‏הצגת רשומות עם תוויות מקשיבים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מקשיבים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 5 בדצמבר 2016

אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ז



בשם כ"ק מהרי"י מספינקא זצוק"ל, השפל בעיני עצמו ונכנע ומתבטל בבחינת מוצב ארצה, סימן שראשו מגיע השמימה.


    הגאון מוילנא אמר שיהודי צריך לדאוג 'לעולם הבא' שלו 'ולעולם הזה' של זולתו.


     השתיקה - אנו יודעים כי לשון הרע זו עבירה חמורה. וזה נכון. אבל עלינו לדעת כי מלבד עצם האיסור לדבר לשה"ר על אנשים, על חברים, ישנו חלק נוסף בנושא זה, והוא: המידה הכללית הנקראת שתיקה, לאו דווקא מלשה"ר.  ישנו מעשה מופלא שמספרים על האדמו"ר מרוז'ין זיע"א, מנהגו היה, שעל השולחן שהוא ערך [ה 'טיש'] היה יושב בשקט, בדממה.  מספרים שפעם שאלו את הגוי שהיה מנקה את בית המדרש של האדמו"ר,  מה ראה שם. נענה הגוי ואמר בזה הלשון: "ראיתי שם שולחן ארוך שיהודים יושבים משני צדדיו. בראש השולחן יושב זקן אחד, הוא שותק וכולם מקשיבים" ... איזו הגדרה נפלאה: המילה היפה ביותר שנאמרה שם – זו השתיקה!



     חז"ל אומרים: איזו שירה מחזיקה את העולם? "תולה ארץ על בלימה", כשאדם יודע לשתוק לכבוד שמים, כאשר הוא מתפוצץ לומר מילה, לעקוץ את השני להראות את עצמו חשוב יותר. אך הוא צועק שתיקה לכבוד השי"ת – זוהי הגדלות שבגדלות!


