אמרי שפר כ"ה חשון ה'תשע"ח

 אם ייקח אדם צרור כספו וישליך אותם למצולות הנהר משתגע יקרא, ויותר משתגע יקרא מי שזורק זמנו למקום ריק .   ) הרה"ק בעל ה"ישמח משה''    ( 

     האדם האידיאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. 

      האר"י הקדוש היה אומר: האדם היה רוקד משמחה, אם היה יודע כמה הייסורים מיטיבים עמו .  שרה אמנו היתה צדקת, מאה ועשרים ושבע שנים  ' כולם שוים לטובה '.

     הגאון בעל ה"חזון איש" כותב, ש"את משא החיים של אדם יש שעובר את חייו בבכיות, יש עובר אותם חיים אבל בחיוך ובשמחה" ולכאורה "את הנגזר במילא לא תשנה", אז א"כ למה שלא תחיה עם שמחה .

ויברך א-לוקים את יום השביעי  (ברכי נפשי [

     הסיפור נסוב אודות דמותו של החקלאי שומר השבת והשמיטה, ר' יעקב חזיזא, המתגורר באחד המושבים בצפון הארץ. מושב זה, על 100 משפחותיו, מתפרנס מגידולים של פירות נשירים, לולים, ועוד. בעבר הלא-רחוק, היו החברים שומרי-הלכה, אך ברבות הימים, וככל שהצעירים גדלו, הלכה והתרחקה האוכלוסייה המקומית מ 'הדמות היהודית' שאפיינה את עדות המזרח. ר' יעקב חזיזא, ועמו כמה משפחות בודדות נוספות, נותרו כשושנה בין החוחים, והמשיכו לדבוק במסורת אבותיהם, מבלי לשנות מאומה.

     מא91קים רבים ניהל חזיזא עם חברי המושב בכל מה שקשור לשמירת המצוות. בקונטרס 'ברכת השביעית' מובא, למשל, מאבקו בעניין שיווק פירות ערלה. חזיזא התחנן לפני חבריו ,  שיימנעו מכך, בהיותם חוטאים ומחטיאים את הרבים, אבל קולו נשמע כקול קורא במדבר. רק לאחר שפרסם ברבים את העובדה שהפירות הללו הם ערלה, ואנשים הפסיקו לקנות את הפירות, הועילו הדברים, וכיום אף אחד כבר לא מעז למכור פירות ערלה במושב ההוא. מאבק נוסף ניהל בעניין קטיף הפירות ושיווקם בשבת קודש. חזיזא, לא הסכים שיעשו זאת בשבת, ובהיותו חבר הוועד ובעל נכסים, לא הייתה לחבריו ברירה אלא להסכים עמו, וזכות הרבים הייתה תלויה בו .   למרות שבאופן כללי לא התבצעו העבודות החקלאיות בשבת, אירע בשנה אחת שכמה מחברי המושב עמדו בפני ניסיון קשה. יעקב חזיזא ועמו שלושה חברים נוספים במושב, קיבלו חלקת אדמה לגידול חציר שישמש למאכל לפרות. החלקות היו צמודות, וכל 4 החקלאים עיבדו אותן בצוותא. החרישה, הזריעה והזיבול, הכל נעשה במשותף .   כיוון שלחלקה זו של גידול החציר לא הייתה השקיה, היו החקלאים תלויים ועומדים בגשמים. דא-עקא, בשל מיעוט הגשמים בשנה ההיא, לא גדל החציר אלא מעט, והחקלאים ציפו לחסדי שמים. אבל הגשמים לא הגיעו, והנה מגיע הזמן שבו צריכים לקצור את מעט החציר שגדל. אנחנו מדברים על תקופה, שבה לא החזיק כל חקלאי טרקטור משלו ,   וכשהגיעה עונת הקציר היו החקלאים שוכרים טרקטור מהחקלאים העשירים. זה מה שעשו החקלאים במושב ההוא. ברם, הטרקטור הגיע אליהם ביום ששי, וכיוון שההשכרה הייתה רק ליום אחד, ומיד לאחריו היו צריכים להשיב את הטרקטור לבעליו, החליטו חבריו של חזיזא לעבוד עם הטרקטור בשבת, רח"ל. ר' יעקב חזיזא התנגד לכך בתוקף, והודיע שהוא בכל מקרה לא יקצור בשבת .   שלושת החקלאים האחרים פתחו בצחוק רועם; 'אם לא נקצור עכשיו, נצטרך להמתין אחר כך עוד כמה שבועות, עד שיגיע שוב התור שלנו לשכור את הטרקטור, ועד אז הרי יתייבש כל הקציר, ולא יהיה מה לקצור בכלל  '...  אבל ר' יעקב באחד, ומי ישיבנו. אני לא מעז לחלל שבת ,  ובנוסף, אני מוחה נמרצות על חילול השבת שלכם .

