אמרי שפר כ"ט אדר ב' ה'תשע"ו

רבי חיים מוולוז'ין היה אומר, יש ספר מוסר אחד אשר לא נמנה בין ספרי המוסר ואף על פי כן יש בו מוסר גדול לכל אדם, והוא השעון. אם יניח אדם לנגד עיניו את השעון,  יביט בו ויספור את הרגעים והשעות כיצד הם הולכים וחולפים, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, מבלי לעשות דבר לצרכי הנשמה, אזי עשוי האדם להתעורר ולהשיב אל לבו את ערך הזמן וניצולו למען תורה ויראת שמים.

     רבי חיים מצאנז היה מזהיר שלא לצער או להכאיב לזולת בדיבור ובמעשה, וכך היה אומר: אפילו דם חיה ועוף אסור לאכול, על אחת כמה וכמה שאסור לאכול דם אדם..

     רבי יחזקאל מקוזמיר זצ''ל בכל בוקר אחרי שירד ממיטתו, היה ניגש אל החלון, פותחו לרווחה , מביט לארבע רוחות השמיים, פושט היד כלפי מרום ושולח אל תוך חלל העולם ברכה: "בוקר טוב , לך ריבונו של עולם !"

     רבי יצחק אברבנאל אומר: כל עת שאדם מבקש חוכמה - הוא משכיל, אך כשחושב שהשכיל - כבר סכל.

     רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : מעולם לא התחרטתי על האמת.

     רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : רצוני שלא תחטאו, לא מפני שאסור לחטוא, אלא מחמת חוסר פנאי לחטוא.

     רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו :רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות.

רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : שתיקה - היפה שבקולות.

 כדי לא לבייש (סיפורי צדיקים, גליון מ''ח)

     מסופר על שיעור יומי שהיה מתקיים בבית כנסת בעיר אחת בכל ערב, ושמש בית הכנסת שהיה עוסק במלאכת הקודש בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, היה מגיש לקהל הלומדים כוסות תה וקפה, אולם למרבה הפלא היה נוהג למלאות את הכוסות עד למחציתם בלבד. כך היה נוהג במשך שנים רבות, וככל שביקשו והפצירו בו להגיש כוסות מלאים, לא שמע אליהם ואטם את אוזניו מלשמוע, והמשיך להגיש את כוסות התה והקפה במסירות ובאהבה שאין לה גבולות, אולם רק חצי הכוס, לא פעם הגיש יותר מכוס אחת אולם תמיד רק מחצית הכוס. וגם סירב בעקשנות לתת הסבר להתנהגותו זו.

     ויהי היום והשמש חלה, ואז ביקש מבנו שיעשה עמו חסד וילך במקומו לבית הכנסת כדי לכבד את לומדי השיעור בשתיה חמה. הבן הסכים בחפץ לב למלאות את רצון אביו, ובהגיעו לבית הכנסת קיבלו אותו בזרועות פתוחות, שאלו אותו לשלום אביו, וכשהבינו כי הוא בא למלאות את מקום אביו, חייכו לעצמם בתקוה שהיום בטח יזכו לכוס תה מלאה. לפתע נשמעו פסיעותיו הכבדות של אביו החולה אשר בא להורות לבנו את ההוראה החשובה מכל "אל תמלא יותר מחצי הכוס". שאל הבן: למה? והאב לא ענה, "אבל מדוע?" שאל הבן. השיב האב: זה עניני בלבד. וכשהבן התעקש ולא ויתר, הסכים האב לספר: דע לך כי מעולם לא סיפרתי לאיש את הסיבה, אולם לך אסביר את התנהגותי. בני יקירי: בין משתתפי השיעור נמנים שני יהודים מבוגרים שידיהם רועדות ואין להם שליטה על הידיים, ואם אביא להם כוסות מלאים, עלולה השתיה להישפך מתוך הכוס, ובושה וכלימה יכסה אותם, ואם אביא לכולם כוסות מלאים ורק להם אביא חצאי כוסות, גם כן יתביישו לנוכח מוגבלותם. לכן בני יקירי, כל השנים הרבות אני מוכן לספוג ביזיונות והעלבות, ובלבד שלא אגרום בושה לשני יהודים אלה.

     הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל סיפר פעם, ששמע מהגר"ז מבריסק זיע"א, שמי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד, הגמרא פתוחה עבורו, אבל מי שפותח את הגמרא כדי למנוע את עצמו מלעשות חסד, הגמרא סגורה עבורו.

כה תאמר לבית יעקב...(הרה''ג רבי יוסף מוגרבי שליט''א)

     מצער הדבר שבימינו הרבה נשים עושות את הטוב בעיניהן. והגדילו לעשות הנשים אשר אין בהן דעת, שמערבות את אמותיהן בחיי הנישואין שלהן, ומקבלות גיבוי מלא לפשעיהן ולכל חטאתם ושוכנות יחד בתוך טומאתם, אוי להן ואוי לנפשן. וכי איזה כבוד זה לבעל לאכול “מנה חמה” או “מנה פלאפל”, הלא אישה כזו צריכה לקבל מנה אחת אפים! ומי היא זאת המעזה לדבר בטלפונים ולהכניס שכנות הביתה, בו בזמן שבעלה מגיע מהכולל או מהעבודה? וכי זהו כבוד הבעל? הרמב”ם כתב: “ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדי, ויהא עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות ליבו ומרחקת כל מה שישנא, וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן, ובדרכים אלה יהיה ישובן נאה ומשובח”. (פט”ו מהלכות אישות ה”כ).

     כתב בספר מנורת המאור (נר ג’ כלל ו חלק ד’ פרק ב’): “אף על פי שהאישה היא בת זוגו של אדם, אל תחשוב בעיניה לבעלה כחבר אלא כאדון, ואז יאהבנה ותהא בעיניו כאחותו. ואם תמעט בדיבור אלא לצורך, תהא חביבה יותר על בעלה. אמרו במדרש שציותה חכמה אחת לבתה כשהיתה מוליכה אותה לבית בעלה, אמרה לה: “בתי, עמדי לפניו כלפני המלך, ואם תהיי לו שפחה, הוא יהיה לך עבד ויכבדך כגבירה, ואם תתגדלי עליו, יהיה לך לאדון בעל כרחך, ואז תהיי בעיניו נקלה כאחת השפחות. ואם יבואו לו אורחים מקרוביו או מאוהביו, תקבלי אותם בסבר פנים יפות ותכבדי אותם בדברים חשובים כדי שיתכבד בעלך בעיניהם, ותשמרי את ביתו וכל אשר לו, ובזה תשאי חן בעיניו ותהיי עטרת בעלך”.

     וכתוב בספר פלא יועץ (ערך “אהבת איש ואשה”): “ביותר יגדל החיוב על האשה לאהוב את בעלה ולכבדו כמלך בגדוד ולירא ממנו ולמלאות חפצו ורצונו בכל כוחה, וכל מגמתה ודעתה צריכה להיות להשתדל לרדת לסוף דעת בעלה ולדעת מה חפצו ולעשות רצונו למען תמצא חן בעיניו”. ואשרי הזוכה לכבד את בעלה, חייה מאושרים בכפליים, ואשרי המקיימת זאת למהדרין... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ה

את הפסוק 'את אשר יאהב ה' יוכיח' יש לפרש כך: מי שאוהב את הקב"ה, צריך להוכיחו, כביכול, על שעדיין אינו גואל את בניו" (רבי יחיאל-מיכל מזלוטשוב(

     הרה"ק רבי יצחק אברבנאל אומר: כל עת שאדם מבקש חוכמה - הוא משכיל, אך כשחושב שהשכיל - כבר סכל

     הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ אומר: להוכיח לשוטה שיש פיקח ממנו - לכך דרושה חוכמה מרובה.

     הרה"ק רבי שלמה אלעמי אומר: מי שהוא אצל עצמו חכם - אצל בני אדם הוא סכל.

