזב אותה. אכלתי את המרק הנורא, הודיתי, וקבלתי תוספת, שגם עליה הודיתי. נו, ואתה מתווכח עם אשתך על הבדלי טעמים ?! "מאותו יום" – סיפר החבר – "לא שמעה ממני אשתי מילת בקורת על האוכל,  רק שבחים ותודות. זמן מה לאחר מכן, היא החלה להכין מאכלים שערבו לחיכי מאוד,  ושוב לא התווכחנו לא על הבדלי טעמים ולא על זוטות אחרות. השלום והשלווה שבו לאוהלנו.

     הרבנית קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מצער. מדוע?! מדוע הוא לא סיפר על כך?! והרי היא את המרק הזה לא סבלה מעולם, הילדים סלדו ממנו ולא הסכימו לטעום. היא הכינה במיוחד עבורו, כדי שישמח, והוא כמעט נחנק, והודה לה מקרב לב. מדוע הוא שתק, ולא אמר מילה?! אבל היא ידעה את התשובה, והתשובה גדולה ועמוקה. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ה

''מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה''

     ''מה שצדיקים פועלים בראש השנה ויום הכיפורים, יהודים פשוטים פועלים בזאת חנוכה''

     "מודים אנחנו לך... ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל טובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים..."

     מודעות עצמית - הכרת המעלות והחסרונות, היא הקדמה הכרחית לתיקון המידות. אחריה נדרשת עבודה קשה, ולא די באנחה... (הרבי מליובאוויטש)

המוהל הצעיר ששבר שיא (שיחת השבוע, מס. 1452)

     המשתתפים בברית המילה שפשפו את עיניהם בתדהמה: נער בן שש-עשרה עומד לבצע ברית מילה לתינוק בן שמונה ימים. המחזה הזה לא היה יכול להתרחש אילולא אביו של הנער – מוהל מנוסה שביצע אלפי בריתות – עמד לידו ופיקח על מעשיו. עשר שנים חלפו מאז, והנער, שכבר היה לאיש, הספיק לבצע יותר מאלף וחמש-מאות בריתות בארץ ובעולם.

     ר' אשר ולדמן מחיפה הוכתר בתואר 'המוהל הצעיר ביותר', כאשר בהיותו בן 19 החל בהליך לקבלת רישיון ממשרד הדתות. "כבר בהיותי ילד קטן הצטרפתי לאבי לבריתות", מספר ולדמן. "החזקתי לו את הכלים, שטפתי, ניקיתי, הייתי ממש שותף למלאכה. כשבגרתי והייתי לנער, ידעתי את המלאכה על בורייה".

השאלות פוחתות

     עד קבלת הרישיון התלווה אליו אביו והדריכו לפרטי-פרטים. "בהתחלה חששתי קצת, אך ידעתי שביכולתי לעשות את המלאכה כראוי", הוא אומר. "ככלות הכול, זו מצווה שאני חי ונושם מצעירותי. פעמים רבות הייתי הולך היישר מבית הספר אל אולם השמחות המקומי, שם סייעתי לאבי במלאכתו. למעשה, נכחתי באלפי בריתות". היום, כשהוא בן 26, השאלות על מראהו הצעיר פוחתות והולכות. "הכול תלוי בסמכותיות שאתה מקרין. כשההורים רואים שלנגד עיניהם עומד אדם מקצועי, אין הם חוששים", הוא מסביר.

קצין הקג"ב והמוהל

     ולדמן גדל במשפחה בת שנים-עשר ילדים. למד בישיבת הסדר ובהמשך בישיבה חרדית בקריית מלאכי. לצד תינוקות שמל זכה למול יותר משבע-מאות מבוגרים, ובהם עולים מחבר העמים שלא נימולו בילדותם. "בשונה מתינוק פעוט, כשמבוגר נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הוא מוסר את נפשו וגופו, פשוטו כמשמעו", אומר ולדמן. בליבו נחרתה ברית שעשה ליהודי מחבר העמים, ובמהלכה ראה שעיני הנימול דומעות. "שאלתי אותו אם כואב לו והוא השיב בשלילה. 'אלה דמעות של התרגשות', אמר וסיפר: 'סבי היה קצין בקג"ב. כשבנו הבכור, אבי, נולד, לא ידע איך יוכל לערוך לו ברית. יום אחד זימן למשרדו מוהל מקומי. המוהל כמובן רעד מפחד, אולם סבי הרגיעו וביקש לשתפו בסוד הגדול, וכך נערכה הברית בחשאיות. עכשיו אני מרגיש שהמעגל נסגר', אמר הנימול".