      שלוש החלקות נקצרו ביום שבת קודש, ירחם הא - לוקים. רק חלקתו של חזיזא נשארה כמות שהיא. ביום שני שלאחר אותה שבת, התייבש כמעט כל החציר, והחקלאים היו צריכים לאוספו ולעשותו חבילות-חבילות, כמקובל. בדיוק באותה שעה התקשרו השמים בעבים, וגשם החל לירד ארצה, ולהשקות את פני האדמה. כל החציר שנקצר - נרקב עד היסוד, ואילו החציר של חזיזא שלא נקצר, החל רק עכשיו לגדול ולגדול... וכשהגיעה שעתו של ר' יעקב לקצור ,  התברר שהכמות שאספו אצלו, מספיקה לא רק לרפתות שלו, אלא יש בידו למכרה גם לשלושת שותפיו שהפסידו את כל החציר שלהם, ונותרו ללא חציר! אחד הרווחים הגדולים שהיו לחזיזא כתוצאה מהמקרה המופלא הזה ,   התבטא גם בקידוש שם שמים שנגרם עקב כך. לאחר המאורע, שהתפרסם בכל האזור, השתנו פני המושב לחלוטין, כאשר החברים הבינו והודו בפה מלא, שיש מנהיג לבירה. בעקבות הנס, הצליח ר' יעקב להשפיע על חברים רבים לחזור למוטב, ולפקוד מחדש את בית הכנסת. הוא גם יסד שיעור תורני במקום, ועל ידי כך נרשם נס נוסף, והיה זה בעת שהמושבניקים שהו בשיעור... המושב שעליו אנחנו מדברים ממוקם ממש ליד הגבול עם לבנון. עירוני שיגיע למקום, יתפעל אמנם מהנוף עוצר-הנשימה, אבל לא יאמין שהוא נמצא במרחק של מטרים מן הגבול. כולם כאן במצב הכן, בכל שעות היממה. למרדפים ולקרבות הפנים-אל פנים כבר התרגלו מזמן. הם עובדים במטעים וצופים בקרבות הללו; חולבים את עיזיהם וההליקופטרים חגים מעל ראשיהם. עוקבים אחר כל תנועה חשודה בגבעות שממול .   המושבניקים האלה, נולדו עם מטחי היריות הליליים .   הג'יפים הצבאיים הם חלק מהתמונה, והקומנדקרים השועטים בחוצות המושב ובשבילים הסמוכים לגדר המערכת, הם חלק בלתי נפרד מהנוף. אחד האירועים הציבוריים הגדולים שנערך מדי שבוע במושב, היה ביום רביעי בלילה, כשרבים מחברי המושב נהגו להגיע באותו לילה אל המועדון שבפאתי הישוב. היה זה, תמיד, אחד הלילות העמוסים ביותר במושב. כל החברים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו עוזבים את בתיהם ובאים אל המועדון .   גם המחבלים מן העבר השני של הגבול ידעו זאת, וזו בדיוק הייתה הסיבה שכאשר תכננו את אחד הפיגועים הגדולים באזור ההוא, הם קבעו זאת ליום רביעי בלילה. התוכנית השטנית הייתה להפגיז את המועדון, ולהפילו על יושביו  ,  רח"ל. מה שלא ידעו המחבלים, שבדיוק בשבוע שבו היה הפיגוע אמור לצאת לפועל, הופסקה הפעילות במועדון, וכל החברים שנהגו לבלות את זמנם בדברים של הבל-וריק,   החליטו להגיע לשיעור התורני שנוסד על ידי חזיזא, ונמסר בבית הכנסת, שבמרכז הישוב. "ישבנו בשיעור, וכל כך נהנינו מכל מילה עד ששכחנו מכל הסובב אותנו", סיפר לנו אחד התושבים. "לא יכולנו להאמין שעד השבוע שעבר בזבזנו את הזמן היקר על שטויות שכאלו, במועדון "!  ולפתע נשמע פיצוץ עז שהרעיד את כל הסביבה. קול הנפץ היה כה אימתני, עד שגם המושב ההוא, שכל כך רגילים בפיצוצים שכאלו, נחרדו. רבים מחלונות הבתים במושב נשברו וניתצו לחלוטין. "תמיד אנחנו שומעים את הפיצוצים במרחק-מה מאתנו, אבל הפעם זה נשמע כל כך קרוב, עד שחששנו שהמחבלים ביצעו חדירה דרך גדר המערכת ונכנסו ממש אל תוך היישוב", מספר האיש. ובתוך זמן קצר יתברר שאכן כך היה. המחבלים אכן חדרו, וכיוון שהיו בטוחים, על פי המידע שבידם, שחברי המושב נמצאים במועדון, השליכו פצצה לכיוון המבנה, ונסוגו מיד אל מעבר לגבול. המועדון נחרב עד היסוד, אך כיוון שלא הייתה בו נפש חיה, לא נפגע איש מחברי המושב. ברור היה לכולם שהנס הגדול התרחש רק בגלל ההתחזקות הרוחנית שנרשמה במקום, ושהייתם של החברים בבית הכנסת. כילה הקב"ה את חמתו בעצים ובאבנים, ולא בבני אדם. הרי לך עובדה, המקיים את מצוות התורה לא ניזוק לעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח חשון ה'תשע"ז

 

''אין טעם בחיפוש מקום בו יהיה לך טוב, יש טעם בללמוד את הטוב בכל מקום.''

"     בחיי האדם ישנם כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה.  אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה.  הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו,  שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה... האדם האידאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. (הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי" על התורה)

"   ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (ירמיהו, יז, כז)

     'זה לא באמת משנה כמה כסף יש לך אלא כמה כסף אנשים חושבים שיש לך...'.

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" [כב, יא]. יש קונה עולמו בשעה אחת.  (אור דניאל, המודיע)

     אין ספק, שמצווה מסוג זה של עקידת בן אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. זו לא עוד מצוה. ואכן אברהם אבינו הולך לקיים מצווה זו ללא התלבטות וללא שהיות. ומכאן נלמד עד כמה האדם לעתים רבות צריך לקבל החלטה גם כשהיא קשה, גם כשהיא כואבת או אפילו לא נראית לו הגיונית – יש לקיים את המצווה כיוון שהבורא ציווה! ומיותר לציין, כי באמירת "הנני" – המראה מסירות נפש – באה התשובה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" – זה מראה על יראת א-לוקים. אנו עומדים כל רגע ורגע בניסיון. האדם צריך לקבל ברגעים מסוימים החלטות קשות. לא אחת מנסה היצה"ר לפתותנו על מנת שנסטה מדרך הישר אך עלינו לדעת אם הזדמנה לאדם מצווה ועשה אותה קנה עולמו. כמו שמובא בדוגמא שלפנינו,  מעשה מופלא המובא מפי בעליו:

     אני מתגורר בניו יורק רבתי וברוך ה' אני מבורך במשפחה גדולה ומפוארת, עם נחת מכל הצדדים, נכדים ונינים, וגם פרנסה לא חסרה כלל. ואני גם זוכה להחזיק את כל יוצאי חלצי על שולחני ולאפשר להם להמצא בעולמה של תורה. ובין לבין גם לעסוק במה שיהודי צריך לעסוק בו יומם ולילה. אם היו שואלים אותי לפני שלושים וחמש שנה, איך אני רואה את עצמי בגילי הנוכחי, סביר להניח שלא הייתי מעז להעלות על דל שפתי את תיאורה של המציאות כפי שהתרחשה. באותן שנים עבדתי קשה לפרנסתי ובסיעתא דשמיא הצלחתי להפיק ממנה כדי מחיה בסיסית. היה לי עסק קטן בשותפות עם ידיד קרוב, חבר מהישיבה, עד שהחלטנו ליזום משהו לפרנסתנו. התחלנו בקטן, בשעות הערב, ואט-אט התפתחנו והפכנו לעסק פעיל ומכניס. שתי משפחות התפרנסו ממנו, בכבוד, אם כי לא בהרווחה מופלגת.

