‏הצגת רשומות עם תוויות צניעות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צניעות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

אמרי שפר ט"ז חשון ה'תשע"ח

אם אתם תמיד מגלמים את הקורבן, אל תתפלאו אם הוא יהפוך לתפקיד הקבוע שלכם.
  החיים אינם הוגנים בשום צורה וצדק הוא כוכב במערכת השמש ולא מציאות חיים, ובכל זאת אינכם צריכים לתת לעבר שלכם לקבוע לכם את העתיד.
 אם החיים פגעו בכם ונהגו בכם בחוסר הגינות, התאבלו לזמן מוגבל אם צריך, אך אל תאמצו את המסכנות כזהות.
 הניסיון למצוא חן בעיני אחרים הוא הרסני ומשעבד.  עשו את הדברים שלכם בתשוקה, צניעות וכנות ולא מתוך רצון שיחבבו אתכם. תחושת הריצוי היא פעמים רבות ממכרת והופכת להיות מניע עיקרי בחיים שעלול למנוע מכם להיות מי שאתם באמת.
הפסיקו להזניח את עצמכם. אין שום דבר אנוכי באהבה עצמית ולמעשה היא המפתח לאהבה שתעבירו הלאה, פשוט מפני שההיגיון אומר שאינכם יכולים להעניק לאחר את מה שלא קיים ברשותם. 
לך אזבח זבח תודה"(לקראת שבת מלכתא)
   הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, עזב את אירופה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כדי לאסוף כסף עבור ישיבת סלבודקה שבליטא, כשהחלו התותחים לרעום, היה ראש הישיבה באמריקה, ולא היה ספק בידו לשוב לאשתו ולילדיו.  במשך כל שנות המלחמה לא ידע הגר"מ שולמן מה עלה בגורל אשתו וילדיו, למרות הייסורים הנוראים הכרוכים באי ידיעה שכזו, המשיך האיש הגדול הזה בסדר יומו הרגיל, הרביץ תורה באמריקה,  והמשיך גם באיסוף הכסף. והנה כשהגיעה המלחמה לקצה, ערך ראש הישיבה ברור, והשמועה שהגיעה לאוזניו הייתה טובה עד מאוד. אשתו וילדיו נותרו בחיים. מה היה עושה כל אדם בעת שכזו? עולה על המטוס הראשון בדרכו לאירופה, כדי להתראות עם בני משפחתו הקרובים ביותר, לא כן ? אבל ראש הישיבה לא עשה כך. "אני חייב קרבן תודה להשי"ת על שהשאירני בחיים, משום שרוב רובם של הרבנים שנותרו באירופה עלו על המוקד, ומי שנשאר – לא מצא את אשתו, ובוודאי לא את ילדיו. לכן, אמר, אני מקריב בהתאפקות זו את קרבני שלי לה', וממשיך מיד בבניית הישיבה ". היה זה בחודש חשון. רק עשרה חודשים לאחר מכן, בחודש אלול, נפגש הגר"מ שולמן על בני משפחתו. מסירות נפש שאין כדוגמתה.

החוויה היהודית



יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ו

 


אדם צריך לדעת שכל פעולה שהוא עושה לא משנה גדלה משפיע על כל העולם. (שמואל אייזיקוביץ)


     אל תיתן לאתמול לנדוף ברוח מבלי משים. הצלחת העתיד תלויה בלמידת העבר.


     אמר האדמו"ר רבי שלמה מזויעהל זצ"ל: המקפיד לברך ברכת המזון בכוונה ומתוך הכתב - גורם שיזכה שבניו יהיו יראי ה'.


      ''האדם מתכנן וא-לוקים צוחק"


     ההבדל בין עשיר לעני: העני רואה את השגחת הקב"ה עליו בכל יום ויום ואילו העשיר הבטוח שהוא זה אשר עשה את כל החייל אשר לו רואה בהשגחה רק אחת לכמה שנים... (רבי חיים מוואלוז'ין)


"     המברך ברכת המזון מתוך שמחה יזכה לעשירות, שנאמר: "ברכת ה' היא תעשיר", וזאת כתנאי שיברך: "ולא יוסיף עצב עמה". (ה'חת"ם סופר')


     הרוצה להציל את בניו שלא ימותו בקטנותם, יקפיד לברך ברכת המזון במתינות ובכוונה ומתוך הכתב, ואז 'ונס יגון ואנחה'. (המהרי"ל דיסקין זצ"ל)


