אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ח

 אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. 

    בגמרא (סנהדרין כט), מצינו שאדם קמצן מכונה "עכברא דשכיב אדינרי" (פירוש: עכבר ששוכב על דינרים). ההסבר למושג הוא: עכבר השוכב על קמח יש לו אוכל וגם משכב רך,  עכבר השוכב על לחם אמנם משכבו קשה, אבל לפחות יש לו אוכל. אולם עכבר השוכב על דינרים אין לו לא אוכל ולא משכב. וקמצן כזה שאינו נהנה מעושרו ואינו מהנה אחרים דומה לעכבר השוכב על דינרים. 

     ביום א' באלול מתחילים לומר לדוד ה' אורי עד שמחת תורה, על פי המדרש אורי זה ראש השנה וישעי זה יום הכיפורים, כי יצפנני בסוכו זה סוכות.

     והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ... ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל (יא,כט). מדוע נכתבה המלה "ונתתה" עם האות ה' בסופה? תוספת ה' מראה על ברכה שניתנת בעין יפה, וכבר אמרו רבותינו: שהנותן מתנה לחברו – לעולם ייתן בעין יפה. לפיכך מתאים, שכאשר עוסקים בעניין הברכה על הר גרזים, ייכתב "ונתתה", רמז לעין יפה.

חנות ספרים )ברכי נפשי(

     לפנינו מעשה מופלא ממנו ניתן ללמוד שאדם המחליט להתהלך בתמימות עם בוראו, לעולם אינו מפסיד. תמיד ישלח לו הקב"ה את עזרו ממעל, ויוכיח לו שהתמימות וההליכה ביושר ובאמת, משתלמת, מצדיקה את עצמה. את הסיפור שמענו מהרב פינחס בסר שליט"א, שהעיד שכל הפרטים מדויקים.

     המעשה התרחש עם בעליה של חנות ספרים בעיר מסוימת. חנות זו הייתה שייכת לישיבה פלונית שהשכירה חנויות רבות. הנהלת הישיבה הקפידה לציין בחוזה השכירות את ייעודה המתוכנן של כל חנות שהושכרה. בחוזה שנחתם במקרה זה, צוין שהחנות מיועדת למכירת ספרי קודש, ומכשירי כתיבה.  החליט לעשות מעשה חנות נוספת הושכרה על ידי הישיבה לאדם אחר, וזו הייתה ממוקמת בצמוד לחנות הראשונה. ההסכם עם השוכר השני, כפי שצוין בחוזה, היה על מכירת כלי בית בלבד. לצורך העניין, נקרא לשוכר הראשון בשם ראובן, ולשני -  שמעון.  ראובן לא ניצל מעולם את זכותו למכור גם מכשירי כתיבה, הגם שהדבר צוין בחוזה, והסתפק במכירתם של ספרי קודש בלבד. שכנו, שמעון, שראה שראובן אינו מנצל את זכותו למכירת מכשירי כתיבה, החליט לעשות מעשה,  והכניס לחנותו מכשירי כתיבה, ומכרם ברווחים נאים. לפני תחילת שנת הלימודים קנה מלאי גדול של מכשירי כתיבה, והרוויח מכך סכומי כסף גדולים.  ראובן, לו הייתה שמורה הזכות למכירת מכשירי כתיבה, ראה את כל אשר נעשה, ושתק. הוא לא נהג בצרות עין, ולא מחה בשמעון על שלקח מאתו את הייעוד הזה שנכתב בחוזה השכירות שלו.  והנה, לאחר שראובן השיא כמה מילדיו, ונזקק לסכומי כסף גדולים, עלה בדעתו להיכנס לענף מכשירי הכתיבה, ולמוכרם. גם הוא רכש מלאי גדול, ו ה' הצליח דרכו, והיו לו רווחים מכובדים ביותר.

     והנה, בבוקר לא בהיר אחד, נכנס אליו שמעון, כולו קוצף וכועס, סר וזעף,  ובפיו טענה: 'השנה לא הצלחתי למכור את מכשירי הכתיבה שלי - בגללך'!...  שמעתם טיעון?! 'בשנים האחרונות, הוסיף שמעון, אני מרוויח כסף רב במכירת מכשירי הכתיבה, ועכשיו שגם אתה מוכר אותם, לא הצלחתי להגיע להישגים נאים'! - - -  הוא אינו מזכיר אף מילה על כך שהזכות למכירת מכשירי הכתיבה הייתה נתונה בעצם לשכנו הטוב, ראובן, שהתעסק כל השנים רק במכירת ספרי הקודש, וגילה רוחב לב נדיר בכך שלא מימש את זכותו בעניין מכשירי הכתיבה, ונתן את הזכות הזו לעמיתו. שמעון בא בטענות אל ראובן כיצד זה שהחליט למכור את המכשירים הללו?! הרי הזכות הזו - שלו היא!!!  אינו מסתפק בכך ותשמעו עד היכן מגיע רוחב הלב של ראובן; לשמע טענותיו המוזרות של שמעון, אומר לו ראובן שהוא מוכן לשלם על כל ההפסדים שנגרמו לו... ולא רק זאת, אלא הוא מקבל על עצמו שלא למכור יותר מכשירי כתיבה...  היש אדם הגון וישר יותר מזה ?! אבל שמעון אינו מסתפק בכך... הוא תובע את ראובן לדין תורה אצל אחד מגדולי התורה. הרב שומע את הטיעונים של שני הצדדים, ומבין מיד עם מי הצדק, וגוער בשמעון על שהחל למכור מכשירי כתיבה, למרות שהיה זה ייעודה של החנות של ראובן.  הדיין התפעל מאוד מיושרו והגינותו, וטוב ליבו, של ראובן, והביע את התפעלותו זו בבית הדין.