כיצד יש לבקש
     להלן סיפור מאלף , שעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה " שהובא מהספר "שמחים לשמרו" של ר' משה מאנדל שליט"א ויש בו כדי ללמדנו כי עלינו לברור את המלים היטב, כשאנו מבקשים דבר מאת הבורא, שכן בקשתנו עשויה להתקיים לא כפי שהתכוונו. "
     בשנת ה'תשנ"ט עמדתי לנסוע לא"י כדי להשתתף בחתונת קרוב משפחה שהתקיימה ב- ט"ו מנחם אב. בגלל סיבות שונות הרגשתי חובה להשתתף בחתונה זו למרות קושי הנסיעה ועשיתי את כל ההכנות לצאת לדרך. במהלך ההכנות עלה בדעתי לנסוע דרך בודפשט ולעלות על קברי אבות שם. כיוון שבאותם ימים בדיוק יחול היארצייט של זקני הגדול הרב הגה"צ ר' יעקב צבי מאנדל זצ"ל המפורסם בשמו "ר' קאפל הערש" . לפי התכנון חישבתי , שאני יכול להיות בדיוק ביום היארצייט, ואב, בבודפשט על כן, החלטתי לנסוע לארץ הקודש דרך בודפשט כך אזכה להתפלל על ציונו של זקני, כמו גם לפקוד את קבריהם של קרובי משפחה נוספים שלי מן הדורות הקודמים הטמונים בהונגריה וברומניה.
     יצאתי מארה"ב בתאריך ה מנחם אב, והגעתי לבודפשט למחרת . יום שני ו' לחודש, הוא היארצייט לכן שכרתי רכב ונסעתי לקברו של זקני זצ"ל. המצבה על הקבר חודשה מספר שנים לפני כן ע"י קרובי משפחה. חצי שנה לפני נסיעתי הגיע לביתי אחד מקרוביי, שביקר בבודפשט והביא תמונות מן הציון שמתי לב שקופסת הפח שהונחה שם להדלקת הנרות על הקבר נעלמה, כלומר, מישהו חמד אותה. החלטתי, באותה שעה שכאשר אי"ה אסע פעם להונגריה אקנה קופסה חדשה. כמו כן אקנה דבק מיוחד כדי להדביק קופסה זו למצבה, כך שיהיה קשה להוריד אותה. וכך עשיתי, לפני נסיעתי קניתי פח המיוחד לנרות ודבק ואכן, כשהגעתי ב- ו' מנחם אב לקברו של זקני, הדבקתי את הפח היטב למצבה, הדלקתי מספר נרות והכנסתי אותם אל תוך הקופסה, מתוך הרגשת סיפוק , שתיקנתי את המעוות. כך עמדתי ליד הציון הקדוש ואמרתי תהלים סיימתי את אמירת תהילים בצירוף התפילות המקובלות התכוונתי לעזוב את המקום והחלטתי לבדוק האם קופסת הנרות דבוקה היטב למצבה. באותו רגע שכחתי , שבפנים דולקים נרות. בלא לחשוב אחזתי בידי השמאלית את הקופסה, וניסיתי לראות , אם אפשר לטלטלה ולקרוע אותה מן המצבה הפח היה לוהט מחום וידי נכוותה קשות, הכאב היה עצום. ידי התנפחה מיד והופיעו עליה סימנים של כוויות. אי אפשר לתאר את גודל הייסורים. מיד קראתי בקול רם: "זקני הקדוש, רבי יעקב צבי ב"ר שמעון, הלא אתה יודע , שאת קופסת הנרות הזאת הבאתי והדבקתי לכבודך. הבאתי אותה למען יוכלו אלו הבאים לפקוד את קברך להדליק נרות לעילוי נשמתך ועתה, אני בדרכים, בארץ זרה, ועליי לנסוע הלאה לרומניה למספר ימים לבקר בכמה מקומות. לאחר מכן אני צריך לנסוע לארץ ישראל, אני מבקש ממך זקני הקדוש, שתפעל בתפילותיך בשמים שתהיה לי רפואה , כדי שלפחות אוכל לעבור את המסע בלי ייסורים ". כך אמרתי בקול רם בלשון אידיש. הלכתי לקחת מים ולשפכם על ידי כדי לצנן את היד שנכוותה והתנפחה. בלבי חשבתי: "יהיה מה שיהיה, אני ממשיך לנסוע לרומניה" . בכל כוחי ניסיתי להסיח את דעתי מן היד הכואבת. עטפתי אותה במטפחת, ויצאתי לדרך והנה הפלא ופלא: מיד כשהתחלתי לנסוע נעלמו הייסורים לאחר נסיעה של כשעה, נזכרתי בידי שנכוותה, והחלטתי לראות מה מצבה של היד. הסרתי את המטפחת מידי השמאלית ולא ראיתי שום סימן של כוויה כל שהיא! הייתי כל כך נרגש מן המעשה , עד שנראה היה לי שטעיתי, בוודאי הייתה זו ידי הימנית שנכוותה. התבוננתי גם בידי הימנית, והנה גם היא ללא שום סימן . הסתכלתי שוב בידי השמאלית ולא הבחנתי בשום הבדל בין שתי כפות ידי, כאילו לא היו דברים מעולם, עדיין לא הבנתי , כי תפילתי התקבלה וזכיתי לרפואה, חשבתי לעצמי, שטרדת הדרך ומוחי העייף הן הסיבות שאינני מבחין בסימני כוויה על ידי.
     כאשר הגעתי בערב למלון בעיר קלויזנבורג, רומניה, נחתי מעט והתבוננתי עוד פעם היטב ביד שמאל, שוב הסתכלתי על יד ימין והנה שתי הידיים שוות לטובה, היד בריאה לגמרי. תפילתו של הסבא התקבלה. לאחר מספר ימים, אחרי מסע על קברי צדיקים וקברי משפחתי, נסעתי לארץ ישראל, נשארתי שם עד אחרי שבת שבע ברכות. ביום ראשון אחר כך, כלומר: שבועיים אחרי שיצאתי לדרכי, דרך הונגריה, לאחר ביקורי על קברו של זקני הגדול נסעתי הביתה לארצות הבריתכאשר הגעתי לביתי, ביום ב' בבוקר כ' אב ורציתי ליטול את ידיי ראיתי , והנה היד השמאלית נפוחה ועליה בועות של כוויה  בדיוק כפי שהייתה שבועיים קודם לכן, ליד הציון של זקני הגדול בעיר בודפשט. נבהלתי, כי לא יכולתי להיזכר , אם שוב נגעתי באיזה פח חם שעורר את הכוויה מחדש. והפלא הגדול היה שהנפיחות על הכוויה הייתה בדיוק באותו מקום , שהייתה לפני שבועיים בבודפשט. לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה , שלא נגעתי בשום דבר חם. לפתע נתקפתי בהתרגשות עצומה, הבנתי מה קרה: בשעה שהתפללתי על ציונו של זקני הגדול הרי ביקשתי רפואה משום שאני בדרכים הרחק מביתי, ותפילתי אכן התקבלה כל זמן שהייתי בדרכים, נעלמה הכוויה כלא הייתה. אולם כאשר כבר שבתי לביתי - חזרה אליי הכוויה, אם כי ברוך השם בלי כאבים, כי הסכלתי ולא ביקשתי רפואה שלמה באופן כללי, אלא רפואה משום שאני בדרך, ותפילת מֶחצה זו עשתה ופעלה במקרה זה את כל המחצה.
     באותה שעה למדתי מהקורות אותי דבר חשוב ביותר: שחייבים להתפלל לבורא עולם על רפואה שלמה, שלמה ממש. שצריך לדעת כיצד ומה לבקש.

החוויה היהודית





יום שני, 13 באפריל 2015

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה
כשאתה נקלע למבוי סתום, עצור ונתח את המצב. התמודד עם הבעיה. אל תחפש את הפתרון המהיר והקל. (הרב נח ווינברג זצ''ל)

     כשאתה צועק שומעים אותך. כשאתה מדבר גם מקשיבים לך.

     כשאתה רואה חסרונות בזולת, עליך לדעת שהחסרונות האלה קיימים בתוכך, ואת המעלות שאתה רואה בזולת עליך לאמץ ולקבוע אותן בנפשך" (הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש)

     כשבא עָנִי לפֶניך, וְּמספר לך  שאֵין לוֹ לצרכיי שָֻבת, וְַּאתה מתאֵזֻר עֹוז וִמְּתַעטף באמונה, ואוֹמֵר לוֹ שִיֻבטח בהשם זוֹ אִֻפיקֹוְּרסות ממש. (רַבִֻי מֹשה טֵיְּיטֵלְּבֻוֹיִם) 

"זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב(
     המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה(.  הכוח האצור בלשוננו גדול יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו, הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר":
     מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסוימת. בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות . הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו. בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים. הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?" קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם? " הרב המופתע השיב "כן". פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר...
     הרב ביקש לשמוע במה העניין , ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגנבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד!... " הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה. הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה". "האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ. "לא ..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה". ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב במגניבת ספר או ספרי תורה?" "לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה". "ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב. "אה" , משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!" החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתיים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר...". כך נראה פטפוט מיותר...





חוויית השבוע שלי