הזגג של האדמו"ר הרב שלמה הלברשטאם השני מבאבוב זצ"ל (פניני עין חמד, גיליון 541)

     פעם התקשר רבנו באמצע הלילה לזגג וביקשו , שיגיע בדחיפות לביתו, ולא ימתין עד הבוקר, היות שהדבר אינו סובל דיחוי. כשהגיע הזגג לבית, הצביע האדמו"ר על חלון שבור בביתו וביקשו לתקן אותו בדחיפות כעת, עוד בטרם שיאיר הבוקר. הזגג התפלא עד מאוד והביע את תמיהתו , על מה ולמה הדחיפות הזו, ומדוע לא יכול היה הרבי להמתין עד הבוקר?! ומדוע נקרא להגיע בשעה מאוחרת זו ?! השיב לו הרב שיגלה לו טעמו של דבר בתנאי שיבטיח לו , שלא יפרסם את הדברים בחייו, וזאת מכיוון שהזעיקו בשעת לילה מאוחרת, זו ומגיע לו לדעת ולהבין את המניע לכך ואת חשיבות העניין. הזגג הסכים, והרב סיפר את המניע לכך. ואכן, הזגג שמר את הדבר בליבו ופורסם רק לאחר פטירתו של האדמו''ר.

     וכך אמר לו הרבי: "כפי הידוע לך, שורר ויכוח השקפתי מסוים ביני ובין ציבור אחר של יראי ה ' המונהג על ידי גדולי תורה. והנה באמצע הלילה הרגשתי חבטה עזה בחלון חדרי, ולהפתעתי הרבה הבחנתי באבנים המושלכות לעבר החלון. זריקת האבנים לא פסקה, עד שחלון זה נופץ ונשבר חושש אני חשש ניכר כי משליכי האבנים נמנים על אותו ציבור החולק עליי. וחוששני עוד יותר , שאם החלון יישאר כך, כשהוא מנותץ,  עד אור הבוקר, והחסידים שלי יראו זאת, עלולה להתלהט כאן מחלוקת עזה, ומכיוון שברצוני למנוע זאת, קראתי לך עכשיו, באמצע הלילה , ומבקש שתתקן את החלון, שלא יוודע הדבר! ."

לאחר התיקון שאל אותו רבנו כמה הוא רוצה בעד זה, אולם הלה ענה " : איני מבקש כסף, אלא אני מחתן את בני בעוד זמן (וציין את התאריך) , ואני מאוד רוצה שהרבי ישתתף בשמחה!", וכך להפתעת משמשיו , שלא הבינו מדוע רבנו רוצה ללכת ל'שבע ברכות' לאדם שאינו מוכר כלל וכלל, השתתף רבנו בחתונה

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

,

אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ה

 "מדרכו של כסיל להאשים את זולתו בכישלונו. מי שמתחיל להחכים מאשים את עצמו, ומי שמשכיל אינו מאשים איש" (אפיקטטוס).

     "מה ה' אלוקיך" - מה שהקב"ה עושה, "שואל מעמך" – הוא מבקש ממך לעשות. "מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא חנון, אף אתה חנון". (רבי ברוך ממז'יבוז')

     מה יפו פעמיך בנעלים. בעת שביהמ"ק היה קיים נאמר פסוק זה על העולים לרגל (חגיגה ג') ובזמן הזה נאמר פסוק זה על המכתתים רגליהם לצדיקים, וכל הפסיעות נעולים אצל הקב"ה. (מאור עינים)

     מהירות האור ידועה. מהי מהירות החושך

המהפך [החיים מספרים 7]

     אצל רוב בני אדם, תקופת האירוסין היא תקופה משמחת ומלאת זכרונות טובים. אך בעבורי, היא היתה לא פשוטה. נפגשנו, התאמנו והתארסנו בשעה טובה, אך ימים ספורים לאחר האירוסין, התברר להורינו כי הם שכחו לדבר על עניין "הסידור הכספי". התברר, כי לשני הצדדים, יש אמצעים דלים ביותר - כפי שהטיב להגדיר אבי "אפילו את הכסף למונית לחתונה אנו צריכים ללוות". וכשמדובר בבן תורה שרוצה ללמוד אחרי החתונה, זה ממש בלתי אפשרי. וכך לאט לאט נחתו עלינו הידיעות: החתונה תהיה מצומצמת, לא תהיה תזמורת אלא אורגניסט... דיבורים שגרמו לנו למתח רב.

