אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ה

כל שיש בו חיים הוא בבחינת קיים אולם לא כל שקיים הוא גם חי.

     ''כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו'' (חז''ל) 

     כמה יֵש לְּרַחֵם עַל הקמצן, הַחַי בְֻּעֹנִי - כֵדי למות בְֻּעֹשר. (רַבִֻי יְּחֶזְּקְּאֵל מִשינוֹבָה)

     כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל, כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו (מתוך חובת התלמידים פרק ה)

     כמעט לכל אחד יש בעיות בחיי הנישואין שלו. לאחדים יש בעיה להיכנס אליהם, לאחרים יש בעיה לצאת.

     כסף זה לא הדבר החשוב ביותר בחיים, יום אחד המדענים יגלו משהו חשוב יותר.

     כסף הוא לא הכל בחיים, כל זמן שיש לך מספיק. (מלקולם פורבס)

חומש עם רש"י – במעלת המלמד תורה (קובי לוי)

     זמן קצר לאחר ששקעו ענני האפר על אדמת אירופה המדממת,  חודשים מועטים לאחר שחלק מן הצוררים, תעשייני מכונת ההשמדה הנאצית, נלכדו בידי חיילי בנות הברית, ויומיים אחרי חג השבועות, הצליח הנער עזריאל מנסבך - אוד מוצל מאש - לעלות על מעבורת קטנה בצרפת, שפניה לבריטניה. הניצול בן ה-14 היה כה שדוף, עד שצלעותיו ניכרו היטב כסכינים חדות מבעד לחולצתו האפורה והבלויה.

     הוא הותיר הרחק מאחור, במחנות ההשמדה של פולין, הורים, אחים, אחיות ודודים ללא זכר, ללא שארית. עזריאל, התיישב על סיפון המעבורת רעב ועייף, אך עם עיניים דולקות כמו מדורות האש של התקווה הגדולה שיש לכל יהודי באשר הוא, העומד בפני ניסיון של אמונה ויכול לו.  עזריאל החליט לעבור לבריטניה לא מתוך שיקול דעת, כי לאיזה שיקול דעת ניתן לצפות מילד שנוף ילדותו בחמש השנים האחרונות היה מורכב ממוות, רעב, מכות, וסחיבת גופות מתאי הגזים למשרפות. לבו נשאו אל האי הבריטי, האפור, הגשום, הבלתי מחייך, כי ידיה הרחמניות של ההשגחה העליונה, ניווטו אותו מתוך חשבון עלום, שלעולם לא נדע ולא נבין. אך דרכו רגליו בנמל הבריטי, ביקש שיסמנו לו את הכיוון לעיר הבירה לונדון. למה לונדון? למה לא מנצ'סטר או ליברפול, או אולי בלפסט האירית? לא נדע לעולם. עזריאל הצעיר, הגיע ללונדון עוד יותר עייף ועוד יותר רעב, אך לא פשט ידו לקבץ נדבות. "אני בן של מלך, נסיכו של מלך העולם, עברתי נסיונות עצומים של השפלות נוראיות, וכפי שהצילני מהתופת, בוודאי יביאני לחוף מבטחים עם מיטה נעימה וארוחה חמה".