     כעבור תקופה מסוימת, יושב ראובן בחנותו, ומחשב את חשבונותיו בעניין דירה שרכש לבנו שנישא זה עתה, והנה מתברר לו שמחר בבוקר הוא אמור לפרוע לקבלן סך של רבבות רבות של שקלים, והכסף אינו מצוי ברשותו, ואין לו אפשרות להשיגו!  מה עושה יהודי כמותו, בשעה שהוא נמצא בצרה? מדי יום הוא נועל את חנותו בשעה 4 אחה"צ, מגיע לביתו כדי לסעוד פת ערבית והולך לשיעור תורה. היום, בגלל החוב הגדול בו הוא מצוי, החליט לסגור את דלת החנות כבר בשעה 2.30 , לפתוח ספר תהלים ולהתחיל לבכות ולהתחנן לפני השי"ת שישלח לו עזרו ממעל, ויושיעו, כי אם לא ישלם לקבלן את המגיע לו,  הדירה לא תועבר לבנו, והוא ייאלץ עוד לשלם קנסות ! נו, חשבתם שהקב"ה יעזוב בן נאמן שכזה, ולא יעמוד לצידו ביום צרה ? דפיקות חזקות בדלת כעבור זמן קצר, נשמעות דפיקות חזקות בדלת. מיודענו מחליט לא לפתוח, כדי לא להפסיק בתפילה, וממשיך להתפלל בבכיות להקב"ה שיושיענו מצרתו.  אבל משהדפיקות מתגברות והולכות ומרגע לרגע הופכות להיות חזקות יותר, חשש ראובן אולי קרה משהו, והחליט לפתוח את הדלת.

     בפתח עומד יהודי המציג עצמו כתושב ארה"ב, ושואל אותו: האם שמך הוא... ונוקב בשמו המדויק של ראובן? משהתשובה הייתה חיובית, הודיע האיש שהוא זקוק לרכישה מיידית של 10 ש"סים, 10 סטים של שו"ע, 10 טורים, 10 רמב"ם, ומאות מאות סטים של ספרים נוספים, ראשונים ואחרונים . ראובן המופתע מבין כבר שהשי"ת האזין לתפילתו, ושלח לו עזרו ממעל,  ואז מסביר לו האמריקאי הלז, ואומר שכיון שהחסידות אליה הוא משתייך בארה"ב חנכה בית מדרש חדש, זקוקים שם לכל הספרים הנ"ל בדחיפות.  האיש סיפר שהאדמו"ר שיגר אותו לארץ ישראל 'על מנת שאתייעץ עם דיין פלוני, המקובל על אנשי החסידות שלנו, ואשאל אותו לכתובתו של סוחר נאמן, ישר והגון, שיספק לנו את הספרים הנ"ל. פניתי אל הדיין, והוא המליץ לי עליך, ואמר שאין אדם ישר והגון כמוך'! דומה שאין צורך לפרט ולומר שהדיין המדובר הוא הדיין שישב בדין תורה בין ראובן לשמעון - - - נוכח הנס הגדול שנעשה עימו, כמעט ויצא ליבו של ראובן מרוב התפעמות. יתירה מכך; למרות שהספרים עדיין לא היו מוכנים למסירה,  היהודי האמריקאי פתח כבר עתה את ארנקו, ושלשל לידיו את הסכום שיועד לרכישת הספרים - במזומן. " אם הדיין העיד עליך שהינך אדם הגון, אין לי כל סיבה להחזיק את המזומנים אצלי. קח אותם אליך, וכשרשימת הספרים תהיה מוכנה, תודיע לי,  ואבוא לקחתה ". הכסף שקיבל ראובן כיסה את כל החוב שהיה צריך לשלם לקבלן. לא יאומן!

     אבל בכך עדיין לא הסתיים הסיפור.  קולות ערבים של לימוד תורה ראובן הולך לביתו שמח וטוב לב. לפתע החל לרדת גשם חזק, מיודענו מחפש קורת גג להסתתר בה, ומוצא אותה מתחת לבניינו של כולל אברכים גדול ומפורסם.  בעומדו שם, עולים באוזניו קולות של לימוד תורה, ערבים מאין כמותם.  הוא מחליט ללכת אחרי הקול, המוביל אותו אל תוך ההיכל, והנה שם הוא רואה שני אברכים, הלומדים יחד בחברותא, ושניהם מלאי התלהבות ושמחה,  ופיהם אינו פוסק מלמלל בדברי תורה.  הדבר היה בעת הפסקת הצהריים בכולל, ולמרות זאת התמידו שני האברכים בלימודם, וכל הווייתם אומרת רון ורנן.  הוא מביט בהם בהתפעלות יתירה, ומבחין כיצד הם מתענגים ושמחים על התורה, הממלאת את כל ישותם! ולפתע הוא קורא לעצמו, ואומר: 'על מה ולמה אתה שמח עכשיו כל כך? על שהצלחת להחזיר את חובך? תראה איזו שמחה גדולה יש לאברכים אלה כתוצאה מלימוד תורה'!  

     המספר, הרב פינחס בסר, מציין שמיודענו זה מימש את החלטתו, וזכה לסיים את חייו כשהוא 'אברך כולל' לכל דבר, ולהשאיר אחריו זרע קודש של בנים ובני בנים עוסקים בתורה.  וכל זאת למה? - בזכות יושרו והגינותו.  ולמדנו שכל מי שמתהלך עם הקב"ה בתמימות, לעולם אינו מפסיד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ו

 

 אומרים שאיש שמכניס אורח צריך שיהיו לו 2 סימני טהרה, 1 . מפריס פרסה, פירוש שיחתוך פרוסות לאורח שיהיה מוכן לאכילה, 2 . מעלה גרה, שגם המארח יאכל עמו שירגיש האורח נעים.