     התקשרה אישה לאחד מבתי הדין בבני ברק. נוסעת היא עתה והתעוררה לה "הארה" - שאלה בהלכות צניעות.  בדרך כלל, כשהיא נוסעת באוטובוס, כדי לא לבטל את זמנה,  היא סורגת. אולם עתה חוששת שהדבר אינו כה צנוע, זה בולט. מסתכלים עליה... שואלת היא - האם אכן יש בזה חוסר צניעות?  השיבה אחד מהדיינים החשובים בב"ב: "יש בזה משהו, אולם לדבר באוטובוס בסלולרי זה יותר גרוע..." ("נר לשולחן שבת")



זהירות, כלי נשק בידיך! ) סיון רהב מאיר)

     כדי להשיג את כלי הנשק הכי עוצמתי לא צריך להוציא שום רישיון. הוא כבר שלנו. יכולת הדיבור. זוהי מעלתו של האדם – היכולת לתקשר, להוציא מילים מפיו, לחבר משפטים בעלי משמעות ותוכן. א-לוקים כידוע ברא את העולם בדיבור ("ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור", וכן הלאה) אבל גם אנחנו בוראים ומחריבים עולמות באמצעות הדיבור שלנו בלבד. זה הנושא שפותח את פרשת "מטות". משה מכנס את העם ומודיע שאדם שמבטיח משהו, שנודר, לא יחלל את מה שאמר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה".
     רבי נחמן מברסלב כותב על תחילת הפרשה כי ממנה "רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור". הרי כשאומרים "הרי את מקודשת לי" – יוצרים מציאות חדשה. משהו בעולם השתנה אחרי המשפט הזה. גם כשאומרים למישהו "אתה טיפש ומכוער" – יוצרים מציאות חדשה, שקשה לשנות אחר כך. חיים ומוות ביד הלשון, והבחירה האם להביא באמצעות כוח הדיבור חיים או מוות היא שלנו. הרבי צבי יהודה קוק כתב שאם אתה רוצה לדעת מיהו האדם, בדוק איך הוא מדבר. האדם נבחן באמצעות הדיבור שלו, שבעצם חושף את אישיותו: "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי".
     בפרשה גם רואים שאלעזר נאלץ ללמד את העם פרט כלשהו בהלכה, במקום משה: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". רגע, משה עדיין כאן. מדוע אלעזר הוא שמזכיר לעם כיצד לנהוג? מה קרה למשה? הוא הרי יודע את ההלכה היטב. הסיבה, לפי חז"ל: "משה בא לכלל כעס, ולכן בא לכלל טעות". 
     פעמים רבות קובעים חז"ל שכעס הוא לא סתם מידה רעה. כעס ממש גורם לך לאבד את מה שכבר יש לך מבחינה רוחנית: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו" (מסכת פסחים). וגם: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (מסכת שבת)
     הרב חיים פרידלנדר, שנמנה על תנועת המוסר, בתוך עולם התורה המגוון, מסביר את הנקודה הזו. לדבריו, הסתלקות החכמה היא לא עונש על הכעס, אלא פשוט תוצאה טבעית. התורה לא יכולה להיות בתוך "כלי קיבול" שיש בו מידות רעות: "כלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף טהור ממידות רעות, וכשנולדה באדם מידה כזו - הרי בשעה זו, חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא שכך היא טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה". 
     ומה המסקנה של הרב פרידלנדר לגבינו? אם זה קורה למשה רבינו, והכעס מביא אותו עד כדי טעות, מה המסקנה ביחס לכל אחד ואחד? כך הוא כותב: "כמה אנו צריכים להישמר מכל נגיעה של כעס... לא להיות במצב של בלבול הדעת וחוסר מנוחת הנפש, ועל אחת כמה וכמה כעס בפועל, שעל ידי זה מפסיד את מעלותיו הרוחניות, ומסכן את חייו הגשמיים, ובמיוחד שהוא מזיק ומאבד את המעלה העיקרית של מנוחת הנפש".
חכמה, בינה ודעת של רבי (קול ברמה, גליון 248)
     ידוע שלרבנים יש בכל מרכז של חסידים, כל עירה, כל קהילה של חסידים, צדקה מיוחדת להחזיק את בית הרב – כספי מעמד )מעמד געלט). יש כל מיני סוגים של קופות צדקה, אבל זו קופה מיוחדת שזו זכות לתרום אליה, כי היא מיועדת להחזיק את הרבי בעצמו – זה כמו הפרנסה של הרבי וביתו. כמובן שאם מגיע לרבי המון כסף הוא לא לוקח לעצמו, אבל זה שייך לו – כסף שהוא עושה בו כראות עיניו. קוראים לזה 'מעמד געלט', וזו הצדקה הכי יקרה אצל החסיד. בכל שנה בכל קהילה כל החסידים היו תורמים את המעמד שלהם אצל אחד מזקני החסידים, ואותו זקן היה נוסע לרבי ומכין רשימה של כל התורמים עם שמות המשפחה וכמה שתרמו והיה מביא את הרשימה לרבי מדי שנה. כך היה נהוג.
     שנה אחת בא הגבאי עם רשימת התורמים לאדמו"ר הזקן- ר' שניאור זלמן זצ"ל. הרבי היה זוכר את הכל, הוא הסתכל ואמר שיש אחד שחסר ברשימה. יש אלפי ורבבות חסידים, אבל הרבי זכר כל אחד בפני עצמו כמובן, ואמר שחסר ברשימה מישהו – ושאל מה אתו? לא היה נעים לגבאי לומר, אבל הוא השיב לרבי – צר לי לספר, אבל אותו אחד ר"ל ירד מהדרך. פשוט, הוא עזב את החסידות, והוא כבר לא עושה מצוות, לכן,  אחרי שהיהודי הזה התקלקל, אנחנו הרחקנו אותו מהמניין הפנימי – מהחברים הפנימיים – לכן הוא גם לא מתפלל יותר במניין שלנו, וגם כמובן שלא לקחנו ממנו את המעמד, בגלל שהוא בחוץ. אדמו"ר הזקן נעשה מאד רציני. אותו גבאי לא היה אדום פשוט, הוא היה אחד מזקני החסידים של אדמו"ר הזקן – הם לא פעלו מתוך הרגש, אלא לפי השכל שלהם. הרבי נעשה רציני ואמר לאותו חסיד נכבד – אתה לא יכול לשער לעצמך מה זה עושה לנשמה שהיא נמצא ב-ד אמות של שטיבל של חסידים.–אתה לא יכול לשער לעצמך כמה נחת רוח יש למעלה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות. האדמו"ר לא אמר תחזיר אותו בתשובה,  אלא שלא נכון שהרחקתם אותו, כי אף שירד מהדרך ועשה עבירות, אבל אם ישאר במניין יש סיכוי שיעשה עבירה אחת פחות,  ואין דעת לשער כמה נחת רוח יש למעלה לקב"ה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות,