     כשבועיים לפני החתונה, החליטו שני אחי לקחת אותי לטיול בצפון "כדי לשנות אוירה". יצאנו במכוניתו החבוטה של אחיי, הם ניסו ליצור אוירה טובה אך זה לא בדיוק עזר, העולם נראה לי קודר ומצב רוחי היה ירוד ביותר. ואם לא די בכך, לפתע שבק הרכב חיים, בלי הודעה מוקדמת, חירחר, השתנק ונדם. אחי הספיק להסיטו לשוליים, הם יצאו מהרכב ופתחו את מכסה המנוע רק בשביל לדעת שאינם יודעים כיצד לטפל ברכב. טיפות כבדות החלו לרדת, והחלטנו לקחת טרמפ לתחנת הדלק הקרובה כדי לגייס בעל מקצוע שיצליח לתקן את הרכב. לקח לנו חצי שעה עד שהצלחנו למצוא טרמפ. כשהגענו לתחנת הדלק, קנינו שתיה וחטיפים בהכשר מהודר, והתיישבנו לאכול. אחי ניסה למצוא בעל מקצוע, אך ללא הצלחה. בלית ברירה הזמין גרר שהבטיח להגיע תוך חצי שעה. כשרצינו לשלם, התבררה לנו העובדה הפשוטה והכואבת, כי שכחנו את הארנקים בתא הכפפות שברכב. אחי התחיל להסביר לבעל הקיוסק הערבי, שהוא שכח את הארנק ברכב, אך הלה כעס: "לשבת לאכול ידעתם, ועכשיו כשצריך לשלם התחילו הסיפורים, אה? לא יהיה". למרות הסבריו של אחי, נותר האיש קשוח: "נראה לך שאני אשחרר אותך עשרה ק"מ? אפילו מטר לא, תתקשר למי שאתה מכיר שיביא את הכסף, אתה לא יוצא מכאן לפני כן". "המשפחה שלנו במרכז הארץ, יקח להם מספר שעות להגיע לכאן, אין לך טיפת אמון בנו"? "אין לי, אם היית עובד כאן שבוע, גם לך לא היה", השיב. הבטנו בו בחוסר אונים ואז עלה בדעתו רעיון: "אתה יודע מה, אחד מכם ישאר, ושניים ילכו להביא את הכסף", אמר. אחיי התייעצו ביניהם, והחליטו שהם לא יטריחו אותי לצאת בגשם ובקור, ולכן אני ישאר עד שיחזרו.

     ישבתי, כשמידי פעם אני פוגש במבטו העוין, התחלתי לחשוב על המצב שבו אני שרוי: עוד שבועיים חתונה, אין כסף, העתיד לוט בערפל ואפילו הטיול שאחיי אירגנו בשבילי נהרס, וכעת אני בן ערובה אצל אדם שרוצה "לאכול" אותי... חצי שעה חלפה, המתנתי בצפייה לאחיי שכבר יופיעו, ניגשתי אליו וביקשתי להתקשר לאחיי. הוא השמיע "אוף" גדול אך נתן לי להתקשר, התקשרתי אך המכשירים שלהם היו מנותקים, התחלתי לדאוג... חצי שעה נוספת חלפה, ניסיתי להתקשר אך לא היה מענה. חרדה נוראה החלה להתפשט בתוכי, לאחר חצי שעה ביקשתי שוב להתקשר אך הוא סרב. "אני מודאג, האחים שלי נעלמו, תן לי לנסות" אמרתי, "לא", השיב נחרצות, ואני פרצתי בבכי שלא יכולתי להפסיקו. היה זה בכי שהכיל את כל מה שעברתי בחודשים האחרונים, כל המתח, החרדה והחשש מהעתיד. נשאתי תפילה חרישית לקב"ה, שישמע את זעקתי, ובליבי נדבת סכום כסף לצדקה.

     לפתע נכנס למזנון אדם כבן 60 עם בתו כבת 22. "מה קרה לו"? הוא שאל את בעל המזנון. "לא יודע, איבד את האחים שלו", "רגע, אתה קשור לתאונה"? "איזו תאונה"??? הרגשתי שאני כולי קופא "לא יודע, איזה 20 ק"מ מכאן נפלה מכונית לוואדי, יש במקום ניידות משטרה ומכבי אש", "מה אמרת? אני לא מבין, זה לא יכול להיות" השבתי המום כולי.

