אומרים שאיש
שמכניס אורח צריך שיהיו לו 2 סימני טהרה, 1 . מפריס פרסה, פירוש
שיחתוך פרוסות לאורח שיהיה מוכן לאכילה, 2 . מעלה גרה, שגם המארח יאכל עמו שירגיש
האורח נעים.
אמר הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זצ"ל: נזהרים הם בני אדם שלא לבלוע
נמלה חיה, מדוע אין הם נזהרים שלא 'לבלוע' אדם חי.
המהרש"א בחידושי אגדות סוף מסכת מגילה מבאר, למה לא כתוב שואלין
ודורשין 30 יום קודם החג בר"ה וביו"כ, כי צריך כל השנה ליתן לב לשוב
בתשובה.
" ורעה עינך באחיך
האביון ולא תיתן לו" )טו, ט( -
כתב האבן האזל יש אנשים שכשהם נתבעים לדבר צדקה טוענים הם, 'אח אביון יש לי, קרוב
עני יש לי, ואיני יכול ליתן צדקה לאחרים', להוי ידוע שאותו אדם קמצן הוא מטבעו
ואינו נותן אפילו לאחיו האביון. אם 'ורעה עינך' ומסרב אתה ליתן צדקה באמתלה של
'באחיך האביון' סימן הוא כי 'ולא תיתן לו' שאינך נותן גם לו,
לאחיך. אם אפשר לתת לקרובים, אפשר לתת גם לזרים.
המרק
הטעים (אור דניאל)
בספר
"אנא עבדא" מופיע מעשה נפלא שסיפר הרב צבי קובלסקי זצ"ל כיצד הוא
נהג בכבוד אביו ואמו :
היה זה בשנת אבלו. הרב קובלסקי הגיע לבית הכנסת הגדול וביקש להתפלל לפני העמוד.
הואיל והמניינים רודפים שם זה את זה, וה"חיובים" רבים, יש "לתפוס
תור", לאתר "עמוד" שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים
אותו מניין את תפילתו. עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בינתיים, צדה
עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין קודם, הוא חלץ לאיטו את תפיליו וקיפל את
טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום,
כאשר הכול אצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם. והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד
רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור , ניגש אל הזקן
והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן, נתלה בה ברעדה, והחל משרך את דרכו לביתו . דרך ארוכה הלכו, עקב בצד
אגודל. הדרך איטית ומתמשכת כשהרב קובלסקי ממלמל "יהא לעילוי נשמת אבי..." לבסוף
הגיעו לביתו של הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את
תפקידו. ברוכים הצדיקים שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש
במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לביהכ"נ
אל המנין האחרון, שמישהו כבר זכה בו. הייתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני
העמוד בעת חיובו, ואין ספק שבראשו ריצדה המחשבה איזו מצווה יותר נעלה...
בלילה נגלה אליו אביו בחלומו.
" מוחל אני לך על כל התפילות לפני
העמוד" – אמר – "ובלבד שתקיים במקומן כאלה מצוות..." ככיבודו את אביו ז"ל, כך כיבודו את
אמו תבלח"א. בני המשפחה זוכרים כיצד היה מכבדה בבואה להתארח בשבתות בביתם
לסעודות השבת. כיצד היה מורה לנכדים לספר את סיפור פרשת השבוע – לספר לסבתא, בקול
רם, שתשמע ותשאב נחת. כיצד היה מספר בעצמו סיפורי צדיקים, בקול רם, שתשמע ותרווה
נחת. מקומה היה לידו, ומנתה – ראשונה . ובמחלתו – סיפר
הג"ר יוסף הכהן רוט שליט"א – היה חלש כל כך ותש כוח, אבל הלך לבקר את
אמו במסירות נפש. לא רק כדי לקיים מצוות כיבוד אם בפועל, אלא כדי שלא לעורר דאגה
בליבה. בכל כוחו השתדל להעלים ממנה את מחלתו וחולשתו, כדי שלא לצערה, חלילה. וכאשר
רותק למיטת חוליו, ולא יכול היה לבקר את אמו, הייתה דאגתו הגדולה, רק שאימא לא תדע.