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/




 

יום שני, 11 ביולי 2016

אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ו


בלעם נתן עצה לבלק להחטיא את ישראל ע"י בנות מואב, ואיתא בגמרא (סנהדרין קו) שחז"ל גזרו שלא לאכול פת, יין, שמן, של גויים בכדי שלא יהיו קרובים מדאי וירצו להתחתן עימם, וזה יעץ להם בלעם, 'וילך שפ"י' ר"ת ש'מן פ'ת י'ין שיתנו לישראל, ועי"ז יימשכו אחריהם.


     התבונן בילדינו הַשְּלֵמִים, וגלה מעלותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה שקיים בכל אחד. אם רק תְּשַּנֶה את זָוִית רְּאִייָתְָּך ו'כתם לידה' יֵהָפְֵך ל'נקודת חן'. נזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.!  


     "וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כד,ב). אומרת הגמרא (בבא בתרא פ): "ראה שאין פתחי אוהליהם מכוּונים זה כנגד זה". גם בדירת ארעי חייבים להקפיד על גדרי הצניעות, שלא כמי שמקילים בקיץ בענייני צניעות בהימצאם בדירת ארעי, מחוץ לעיר, ואומרים "אחטא ואשוב" – כשאשוב בחזרה לעיר.(הרבי מליובאוויטש(



     חסיד אחד בא לפני רבי יהושע מבעלזא וביקש ממנו ברכה שיזכה למות כיהודי. אמר לו הרבי: למות כיהודי גם הגויים רוצים, שהרי כך ביקש בלעם: תמות נפשי מות ישרים, אבל העיקר הוא לחיות כיהודי. 


התרומה (קול ברמה, ניסן ע"ו(

"לפַּלֵא נֶדֶר אֹו בִנדָבָה" (במדבר ט"ו ג'(

     סיפור מופלא עד מאוד, המוכיח על השגחה פרטית מיוחדת במינה. את הסיפור שמעתי מפי עדים נאמנים, והוא מופיע גם בספר 'אמונה שלמה'.

