נקודה שבועית פרשת "ראה" ה'תשע"ז

אחת המצוות ה"חברתיות" ביותר שקיימות בתורה, שנקרא השבת בפרשת "ראה" היא מצוות הצדקה.

"כִּֽי-יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר-יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת-לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת-יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן:כִּֽי-פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת-יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ:" 

ובהמשך:  "כִּ֛י לֹא-יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל-כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת-יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ"

הרש"ר הירש בפירושו אומר שנפשו של האדם מישראל נדיבה וידו של היהודי פתוחה בפני מי שזקוק.

ועל כן התורה הזהירה לא לאמץ את הלב נגד רצון האדם ולא לקפוץ את היד נגד מהלכו הטבעי אלא האדם צריך לתת לנטייה שבלב להתפתח ללא כפייה מצידו.

האלשיך רואה בפסוקים האלה הדרכה מוסרית לאדם שבאה להסביר את ההיגיון במצווה. הרי בלאו הכי תצטרך לפתוח ביום המיתה את ידך הקפוצה שאז לא ילוו אותך לא כסף ולא זהב אלא המעשים הטובים שלך.

כפילות הלשון "פתוח תפתח", שהיא בעצמה נכתבה פעמיים, באה להדגיש שבנתינת הצדקה האדם פותח שער לא רק לאחרים אלא גם ובעיקר לעצמו. 

כשהאדם פותח ידו לעני הוא נקרא גם לפתוח את שער נפשו הסגור ולהתרפא מהרעה של חוסר שליטה בנכסיו. 

אור החיים מסביר על זה שעל ידי שהאדם פותח את ידו לאחרים פותחים לו שערי שפע ועשירות. 

שהאדם נותן מעצמו, בין אם צדקה בכסף ממש ובין אם בנתינה במעשים ובעזרה הוא למעשה פותח את ליבו. הוא מרומם אצלו את מידת הנתינה. אדם שנותן זוכה גם לקבל ואדם שמקבל זוכה לתת. הוא נותן לנותן הצדקה לפתוח את ליבו וידיו.

שנזכה תמיד להיות בצד הנותן ולדעת גם לקבל שנותנים לנו.

התורה מבטיחה לאדם, תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל.

כיצד?

"עשר תעשר" - "עשר" את המילה "תעשר", כלומר:

עשירית של האות ת' (=400)  הוא מ'  (=40).          ת > מ

עשירית של האות ע' (=70)  הוא ז'  (=7).                ע > ז

עשירית של האות ש'  (=300) הוא ל'  (=30).          ש > ל

עשירית של האות ר'  (=200)  הוא כ'  (=20).          ר > כ

קבלנו: "מזלך". כלומר, המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם!...

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה

כשאתה נקלע למבוי סתום, עצור ונתח את המצב. התמודד עם הבעיה. אל תחפש את הפתרון המהיר והקל. (הרב נח ווינברג זצ''ל)

     כשאתה צועק שומעים אותך. כשאתה מדבר גם מקשיבים לך.

     כשאתה רואה חסרונות בזולת, עליך לדעת שהחסרונות האלה קיימים בתוכך, ואת המעלות שאתה רואה בזולת עליך לאמץ ולקבוע אותן בנפשך" (הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש)

     כשבא עָנִי לפֶניך, וְּמספר לך  שאֵין לוֹ לצרכיי שָֻבת, וְַּאתה מתאֵזֻר עֹוז וִמְּתַעטף באמונה, ואוֹמֵר לוֹ שִיֻבטח בהשם זוֹ אִֻפיקֹוְּרסות ממש. (רַבִֻי מֹשה טֵיְּיטֵלְּבֻוֹיִם) 

"זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב(

     המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה(.  הכוח האצור בלשוננו גדול יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו.  על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון.  כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא,  אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד.  משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות.  גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו, הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד.  כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד.  הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר":

     מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסוימת. בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות . הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו. בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים. הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?" קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם? " הרב המופתע השיב "כן". פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר...

     הרב ביקש לשמוע במה העניין , ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגנבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד!... " הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה. הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה". "האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ. "לא ..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה". ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב במגניבת ספר או ספרי תורה?" "לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה". "ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב. "אה" , משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!" החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתיים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר...". כך נראה פטפוט מיותר...

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il