     כמה שנים לאחר שהקמנו את העסק שלנו, הכרנו יהודי מבוגר, גלמוד ועשיר, שבבעלותו היה עסק לייבוא מוצרים שאנו עסקנו בשיווקם. נרקמו בינינו קשרי מסחר, שהתפתחו לקשרי ידידות, שנתיים- שלוש לאחר שהכרנו, הוא כבר היה בן-בית אצלנו. בתחילה היה בן- בית בבית העסק ולאחר תקופה התנהל כבן- בית גם בבתי המגורים שלנו. התארח בשבתות ובמועדים, הביא מתנות לילדים ו... הביא את עצמו לחיינו הפרטיים.  כאמור, הוא היה גלמוד, מעולם לא הקים בית בישראל ולמיטב ידיעתי לא היו לו קרובי משפחה. כולם עלו בעשן המשרפות והוא הקים עצמו מעפר. כמובן שלא יכולנו לסרב לו כשהזמין את עצמו להגיע, אך עד מהרה התברר, כי הוא רוצה שלא נסרב לו בכל דבר.  והייתה לו דעה בכל דבר. לא היה לי קל ולמעשה זה הלך ונהיה קשה יותר ויותר. המעורבות הפכה להיות דווקאית. ואז, ביום מן הימים,  הוא הגזים. ההרגשה הייתה איומה החלטתי: 'עד כאן'! ניגשתי אליו ואמרתי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "ידידי היקר, אתה יודע שאני מאד מכבד ואפילו אוהב אותך. לא רק אני, אלא כל המשפחה. אבל את ההתנהגות שלך אני לא אוהב וכמעט אפשר להגיד שאינני סובל. כשאורח מתמיד, או אפילו בן משפחה קרוב, אומר דעות ועצות למארחיו, זה מעניק להם תחושה מאד לא נעימה. זו כבר תחושה בלתי נסבלת. לכן, מהיום והלאה, אני גוזר עליך בכוח היותי בעל הבית בביתי, שתימנע מלהתערב לנו בניהול הבית. נמשיך לארח אותך בכל עת, בכבוד ובחיבה. כי אתה באמת איש יקר ונשוא פנים ואנחנו רואים זכות עצומה להיות במחיצתך, אבל, אירוח כן, התערבות, בשום אופן לא!".  הוא היה המום. מימיו, כך נראה, לא העז אדם לערער אחר זכותו להתערב בחייהם של אחרים. הוא כמעט איבד את לשונו.  כעת, הוא כבר קם ממקומו והטיח בי: "על דיבורים שכאלו אין מחילה. אינני רוצה יותר להכירך. אצל השותף שלך הרבה יותר נעים". הוא קם ופסע לעבר הדלת ולפני יציאתו הכריז: "מהיום, אל תדרוך אצלי בבית העסק. הכל דרך השותף שלך". בימים הבאים המשיכו להתנהל עסקינו המשותפים דרך ידידי, שזכה כעת להרעפת תשומת לב כפולה.

     תקופה חלפה. משהו כמו שנה. הרחק מידיעתם של אנשים נקטתי בכמה פעולות של פיוס. בניסיון להרגיעו ולהסביר לו כי לרגע לא התכוונתי לפגוע בו, אלא להגן עלי, על ביתי ומשפחתי ועל שלוותי. בתחילה הוא לא אבה לשמוע, אך עם הזמן התרכך ושיחת הפיוס הסתיימה בלחיצת יד איתנה. רק לאחר כמה שעות, בשעת ערב מאוחרת, התקשר לביתי ואמר: "תמסרו לו שאומנם השלמנו ואני גם מוכן לבוא לביתכם להתארח ובעזרת ה' אשמור על עצמי לפי כל הכללים, אבל, כפי שאמרתי ואני לא חוזר בי, בבית העסק שלי שלא ידרוך". מילה זו מילה. כפי שביקש, לא דרכתי יותר בבית העסק שלו. וכפי שהבטיח, הוא שב להתארח. וגם שמר על הכללים. ועדיין,  ענן של אי נעימות העיב על יחסינו. עד שבאחת הפעמים שביקר אצלנו בבית, לא התאפקתי ובצאתו ללכת אמרתי לו: "אפילו שעבר כבר המון זמן, אני מרגיש צורך לבקש ממך שוב 'סליחה' על מה שהיה. אני רוצה להיות בטוח שזה מאחורינו". גם הוא לא התאפק והשיב: "מאחורינו – מאחורינו. רק שתדע שבצוואה שלי כתבתי את כל רכושי לשותף שלך. לא לעסק המשותף. לשותף. ליתר דיוק,  מאה דולר רשמתי על שמך.