     אמר הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זצ"ל: נזהרים הם בני אדם שלא לבלוע נמלה חיה, מדוע אין הם נזהרים שלא 'לבלוע' אדם חי.

     המהרש"א בחידושי אגדות סוף מסכת מגילה מבאר, למה לא כתוב שואלין ודורשין 30 יום קודם החג בר"ה וביו"כ, כי צריך כל השנה ליתן לב לשוב בתשובה.

"     ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו" )טו, ט(  - כתב האבן האזל יש אנשים שכשהם נתבעים לדבר צדקה טוענים הם, 'אח אביון יש לי, קרוב עני יש לי, ואיני יכול ליתן צדקה לאחרים', להוי ידוע שאותו אדם קמצן הוא מטבעו ואינו נותן אפילו לאחיו האביון. אם 'ורעה עינך' ומסרב אתה ליתן צדקה באמתלה של 'באחיך האביון' סימן הוא כי 'ולא תיתן לו' שאינך נותן גם לו, לאחיך. אם אפשר לתת לקרובים, אפשר לתת גם לזרים.

המרק הטעים (אור דניאל)

     בספר "אנא עבדא" מופיע מעשה נפלא שסיפר הרב צבי קובלסקי זצ"ל כיצד הוא נהג בכבוד אביו ואמו    :

     היה זה בשנת אבלו. הרב קובלסקי הגיע לבית הכנסת הגדול וביקש להתפלל לפני העמוד. הואיל והמניינים רודפים שם זה את זה, וה"חיובים" רבים, יש "לתפוס תור", לאתר "עמוד" שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מניין את תפילתו. עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בינתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין קודם, הוא חלץ לאיטו את תפיליו וקיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכול אצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם.  והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור , ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן, נתלה בה ברעדה, והחל משרך את דרכו לביתו . דרך ארוכה הלכו, עקב בצד אגודל. הדרך איטית ומתמשכת כשהרב קובלסקי ממלמל "יהא לעילוי נשמת אבי..."  לבסוף הגיעו לביתו של הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לביהכ"נ אל המנין האחרון, שמישהו כבר זכה בו. הייתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיובו, ואין ספק שבראשו ריצדה המחשבה איזו מצווה יותר נעלה...

     בלילה נגלה אליו אביו בחלומו. " מוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד" – אמר – "ובלבד שתקיים במקומן כאלה מצוות..."  ככיבודו את אביו ז"ל, כך כיבודו את אמו תבלח"א. בני המשפחה זוכרים כיצד היה מכבדה בבואה להתארח בשבתות בביתם לסעודות השבת. כיצד היה מורה לנכדים לספר את סיפור פרשת השבוע – לספר לסבתא, בקול רם, שתשמע ותשאב נחת. כיצד היה מספר בעצמו סיפורי צדיקים, בקול רם, שתשמע ותרווה נחת. מקומה היה לידו, ומנתה – ראשונה . ובמחלתו – סיפר הג"ר יוסף הכהן רוט שליט"א – היה חלש כל כך ותש כוח, אבל הלך לבקר את אמו במסירות נפש. לא רק כדי לקיים מצוות כיבוד אם בפועל, אלא כדי שלא לעורר דאגה בליבה. בכל כוחו השתדל להעלים ממנה את מחלתו וחולשתו, כדי שלא לצערה, חלילה. וכאשר רותק למיטת חוליו, ולא יכול היה לבקר את אמו,  הייתה דאגתו הגדולה, רק שאימא לא תדע. היה מתקשר אליה ומשוחח עימה, מצטדק מדוע לא הגיע עדיין לבקר.  שלא תחשוב שהזניחה חלילה, ושלא תחשוש שבריאותו התערערה, חלילה וחס!  סיפר אחיו: "בכל יום, לאחר השיעור שמסר ב 'בית דוד', היה עולה לבקר את אימא. אימא הייתה שואלת אותו: ' האם אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה עונה בחיוב, כי ידע שיקשה עליה להכין ארוחה, ולא רצה להכביד, למרות שהיא הייתה שמחה להכין בעבורו את האוכל. היה יושב, שותה כוס תה, משוחח והולך הביתה.  רעייתו הייתה שואלת אותו: 'האם כבר אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה משיב גם לה בחיוב, שכן אלו פנים יהיו אם יספר שאמו לא הכינה בעבורו ארוחת בוקר? וכך לא היה אוכל מאומה עד לצהריים. כי לאמו היה אומר שאכל לפני השיעור, ובאמת היה טועם דבר מה, ולרעייתו היה אומר שאכל אצל אמו, כי שתה שם כוס תה..."  ובכלל, אכל מעט מאוד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסוים ולא שיבח מעדן. רק מאכל אחד יצא מן הכלל עקב מעשה שהיה :

     פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום שישי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול,  שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם: הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם... לפני שנישא, קיימה אמו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אילו מאכלים הוא אוהב. " אומר לך את האמת" – אמרה האם – "מעולם לא הביע דעה על מאכל. מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת". היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה, רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו. נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח.  

     לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב. "הוא הציל את חיי הנישואין שלי!" – כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים. היא בישלה כך והוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם. ואז אמר לו הרב קובלסקי: "בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה. אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף – ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא. טעמו היה נורא! ואז שאלה אותי אימא: 'איך המרק?' נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו? האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה! שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות, היה כדאי לאכול את המרק עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה.  ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה חיכה לי המרק, ולא הייתה לי ברירה. אימא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה?! תקווה אחת הייתה לי, קרן אור בחשיכה. ברצות ה' אתחתן ואיפטר מעונשו של המרק... אבל הנה התארסתי, ואמי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאוד, את המרק הנורא... אשתי התפלאה לטעמי, אבל כאישה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אימא, כך לא יכולתי לאכזב אותה, הלא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק. ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף – ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת – כדי לשמחה..."  כך סיפר וסיים: "ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים?" " ומאז, לא שמעה ממני אשתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי אותה בכל פה, ולפתע החלה להכין את המטעמים שאהבתי, והשלום והשלווה שוררים במעוננו..."   

     הרבנית קובלסקי תחי' קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער: "מדוע, מדוע לא אמר מאומה! ואני כ"כ לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתיו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מילה?"  אבל הייתה זו שאלה שידעה את תשובתה...  בדיני מצוות מורא כתב בעל ספר "חרדים": שיראה את אביו ואת אימו כאילו הם מלך ומלכה! ואכן כך נהג הרב קובלסקי. כאשר אביו הגיע לכולל היה רץ לקראתו כאדם המקבל פני מלך.  כיבוד אב מופלא זה הותיר רושם בל יימחה על כל רואיו! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

פרשת השבוע "ואתחנן"

'לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ'.

כל המוסיף גורע!

כולם קראו לו ה 'קמצן', והוא דווקא די התחבר לתואר, אם כי אילו היו שואלים אותו הוא היה מעדיף את ה 'חסכן', אבל כל עוד זה לא עולה לו כסף אז מבחינתו זה בסדר. כולם בשכונה ידעו שמר קמצינסקי לא נותן שקל, לא מלווה אגורה ולא משאיל עפרון.

השכן ממול שנתקע כמה פעמים בלי שקית חלב בגלל שמר קמצינסקי לא משאיל, החליט ללמד אותו לקח שאותו לא יישכח בחיים שלו.

'תוכל להשאיל לי את כוס הכסף שלך?' גילה השכן עזות מצח כשדפק על דלת בית ה 'קמצן'.

– 'אני לא משאיל כלום! פרינציפ!'

השכן הושיט לו את שעון הזהב שלו, ואמר: 'זה חשוב לנו, יש לנו הערב אירוע, מסיבת שבע ברכות לכבוד נשואי הבת, אם לא אחזיר לך את הכוס תוך שעה, השעון שלך!'

מול הצעה כזו לא יכול היה הקמצן לעמוד והוא הסכים.

חמישים וחמש דקות חלפו, והשכן דופק שוב בדלת, הפעם בידו שתי כוסות. הכוס הגדולה והמקורית של קמצינסקי, ועוד כוסית כסף קטנה ויפה.

– 'מה זה?!' שאל קמצינסקי בחמדנות.

– 'מגיע לך מזל טוב! בדיוק כשהכוס שלך הייתה אצלנו נולדה לה בת, הנה היא החמודה הקטנה.'

– 'מזל טוב, מזל טוב!' הנהן קמצינסקי בראשו, החזיר את שעון הזהב ולקח את שני הכוסות. 'נעים לעשות אתך עסקים!'.

כשהשכן דפק בדלת למחרת וביקש שתי פמוטות כסף, לא ניסה קמצינסקי אפילו לסרב. וזה השתלם לו. השכן חזר בתום הערב עם ארבעה פמוטות, שניים קטנים, 'נולדו להם תאומים', לחש בהתנצלות, 'שמרנו עליהם בשבילך'. קמצינסקי יצא מכליו, 'שיהיה רק בשמחות,' אחל מעומק עליו, 'ותבואו תמיד. אה, כן, בטח בשבת יבואו הרבה אורחים תצטרך להרבה פמוטות, יש לי קנדלברה עתיקה מזהב טהור בעלת עשרה קנים להדלקה, אתה מוזמן לקחת אותה לשבת!'.

– 'אבל אני צריך את השעון לשבת, לא אוכל לתת לך אותו כמשכון!'

– 'אין צורך, באמת שאין צורך, הלוא ידידים אנחנו, תקבל את הפמוט גם בלי משכון!'

עם צאת השבת דפק קמינצקי בדלת ביתו של השכן בציפיה דרוכה: 'נו, יש חדש?' שאל.

– 'יש, יש חדש,' השיב השכן בקול נוגה, 'הקנדלברה מתה!'.

'מתה?! מ'זת'ומרת מתה?! ממתי פמוט יכול למות?!'

– 'וממתי כוס כסף יכולה ללדת?!' החזיר לו השכן. 'מי ששתק אז, מוטב לו שישתוק גם עכשיו!'.

תופעה זו בדיוק רוצה התורה למנוע כשהיא מצווה עלינו בפרשה זו: 'לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ'.

בבקשה אל תגעו בתורה, אל תנסו לשפר, ליפות ולהוסיף על פי דעתכם, על פי מה שנראה לכם, על פי ההיגיון האנושי. נהגו בה כמות שהיא מצווה, על פי העקרונות והכללים שניתנו מסיני. בבקשה, אל תוסיפו. כי מי שמוסיף כשלא צריך, עלול גם לגרוע כשצריך.

קישור לאתר "חוויית השבוע שלי",

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ו' אדר ב' ה'תשע"ו

ההתבוננות הגבוהה ביותר על החיים היא לעשות את ההשתדלות המוטלת עלינו, אבל יחד עם זאת להבין שהשם יתברך עושה את הכול.

     הרה"ק רבי שלמה וירגה אומר: לתקן שקר אחד צריך לומר כמה שקרים.