     ראש ישיבה חשוב, שבישיבתו לומדים תלמידים רבים, נסע לאסוף כספים בחו"ל, ונכנס אל אחד הגבירים הידועים וסיפר לו באריכות על צרכי הישיבה שבראשה הוא עומד. ראש הישיבה דיבר ודיבר, והאריך בפרטים על מנת להיכנס לליבו של הגביר.  בסיומם של הדברים, הוציא הגביר את ארנקו, הוציא משם 25 דולרים,  ומסרם לראש הישיבה. משראה את עינו הלא טובה של הגביר, החליט ראש הישיבה לא להגיע אליו יותר. אם זה הסכום שהוא מוכן להוזיל מכיסו לאחר שסיפרתי לו כל כך הרבה על הישיבה שלנו, וצרכיה, בוודאי שלא משתלם להגיע אליו יותר.

     לאחר כמה שנים צעד ראש הישיבה ברחובה של אחת הערים באמריקה, על מנת להתרים שוב את הגבירים למען ישיבתו. והנה הוא רואה לפתע את הגביר ההוא, שתרם 25 דולרים, הולך לעומתו. הגביר, שזכר את ראש הישיבה, ניגש אליו, ואמר לו: לאחר שתרמתי לך את הסכום הקטן ההוא, אני מבין שכבודו החליט לא להגיע אליי יותר.  ברצוני להודיעך, שהשי"ת לימד אותי לקח על מה שעשיתי, וכיום הזה לא אנהג יותר כפי שנהגתי אתכם. אתה מוזמן להגיע לביתי, ושם אתן לך תרומה גדולה. ראש הישיבה הופתע למשמע הדברים, וכמובן שהגיע לביתו של הגביר, וזה סיפר לו דברים כהווייתם.  כמה ימים לאחר שהייתם אצלי אז, ונתתי לכם תרומה של 25 דולרים בלבד, הייתי צריך להגיע למקום פלוני, וכיון שהמכונית לא הייתה אצלי,  נאלצתי לקחת מונית.  אירע מזלי, והנהג שהסיעני היה שיכור כלוט. הוא נהג כמו מופרע,  עשה זיגזגים רבים, ואני כבר ראיתי את המוות מול עיניי. כשביקשתי ממנו לרדת, סירב לאפשר לי לעשות זאת, בטענה ש 'עדיין לא הגענו ליעד המבוקש '. הסוף הלא-טוב היה שהנהג השיכור נתקע בקיר, והמכונית התהפכה ונשרפה. הנהג נהרג, ואני יצאתי בנס, אבל פינו אותי לבית החולים כשאני מחוסר הכרה . והנה, כיון שחלק גדול מגופי נשרף כתוצאה משריפת הרכב, לא הצליחו לזהותני בבית החולים. בלבול נוסף היה שם, כשהמשטרה העלתה השערה, שהפכה ל 'ודאית', שאני 'נהרגתי' בתאונה, ולאחר מכן 'חטפו' את גופתי מזירת התאונה )בשל היותי גביר מפורסם, וה 'חוטפים' רצו לקחת כופר גדול (. בשל כך, נקבע שהפצוע המאושפז בבית החולים הוא אדם אחר, שנפגע אף הוא בתאונה דומה שאירעה באותו זמן, ואילו ממני התייאשו לגמרי. ההודעה זו הועברה גם לילדיי.

