|
בגיל תשע סיימתי
לקרוא את כל ספרי השואה שהתאימו לגיל נעורים ועברתי לספרי מבוגרים. קראתי כל
מילה בכל שעה של יממה וללא הבדלי תאריכים. כל יום אצלי היה סוג של יום שואה. כל
יום שפגשתי את סבתא שכעסה אם ביקשנו לחם טרי, או לא סיימנו את המרק מהצלחת. היה
לה קטע כל כך אדוק עם המרק שהיא הייתה ממש משדלת אותנו לסיים מהצלחת. "מי
שמסיים ראשון מהצלחת הוא מלך" – הייתה מכריזה באידיש בעלת מבטא פולני עסיסי,
ואנחנו לקחנו עוד לגימה קטנה.
לחם
טרי לא בא אל פיה בכל שנות היכרותי אתה. לא יכולה הייתה לסבול את טעמו. עד
שנלקחה אל מחנות ההשמדה – עבדה השכם והערב במאפיה המשפחתית אותה החזיק אחיה
הבכור, בקראקוב. לחמניות טריות בוקר וצהריים... אך לשארית חייה אכלה רק לחם
שעברו עליו לפחות שתי יממות בחוץ. אצלנו לא הקפיאו לחם כדי שישמור על טריות.
אצלנו שמו אותו במגירה גדולה של לחם, ולא זרקו אפילו פירור. ילד שהעז להתלונן על
"לחם קשה" – היה זוכה למבט קשה. "זה הכי טעים", סבתא הייתה
משדלת ומורחת על קצוות קשים לחם, מעט מרגרינה וטובלת בשוקולד שגירדה בפומפייה
דקה. מה היא לא עשתה כדי שנאכל לחם יבש ונסיים את המרק.
כילדה,
לפעמים מצאתי את עצמי כועסת עליה. מתחמקת, לא רוצה לדבר אתה אפילו. כל פעם שלא
ראתה – דחפתי אוכל לפי. עד היום יש לי קטע עם אוכל – אבל זה ממש לא העניין. כי
מהן הבעיות שלי לעומת האוכל שלה מעולם לא היה, וגם כשהיה לה קצת יותר מקליפה –
הייתה שומרת עבור נשים חולות במחנה?
נכון,
אני דור שלישי, אבל אני שייכת לדור שהניצולים חיו אתנו ממש. לא היו לנו משפחות
גדולות, לא היו דודים מפוזרים בארץ. היו את אלו שניצלו עם סבא וסבתא והיו כעין
דודים... הצורה שבה חיו הורינו, דור שני, תפסה גם אותנו לעשורים הראשונים של
חיינו שהשפיעו עלינו מאוד.
כדי
להבין ולנסות לחוות את מה שסבתא מעולם לא סיפרה – ברחתי אל עולם הספר. כאמור,
בלעתי כמויות ספרים עד שהתחלתי להתגנב בספריה לאזור הספרים למבוגרים בלבד והייתי
יושבת שם בפינה, קוראת, בוכה, ולא מפסיקה לדמיין...
בשלב
מסוים הפסקתי. לא ספרי שואה ולא סרטי שואה. אני חושבת שזה קרה אחרי שהפכתי להיות
אימא. פתאום הדמיונות שלי הפכו להרבה יותר משמעותיים ומאיימים. כל סיפור קשה על
ילד הפך אצלי למחשבות של "איך אני הייתי מגיבה", ואיך חס ושלום
המשפחות שלנו היו מסתדרות. פתאום לקרוא על זוג הורים צעירים בני 25 שניסו לברוח
עם שלושת ילדיהם הקטנים ומצאו עצמם מתים באופן מזוויע, הפכו להיות מדי מציאותיים
כמו איך אנחנו היינו מתמודדים. ילד בן 12 שהתמודד עם מציאות בלתי אפשרית והתנהג
כמו אדם בן 40 – מיד עובר אצלי לדמיון של "אין מצב, תראי את הילד שלך בן 12..."
כי
זה החותם שהשאירה בנו השואה. הדור הזה הולך ונכחד – ואנחנו, אנחנו פה גדלים עם
טראומות שנחקקו בלבנו – מהווים זיכרון חי ומהלך למה שהם חוו שם ולעולם לא נבין
בע"ה.
וככל
שעוברות השנים ואני מתרחקת מהמילה הכתובה ומהסרטים שהיו מנת חלקי בעבר, אני
נזכרת במשפט הקשה של סבתא, כשמישהו סובב פניו מהמסך ולא היה מסוגל לראות את
הזוועות המשודרות ביום השואה: "אני עברתי את זה! אתם לא מסוגלים רק לראות
את זה?"