     הייתי כל כך המום, כי מעולם לא חשבתי עליו במונחים של 'צוואה'. ידעתי שיש לו כסף וגם הנחתי שהרבה, אבל לא העליתי בדעתי שליחסי הקרבה בינינו יש תעריף של תשלום לאחר המוות, הרגשתי שאני עושה עימו 'חסד של אמת' ללא ציפייה לתשלום גמול. והאמת,  שככל שחלפו הימים הבאים והרהרנו בדבר, אני ובני ביתי, הגענו למסקנה שזה גם לא מפריע לנו. נכון שכסף בשפע עשוי להיות דבר מבורך, אבל רק כסף שמגיע לידינו ביושר ובעמל כפיים.  לאחר כמה שנים נפרדתי משותפי ופניתי לאפיק אחר. ובעצה אחת עם השותף שלי החלטתי למכור לו את חלקי בעסק. באותה עת, כבר היינו מאוגדים בשותפות הרבה יותר עמוקה: "שלוש שנים קודם לכן השתדכנו פעמיים. בני ובתי הקימו את ביתם עם בתו ובנו. כבר היו לנו שלושה נכדים משותפים, תאומים מתוקים מבני ובתו ותינוק חמוד מבתי ובנו.  כדרכו של עולם וכטבעם של אנשים, אנחנו התבגרנו והוא הזקין. אנו הפכנו בשלים יותר, בעוד הוא הולך ונובל. ביקוריו הפכו תכופים יותר ויותר והתאמצנו לדאוג לכל מחסורו. לא רק תכופים הפכו ביקוריו, אלא גם ארוכים יותר. כשהגיע אלינו לשבת, היינו מקדימים להביאו לביתנו בצהרי יום חמישי ולהמשיך לארחו עד בוקרו של יום שני. כשנחלשה בריאותו, נטלתי על עצמי לדרוש עמו ברופאים,  בהתמסרות מתמדת שתבעה ממני גם כוחות מאומצים וגם לא מעט כסף.  ואז יום אחד, קרא לי ואמר: "... זאנוול יקירי, אני ממש מתחרט על כך שלא התאפקתי וגיליתי לך בשעתו על ה'צוואה'. כתיבת הצוואה הייתה בתקופה שבה הייתי שרוי בכעס גדול עליך. מאז ועד היום, הספקתי להתחרט על זה בכל לבי וכבר לפני שנתיים כתבתי צוואה חדשה, שאף היא מופקדת אצל עורך דין פלוני, שאותו אתם מכירים היטב מהעסק ובצוואה החדשה ביטלתי את הקודמת וכתבתי את כל נכסי שווה בשווה לך ולשותפך. ועתה, הנה לא ידעתי יום מותי, אבל אינני רוצה שתהא עלי כעס או התמרמרות לאחר פטירתי עם פתיחת הצוואה". למרות חולשתו, הוא קם מהכסא וניגש לתיקו האישי הקטן, פשפש בין התרופות והמסמכים ששכנו שם דרך קבע והביא לי צילום מהצוואה. כמובן שהודיתי לו ברגש והמשכתי לשבת לצדו עד שביקש ללכת לישון. את הצילום הלז, דחקתי באחת המגירות שבשולחן העבודה שלי ושבתי לעיסוקי. זה היה פחות משבועיים לפני שהלך לעולמו.  הוא הלך לעולמו בשקט ובשלווה. בראשון בשבת, לאחר שבת נינוחה ונעימה, הוא לא הקיץ משנתו. אמנם זה כמה שבועות שהיה חלש מאד ומיעט לצאת מביתנו, שם קבענו את מקום מגוריו לנוכח חולשתו הגדולה. לא רציתי לשמוע משכניו שהוא השיב נשמתו לבוראה בלי שאיש היה עמו ולכן הצעתי לו שעד שיבריא ויתחזק יתארח אצלנו. בסופו של דבר, היינו עמו בבית כשנפטר.  ערכנו לו הלוויה מכובדת, במהלכה הודעתי שבכל ימי ה'שבעה' יתקיימו מנייני תפילות בביתי. מפאת כבודו של הנפטר העדפתי שהתפילות תתקיימנה בביתי ולא בביתו, כי הבנתי שהרבה יותר נעים ומכובד לבוא לבית מתוחזק כדבעי, מלהתקבץ לתפילה בביתו של גלמוד בן תשעים.

     באחד הימים הגיע עורך הדין של הנפטר ואחרי התפילה ישבנו ביחד ושוחחנו, אני ושותפי- מחותני עם עורך הדין,  שמצדו הזמין אותנו לסור למשרדו כדי לקרוא את הצוואה בה מוזכרים שנינו. בו ברגע הבחנתי בקריצת העין שקרץ שותפי לשעבר לעבר עורך הדין. בהמשך אגלה, כי הקשר שקשרו היה עמוק מקריצת עין.  שבועות אחדים חלפו וביום מן הימים נקלעתי למזכירות בית המשפט במחוז מגורי, לשם סרתי כדי לעיין בתיק משפטי שהיה קשור לעסקי. בעודי ממתין שהמזכירה תתפנה, קלטתי בזווית עיני, כי בערימת התיקים הטריה המונחת על העגלה הסמוכה, ניצב בראש הערימה תיק עליו כתוב: 'בקשה למימוש צוואה של נפטר פלוני'. דמי כמעט קפא בעורקי. פי התייבש באחת. אם לא מזגי הבוטח והיציב, יתכן והייתי מתעלף. תפסתי שליטה על עצמי והמתנתי שניה לשאלה הצפויה: "מה תבקש? אדוני". בנימה הכי טבעית השבתי,  כי הנני מבקש לצלם ולעיין בשני תיקים. האחד הוא תיק פלוני הנוגע לעניין עסקי הקשור אלי והשני הוא בדיוק התיק הניצב כאן בראש הרשימה. בחשדנות טבעית שאלה מזכירת בית המשפט, מדוע חושק אני בתיק זה. השבתי, כי אני רשום כמוטב בצוואה זו ותוך כדי דיבור הוצאתי את רשיון הנהיגה שלי והצגתיו. המזכירה השוותה בין השמות ונענתה לבקשתי וצילמה את תוכן שני התיקים.  דחפתי את הדפים לכיס חליפתי, ונחפזתי לצאת מהבנין ולהגיע לרכבי. הרחקתי בנסיעה של כמה דקות, לרחוב צדדי ושקט ושם הוצאתי מכיסי את הדפים. לבית המשפט הוגשה בקשה למימוש צוואה נפטר פלוני, על ידי עורך דינו והצוואה המוגשת אינה החדשה, אלא הישנה מלפני כמה שנים. אחזתי בידי צוואה שיש לי בה מאה דולר בערכי ממון וכששה מיליון דולר לשותפי. בחישוב מהיר הבנתי,  השותף המחותן שלי לא מעלה בדעתו שידידנו הקשיש גילה לי על הצוואה השניה. הוא קשר קשר עם עורך הדין, כנראה שתמורת עמלה שמנה במיוחד ושניהם עשו יד אחת לנשלני מחלקי בצוואה המעודכנת. הם הגישו לבית המשפט את הצוואה הראשונה, בהנחה שבית המשפט יתן לה תוקף חוקי ויעביר את מלוא הנכסים לרשותו של החבר- השותף-המחותן, לבד ממאה דולרים ש'יעשירו' את חשבוני.

     אינני יודע בבירור כמה זמן המשכתי לשבת ברכב, מחשבות סערו בקרבי. כשהתעשתתי, כנראה לאחר שעתיים-שלוש, גזרתי על עצמי שליטה והתאמצתי להתגבר על סערת הרגשות ולחשוב בשיקול דעת. יצאתי בדרכי לכיוון הבית, כשתוך כדי נסיעה אני מקבל החלטות אישיות נוקבות: הראשונה, בשלב זה אינני מספר לאיש בעולם על התגלית המסעירה. השנית, אינני מקבל החלטה לבד. את ההחלטה אקבל עם איש מורם מעם, מישהו שאפשר להגיד עליו 'לית דין בר נש'. וההחלטה השלישית: אני נוטל זמן של שלושה ימים ולא עושה מאומה בנידון מפני שבמוצאי היום השלישי תוכננה לי טיסה לארץ ישראל, שם נועדתי להשתתף בשמחת נישואין של אחד מבני משפחתי הקרובה.  בעודי במטוס, בדרכי מניו יורק לארץ ישראל, נפלה בלבי מחשבה: 'אלך להתייעץ עם הרב ואזנר'. הוא לא הכרני. לא למדתי במוסדותיו ומעולם לא הייתי בביתו. אבל לבי אמר לי, כי אם מבקש אני 'רב הדומה למלאך', עלי להשים פעמי לביתו של פוסק הדור. נסעתי לבני ברק, אך במקום לנסוע ישר לבית האכסניה שלי כדי להתארגן לחתונה, הקדמתי ונסעתי לשאול באורים ותומים. בדלת שנפתחה לנקישתי ניצבה הרבנית הצדקנית ע"ה וכששמעה שהגעתי מחוץ לארץ וברצוני להתייעץ עם הרב, נכנסה פנימה ושבה לאחר רגע: "הרב אמר שתוכל להיכנס". הוא הקשיב בדריכות ערנית וחשתי שהוא לא רק מאזין לכל מילה אלא שהוא קולט כל ניע. הרב הגדול אחז בשתיקה, עצם את עיניו ולאחר אנחה קלה פסק: "הסיפור ברור. יש לך תביעה חזקה על השותף שלך. גש ותבע אותו לדין תורה."