     האיש ניגש אלי: "תסביר לי מה קרה", אך לא יכולתי לדבר, שמעתי אותו במעורפל מדבר עם בעל המזנון, מוציא מארנקו 50 ₪ ומשלם לו, ואז אמר לי: "בא ניסע לשם". נסענו לכיוון, כשהגענו ראינו שם כמה ניידות ורכב כיבוי אש, יצאתי מהרכב ממרר בבכי, והכנתי את עצמי לגרוע מכל... ואז שמעתי את שני אחיי: "מה אתה עושה כאן"?, "למה לא התקשרתם?", "איך נתקשר? הסוללות שלנו גמורות ולך אין טלפון, תראה מה קרה? ניסינו לדחוף את הרכב, רק שדחפנו יותר מידי והרכב נפל לתהום, כשברגע האחרון ב"ה הצלחתי לקפוץ מתוכו ללא פגע".

     בינתיים עלה הכבאי מהוואדי כשבידו הארנקים, והספרים "החילוץ של הרכב יעלה יותר משוויו, תודו על מזלכם הטוב". "מה נעשה כעת"? שאל אחי, "תכנסו לרכב שלי, אקח אתכם עד הבית", הציע.

     בדרך, הוא התוודע לכל מה שקרה איתנו... "אמרתם שאתם מבני ברק, אתם מכירים רב בשם... הרב חיים קנייבסקי"? "ודאי", השבנו, "אפשר להיכנס אליו"? שאל. אחי שהוא בעל קשרים התקשר מהפלאפון של האיש, לאחד מאנשי בית הרב, ובישר לו, "אנחנו נכניס אותך", האיש היה מופתע, וסיפר שבמשך תקופה ארוכה, מנסה הוא להיכנס לרב, כדי לבקש ברכה לרפואה עבור בתו.

     כשהגענו, הוא נכנס לצדיק, וסיפר אודות צרתו שאלו הצדיק: "אתה שומר שבת"? "לא, אך בתי החלה לשמור שבת לפני חודש וגם לאכול כשר", "אם כך אני מברך אותה ברפואה שלימה".

     "מה אני יכול לעזור שתהיה בריאה? היא הבת היחידה שלי", "אתה תשמור שבת וגם תדאג לחתן בחור ישיבה, וה' יעזור". נכנסנו אף אנו לקבל ברכה, וירדנו למטה, הוא חיכה לנו ואמר: "אתה בחור ישיבה נכון? ואתה עומד להתחתן? זה נראה לך מקרי המפגש ביננו, והרב שאומר לי לעזור לבחור ישיבה להתחתן? תראה, אני ארשום לך צ'ק", הוא רשם צ'ק על סך מאה אלף ₪, ואמר לי "חצי מזה לחתונה וחצי בשביל שכירות לשנה, ואם הבת שלי תבריא, אני מבטיח לך דירה בבני ברק". פרצתי בבכי, לא מאמין למשמע אזני...

     נישאנו בחתונה יפה, והזמנו אותם לחתונה. שכרנו דירה, ונכנסתי ללמוד בכולל, רגוע ושמח עם משימה ברורה, לעשות הכל על מנת שהיא תבריא, כאות תודה לה' על מה שנתן, וגם על העתיד. הקדשתי את הלימוד שלי לרפואת הבת שלו, ובקשתי מרבנים ברכות לרפואתה.

     יום אחד, כעשרה חודשים אחרי החתונה, הם הגיעו אל ביתנו, ובדרמטיות, בישרו לנו כי בתם ב"ה החלימה! ואף התחזקה יותר. הם עצמם קיבלו החלטה, לשמור שבת וכשרות, ואף קיימו את הבטחתם במלואה... ורכשו עבורנו דירה בת 3 חדרים בבני ברק.

     ועל כגון זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים, צב, ה-ו): "כִי שִמַחְתַנִי ה' בְפָּעֳלֶָך, בְמַעֲשֵי יָּדֶיָך אֲרַנֵן, מַה גָּדְלּו מַעֲשֶיָך ה' מְאֹּד עָּמְקּו מַחשְׁבֹּתֶיָך" - כי אין עוד מלבדו!

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ה

כל שיש בו חיים הוא בבחינת קיים אולם לא כל שקיים הוא גם חי.