     הרמב"ם הקדוש אומר: המכזב – כמו שהוא מכזב בלשונו כן מכזב בקולמוסו.

המקווה שחילץ את הקמצן (להגיד(

     רבה של ירושלים בדור הקודם היה גאון נורא רבי שמואל סלנט. הוא ניהל את העיר בחכמה רבה עשרות שנים, הוא היה פיקח וחכם חרשים, כידוע ליודעים.  

     בתקופה מסוימת החלו לבנות מקווה חדש. - דבר שהיה נחוץ מאד בירושלים דאז. התחילו, אך לא יכלו לממן את השלמתו. תושבי ירושלים כידוע, היו עניים מרודים והפרוטות שנתרמו על ידם לא הספיקו להשלמת המקווה . יום אחד, לפתע, לבש רבי שמואל סלנט את מעילו, נטל את מקלו והודיע לבני ביתו כי הוא יוצא והולך אל הגביר המפורסם וויטנברג, להשפיע עליו שיתרום מהונו לבניית המקווה.  בעיני בני המשפחה והעסקנים, הליכה זו היתה תמוהה, כי העשיר וויטנברג ידוע היה - כקמצן נורא.  לכן, לא היה להם ספק שהרב מכלה את כוחותיו לריק. רבותי, אתם יודעים מה זו קמצנות בטבע? זו מחלה קשה מאד, כמו למשל, אדם לא מסוגל לחתוך לעצמו אצבע - כך הקמצן חש אם מוציא כסף מכיסו. אינו מסוגל - באמת קשה לו, הוא מסכן מאד, חולה מאד - במחלה קשה.

     העסקנים ובני הבית לא אמרו מילה לרבי שמואל מסלנט, התעטפו בשתיקה, והביטו אחרי מעשיו. הרב יצא לדרכו.  הוא נכנס לביתו של הגביר שקיבלו בכבוד גדול . רבה של ירושלים התיישב על אחת הכורסאות, הציע לפניו את בקשת התרומה לבניית מקווה טהרה.  אתם מבינים כי מי שלוקה במחלת קמצנות, גם אם הוא מבין את נחיצות הענין של המקווה וגם אם יושב לפניו רבה של ירושלים ומטעים לו את קדושת המצוה, קשה לו להתגבר על עצמו... כשסיים הרב להרצות את דבריו השתרר שקט מוחלט. וויטנברג לא קם ולא זע ממקומו. ישב בשקט. לפתע פתח וויטנברג את פיו ושאל: "סקרן אני לדעת כבוד הרב שליט"א, הרי אין חכם ונבון כמוך בירושלים עיה"ק, וא"כ איך הרב מתנהג לכאורה בדרך של שטות - לבא אלי לבקש כסף עבור המקווה, בעוד שהרב וכל העסקנים יודעים שאני לא תורם מאומה גם לאנשים החשובים ביותר, והרב מבין כי גם למקווה לא אתן פרוטה שחוקה, וא"כ לשם מה טרח הרב עד לביתי ?!". אחז רבי שמואל סלנט במטהו, הביט עליו ואמר: אני אסביר, דע לך כי יום יבוא ותמות. תבוא לקבורה כמו כל שאר היהודים, שם יאכלו התולעים את בשרך, הגוף ירקב ועילה עליו ריקבון גדול ונורא . תעמוד לדין בשמים ככל יהודי "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ואחת השאלות שישאלו אותך שם, היא - מדוע לא סייעת בבניית המקווה וכתוצאה מכך נחלשה הטהרה בעם ישראל? אתה בוודאי תמהר להשיב להגנתך "לא תרמתי, כי לא ביקשו ממני, אנשים כבר פסקו לנקוש בדלתי (התייאשו ממני). לכן, לשם כך, באתי לביתך עתה - הגביה רבי שמואל סלנט את קולו ברעדה - נכנסתי לבקש ממך כסף, ובכך לשלול ממך את האפשרות הזו - שגם אפשרות זו של מענה בבית דין של מעלה לא תישאר בידך.

     לפתע, וויטנברג החל להזדעזע בכל גופו, ואמר לרבה של ירושלים: " במטותא מינייכו, בבקשה, יקח נא הרב את מפתחות הקופה ויוציא ככל שיחפוץ, אבל אנא - שאני לא אראה בעיני!" אתם שומעים "קח אבל שלא אראה". כל כך גדולה הייתה קמצנותו הטבעית שגם כאשר החליט לתת, לא יכול היה לראות זאת בעיניו...  הרב עשה כבקשתו.  מפי השמועה למדנו, כי מאותו רגע ואילך חלו בקרבו שינויים. נפרץ סדק בחומת הקמצנות, נתינה זו הראשונה סייעה בידו להחלץ מהקמצנות. מקרה זה היה פתחו של מחט שבסופו של תהליך - התרחב עד שנהיה לפתחו של אולם. ומעתה עת השתנה וויטנברג - והיה לנדבן גדול.

     כאן בירושלם קיימת שכונה על שמו "בתי וויטנברג" - בה מצאו שיכון חינם עניי ירושלים, יראי ה' מבני היישוב הישן. זכה איש זה באחרית ימיו, לעשות חיל במעשיו, לגנוז זכויות לעולם הבא, ולהיות דוגמא לרבים בנדיבות לב.  כדאי היה הקושי בגיוס הכספים לאותו מקוה, כדי שבסופו של יום, מגבית זו תחלץ את הקמצן מקמצנותו, וגם מדינים קשים לעולם הבא. זכות מצוותיו תעמד לו, והיום הזה זכויותיכם במצות צדקה - לחימום המקואות, תגן עלינו מכל צער וצוקה נגע ומחלה. חזק וברוך. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ו

אדם שלא בטוח בעצמו, לא יכול להשפיע על אחרים.