     דוד המלך העיד על רגליו, כי הן נושאות אותו אל בית המדרש למרות שהתכוון להגיע לארמונו לעסוק בענייני המלוכה. נו, ולאן נושאות אותו רגליו של היתום עזריאל? אל דלת עץ גדולה ומעליה שלט פח לבן אך מחליד: "ישיבת תורת משה". הוא דופק באצבע רזה על הדלת פעם, פעמיים ושלוש. איש בעל הדרת פנים ועיניים מלטפות פותח את הדלת ומאיר פניו אל היתום. "כן ילדי". "באתי ללמוד תורה כאן בישיבה. האם תקבלו אותי"? ראש הישיבה הרב שמואל שפיגל חייך אליו בפנים מאירות: "למה לא, רק ספר לי בבקשה מה כבר הספקת ללמוד, מה אתה יודע"? בגאווה בלתי מוסתרת סיפר עזריאל היתום "אני יודע חומש עם רש"י". ראש הישיבה הכניסו פנימה והגיש לפניו פת לחם, אומצת בשר, ירקות וכוס מים גדולה. עזריאל נטל ידיו, ברך והחל לאכול. הוא ידע שיהודי לא טורף. יהודי אוכל באצילות, ללא רעבתנות. הוא ידע, כן הוא ידע, אבל שלעולם לא תתנסו ולא תחוו רעב שכזה. תוך דקותיים הוא בלע את המזון ונרגע.  ראש הישיבה הרב שפיגל ליטף את לחיו של הנער ואמר: "יקירי, בני האהוב, צר לי, אך כאן בישיבתנו לומדים בחורים קצת יותר גדולים ממך. זו לא ישיבה מתאימה עבורך. אם תרצה אשלח אותך לישיבה מתאימה, לכאלה שיודעים בינתיים רק חומש עם רש"י". עזריאל הקטן, שעל גבו ועל נפשו צלקות ושריטות ובליבו פצעי ענק, שאף אויר לריאותיו ואמר: "כבוד הרב, לבי אומר לי שכאן מקומי, איתך ועם תלמידיך. אם אספר לך רק פיסה קטנה ממסכת חיי בחמש השנים האחרונות, לא תוכל לומר לי "לא". כאן מקומי. מכאן, בבקשה ממך, מכאן אני רוצה לצמוח ולגדול ולפרוח עם החומש ועם רש"י ועד לפסגות הכי גדולות. אנא"!

      ראש הישיבה הביט לתוך עומק עיניו של עזריאל, וגילה שם פנינים של טוב לב ורצון עז. הוא לא היה מסוגל לדחות את עזריאל. "בסדר", אמר "אבל אני מטיל על כתפיך הקטנות אך החזקות, את המשימה למצוא לעצמך חברותא שתוכל לקדם אותך בלימוד התורה, והאמן לי שזה לא פשוט". אחרי ברכת המזון, התעשת עזריאל והשיב לרב שפיגל בזו הלשון: "אמצא חברותא כבוד הרב, אולי אפילו יותר מאחת" . הרב שפיגל הוביל את הנער לחדר קטן ובו שתי מיטות. "זה חדרך. בקומה השניה בית המדרש. מחר בבוקר אמתין לך שם.  לילה טוב".

      למחרת בבוקר, נכנס הנער עזריאל מנסבך לבית המדרש, כשבידו שתי חתיכות קרטון קטנות ועליהם כתוב בדיו שחור "אני עזריאל מנסבך יודע בינתיים חומש עם רש"י, מבקש מתנדב שיהיה לי חברותא". הוא הצמיד קרטון אחד על דלת הכניסה לבית המדרש, ואת חתיכת הקרטון השניה על הקיר הדרומי.  אחר כך התיישב בפינת בית המדרש, פתח חומש "ויקרא" והחל לקרוא בו. מהר מאד התברר לו שהקריאה קשה עליו, וגם רש"י לא כל כך מובן לו. הוא הבזיק מבט לעבר שלט הקרטון ועיניו מלאו דמע. "ריבונו של עולם, אני מקווה שאני לא מטעה פה אף אחד, הם גאונים בגמרא ואני בקושי קורא... חמש שנות המלחמה רוקנו אותי...". הוא השפיל את ראשו על שולחן העץ, והתייחד חרישית עם יגונו הפרטי, עם אבלו על הוריו ואחיו, עם עצבונו הצורב על חלל ידיעותיו בתורה. שערי דמעות - כידוע - לא ננעלו.

     שלושה ימים היו תלויות המודעות של עזריאל, אך איש לא הגיב או לפחות התעניין. הוא לא רצה להטריד את ראש הישיבה. לפתע אזר אומץ, והחלטה חדשה ביצבצה ממעיינות חיותו. "אעבור מתלמיד לתלמיד ואבקש שילמדו איתי. אין ספק שמישהו יתנדב...". הוא ניגב את עיניו, זקף את כתפיו הרזות,  ייצב את ראשו והחל סובב לו בין עשרות התלמידים. "שלום עליכם, שמי עזריאל מנסבך, אני תלמיד חדש בישיבה, בינתיים אני יודע רק חומש... (הוא חשש להגיד עם רש"י). אולי תסכים ללמוד אתי"? הוא נע בין השולחנות, והבחורים שהיו שקועים בלימודם ובבניית עולמם התורני, לא יכלו להענות לבקשתו.  חלילה, הם לא פגעו בו, הם היו עדינים, והבינו את רצונו ושאיפותיו, אבל הם הרגישו שהם לא מסוגלים להעתר לבקשתו.  עזריאל חש מועקה כבדה, שהקשתה על נשימתו, הוא לא הבין מדוע הבחורים מסרבים ללמוד איתו.