ואז
מתגנבות אלי נקיפות מצפון: "איך התרחקת ככה, זה לא בסדר"... ומנסה
לחשוב מה עובר לסבתא בראש כשהיא רואה אותי היום לעומת הילדה שהייתי, הילדה
שחייתה שואה. ואני נזכרת שהיא בכלל בגן עדן, יושבת שמחה עם המשפחה ממנה הופרדה
בכח, באכזריות, בלי תקווה, בלי חיוך. איך חזרה להתאחד עם אבא – ששנייה קודם עוד
תמכה בו בהליכתם המשותפת ברחוב, ושנייה לאחר מכן שכב מוטל לפניה ללא רוח חיים –
כשהיורה הנאצי ימ"ש לא ממצמץ בעיניו לעברה. איך הבינה רק מאוחר יותר שמבין
משפחתה הענפה – רק היא שרדה, ומצאה לאחר מכן את אחיה, זה מהמאפיה. זאת המשפחה על
הוריה, אחיה ואחיותיה, אחייניה, דודיה וכולם - שבמשך עשרות שנים התגעגעה אליהם,
שמגיל 14 ועד 85 – נשרפה יום יום במחשבות, בדמעות בלתי נראות, בכאב, במוות פרטי
שלא היה מי שיבין. בטח לא שתי הבנות שנולדו לה פה בישראל, מבלי לדמיין איזו שואה
עברה אמן לפני שילדה אותן. דור שלם חדש היא גידלה פה, סבתא, מבלי שנצליח להבין
את השואה שלה.
אז
נכון, סבתא. אני לא קוראת היום ספרים, ולא צופה בסרטים, אבל אני זיכרון חי
ומהלך. כשהילדים שלי לא מסיימים את המרק מהצלחת, אני שותקת - אבל נזכרת בך.
כשהילדים שלי אומרים "אימא אין לי מה לאכול", אני לא שולחת לעברם מבט
מצמית, אם כי לא יכולה שלא לעשות חישוב כמה אנשים במחנות ההשמדה היו נהנים
מהארוחה שהם השאירו בצלחת. אולי אני לא מעבירה להם את החוויות שלי כילדה, אבל
בעצם זה מה שרצית - שנמשיך הלאה, לא? וזה לא מעיד על כך שהתרחקתי, סבתא. את, עם
סבא, וגם אלו מצד אבי, חקוקים בלבי. וביום כמו היום, שהוא יום שנהגת לכבד בכל
מאודך מדי שנה, אני כן קוראת קצת עדויות, גם על ילדים שהם בגיל של הילדים שלי,
גם על נשים שהיו בגיל שלי, וגם מספרת לילדים שלי עלייך – על מי שהיית, אמיצה
ונדירה בכל קנה מידה. אני כאן זיכרון מהלך, עם הכוח הבלתי מובן שירשתי ממך כדי
לחיות פה בעולם.
אז
את בוודאי לא כועסת עלי היום, שאני לא צופה בתמונות על המסך – שהיו בעצם חייך,
אבל אני מרגישה את התמונות האלו בבטן, בלב, בנשמה, וממשיכה לחיות איתם כך,
ולבנות עולם חדש, בדיוק כמו שאת בעצמך עשית, וכך הייתי רוצה.
אוהבת
אותך סבתא, מתגעגעת המון. לעולם לא אפסיק לחשוב ולדמיין – עד שיסתיים החלום עם
משיח שכבר יפגיש אותנו שוב, ואולי תכירי לי את אלו שמעולם לא דיברת עליהם, העולם
שלך שלא הכרתי – רק דמיינתי.
זכות
התורה הקדושה (פניני עין חמד, עלון 639)
להלן סיפור מופלא המעובד מ'קול ברמה' אותו סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין
שליט"א, רבה של רמת אלחנן בבני- ברק
ומביאם הרב מיכאל צורן הי"ו ויש בסיפור זה ללמדנו מהי זכות התורה הקדושה.