     ''כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו'' (חז''ל) 

     כמה יֵש לְּרַחֵם עַל הקמצן, הַחַי בְֻּעֹנִי - כֵדי למות בְֻּעֹשר. (רַבִֻי יְּחֶזְּקְּאֵל מִשינוֹבָה)

     כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל, כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו (מתוך חובת התלמידים פרק ה)

     כמעט לכל אחד יש בעיות בחיי הנישואין שלו. לאחדים יש בעיה להיכנס אליהם, לאחרים יש בעיה לצאת.

     כסף זה לא הדבר החשוב ביותר בחיים, יום אחד המדענים יגלו משהו חשוב יותר.

     כסף הוא לא הכל בחיים, כל זמן שיש לך מספיק. (מלקולם פורבס)

חומש עם רש"י – במעלת המלמד תורה (קובי לוי)

     זמן קצר לאחר ששקעו ענני האפר על אדמת אירופה המדממת,  חודשים מועטים לאחר שחלק מן הצוררים, תעשייני מכונת ההשמדה הנאצית, נלכדו בידי חיילי בנות הברית, ויומיים אחרי חג השבועות, הצליח הנער עזריאל מנסבך - אוד מוצל מאש - לעלות על מעבורת קטנה בצרפת, שפניה לבריטניה. הניצול בן ה-14 היה כה שדוף, עד שצלעותיו ניכרו היטב כסכינים חדות מבעד לחולצתו האפורה והבלויה.

     הוא הותיר הרחק מאחור, במחנות ההשמדה של פולין, הורים, אחים, אחיות ודודים ללא זכר, ללא שארית. עזריאל, התיישב על סיפון המעבורת רעב ועייף, אך עם עיניים דולקות כמו מדורות האש של התקווה הגדולה שיש לכל יהודי באשר הוא, העומד בפני ניסיון של אמונה ויכול לו.  עזריאל החליט לעבור לבריטניה לא מתוך שיקול דעת, כי לאיזה שיקול דעת ניתן לצפות מילד שנוף ילדותו בחמש השנים האחרונות היה מורכב ממוות, רעב, מכות, וסחיבת גופות מתאי הגזים למשרפות. לבו נשאו אל האי הבריטי, האפור, הגשום, הבלתי מחייך, כי ידיה הרחמניות של ההשגחה העליונה, ניווטו אותו מתוך חשבון עלום, שלעולם לא נדע ולא נבין. אך דרכו רגליו בנמל הבריטי, ביקש שיסמנו לו את הכיוון לעיר הבירה לונדון. למה לונדון? למה לא מנצ'סטר או ליברפול, או אולי בלפסט האירית? לא נדע לעולם. עזריאל הצעיר, הגיע ללונדון עוד יותר עייף ועוד יותר רעב, אך לא פשט ידו לקבץ נדבות. "אני בן של מלך, נסיכו של מלך העולם, עברתי נסיונות עצומים של השפלות נוראיות, וכפי שהצילני מהתופת, בוודאי יביאני לחוף מבטחים עם מיטה נעימה וארוחה חמה".