     בקצה בית המדרש, הבחין בשני תלמידים כמעט מתקוטטים ביניהם, לומדים בריתחא דאורייתא. קנאה לוהטת איימה לכלות את ריאותיו של עזריאל, והוא חשש מאד להתקרב לשני הצורבים הללו, שהיו שקועים עד צווארם באוהלה של תורה. " אבל נותרו רק הם..." - הרהר, "אולי אחד מהם יסכים ללמוד איתי". "אני עזריאל מנסבך...", השניים השתתקו. "אתה עזריאל? ברוך השם. קראנו הבוקר את השלט שלך, כי הגענו רק היום בבוקר לישיבה, ובאמת תכננו לשוחח איתך. אנו נשמח ללמוד איתך ונתחיל בחומש עם רש"י. השמים הם הגבול. שמי יוסף" . "ושמי מנחם. ברוך הבא עזריאל, ליבנו ושכלנו מוקדשים לך באהבה רבה".

     מנחם ויוסף, שכבר אז היו משכמם ומעלה מונחים ושקועים בלימוד התורה, מצאו זמן ללמד ולהדריך את עזריאל, שאט אט התעלה על עצמו ועשה חיל בתלמודו. עם הגיעו לפרקו, נישא עזריאל לבת גילו והקים בית נאמן, אך עקב קשיי המחייה ולאחר שנועץ עם ראש הישיבה, פנה לעסקים.

     אנחנו שטים על ספינת הזמן, האצה שבעים שנה קדימה. עזריאל - כיום - הוא גביר אדיר שעסקיו חובקים עולם וידו נדיבה וטובה, ולזכותו רשומים מפעלי תורה עצומים ואחזקת תורה עד לאין חקר. לא מכבר, הוא הכניס ספר תורה לאחת הישיבות הקדושות בישראל, ונשא דברים. נציין כאן במשיכת קולמוס, כי הגביר האדיר ר' עזריאל מנסבך, איננו איש דברים ולא נושא נאומים, אשר על כן רבים וטובים, נדרכו לשמוע את דבריו.  במילים קצרות, הוא תיאר את מסכת חייו הנוראה בימי השואה, עד להגעתו לישיבה, לימודיו שם, ועסקיו. וכך סיים את דרשתו: " רציתי לספר לכם יקירי, רבנים, אברכים ובני תורה, כי מזה 70 שנה, שאני עוקב אחרי השניים שמסרו נפשם עבור היתום שבקושי ידע חומש עם רש"י, שניהם כיום שני גדולי תורה (וכאן נקב בשמותיהם, יוסף ומנחם עם שמות משפחותם, ק.ל.( מרביצי תורה לאלפים. ואני רוצה לחזק אתכם אחי האהובים, באהבת איש את אחיו, בהשפעה עד אין קץ של אהבת חינם לזולת. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. שנדע ונפנים כי מי שמוכן לעזור לזולתו ולחזקו בלימוד, זוכה לסייעתא דישמיא מופלאה, שתוביל אותו לגדלות בתורה, ואני עד נאמן לכך".

      סיפור יקר זה סופר לא מכבר בפורום של מנהלי תלמודי תורה, ושמות גיבורי הסיפור ידועים אף הם. לנו חשוב הלקח, הצידה לדרך, עמה נצעד במשעול חיינו הרוחניים.  הגר"ש שקופ זצ"ל כתב, שעל כל יהודי לעשר את זמנו למען הזולת וללמדו תורה. זה לא הפסד, זה רווח נקי. המעשר שאנו מעניקים לאחינו מן השדות, לכאלה שגם חומש עם רש"י אינם יודעים, הוא מפתח אדיר של סייעתא דישמיא רוחנית. אם לא לנו, לכל הפחות לילדינו, לנכדינו. ויפים הדברים לתיתם אל הלב. 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il