ברכת המוהל

     בפנקסו האישי רשומים כל הנימולים שלו, והדפדוף בו מעורר בו זיכרונות מרתקים. "לא מכבר ערכתי בשבת ברית בבית כנסת גדול בברלין. זו הייתה הפעם הראשונה מאז השואה שערכו ברית בשבת בקהילה זו. ההתרגשות של המשתתפים הייתה גדולה", הוא נזכר. הסיפורים שבפיו קולחים: "יום אחד, כשנסעתי ברכבת מתל-אביב לחיפה, שוחחתי עם יהודי שישב לידי. כששמע שאני מוהל, שאל אם אוכל לברכו בילדים, שכן הוא נשוי כבר עשר שנים וטרם זכו לילדים. מובן שבירכתי אותו מכל הלב, והוספתי בחיוך 'שאזכה לבוא לברית'. הוא ענה אמן ולקח ממני את מספר הטלפון שלי. כעבור שנה וחצי טלפן אליי והזמין אותי למול את בנו-בכורו, בשעה טובה ומוצלחת".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ה

"אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (במדבר כג,יג). כאשר אתה מוצא חסרונות בישראל, אין זה אלא ב"קצהו", ביחידים, ולא בכלל ישראל. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

     לרבה של קובנא הגה"צ רבי לייב שפירא זצוק"ל הציעו פעם שידוך את בנו של גביר העיר שהיה בור וע"ה גמור, אמר הרב לשדכן שא"א לגמור את השידוך כי שם החתן הוא כשמי, תמה השדכן ואמר והרי שמו של החתן הוא משה ולא לייב כשמו של הרב, א"ל הרב הרי אחז"ל כל המשיא בתו לע"ה כאילו כפתה לפני ארי ונמצא לפי"ז כי ע"ה נקרא בשם ארי (לייב) וא"כ שמו כשמי. (מאורה של תורה)

     לתת זה לקבל.

     "מאחורי אדם גדול עומדת אישה גדולה"

'בחינה' לצדיק

     בעיר קרמנצ'וג שבאזור פולטבה באוקראינה, שימשו שני רבנים ענקי תורה וחסידות. האחד - הגאון רבי יוסף תומרקין, רבה של עדת חסידי חב"ד, והשני - הגאון רבי ישראל-יעקב יעבץ, רבם של חסידי צ'רנוביל.

     פעם אחת הובא לפניהם דין-תורה סבוך ומורכב. כדי להכריע בדיון זה ביקשו לצרף אליהם דיין שלישי. הם בחרו בגאון רבי יהושע, מהעיר ליובאר, שכונה בפי כול 'ר' יהושע'לה חריף'. כשמו כן הוא - היה חריף ובקי בכל חדרי התורה.

     הדיון התארך והשלושה ישבו כמה ישיבות, שנמשכו ימים אחדים. במשך כל אותה עת עשה ר' יהושע בקרמנצ'וג. יום אחד התקבצו סביבו כמה מצעירי החסידים וביקשו ליהנות מחוכמתו ומחסידותו. הגאון נודע גם בדבקותו הרבה בצדיק רבי ישראל מרוז'ין. באותה הזדמנות גילה הגאון כיצד התקרב לחסידות: כל ימי גדלתי וחונכתי בעולמה של תורה, בישיבות שאליהן החסידות לא הגיעה כלל, סיפר הגאון. בכל אזור מגוריי לא נמצא אפילו בית-כנסת אחד של חסידים. אני המתתי את עצמי באוהלה של תורה, שבה מצאתי סיפוק לנפשי, וכל עניין החסידות והחסידים לא העסיק אותי כלל.

     יום אחד הגיע לישיבתנו יהודי עשיר ותלמיד-חכם, שחיפש חתן לבתו. ראש-הישיבה המליץ עלי לפניו והשידוך נגמר בכי-טוב. התחתנתי ועברתי להתגורר וללמוד בבית חותני. לאחר נישואיי חשתי פתאום צורך להכיר גם את חלקי התורה הידועים לי פחות. על לימודי הגמרא, המפרשים, הרמב"ם, השולחן-ערוך ונושאי-כליו, הוספתי אפוא גם עיון בספר הזוהר הקדוש. במשך הזמן נוכחתי בתועלת שלימוד זה הביא לי ביראת- שמים. חותני, שמעת לעת נהג לפלפל עמי בתורה, נמנה עם חסידיו של הצדיק מרוז'ין. לא אחת ביקשני להתלוות אליו אל רבו, אך אני סירבתי. "מה לי ולמנהגים משונים של 'עריכת שולחן' ו 'שיריים'", הרהרתי בליבי. נוסף על כך גם חששתי מפני ביטול התורה הכרוך בנסיעה. אולם חותני לא נואש ולא חדל מלשדלני. "אם תראה פעם אחת צדיק-אמת, תדע עד כמה הייתה נשמתך כלואה ולא ראתה אור", נהג לומר לי. אבל אני הרגשתי שלא חסר לי דבר וסירבתי לנסוע.