     ידעתי היטב מה משמעותו של דין תורה שכזה. הוא הודגם בדמיוני באותן שעות שהתבודדתי ברכבי. הסיפור שיובא בפני בית הדין יפרוש כנפיים ויחולל גלים, בשכונה ובבתי כנסיותיה, בקהילה העסקית שעד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק ממנה ועל כולנה: בביתנו פנימה, הלוא מחותנים אנו, מכאן ועד מאה עשרים וגם בעלמא דאתי, ילדינו ונכדינו חולקים יחדיו את ההווה והעתיד. גם אם נניח שהוא יבהל ומיד ישוב בו, תוך שהוא דואג שאבטל את תביעתי בבית הדין: גם במצב 'אופטימלי' שכזה, תוקם חומת פלדה בינינו.  איך נרקוד יחד בשמחות צאצאינו? איך ניפגש בברית הבאה?...  ואז נשמע קולו של הגאון הצדיק: ביכולתך ללכת לדין תורה. אבל שתדע: על ויתור משלם הקב"ה כאן בעולם הזה.  יצאתי והלכתי. בחתונה רקדתי כפי שלא רקדתי בחתונות רבות. משהו בתוכי התרונן. מלאך בדמות אדם סלל לי דרך. ידעתי שזו החלטה לא קלה. אבל ידעתי שהיא החלטה הכי נכונה שאני מסוגל וצריך לקבל.  לאחר ארבעה ימים, כששבתי לביתי שבניו יורק, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למגירה ההיא, בה היה מונח צילום הצוואה המעודכנת. הוצאתי את הדף וניגשתי עמו למטבח כדי לקלותו בלהבה שהצתתי בכיריים. בתוך פחות מדקה איבדתי מן העולם את המסמך המשפטי הכי מבוסס שיכולתי להגיש בדין תורה. ובעוד הנייר הלבן הופך לאפר שחור. "זהו, זה מאחרי", לחשתי לעצמי ומאותה לחישה גזרתי על עצמי שתיקה.

     חלפו כבר למעלה מעשרים שנה מאותו סיפור. אם הייתי מקבל את אותם שלושה מיליון דולר, אינני יודע כמה כסף הם היו הופכים להיות.  בפועל, אני בעל הון של פי עשר ויותר. לרגע לא היה לי ספק, גם לפני שהתחילה ברכה בלתי שיגרתית לשרות בעסקי, כי פסק ההלכה שקיבלתי בקיתונו של פוסק הדור מהדהד בעולמות העליונים ומקבע את אחיזתם של צינורות שפע אדירים משפע בריכה העליונה היישר לחיי.  אני ומחותני – ממשיכים לקיים מערכת יחסים קרובה וידידותית, להתפלל באותו בית כנסת, להתעדכן איש מרעהו על חייו ועסקיו, לשמוח בשמחות משותפות ומדי שנה בשנה ביום היארצייט של אותו אדם, שנינו מביאים 'תיקון' לבית הכנסת ומתאמים ביחד את השעה בה נעלה עם מנין לקברו. הוא מגיע עם רכב השרד שלו ואני עם רכב היוקרה שלי. הרי שנינו יודעים שהוא עשה את הונו מירושתו של אדם זה ורק אני יודע שגם אני עשיתי את הוני מירושה זו. אם היה מעלה בדעתו, אפילו ברמיזא בעלמא, שאני יודע על ה'תרגיל' שעשה לי והדרך בה גזל ממני ירושה שנרשמה על שמי – כל מה שתיארתי כאן לא היה מתרחש. לא מיניה ולא מקצתיה.

    לפני כמה שנים, שנתיים או שלוש לפני הסתלקותו של הרב ואזנר זצוק"ל, יצאתי לנופש של כשבועיים באוסטריה. באחד הימים פגשתי מכר שנפש גם הוא באותו בית מלון והלה סח באוזני, כי במרחק של פחות מ-100 ק"מ מזלצבורג נמצאת עיירת קיט קסומה בשם 'הינטרגלם' ושוהים בה כמה צדיקים שמצאו בה מקום מתאים למנוחה. בין השמות שאמר כמסיח לפי תומו, אמר ידידי, כי גם הרב ואזנר נמצא שם וכי הוא מתכונן לנסוע לשם למחרת היום כדי לבקרו. "בוא עמי אליו, אציג אותך בפניו והוא יאציל לך ברכתו", הסכמתי. כחמש עשרה שנה חלפו מאז אותה פעם יחידה שפקדתי את ביתו. לא היה לי ספק שהוא לא זוכר אותי. אינני בטוח כלל שאמרתי את שמי באותה שיחה וגם אם כן – מה ערכו של אזכור בודד, בתוך שיחה, אחת מני רבבות-רבבות שככל הנראה התנהלו בחדרו במרוצת השנים.  הגענו ל'הינטרגלם' בשעת מנחה ונכנסנו לבית הכנסת שבקומת הקרקע בבית המלון המקומי. ידידי ניגש מיד ליטול 'שלום' מרבו המובהק ולקראת סיום התפילה רמז לי שאתקרב אף אני כדי שיציגני ויבקש בשבילי ברכה, "זהו...זאנוול.... מניו יורק", פתח ואמר ואני נזכרתי. בברכיים הכושלות. גם כעת פקו ברכי, כאשר מאורם של ישראל נשא את עיניו ונתן בי מבט נוקב. "אני מכירו", הגיב קצרות והורה באצבעו שאתקרב אליו. התכופפתי לעברו והוא רכן במקומו לעבר אוזני ואמר בלחישה: "נו, מה אתה אומר על ותרנות משלמים בעולם הזה?!?!" 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט חשון ה'תשע"ז

 

הלימוד והתפלה קשורים זה בזה, עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד. תפלה בבחינת קבע מרחיקה את הלימוד והלימוד בעצלתיים מונע תפלה. (מרן החזו"א זצוק"ל)

     הרה"ק מקוצק זיע"א תמה בקול: שמא יודעים הנכם לשם מה נברא האדם בשתי עיניים? – האחת בשביל לראות חיסרון עצמו. השני בכדי ראות את מעלת האחר.