     אישה באה לרב ומתלוננת על בעלה שהוא אוכל בשר וחלב-היא טענה שלאחר שאכל בשר ביקש ממנה חלב-  הרב קרא לבעל שאמר לרב: 'אשתי, עד שתביא לי את החלב יעברו 6 שעות...

     עשיר קמצן אחד היה מחסידיו של האדמו"ר רבי יצחק מווארקי זצ"ל והיה רבי יצחק מצווה עליו שיהא מרבה באכילת בשר ודגים ובשתיית יין וכל מיני משקאות טובים. אמרו לו מקורביו רבי לכרסו של זה אתה דואג? השיב להם הצדיק מווארקי לא לכרסו שלו אני דואג אלא לכרסם של עניים אני דואג אם הוא יאכל הרבה בשר ודגים וישתה הרבה יין ומשקאות טובים, אפשר שייתן לעניים לכל הפחות לחם ומים, מה שאין כן אם הוא עצמו לא יאכל אלא לחם ולא ישתה אלא מים, ודאי לא לעניים ולא כלום...

     "עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם: תשעה לקחו נשים, ואחד שאר העולם". 

גלגל עולמי (אפריון שלמה גיליון 154)

     איזה אדם, נכנס לבית הכנסת, פתח את הארון קודש, ואמר: "ריבונו של עולם, אני צריך דחוף קצת מזומנים.  תעשה לי טובה, אני קונה כרטיס הגרלה, תסדר לי את העניין,  ואני מבטיח חצי-חצי". קנה כרטיס הגרלה... ולא זכה.  שבוע הבא הלך לכנסיה, פנה אל הפסל ואמר: "שמע ר' יהושוע, אני צריך מזומנים, תסדר לי את העניין, חצי-חצי" . קנה כרטיס – וזכה! אמר אותו אדם: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים" . למה? "הקב"ה ידע את האמת, הוא ידע שאני לא מתכוון לשלם. אבל האידיוט הזה האמין לי, והוא באמת חשב שהוא יקבל חצי...".  

     שואל האלשיך הקדוש: אחרי כל מה ששמע יתרו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, אחרי כל זה, הוא נותן כזה כבוד לעבודה זרה?!  הרי הוא מודה שיש להם כוחות, הוא קורא להם אלוהים, רק הוא מודה שה' גדול יותר מכולם... על כך התורה משבחת אותו?! אומר האלשיך הקדוש שצריך לגרוס אחרת: "עתה ידעתי כי גדול ה'.", מאיפה אני יודע את זה? "מכל האלוהים..." הרי הוא מכיר את כולם, ולכן הוא יודע שהם לא שווים כלום.  ומה חשבתם שעבודה זרה עברה מן העולם?!  לא ולא . יש אנשים שמאמינים בכל מיני כוחות.  לא כוחות על טבעיים, דווקא כוחות 'טבעיים'...  הם סומכים ונשענים על מסלול הטבע.  מי שיש לו אבא עשיר – הוא לא דואג על הפרנסה.  מי שיש לו אבא רופא – הוא לא דואג על המחלות.  מי שיש לו אבא שדכן – הוא לא דואג על הזיווג.  מי שיש לו אבא בממשלה – הוא לא דואג על המטאורים.  אבל מי שיש לו אבא שבשמיים – הוא לא דואג מכלום!  מי שמפחד מ"אחד", לא מפחד מאף אחד.  מי שמכיר את העולם הזה, יודע - "קול רעמך בגלגל", פתאום כמו רעם ביום בהיר הכל יכול להתהפך, עליונים לתחתונים , ותחתונים לעליונים – הגלגל לא מפסיק להסתובב ... ובמיוחד בתקופה שלנו - הכל נזיל . היום, עשירים גדולים מאוד, מתרוקנים מנכסיהם בן-לילה,  הבורסה השתגעה, שיעור הגירושין רק ממשיך לעלות, ושלא לדבר על מחלות ושפעות מסוכנות של הזמן האחרון רח"ל...  כשלאדם יש, ולא משנה מה, אם זה אישה, ילדים, בריאות,  פרנסה, צריך לדעת כי גדול ה', כי בשאר המשענות אין בם ממש. " אנכי ה' אלוקיך", כשאני דואג לך, באמת אין לך ממה לדאוג.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ה

כל שיש בו חיים הוא בבחינת קיים אולם לא כל שקיים הוא גם חי.

     ''כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו'' (חז''ל) 

     כמה יֵש לְּרַחֵם עַל הקמצן, הַחַי בְֻּעֹנִי - כֵדי למות בְֻּעֹשר. (רַבִֻי יְּחֶזְּקְּאֵל מִשינוֹבָה)

     כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל, כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו (מתוך חובת התלמידים פרק ה)

     כמעט לכל אחד יש בעיות בחיי הנישואין שלו. לאחדים יש בעיה להיכנס אליהם, לאחרים יש בעיה לצאת.

     כסף זה לא הדבר החשוב ביותר בחיים, יום אחד המדענים יגלו משהו חשוב יותר.

     כסף הוא לא הכל בחיים, כל זמן שיש לך מספיק. (מלקולם פורבס)

חומש עם רש"י – במעלת המלמד תורה (קובי לוי)

     זמן קצר לאחר ששקעו ענני האפר על אדמת אירופה המדממת,  חודשים מועטים לאחר שחלק מן הצוררים, תעשייני מכונת ההשמדה הנאצית, נלכדו בידי חיילי בנות הברית, ויומיים אחרי חג השבועות, הצליח הנער עזריאל מנסבך - אוד מוצל מאש - לעלות על מעבורת קטנה בצרפת, שפניה לבריטניה. הניצול בן ה-14 היה כה שדוף, עד שצלעותיו ניכרו היטב כסכינים חדות מבעד לחולצתו האפורה והבלויה.