     פעם אחת נכנסו דברי חותני באוזניי והסכמתי להתלוות אליו בנסיעתו הבאה אל רבו. מובן שהידיעה על כך שימחה את ליבו מאוד. אולם החלטתי שלא לבוא ריקם. מכיוון שלאחרונה התחבטתי קשות בקושיה חמורה שהציקה לי, החלטתי להביאה אל הצדיק. למעשה התכוונתי שלא להציגה לפניו, אלא לראות אם יידע עליה מעצמו ויתרצה לי מיוזמתו. אז אדע שרוח-הקודש מפעמת בו...

     הוטרדתי אז מסתירה מפורשת שמצאתי בין דברי הגמרא לבין הזוהר הקדוש. בגמרא (נדרים טז,ב) מבאר אביי את ההבדל שבין נדר לשבועה, ומסביר, שבנדר נאסר החפץ על האדם ואילו השבועה מחייבת את האדם. משום כך נדר יכול לחול רק על דבר שיש בו ממש, לעומת שבועה שיכולה לחול על כל דבר, מכיוון שהיא מחייבת את הנשבע. ואילו בזוהר (שמות קטו,ב) נאמר במפורש להפך: "שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש"!

     איני זוכר איזה יום בשנה זה היה. כשהגענו לבית-מדרשו של הרבי, נכחו שם חסידים רבים, שהגיעו ממקומות רחוקים. הרבי ישב במרכז השולחן וסקר בעיניו את המוני המסתופפים. לפתע צדה עינו חסיד זקן ונשוא-פנים ושמו ר' לייב, והוא הזמינו לשבת לימינו.

     כשהתיישב, פנה אליו הרבי: "מילא 'אותנו' אין מחשיבים בעולם כלמדן, אף שאנו מסיימים בכל חודש את הש"ס. אבל סבי הקדוש, המגיד הגדול ממזריטש, שהכול הכירו בגאונותו האדירה, גם אותו ניסה פעם לבחון 'ליטוואק' (ליטאי) אחד...

     "ומעשה שהיה כך היה: אותו 'ליטוואק' הגיע יום אחד לבית-מדרשו של המגיד וביקש לראות אם יגלה את הצפון במחשבתו. מיד כשהתקרב אל סבי המגיד, פתח ואמר: 'יש כאן יהודי ליטאי שבראשו מנקרת קושיה עצומה מן הגמרא בנדרים על מאמר הזוהר הקדוש בפרשת משפטים, בהבדל שבין נדר לשבועה'... חשתי סחרחורת בראשי. עתה כבר היה ברור כי הרבי קרא את מחשבותיי. וזאת אף- על-פי שכל אותה שעה לא פנה אלי כלל ואף לא הביט לעברי אפילו פעם אחת! הצדיק המשיך ואמר, שלא יחזור כעת על התשובה שהשיב סבו המגיד לאותו 'ליטוואק', והשיב באריכות תשובה משלו שהתבססה על דברי הגמרא במסכת בבא- מציעא, בעניין המחלוקת שבין קודשא-בריך-הוא לבין מתיבתא-דרקיעא. כשסיים להסביר את העניין ל ר' לייב שישב לצידו, הפנה אלי לפתע את ראשו ושאל בפנים מאירות: "נו, אברך, הכבר תהיה חסיד?". בדברו הגיש לי את מקטרתו, כדי שאצית בה אש -דבר שנחשב בין החסידים קירוב גדול מאוד.

     מאז - סיים ר' יהושע'לה חריף את סיפורו - נקשרתי לצדיק ואני חש כיצד כל נסיעה אליו, לא זו בלבד שאינה גורמת לי ביטול תורה, אלא היא מביאה לי תוספת עצומה הן בלימוד התורה והן באהבת ה' ויראתו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/