     הרב מפוניבז' זצ"ל שלח בזמנו את הגאון ר' שרגא גרוסברד זצ"ל לשאול לחזו"א, האם בכדי שיתרבו ספסלי ביהמ"ד ולמנוע מבני הישוב החדש מללכת לישיבות תיכוניות, אולי כדאי להכניס לימודי חול. החזו"א השיב בשלילה, והוסיף: "סי וועט זיך שיין אזוי שלעפן ביז משיח וועט קומען". [זה כבר ימשך כך עד שהמשיח יבוא]. (הגאון ר' מרדכי מן זצ"ל)

           הרב שך זצוק"ל זי"ע עמד פעם בהספד ואמר שהחטאים שלנו הם לא טבעיים, ולכן גם העונשים שמביאים עלינו הם עונשים לא טבעיים, איפה היה דור עם כאלה עונשים רחמנא ליצלן, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כאלו חוליים משונים, כאלו מיתות משונות

"ויתן לו מעשר מכל" [יד, כ].  (ברכי נפשי).

     סיפר לנו הרב נטע-שלמה זילבער, ממונסי שבארה"ב, סיפור מופלא של השגחה פרטית, עד שלאחר ששומעים את הדברים לא צריך להתאמץ הרבה כדי להסיק ש 'יש דין ויש דיין'.

     הרב זילבער מוסר שיעורים לפני קבוצה של יהודים חרדיים במונסי, ואחד מהם סיפר לו שנתקל לאחרונה בתופעות משונות שלא אירעו לו מעולם.  ראשית, סיפר היהודי, הממשלה עיכבה ללא כל סיבה כמה תשלומים שהייתה צריכה להעביר אליי. מדובר בתשלומים שאין כל עוררין על זכותי לקבלם, ומצד שני אין למשרדי הממשלה כל תביעה נגדי בעניין כלשהו, כך שלא צריך להיות להם שום תירוץ מדוע הם אינם מעבירים את הכסף.  כל האנשים שסיפרתי להם על העיכוב המוזר, התפלאו אף הם ואמרו שאין הם מבינים מה קורה כאן . כשניסיתי לערב בנושא את פקידי הממשל, בדקו הם את העניין במחשב, ואישרו שאכן הממשלה צריכה לשלם את הכסף, ואין הם מבינים את פשר העיכוב. אבל הכסף לא הגיע.  דבר מוזר נוסף קרה לי, שהגם שיש לי רכב חדש, ושום בעיה לא צריכה להתעורר בו, אני נתקל חדשות לבקרים בבעיות שונות ומשונות, וגם אנשי המוסך אומרים בצורה ברורה שאין להם הסבר לתקלות אלו, עד שאחד מהם אמר ש'מישהו הטיל עין הרע ברכב שלך '... התופעות לא פסקו, והאיש סיפר להרב זילבער שיותר מההפסד הכספי והמכאיב לו ופוגע בכיסו, הוא מרגיש שתובעים אותו מן השמים בדבר מסוים, והיה רוצה לדעת על מה ולמה. הקלקולים ברכב, האיחורים בתשלומים הממשלתיים, וכל יתר התופעות, נחתו עליו כולם באותו זמן, ולכן ברור לו שיש כאן מסר מן השמים.  כשהרב זילבער שאל אותו מה בעניין המעשר- כספים שלו, התברר שאכן לפני שנה בדיוק הפסיק להפריש מעשר,  מאחר והוא בעל- חוב גדול, ועובד מאוד קשה למחייתו, ועדיין אין לו דירה משלו, ויתירה מכך – בתקופה זו הוא צריך גם לשדך כמה מילדיו שהגיעו לפרקם.

     הוא חישב ומצא במדויק שכל הבעיות והקלקולים החלו לצוץ מיד לאחר שהפסיק להפריש את המעשר.  האיש מספר שישב עם עצמו ועשה חשבון בעניין ההפסדים שהיו לו, והתברר שאלה הגיעו לסך של 7500 דולרים.  והנה, המשכורת שלו היא 1500 דולר בשבוע, 'ובחישוב פשוט שעשיתי, נוכחתי לדעת שלאחר שלא הפרשתי מעשר במשך כל השנה האחרונה, הרי שחובי למעשר מסתכם בדיוק בסכום זהה, דהיינו שהמשכורת השנתית הגיעה ל-75,000דולר (1,500 כפול 50 שבועות), ועשירית מזה היא- 7,500 דולר. זה היה החוב שלי למעשר, וזה בדיוק היה הסכום שהפסדתי מהנזקים שאירעו לי. מיד לאחר שנוכח לדעת בגילוי המדהים, הפריש למפרע את הסכום הנ"ל לצדקה, וקיבל על עצמו לחדש מכאן ולהבא את נתינת המעשר.  וראה זה פלא; מיד לאחר מכן, הכניסה הממשלה לחשבונו את כל חובותיה, וגם הבעיות שהיו ברכב פסקו לחלוטין.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ו

''אדם נוצר כדי להרים את השמים". (ר' מנחם מנדל (מקוצק))

     הצלחה אינה מקרית אלא בחירה יומיומית.

     הרה"ק רבי איתמר מנאדבורנא זיע"א (יומא דהילולא כ"ב סיון) היה אומר תדיר:ה  אף כי אמת נכון הדבר שיש בכל אדם חסרונות ואין לך אדם ללא חסרון ומגרעת,  אך האדם צריך להביט על חברו כמו על עצמו, כשם שהוא יכול לסבול את עצמו על אף כל החסרונות והמגרעות שיש בו,  שהרי גם הוא ככל האדם אינו האדם השלם, אלא שהוא מעלים עין מן החסרונות של עצמו ורואה רק את המעלות כך הוא מחויב לסבול את חברו ולראות רק את מעלותיו. וזה שאומר הכתוב "ואהבת לרעך" והעצה לזה יהא "כמוך" שתסתכל עליו כמו על עצמך.

     זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים. במדרש פליאה: 'מכאן שמדליקין נרות בשבת'. ויש לפרש, דהנה קשה מה היתה טענתם, הלא אפשר לטעום במן כל טעם שהיו רוצים. אלא כתוב בגמרא על הפסוק "המאכילך מן במדבר למען ענותך" אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, כלומר שאף שהיה אפשר לטעום בהם טעם של כל דבר אך הם לא ראו רק מן, וזה היה טענת ישראל. ומזה אפשר ללמוד שצריך להדליק נרות בשבת, שעל ידי זה יראה את מה שאוכל וכך יהיה לו עונג שבת. )חומת אנך להחיד"א - בשם רבי אליעזר די אבילה(

התורה מגנא ומצלא (פניני עין חמד, גליון 588)

     להלן סיפור מופלא המעובד מ'ווי העמודים' המלמדנו עד כמה התורה מגינה ומצילה את לומדיה. ומעשה שהיה - כך היה:

     בבית המדרש 'בית יהושע' הממוקם בפינת רח' מנחת יצחק ורח' קדושת אהרן בירושלים, מתקיים מידי יום שיעור על ידי המג"ש הנכבד פה מפיק מרגליות הגאון רבי ישראל מנשה רייזמן שליט"א, כאשר נושא השיעור הוא בירור סוגיות הנלמדות מפרשת השבוע, השיעור נמסר בטוב טעם, ומושך אליו לומדים רבים.  לאחר השיעור בסביבות השעה 10:10 עוזבים בבת אחת קרוב למאה איש את המקום, ורובם פונים לתחנת האוטובוס הסמוכה, כדי לנסוע למחוז חפצם. ביום שלישי ר"ח חשון ו ה'תשע"ו בבוקר, בסביבות השעה 15:10  אירע פיגוע נורא ברחוב מלכי ישראל' בירושלים,  כאשר מחבל שנסע עם רכב של 'בזק' דרס מספר אנשים מיקירי קרתא בירושלם בתחנת אוטובוס ולאחר מכן עוד יצא עם גרזן והכה במכות אכזריות את הרב פסח קרישבסקי שליט"א, שרק בדרך נס בחסדי השי"ת יצא בחיים ממכות אכזריות כאלו.

     יושבי השיעור שגם הם שמעו על הפיגוע הדבר הזכיר להם משהו מעומעם על רכב של חברת 'בזק ' שהסתובב בימים האחרונים בסביבות השיעור, כדי להיות בטוחים בדבר,  הלכו לבדוק במצלמות הפרוסות ברח' קדושת אהרן.  ואכן במצלמות נראה היטב איך שאותו רכב של בזק נוסע בימים האחרונים הלוך וחזור בסביבות בית המדרש,  בסביבות השעה 10 , כדי לבדוק כיצד יוצאים לומדי השיעור מבית המדרש.  ביום שלישי ר"ח חשוון התמקם הרכב של 'בזק' ובזוית פגיעה לכיוון התחנה, שם ממתינים יוצאי השיעור לאחר השיעור, כשהגיע השעה 10:10 ואף אחד אינו יוצא מבית המדרש, רואים במצלמות איך שהמחבל שנראה מאד מתוח, יוצא מהרכב, וניגש לכיוון בית המדרש, ועולה ויורד מספר פעמים בעצבנות במדרגות המובילות לבית המדרש . כשראה שאין שם אף אחד, נכנס בעצבנות לרכבו, ושעט לכיוון מלכי ישראל, כאשר הסוף ידוע שכמה דקות לאחר מכן, הגיע הידיעה על הפיגוע הנורא שאירע ברח' מלכי ישראל שם קיפח את חייו, הרב ישעיה קרישבסקי הי"ד, והרב פסח קרישבסקי נפצע קשה, ובחסדי שמים כבר הולך ומחלים מהפציעות האכזריות של המחבל.

     מה קרה שביום שלישי ר"ח חשוון לא התקיים שיעור, שהוא דבר נדיר לכשעצמו, שכמעט ולא אירע שהשיעור התבטל, וגם בימים שהמג"ש הרב ישראל מנשה רייזמן אינו יכול להגיע, יש מג"ש שמחליף אותו. על ההשגח ההפרטית סיפר הרב ישראל מנשה רייזמן בעצמו בשיעור שהתקיים ביום ראשון , ה חשוןו ה'תשע"ו וכך סיפר:  בחודש אלול הזמינו אותי להגיע לאנטוורפן לחזק את הציבור בדברי התעוררות . בקשות כאלו, אני מקבל מידי פעם, ואני דוחה את כולם, כי מסירת שיעורים יש לי גם בארץ, וגם זיכוי הרבים, ואיני רואה שום טעם לנסוע לחו"ל.  גם הפעם דחיתי אותם, ואמרתי להם בצורה יפה אבל ברורה, שאיני מעוניין לבא, אולם המזמין לא הרפה וניסה שוב ושוב לשכנע אותי להגיע, עד שבשלב מסוים אמרתי 'טוב', והבטחתי להגיע לדרוש בראש חודש חשון. ולאחר מספר ימים ניסיתי לחזור בי בשיחה עם אותו יהודי מאנטוורפן, אולם נמסר לי שדבר הביקור כבר פורסם בבתי הכנסת וכבר לא ניתן לבטל את הפרסום .ממשיך הרב רייזמן לספר בשיעור, לא הפסקתי לחשוב בלילה, למה הפעם הסכמתי לנסוע, לא היה לזה שום סיבה הגיונית, הרי זיכוי הרבים יש לי כאן בארץ ישראל, הטיסה לא תביא לי כבוד או כסף, ולא היה לי שום סיבה להסכים.  אך את הנעשה אין להשיב, וגם אם איני מבין למה, מכל מקום כיון שהתחייבתי לבא, קיימתי את הבטחתי, ואכן התכוונתי לנסיעה לאנטוורפן.  

     יום לפני הטיסה שאלתי את ר' שמואל יעקב, הממונה על השיעור, אם צריך להביא ממלא מקום, הוא הלך והתייעץ עם הלומדים ומשום מה הם השיבו שאין צורך בממלא מקום, ולכן הודיע לכולם שמחר ביום שלישי ר"ח חשון ו לא יתקיים שיעור.  את ההודעה הזו, ברוך השם לא קיבל המחבל, וכך המתין זמן מה, וכשראה שאף אחד לא יוצא - חיפש ל"ע קרבנות אחרים.  לאחר מעשה כבר הבנתי למפרע, מדוע הזמין לי הקב"ה לענות תשובה חיובית שלא כטבעי על הנסיעה לאנטוורפן.  כל זאת כדי שבאותו היום שהערבי זמם להשחית, לא יתקיים שיעור, ואף אחד לא יצא מפה בשעה 10:10 , וכך בחסדי שמים נמנע פיגוע נורא רב נפגעים.  וכבר אמרו חז"ל, תורה מגנא ומצלא, אף בעידנא דלא עסיק ביה, ומה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ה

''מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה''

     ''מה שצדיקים פועלים בראש השנה ויום הכיפורים, יהודים פשוטים פועלים בזאת חנוכה''

     "מודים אנחנו לך... ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל טובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים..."