     במשך 6 חודשים הייתי מחוסר הכרה, וכאשר התעוררתי, והחילותי להיזכר מה עבר עליי, נדהמו הרופאים לשמוע שאני עונה על שם אחר לגמרי,  ואינני מזוהה עם השם ש 'הדביקו' לי בטעות. למותר לתאר שאם ההלם של הרופאים היה כה גדול, לאיזה שיאים הגיעה התדהמה ופיק הברכיים שאחזו בילדיי 'היתומים'. הם לא האמינו שאבא שלהם נשלח אליהם מחדש מן השמים, ולקח להם זמן רב עד שהאמינו שהדבר הוא נכון...  לאחר שהתרגלו אליי קמעה קמעה,  הודיעו לי הילדים שלאחר ההודעה המרה שקיבלו על 'פטירתי', הם מכרו את כל הנכסים שלי... את הבית והרהיטים, את המכוניות ויתר חפצי הרכוש, ולא נותר מהם דבר.  ברם, כיון שהכסף נשמר אצלם, הייתה אפשרות לרכוש מחדש בית מגורים, וכך חזרתי לאט לאט לחיי השגרה. ברם, הוסיף האיש לספר לראש הישיבה,  הדבר שהוציא אותי מהכלים, וגרם לי להתעוררות מרובה בכל העניין הזה של התרומות, היא אותה 'קבלה' שהייתה תלויה בבית הכנסת.  כאשר הגעתי להתפלל בפעם הראשונה בבית הכנסת, הבחנתי בקבלה על כסף שנתרם על ידי הילדים שלי 'לעילוי נשמתי'... הקבלה נכתבה על ידי וועד בית הכנסת, וכאשר ראיתי את סכום הכסף שהילדים תרמו למטרה זו, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הילדים, שהיו כמובן גם הם עשירי עולם, ומיליוני דולרים מצויים בחשבונות הבנק שלהם, תרמו 25 דולר לעילוי נשמת אביהם - - - והנה, אומר הגביר, מלבד הזעזוע שאפף אותי על הסכום הזעיר כל כך שהילדים היו מוכנים לתרום למעני, הסכום של 25 דולר 'הקפיץ' אותי בכך שהזכיר לי את הסכום שתרמתי לך, ראש הישיבה, בבואך אליי לפני כמה שנים.  הקב"ה הוכיח לי בצורה הברורה ביותר שאם אני לא אדאג לעצמי,  ולעולם הבא שלי, אף אחד לא ידאג לי, גם לא הילדים שלי. ולכן החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולהעלות את התרומות שלי לישיבות ולמוסדות-קודש. בתוך כדי דיבור הושיט הגביר לראש הישיבה צ'ק על סך אלפי דולרים . 'סכום זה הוא על ביקורך הנוכחי, והנה לך צ'ק נוסף על הביקור הקודם שבו נתתי לך רק 25 דולרים', אמר הגביר, ומסר לראש הישיבה אלפי דולרים נוספים.

חוויית השבוע שלי


יום חמישי, 19 במאי 2016

אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ו



" איש" בגימטריה "לרעהו". והדבר מרמז לנו, מיהו זה הראוי להקרא
"איש", רק מי שעושה חסד עם "רעהו". (רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל,)

אל תחשוב כיצד להוסיף שנים לחיים שלנו, אלא חשוב איך להוסיף חיים לשנים שלנו.

את המילה "ידידי" נתן לקרוא ישר והפוך, כלומר, מאיזה צד שנבחר לקרוא
אותה, נמצא אותה מילה - "ידידי". למה מרמז הדבר? לומר לנו: אימתי היא
ידידות אמת, אם היא משני הצדדים, שאין האחד מתנשא על חברו ( חכמת חיים -
ומתוק האור)

שאלו התלמידים, חסיד מהו? וענה, חסיד זה היודע לצום בשעת אכילה,
להתבודד בין אנשים, ולערוך גלגול שלג בשכבו במיטה חמה ונקיה. (הרה''ק ר'
מנחם מענדיל מווארקא)

שאלו להחידושי הרי''מ זצ''ל למה אמרו שמשיח יבא כעני ורוכב על חמור,
כלום מרכבה מהודרת אינה מתאימה לו. והשיב כדי שלא יחשוב כל עשיר שהוא
משיח.

שאלו לחכם: מהי הצניעות? וענה: שיתבייש האדם מעצמו. שלא יעשה בסתר
את מה שמתבייש לעשותו בגלוי-- [הרשב"ג}

שבו לכם פה (כ"ב, ה') 'פה' רומז ל'פה' המדבר, 'שבו לכם פה', צריך
להתיישב לפני שמוציאים דבור מהפה. (ה'ישועות משה זי"ע)

"שגגת הרופא כוונת הבורא"

"זה השער לה' – צדיקים יבואו בו"

בפתח תאי הגזים של מחנה ההשמדה טרבלינקה הייתה תלויה באורח משונה
פרוכת, שככל הנראה נשדדה על ידי הנאצים, באחד מבתי הכנסת בהם עברו. על
הפרוכת, היו רקומות מילים בעברית, שלא כולם הבינו, שכן לא כולם ידעו
לקרוא בעברית. אולם מי שהבין - הצטמרר עד עמקי נשמתו. על הפרוכת היו
רקומות המילים: "זה השער לה', צדיקים יבואו בו", ומדי יום, חלפו על פניה
עשרות אלפי יהודים בדרכם למותם, במחנה ההשמדה השני בגודלו, שבו נרצחו
כ-870,000 יהודים תוך 13 חודשים בלבד.