     הוא הותיר הרחק מאחור, במחנות ההשמדה של פולין, הורים, אחים, אחיות ודודים ללא זכר, ללא שארית. עזריאל, התיישב על סיפון המעבורת רעב ועייף, אך עם עיניים דולקות כמו מדורות האש של התקווה הגדולה שיש לכל יהודי באשר הוא, העומד בפני ניסיון של אמונה ויכול לו.  עזריאל החליט לעבור לבריטניה לא מתוך שיקול דעת, כי לאיזה שיקול דעת ניתן לצפות מילד שנוף ילדותו בחמש השנים האחרונות היה מורכב ממוות, רעב, מכות, וסחיבת גופות מתאי הגזים למשרפות. לבו נשאו אל האי הבריטי, האפור, הגשום, הבלתי מחייך, כי ידיה הרחמניות של ההשגחה העליונה, ניווטו אותו מתוך חשבון עלום, שלעולם לא נדע ולא נבין. אך דרכו רגליו בנמל הבריטי, ביקש שיסמנו לו את הכיוון לעיר הבירה לונדון. למה לונדון? למה לא מנצ'סטר או ליברפול, או אולי בלפסט האירית? לא נדע לעולם. עזריאל הצעיר, הגיע ללונדון עוד יותר עייף ועוד יותר רעב, אך לא פשט ידו לקבץ נדבות. "אני בן של מלך, נסיכו של מלך העולם, עברתי נסיונות עצומים של השפלות נוראיות, וכפי שהצילני מהתופת, בוודאי יביאני לחוף מבטחים עם מיטה נעימה וארוחה חמה".

     דוד המלך העיד על רגליו, כי הן נושאות אותו אל בית המדרש למרות שהתכוון להגיע לארמונו לעסוק בענייני המלוכה. נו, ולאן נושאות אותו רגליו של היתום עזריאל? אל דלת עץ גדולה ומעליה שלט פח לבן אך מחליד: "ישיבת תורת משה". הוא דופק באצבע רזה על הדלת פעם, פעמיים ושלוש. איש בעל הדרת פנים ועיניים מלטפות פותח את הדלת ומאיר פניו אל היתום. "כן ילדי". "באתי ללמוד תורה כאן בישיבה. האם תקבלו אותי"? ראש הישיבה הרב שמואל שפיגל חייך אליו בפנים מאירות: "למה לא, רק ספר לי בבקשה מה כבר הספקת ללמוד, מה אתה יודע"? בגאווה בלתי מוסתרת סיפר עזריאל היתום "אני יודע חומש עם רש"י". ראש הישיבה הכניסו פנימה והגיש לפניו פת לחם, אומצת בשר, ירקות וכוס מים גדולה. עזריאל נטל ידיו, ברך והחל לאכול. הוא ידע שיהודי לא טורף. יהודי אוכל באצילות, ללא רעבתנות. הוא ידע, כן הוא ידע, אבל שלעולם לא תתנסו ולא תחוו רעב שכזה. תוך דקותיים הוא בלע את המזון ונרגע.  ראש הישיבה הרב שפיגל ליטף את לחיו של הנער ואמר: "יקירי, בני האהוב, צר לי, אך כאן בישיבתנו לומדים בחורים קצת יותר גדולים ממך. זו לא ישיבה מתאימה עבורך. אם תרצה אשלח אותך לישיבה מתאימה, לכאלה שיודעים בינתיים רק חומש עם רש"י". עזריאל הקטן, שעל גבו ועל נפשו צלקות ושריטות ובליבו פצעי ענק, שאף אויר לריאותיו ואמר: "כבוד הרב, לבי אומר לי שכאן מקומי, איתך ועם תלמידיך. אם אספר לך רק פיסה קטנה ממסכת חיי בחמש השנים האחרונות, לא תוכל לומר לי "לא". כאן מקומי. מכאן, בבקשה ממך, מכאן אני רוצה לצמוח ולגדול ולפרוח עם החומש ועם רש"י ועד לפסגות הכי גדולות. אנא"!

      ראש הישיבה הביט לתוך עומק עיניו של עזריאל, וגילה שם פנינים של טוב לב ורצון עז. הוא לא היה מסוגל לדחות את עזריאל. "בסדר", אמר "אבל אני מטיל על כתפיך הקטנות אך החזקות, את המשימה למצוא לעצמך חברותא שתוכל לקדם אותך בלימוד התורה, והאמן לי שזה לא פשוט". אחרי ברכת המזון, התעשת עזריאל והשיב לרב שפיגל בזו הלשון: "אמצא חברותא כבוד הרב, אולי אפילו יותר מאחת" . הרב שפיגל הוביל את הנער לחדר קטן ובו שתי מיטות. "זה חדרך. בקומה השניה בית המדרש. מחר בבוקר אמתין לך שם.  לילה טוב".