     מודעות עצמית - הכרת המעלות והחסרונות, היא הקדמה הכרחית לתיקון המידות. אחריה נדרשת עבודה קשה, ולא די באנחה... (הרבי מליובאוויטש)

המוהל הצעיר ששבר שיא (שיחת השבוע, מס. 1452)

     המשתתפים בברית המילה שפשפו את עיניהם בתדהמה: נער בן שש-עשרה עומד לבצע ברית מילה לתינוק בן שמונה ימים. המחזה הזה לא היה יכול להתרחש אילולא אביו של הנער – מוהל מנוסה שביצע אלפי בריתות – עמד לידו ופיקח על מעשיו. עשר שנים חלפו מאז, והנער, שכבר היה לאיש, הספיק לבצע יותר מאלף וחמש-מאות בריתות בארץ ובעולם.

     ר' אשר ולדמן מחיפה הוכתר בתואר 'המוהל הצעיר ביותר', כאשר בהיותו בן 19 החל בהליך לקבלת רישיון ממשרד הדתות. "כבר בהיותי ילד קטן הצטרפתי לאבי לבריתות", מספר ולדמן. "החזקתי לו את הכלים, שטפתי, ניקיתי, הייתי ממש שותף למלאכה. כשבגרתי והייתי לנער, ידעתי את המלאכה על בורייה".

השאלות פוחתות

     עד קבלת הרישיון התלווה אליו אביו והדריכו לפרטי-פרטים. "בהתחלה חששתי קצת, אך ידעתי שביכולתי לעשות את המלאכה כראוי", הוא אומר. "ככלות הכול, זו מצווה שאני חי ונושם מצעירותי. פעמים רבות הייתי הולך היישר מבית הספר אל אולם השמחות המקומי, שם סייעתי לאבי במלאכתו. למעשה, נכחתי באלפי בריתות". היום, כשהוא בן 26, השאלות על מראהו הצעיר פוחתות והולכות. "הכול תלוי בסמכותיות שאתה מקרין. כשההורים רואים שלנגד עיניהם עומד אדם מקצועי, אין הם חוששים", הוא מסביר.

קצין הקג"ב והמוהל

     ולדמן גדל במשפחה בת שנים-עשר ילדים. למד בישיבת הסדר ובהמשך בישיבה חרדית בקריית מלאכי. לצד תינוקות שמל זכה למול יותר משבע-מאות מבוגרים, ובהם עולים מחבר העמים שלא נימולו בילדותם. "בשונה מתינוק פעוט, כשמבוגר נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הוא מוסר את נפשו וגופו, פשוטו כמשמעו", אומר ולדמן. בליבו נחרתה ברית שעשה ליהודי מחבר העמים, ובמהלכה ראה שעיני הנימול דומעות. "שאלתי אותו אם כואב לו והוא השיב בשלילה. 'אלה דמעות של התרגשות', אמר וסיפר: 'סבי היה קצין בקג"ב. כשבנו הבכור, אבי, נולד, לא ידע איך יוכל לערוך לו ברית. יום אחד זימן למשרדו מוהל מקומי. המוהל כמובן רעד מפחד, אולם סבי הרגיעו וביקש לשתפו בסוד הגדול, וכך נערכה הברית בחשאיות. עכשיו אני מרגיש שהמעגל נסגר', אמר הנימול".

ברכת המוהל

     בפנקסו האישי רשומים כל הנימולים שלו, והדפדוף בו מעורר בו זיכרונות מרתקים. "לא מכבר ערכתי בשבת ברית בבית כנסת גדול בברלין. זו הייתה הפעם הראשונה מאז השואה שערכו ברית בשבת בקהילה זו. ההתרגשות של המשתתפים הייתה גדולה", הוא נזכר. הסיפורים שבפיו קולחים: "יום אחד, כשנסעתי ברכבת מתל-אביב לחיפה, שוחחתי עם יהודי שישב לידי. כששמע שאני מוהל, שאל אם אוכל לברכו בילדים, שכן הוא נשוי כבר עשר שנים וטרם זכו לילדים. מובן שבירכתי אותו מכל הלב, והוספתי בחיוך 'שאזכה לבוא לברית'. הוא ענה אמן ולקח ממני את מספר הטלפון שלי. כעבור שנה וחצי טלפן אליי והזמין אותי למול את בנו-בכורו, בשעה טובה ומוצלחת".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה

כשאתה נקלע למבוי סתום, עצור ונתח את המצב. התמודד עם הבעיה. אל תחפש את הפתרון המהיר והקל. (הרב נח ווינברג זצ''ל)

     כשאתה צועק שומעים אותך. כשאתה מדבר גם מקשיבים לך.

     כשאתה רואה חסרונות בזולת, עליך לדעת שהחסרונות האלה קיימים בתוכך, ואת המעלות שאתה רואה בזולת עליך לאמץ ולקבוע אותן בנפשך" (הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש)

     כשבא עָנִי לפֶניך, וְּמספר לך  שאֵין לוֹ לצרכיי שָֻבת, וְַּאתה מתאֵזֻר עֹוז וִמְּתַעטף באמונה, ואוֹמֵר לוֹ שִיֻבטח בהשם זוֹ אִֻפיקֹוְּרסות ממש. (רַבִֻי מֹשה טֵיְּיטֵלְּבֻוֹיִם) 

"זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב(

     המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה(.  הכוח האצור בלשוננו גדול יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו.  על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון.  כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא,  אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד.  משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות.  גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו, הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד.  כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד.  הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר":

     מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסוימת. בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות . הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו. בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים. הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?" קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם? " הרב המופתע השיב "כן". פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר...

     הרב ביקש לשמוע במה העניין , ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגנבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד!... " הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה. הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה". "האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ. "לא ..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה". ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב במגניבת ספר או ספרי תורה?" "לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה". "ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב. "אה" , משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!" החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתיים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר...". כך נראה פטפוט מיותר...

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il