היה מתקשר אליה ומשוחח עימה, מצטדק מדוע לא הגיע עדיין לבקר. שלא תחשוב שהזניחה חלילה, ושלא תחשוש
שבריאותו התערערה, חלילה וחס! סיפר אחיו: "בכל יום, לאחר השיעור
שמסר ב 'בית דוד', היה עולה לבקר את אימא. אימא הייתה שואלת אותו: ' האם
אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה עונה בחיוב, כי ידע שיקשה עליה להכין ארוחה, ולא רצה
להכביד, למרות שהיא הייתה שמחה להכין בעבורו את האוכל. היה יושב, שותה כוס תה,
משוחח והולך הביתה. רעייתו הייתה שואלת אותו: 'האם כבר אכלת
ארוחת בוקר?' והוא היה משיב גם לה בחיוב, שכן אלו פנים יהיו אם יספר שאמו לא הכינה
בעבורו ארוחת בוקר? וכך לא היה אוכל מאומה עד לצהריים. כי לאמו היה אומר שאכל לפני
השיעור, ובאמת היה טועם דבר מה, ולרעייתו היה אומר שאכל אצל אמו, כי שתה שם כוס תה..." ובכלל,
אכל מעט מאוד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט
אחר מאכל מסוים ולא שיבח מעדן. רק מאכל אחד יצא מן הכלל עקב מעשה שהיה :
פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום שישי. אמו הגישה לו מרק ירקות
סמיך. משהחל לאכול, שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי
לשבחו. נהרו פניה של האם: הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית
לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם... לפני שנישא, קיימה
אמו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אילו מאכלים הוא אוהב.
" אומר לך את האמת" – אמרה האם –
"מעולם לא הביע דעה על מאכל. מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה
שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני
מגישה לו עוד כתוספת". היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז ועד
יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו
באוכל היה כחידה עלומה, רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון
שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו. נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של
המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח.
לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ
אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב. "הוא הציל את
חיי הנישואין שלי!" – כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו
חילוקי דעות, ניגודי טעמים. היא בישלה כך והוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא
סלד מהם. ואז אמר לו הרב קובלסקי: "בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי
הביתה מן הישיבה. אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף – ועיני חשכו. המרק נתקע
בגרוני, ביקשתי להקיא. טעמו היה נורא! ואז שאלה אותי אימא: 'איך המרק?' נו, מה אומר? האם אגיד לה
שאיני אוהב אותו? האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה! שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי
באכילתו פג למראה פניה הקורנות, היה כדאי לאכול את המרק עד תומו, אפילו את התוספת
שנתנה. ומאז,
אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה חיכה לי המרק, ולא הייתה לי ברירה. אימא טרחה והכינה,
איך אפשר לאכזבה?! תקווה אחת הייתה לי, קרן אור בחשיכה. ברצות ה' אתחתן ואיפטר
מעונשו של המרק... אבל הנה התארסתי, ואמי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה
יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאוד, את המרק הנורא... אשתי התפלאה לטעמי,
אבל כאישה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אימא, כך לא
יכולתי לאכזב אותה, הלא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי
פינכת מרק. ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף – ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש
תוספת – כדי לשמחה..." כך סיפר וסיים: "ואתה מספר לי על
מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים?"
" ומאז, לא שמעה ממני אשתי מילת ביקורת.
שיבחתי והיללתי אותה בכל פה, ולפתע החלה להכין את המטעמים שאהבתי, והשלום והשלווה
שוררים במעוננו..."
הרבנית קובלסקי תחי' קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער: "מדוע, מדוע
לא אמר מאומה! ואני כ"כ לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתיו
אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מילה?" אבל הייתה זו שאלה שידעה את תשובתה... בדיני
מצוות מורא כתב בעל ספר "חרדים": שיראה את אביו ואת אימו כאילו הם מלך
ומלכה! ואכן כך נהג הרב קובלסקי. כאשר אביו הגיע לכולל היה רץ לקראתו כאדם המקבל
פני מלך. כיבוד
אב מופלא זה הותיר רושם בל יימחה על כל רואיו!
חוויית
השבוע שלי