      למחרת בבוקר, נכנס הנער עזריאל מנסבך לבית המדרש, כשבידו שתי חתיכות קרטון קטנות ועליהם כתוב בדיו שחור "אני עזריאל מנסבך יודע בינתיים חומש עם רש"י, מבקש מתנדב שיהיה לי חברותא". הוא הצמיד קרטון אחד על דלת הכניסה לבית המדרש, ואת חתיכת הקרטון השניה על הקיר הדרומי.  אחר כך התיישב בפינת בית המדרש, פתח חומש "ויקרא" והחל לקרוא בו. מהר מאד התברר לו שהקריאה קשה עליו, וגם רש"י לא כל כך מובן לו. הוא הבזיק מבט לעבר שלט הקרטון ועיניו מלאו דמע. "ריבונו של עולם, אני מקווה שאני לא מטעה פה אף אחד, הם גאונים בגמרא ואני בקושי קורא... חמש שנות המלחמה רוקנו אותי...". הוא השפיל את ראשו על שולחן העץ, והתייחד חרישית עם יגונו הפרטי, עם אבלו על הוריו ואחיו, עם עצבונו הצורב על חלל ידיעותיו בתורה. שערי דמעות - כידוע - לא ננעלו.

     שלושה ימים היו תלויות המודעות של עזריאל, אך איש לא הגיב או לפחות התעניין. הוא לא רצה להטריד את ראש הישיבה. לפתע אזר אומץ, והחלטה חדשה ביצבצה ממעיינות חיותו. "אעבור מתלמיד לתלמיד ואבקש שילמדו איתי. אין ספק שמישהו יתנדב...". הוא ניגב את עיניו, זקף את כתפיו הרזות,  ייצב את ראשו והחל סובב לו בין עשרות התלמידים. "שלום עליכם, שמי עזריאל מנסבך, אני תלמיד חדש בישיבה, בינתיים אני יודע רק חומש... (הוא חשש להגיד עם רש"י). אולי תסכים ללמוד אתי"? הוא נע בין השולחנות, והבחורים שהיו שקועים בלימודם ובבניית עולמם התורני, לא יכלו להענות לבקשתו.  חלילה, הם לא פגעו בו, הם היו עדינים, והבינו את רצונו ושאיפותיו, אבל הם הרגישו שהם לא מסוגלים להעתר לבקשתו.  עזריאל חש מועקה כבדה, שהקשתה על נשימתו, הוא לא הבין מדוע הבחורים מסרבים ללמוד איתו.

     בקצה בית המדרש, הבחין בשני תלמידים כמעט מתקוטטים ביניהם, לומדים בריתחא דאורייתא. קנאה לוהטת איימה לכלות את ריאותיו של עזריאל, והוא חשש מאד להתקרב לשני הצורבים הללו, שהיו שקועים עד צווארם באוהלה של תורה. " אבל נותרו רק הם..." - הרהר, "אולי אחד מהם יסכים ללמוד איתי". "אני עזריאל מנסבך...", השניים השתתקו. "אתה עזריאל? ברוך השם. קראנו הבוקר את השלט שלך, כי הגענו רק היום בבוקר לישיבה, ובאמת תכננו לשוחח איתך. אנו נשמח ללמוד איתך ונתחיל בחומש עם רש"י. השמים הם הגבול. שמי יוסף" . "ושמי מנחם. ברוך הבא עזריאל, ליבנו ושכלנו מוקדשים לך באהבה רבה".

     מנחם ויוסף, שכבר אז היו משכמם ומעלה מונחים ושקועים בלימוד התורה, מצאו זמן ללמד ולהדריך את עזריאל, שאט אט התעלה על עצמו ועשה חיל בתלמודו. עם הגיעו לפרקו, נישא עזריאל לבת גילו והקים בית נאמן, אך עקב קשיי המחייה ולאחר שנועץ עם ראש הישיבה, פנה לעסקים.

     אנחנו שטים על ספינת הזמן, האצה שבעים שנה קדימה. עזריאל - כיום - הוא גביר אדיר שעסקיו חובקים עולם וידו נדיבה וטובה, ולזכותו רשומים מפעלי תורה עצומים ואחזקת תורה עד לאין חקר. לא מכבר, הוא הכניס ספר תורה לאחת הישיבות הקדושות בישראל, ונשא דברים. נציין כאן במשיכת קולמוס, כי הגביר האדיר ר' עזריאל מנסבך, איננו איש דברים ולא נושא נאומים, אשר על כן רבים וטובים, נדרכו לשמוע את דבריו.  במילים קצרות, הוא תיאר את מסכת חייו הנוראה בימי השואה, עד להגעתו לישיבה, לימודיו שם, ועסקיו. וכך סיים את דרשתו: " רציתי לספר לכם יקירי, רבנים, אברכים ובני תורה, כי מזה 70 שנה, שאני עוקב אחרי השניים שמסרו נפשם עבור היתום שבקושי ידע חומש עם רש"י, שניהם כיום שני גדולי תורה (וכאן נקב בשמותיהם, יוסף ומנחם עם שמות משפחותם, ק.ל.( מרביצי תורה לאלפים. ואני רוצה לחזק אתכם אחי האהובים, באהבת איש את אחיו, בהשפעה עד אין קץ של אהבת חינם לזולת. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. שנדע ונפנים כי מי שמוכן לעזור לזולתו ולחזקו בלימוד, זוכה לסייעתא דישמיא מופלאה, שתוביל אותו לגדלות בתורה, ואני עד נאמן לכך".

      סיפור יקר זה סופר לא מכבר בפורום של מנהלי תלמודי תורה, ושמות גיבורי הסיפור ידועים אף הם. לנו חשוב הלקח, הצידה לדרך, עמה נצעד במשעול חיינו הרוחניים.  הגר"ש שקופ זצ"ל כתב, שעל כל יהודי לעשר את זמנו למען הזולת וללמדו תורה. זה לא הפסד, זה רווח נקי. המעשר שאנו מעניקים לאחינו מן השדות, לכאלה שגם חומש עם רש"י אינם יודעים, הוא מפתח אדיר של סייעתא דישמיא רוחנית. אם לא לנו, לכל הפחות לילדינו, לנכדינו. ויפים הדברים לתיתם אל הלב. 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il