     דוד המלך העיד על רגליו, כי הן נושאות אותו אל בית המדרש למרות שהתכוון להגיע לארמונו לעסוק בענייני המלוכה. נו, ולאן נושאות אותו רגליו של היתום עזריאל? אל דלת עץ גדולה ומעליה שלט פח לבן אך מחליד: "ישיבת תורת משה". הוא דופק באצבע רזה על הדלת פעם, פעמיים ושלוש. איש בעל הדרת פנים ועיניים מלטפות פותח את הדלת ומאיר פניו אל היתום. "כן ילדי". "באתי ללמוד תורה כאן בישיבה. האם תקבלו אותי"? ראש הישיבה הרב שמואל שפיגל חייך אליו בפנים מאירות: "למה לא, רק ספר לי בבקשה מה כבר הספקת ללמוד, מה אתה יודע"? בגאווה בלתי מוסתרת סיפר עזריאל היתום "אני יודע חומש עם רש"י". ראש הישיבה הכניסו פנימה והגיש לפניו פת לחם, אומצת בשר, ירקות וכוס מים גדולה. עזריאל נטל ידיו, ברך והחל לאכול. הוא ידע שיהודי לא טורף. יהודי אוכל באצילות, ללא רעבתנות. הוא ידע, כן הוא ידע, אבל שלעולם לא תתנסו ולא תחוו רעב שכזה. תוך דקותיים הוא בלע את המזון ונרגע.  ראש הישיבה הרב שפיגל ליטף את לחיו של הנער ואמר: "יקירי, בני האהוב, צר לי, אך כאן בישיבתנו לומדים בחורים קצת יותר גדולים ממך. זו לא ישיבה מתאימה עבורך. אם תרצה אשלח אותך לישיבה מתאימה, לכאלה שיודעים בינתיים רק חומש עם רש"י". עזריאל הקטן, שעל גבו ועל נפשו צלקות ושריטות ובליבו פצעי ענק, שאף אויר לריאותיו ואמר: "כבוד הרב, לבי אומר לי שכאן מקומי, איתך ועם תלמידיך. אם אספר לך רק פיסה קטנה ממסכת חיי בחמש השנים האחרונות, לא תוכל לומר לי "לא". כאן מקומי. מכאן, בבקשה ממך, מכאן אני רוצה לצמוח ולגדול ולפרוח עם החומש ועם רש"י ועד לפסגות הכי גדולות. אנא"!

      ראש הישיבה הביט לתוך עומק עיניו של עזריאל, וגילה שם פנינים של טוב לב ורצון עז. הוא לא היה מסוגל לדחות את עזריאל. "בסדר", אמר "אבל אני מטיל על כתפיך הקטנות אך החזקות, את המשימה למצוא לעצמך חברותא שתוכל לקדם אותך בלימוד התורה, והאמן לי שזה לא פשוט". אחרי ברכת המזון, התעשת עזריאל והשיב לרב שפיגל בזו הלשון: "אמצא חברותא כבוד הרב, אולי אפילו יותר מאחת" . הרב שפיגל הוביל את הנער לחדר קטן ובו שתי מיטות. "זה חדרך. בקומה השניה בית המדרש. מחר בבוקר אמתין לך שם.  לילה טוב".

      למחרת בבוקר, נכנס הנער עזריאל מנסבך לבית המדרש, כשבידו שתי חתיכות קרטון קטנות ועליהם כתוב בדיו שחור "אני עזריאל מנסבך יודע בינתיים חומש עם רש"י, מבקש מתנדב שיהיה לי חברותא". הוא הצמיד קרטון אחד על דלת הכניסה לבית המדרש, ואת חתיכת הקרטון השניה על הקיר הדרומי.  אחר כך התיישב בפינת בית המדרש, פתח חומש "ויקרא" והחל לקרוא בו. מהר מאד התברר לו שהקריאה קשה עליו, וגם רש"י לא כל כך מובן לו. הוא הבזיק מבט לעבר שלט הקרטון ועיניו מלאו דמע. "ריבונו של עולם, אני מקווה שאני לא מטעה פה אף אחד, הם גאונים בגמרא ואני בקושי קורא... חמש שנות המלחמה רוקנו אותי...". הוא השפיל את ראשו על שולחן העץ, והתייחד חרישית עם יגונו הפרטי, עם אבלו על הוריו ואחיו, עם עצבונו הצורב על חלל ידיעותיו בתורה. שערי דמעות - כידוע - לא ננעלו.

     שלושה ימים היו תלויות המודעות של עזריאל, אך איש לא הגיב או לפחות התעניין. הוא לא רצה להטריד את ראש הישיבה. לפתע אזר אומץ, והחלטה חדשה ביצבצה ממעיינות חיותו. "אעבור מתלמיד לתלמיד ואבקש שילמדו איתי. אין ספק שמישהו יתנדב...". הוא ניגב את עיניו, זקף את כתפיו הרזות,  ייצב את ראשו והחל סובב לו בין עשרות התלמידים. "שלום עליכם, שמי עזריאל מנסבך, אני תלמיד חדש בישיבה, בינתיים אני יודע רק חומש... (הוא חשש להגיד עם רש"י). אולי תסכים ללמוד אתי"? הוא נע בין השולחנות, והבחורים שהיו שקועים בלימודם ובבניית עולמם התורני, לא יכלו להענות לבקשתו.  חלילה, הם לא פגעו בו, הם היו עדינים, והבינו את רצונו ושאיפותיו, אבל הם הרגישו שהם לא מסוגלים להעתר לבקשתו.  עזריאל חש מועקה כבדה, שהקשתה על נשימתו, הוא לא הבין מדוע הבחורים מסרבים ללמוד איתו.