מעשה זה התרחש אצל אברך תלמיד חכם, שיגע בתורה כדבעי יומם ולילה, וגם אשתו הייתה
צדקת כמותו, ואפשרה לו לשקוד על תלמודו ללא הפוגה. האברך יוצא מדי בוקר לכולל
בשעה תשע בבוקר , וחוזר רק בעשר בלילה . ! רעייתו נושאת על עצמה את עול הבית
באהבה ובשמחה, ביודעה שבכך היא מאפשרת לבעלה לצמוח ולגדול בתורה. בני הזוג מקיימים בפועל ממש
את דברי המשנה ''פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה'' (פרקי אבות פרק ו' משנה ד'), ומתפרנסים בצמצום
רב. למרות זאת, השמחה שורה בביתם באופן תדיר, כשהשאיפה היחידה , המקננת בין כתלי
הבית , היא לסייע לבעל/לאבא לגדול בתורה. יום
אחד מגיע מכתב לביתם מ...מס הכנסה. מתברר , שבשעה שרכשו את דירתם הקטנה בת
החדר-וחצי לא שילמו בטעות את אחד המסים המשולמים בקניית דירה וכך תפח החוב והגיע עד -ל 20,000
שקלים. את החוב היה צריך לשלם בתוך זמן קצר, ושניהם ידעו , שאם לא יעשו זאת, הם יאלצו
חלילה לעזוב את הדירה, שכן הדירה תימכר תוך זמן קצר על ידי רשויות המס - וזאת כדי לכסות את החוב שלהם . בני הזוג לא ידעו מה לעשות,
והם דנו ביניהם בעניין זה. בתחילה
עלתה בדעתם שאולי כדאי לעשות 'השתדלות' בנידון, ושהבעל ישתכר מעבודה פלונית, אולי בכתיבת
סת"ם וכיו"ב. הבעל ביקש מרעייתו , שתיתן לו שהות לחשוב , מה לעשות
בנושא זה. למחרת, כשחזר מהכולל, אמר הבעל לאשתו את הדברים האלה: " רעייתי
היקרה, חשבתי הרבה על החוב בן 20,000 השקלים שהושת עלינו לפתע פתאום, ואכן
החלטתי , שיש לעשות השתדלות בעניין . האישה
, כששמעה את דברי בעלה, הייתה בטוחה שהוא מתכונן לומר לה ש... מצא עבודה פלונית
ובכך יחזיר את החוב . אבל הוא הפתיע אותה באומרו ש , "ההשתדלות שלי תהיה
בכך, שאם עד היום הגעתי הביתה מהכולל בשעה עשר בלילה, מהיום אגיע בשעה עשר וחצי ". הבעל הוסיף ואמר, "שהרי
אמרו חז"ל "ע( ז י"ט ע )ב" ' כל העוסק בתורה נכסיו
מצליחין', ואם זאת אומרים רבותינו, הרי שכך
הוא. וא''כ מה השתדלות טובה יותר מזו?... ".
האישה
הצדקת שומעת את דברי הבעל הגדול ומסכימה להצעתו של בעלה, ואכן הוא החל להגיע
הביתה מחצית- השעה מאוחר יותר. גם אחרי שכל
האברכים עוזבים את בית המדרש בשעה עשר בלילה וממהרים לביתם, הוא נשאר שם עוד
כמחצית השעה ולומד. והנה, לא עוברים יומיים, ובשעה 10:15 בלילה, כששהה לבדו
בבית המדרש, נכנס לשם יהודי פלוני, וכשהוא רואה את האברך שקוד על תלמודו, פונה
אליו בשמחה ואומר לו :
"ב"ה,
סוף כל סוף אני מוצא אותך. חיפשתי אותך כבר זמן רב, והנה נקלעת לידי. אולי אוכל
להיעזר בך .
" מיודענו
מביט בו ותוהה לשם מה חיפש אחריו. ואותו יהודי מזכיר לו שלפני זמן מה חיפש לשכור
דירה גדולה בת שמונה חדרים. " ואתה", פונה האיש לאברך, "אמרת לי
שהינך מכיר דירה כזו. מאז נעלמת לי, ולא מצאתיך, והנה עכשיו אני פוגש אותך שנית . " "האם יש לך עדיין את הכתובת של
בעל הדירה ההיא?
". האברך השיב בחיוב, ומסר לו את הכתובת והטלפון. אותו האיש
התקשר והגיע לראות את הדירה שבסיכומו של עניין מצאה חן בעיניו והוא שכר את הדירה. כעבור שבוע מתדפק שוב השוכר על דלת בית המדרש, ופונה אל האברך ואומר לו: "כשראיתי שהדירה הגדולה
ההיא עונה על כל צרכיי, החלטתי לפנות אל המשכיר ולשאול אותו , האם הוא מוכן
למכור לי את הדירה ."
"לאחר משא
ומתן קצר עימו, המשכיר השיב בחיוב שכן הסכום שהוצע בגין רכישת הנכס לא היה מבוטל
כלל ועיקר, והעסקה ב"ה התבצעה ." "ואז עלה בדעתי, שבעצם הדירה הזו הגיעה
אליי באמצעותך, ולכן מגיע לך דמי תיווך ובאתי לשלם לך עכשיו סכום זה" .
האיש מוציא צ'ק מכיסו. נחשו מה היה הסכום שהיה רשום שם? – 20,000, שקלים. בדיוק.
לא פחות ולא יותר. דומה, שלא צריך להוסיף מילה על ההשגחה הפרטית המופלאה.
|
