״אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת״ (ויקרא
יג,ד). בארבעה שמות נקרא האדם: איש, גבר, אנוש ואדם. על-פי הזוהר התואר אדם הוא
החשוב במעלה. לכן בפרשת נגעים מוזכר רק השם אדם. כי נגעים באים על עוון לשון הרע,
והמידה המגונה הזאת מצויה מאוד אצל אנשים רמי מעלה דווקא. (רבי מרדכי מאיזביצה(
בימי
ספירת העומר אנו יוצאות יחד למצעד החיים. זה שם הפוך לצעדות המוות האכזריות של
הנאצים, שמצאו
את ה"פתרון" בסוף המלחמה: למה לבזבז גז, תחמושת ומזון ? שפשוט יצעדו בשלג עד
שימותו. ומה
רואים? שהצועדים נאבקים על כל צעד וצועדים כל צעד. בשביל מה, אנשים? אישה שאיבדה
הכול בשואה, את אישהּ, את ילדיה, את כבודה, הייתה רבנית גדולה בכיסוי ראש וכעת היא
עומדת קירחת בשלג, מה את נלחמת על עוד צעד, על עוד פרוסת לחם ? "די", אומרת אשת איוב.
"ֹעְודך מֲחִזיק בֻּתָמֶּתך ? ברך א-לקים וֻמת תגיד חס ושלום שאין א-לוקים
ותמות. מה הוא עונה לה – " כַּדֵבּר אַחת הנָּבֹלות תַּדֵבִּרי ?" והמדרש הנפלא מבאר:
"נבלות" – פרח נובל. הרי כולנו ננבל בסוף, כמו הפרחים, איוב אומר לה.
אבל האם זו סיבה לנבול לפני הסוף? כל צעד שיש בחיים האלה, צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו
במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים. (הרבנית ימימה מזרחי)
בספר חסידים (סימן תל"ד) כתב: מעשה באדם
אחד שהיה נוהג בעצמו, כשהיה אדם אָ בֵ ל רח"ל, היה חוזר לביתו בלא מנעלים, להצטער
עם האבל, והיה אותו יום שמת, בו יום שנקבצו כל הקהילות לאותו העיר, ויום ט' באב
היה, והלכו הכל יחפים, והראה הקב"ה שהטוב והישר בעיניו עשה אף על פי שלא
הוצרך לעשות...
המהר"ל
אומר לנו, שאנחנו צריכות לתת כבוד לאריכות ימים. ולמה אין לנו הערכה כלפי הארכת
ימים? כי הושפענו מהפסיכולוגיה המודרנית שמפארת את איכות החיים, הרבה יותר מאשר את
אריכוּת החיים. שלא תטעי, אומר הקב"ה. כל מה אֶורך יִמים בִּימָינהּ.
בְּשֹׂמָאלהּ – עֶושׁר וָכֹבוד. שאתם
קוראים לו "איכות חיים", שזה עושר וכבוד, זה משמאל, כתופעות לוואי. אך אריכות
ימים זו ה-ברכה! (הרבנית ימימה מזרחי)
לחמא עניא
שאפינו בסמרקנד
כשהרב מיכאל מישולובין מקריית מלאכי אופה מצות מהודרות לקראת חג הפסח, צפים ועולים א??לו זיכרונות מהימים שבהם אפיית מצות הייתה
כרוכה באתגרים קשים.
מאז
היותו ילד חש את אימת הקומוניזם. הוא למד בחדר
מחתרתי. "היינו לומדים בהיחבא בביתו של המשפיע החסידי הרב ברקה
חן", הוא מספר ופולט אנחה, המבטאת את קשיי אותם ימים. "הוא היה אז בחור צעיר, והחדיר
בנו את אהבת התורה הקדושה".
הכשרת טחנת קמח
הלימוד
החשאי היה כרוך בסיכון. "רשמית היינו
אמורים ללמוד בבית הספר הממשלתי", הוא מספר. "כשהיו באים לביתנו לביקורת היינו ממציאים תירוצים ובכל פעם
נקבנו בשמו של בית ספר אחר שבו כביכול אנחנו לומדים. היה צריך להיזהר גם מהשכנים. הקפדנו לצאת מהבית בכל יום עם ילקוט על הגב, ולמעשה צעדנו אל הבית שבו למדנו תורה".
את
חוויית אפיית המצות לא ישכח: "בדרך כלל עוד לפני
פורים היינו קונים חיטים בשוק אוזבקי. היו
לנו סימנים לבדוק שהחיטה לא נשטפה במים. השלב
הבא היה הכשרת טחנת קמח. הכשרת הטחנה ארכה
לפעמים יומיים. כל משפחה מצאה מקום
משלה לאפיית המצות".
שוחד חיטה
הרב
מישולובין מתרפק בגעגועים על הידורי המצווה של אותם ימים. "שנה אחת נסעתי עם הרב רפאל חודידייטוב כדי להשיג חיטה. שבוע שלם בילינו ליד שדות חיטה, בתקווה להשיג את מבוקשנו. החוק אסר על החקלאים למכור חיטה בדרך ישירה. רק בעזרת מתן שוחד לבעל שדה חיטה הצלחנו להשיג מעט חיטים. אבל איזו שמחה הייתה לנו, כשחזרנו ובידנו חיטה שמורה משעת הקצירה!"...
והיו גם
שנים שקיבלו מצות מוכנות מארץ ישראל, מארה"ב או מגרוזיה. "ברור שהשלטונות
ידעו על כך, אולם בחרו להעלים
עין", הוא מבהיר. "גם
יכולנו לערוך סדר בלי חשש. סמרקנד לא הייתה
מוסקווה".
הידורי מצה
את
אווירת הפסח הוא זוכר היטב. "היינו מהדרים בכל
שנה לקנות כלים חדשים. אני נזכר כעת באחת
מאפיות המצה שנחרתו בלבי. הרב שמעיה
מרינובסקי, רבה של סמרקנד, אפה מצות עם בחורים שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים' המחתרתית. אלה היו בחורים יראי שמים, מסורים, וכל שלבי האפייה
נעשו בתכלית ההידור ממש, מתוך הקפדה על כל
פרט. עד היום אני מתמלא תענוג כשאני נזכר ברגעים הללו".
הרב מישולובין עלה לארץ ישראל, השתקע בשכונת חב"ד
שבקריית מלאכי והקים משפחה לתפארת. "נכון, הייתה לנו קצת מסירות נפש", הוא מסיים, "אבל
כמו בימים שהיינו מאחורי מסך הברזל