     בקצה בית המדרש, הבחין בשני תלמידים כמעט מתקוטטים ביניהם, לומדים בריתחא דאורייתא. קנאה לוהטת איימה לכלות את ריאותיו של עזריאל, והוא חשש מאד להתקרב לשני הצורבים הללו, שהיו שקועים עד צווארם באוהלה של תורה. " אבל נותרו רק הם..." - הרהר, "אולי אחד מהם יסכים ללמוד איתי". "אני עזריאל מנסבך...", השניים השתתקו. "אתה עזריאל? ברוך השם. קראנו הבוקר את השלט שלך, כי הגענו רק היום בבוקר לישיבה, ובאמת תכננו לשוחח איתך. אנו נשמח ללמוד איתך ונתחיל בחומש עם רש"י. השמים הם הגבול. שמי יוסף" . "ושמי מנחם. ברוך הבא עזריאל, ליבנו ושכלנו מוקדשים לך באהבה רבה".

     מנחם ויוסף, שכבר אז היו משכמם ומעלה מונחים ושקועים בלימוד התורה, מצאו זמן ללמד ולהדריך את עזריאל, שאט אט התעלה על עצמו ועשה חיל בתלמודו. עם הגיעו לפרקו, נישא עזריאל לבת גילו והקים בית נאמן, אך עקב קשיי המחייה ולאחר שנועץ עם ראש הישיבה, פנה לעסקים.

     אנחנו שטים על ספינת הזמן, האצה שבעים שנה קדימה. עזריאל - כיום - הוא גביר אדיר שעסקיו חובקים עולם וידו נדיבה וטובה, ולזכותו רשומים מפעלי תורה עצומים ואחזקת תורה עד לאין חקר. לא מכבר, הוא הכניס ספר תורה לאחת הישיבות הקדושות בישראל, ונשא דברים. נציין כאן במשיכת קולמוס, כי הגביר האדיר ר' עזריאל מנסבך, איננו איש דברים ולא נושא נאומים, אשר על כן רבים וטובים, נדרכו לשמוע את דבריו.  במילים קצרות, הוא תיאר את מסכת חייו הנוראה בימי השואה, עד להגעתו לישיבה, לימודיו שם, ועסקיו. וכך סיים את דרשתו: " רציתי לספר לכם יקירי, רבנים, אברכים ובני תורה, כי מזה 70 שנה, שאני עוקב אחרי השניים שמסרו נפשם עבור היתום שבקושי ידע חומש עם רש"י, שניהם כיום שני גדולי תורה (וכאן נקב בשמותיהם, יוסף ומנחם עם שמות משפחותם, ק.ל.( מרביצי תורה לאלפים. ואני רוצה לחזק אתכם אחי האהובים, באהבת איש את אחיו, בהשפעה עד אין קץ של אהבת חינם לזולת. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. שנדע ונפנים כי מי שמוכן לעזור לזולתו ולחזקו בלימוד, זוכה לסייעתא דישמיא מופלאה, שתוביל אותו לגדלות בתורה, ואני עד נאמן לכך".

      סיפור יקר זה סופר לא מכבר בפורום של מנהלי תלמודי תורה, ושמות גיבורי הסיפור ידועים אף הם. לנו חשוב הלקח, הצידה לדרך, עמה נצעד במשעול חיינו הרוחניים.  הגר"ש שקופ זצ"ל כתב, שעל כל יהודי לעשר את זמנו למען הזולת וללמדו תורה. זה לא הפסד, זה רווח נקי. המעשר שאנו מעניקים לאחינו מן השדות, לכאלה שגם חומש עם רש"י אינם יודעים, הוא מפתח אדיר של סייעתא דישמיא רוחנית. אם לא לנו, לכל הפחות לילדינו, לנכדינו. ויפים הדברים לתיתם אל הלב. 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il