את המניע האמתי למעשה אי אפשר לדעת בוודאות, אולם היו שסברו כי כשתלו את
הפרוכת, מחשבתם של הנאצים היתה נתונה לטשטש את המעשים הנוראים שנעשים
בחדר אליו צפויים היהודים להיכנס, ולהפחית את ההתנגדות שבכניסה אליו, על
ידי זיהוי של חפץ אותנטי שמזכיר להם את הבית ואת האמונה. אולם היו גם מי
שחשבו שהפרוכת נתלתה כאקט ציני ומשפיל. אולם אף אחד כמעט לא ידע כמה צדקו
הנאצים כשתלו את הפרוכת עם המילים הקדושות והסמליות. שכן, שם, במחנה
ההשמדה ההוא, בתוך חדר הגזים ההוא, עלו על המזבח ומסרו את נפשם קרוב
למליון יהודים, ללא עוול בכפם. למעט "עוול" אחד שהואשמו בו – עובדת היותם
יהודים.

וכולם, קטנים כגדולים, שומרי מצוות כרחוקים מחיי תורה, דקות לפני
מותם, זעקו את קריאת שמע בכוחות אחרונים. הנרצחים, לא קראו את הקריאה
בשקט, כמו רק לעצמם, אלא זעקו חזק כל כך, עד שהקריאה הגיעה גם לאנשי
ה'זונדר קומנדו', שהיו היהודים שעסקו במלאכה הבלתי אנושית של פינוי
הגופות מן החדר, לאחר שמתו על קידוש ה'. כל יהודי, ברגעיו האחרונים, כמו
התחבר לבורא העולם וזעק: ריבונו של עולם, אני לא יודע כלום. לא יודע למה
זה קורה, ולמה כל זה נגזר על עם ישראל, בניך אהובייך, אבל אני יודע שכל
מה שנדמה בעיני כטוב או רע, אחד הוא, טוב גמור. שכן אין רע יורד מלמעלה.
שהאמת, הראשונה והאחרונה, הבסיסית והיסודית היא, שאתה אחד ושמך אחד,
ושניהם אמת. "זה השער לה' – צדיקים יבואו בו".

בהמה (ומתוק האור)

בחור שעמד להתקלקל ולסטות מן הדרך, בא לשוחח עם רבי שלום שבדרון
זצ"ל. שאל אותו רבי שלום: "מי יותר מאושר אתה או הפרה?" "אני" ענה הבחור
- "מדוע?" - " מפני שהפרה שותה מים ואוכלת קש, ואילו אני שותה קפה ואוכל
עוגות. הפרה ישינה בבוץ ואילו אני יושן במטה על מזרון. על הפרה יורד גשם
ולי נעים בבית" . - "האם ראית פרה שהולכת לרופא כי כואב לה הגב?" - "לא".
- "האם ראית פרה שהולכת לרופא להתלונן על קלקול קיבה?" - "לא" . - "אם כן
מה יעזור לך לישון על מזרון ולחיות בבית חם ונעים בחורף, או לאכול מאכלים
משובחים?!" התחיל הבחור לבכות. " מדוע הנך בוכה?" שאל רבי שלום. ענה
הבחור: "אני בוכה על כך שאינני בהמה..." אמר לו רבי שלום: "תנוח דעתך,
אתה באמת בהמה"..
חוויית השבוע שלי


יום רביעי, 29 ביולי 2015

נקודה שבועית פרשת "ואתחנן" ה'תשע"ה




הרבה מדובר על הדור בו אנו חיים, קוראים לו דור "האינסטנט". דור שכולם רוצים שהכול יהיה נגיש, מהיר, מיד, כאן ועכשיו והכי טוב שגם יהיה בגדול.
ב"ה אנו חיים בתקופה שבה השפע עצום. לא חסר כלום. האדם הפשוט שנכנס לסופר כדי לקנות מצרכים לביתו עומד נפעם מול מדפים מלאים בכל טוב ולפעמים מתקשה לבחור.
זו דווקא שעה והזדמנות ללמוד ולהגביר אצלנו את מידת הענווה והצניעות, שלא הכול אמור להגיע אלינו בקלות ודווקא לעמל וליגיעה יש חשיבות וערך עליונים.
כך בפרשת השבוע, פרשת "ואתחנן", מנסה משה ללמד את העם קצת מניסיון חייו,כפי שאב מלמד את בנו ומזהיר את עם ישראל רגע לפני כניסתם לארץ ישראל בנסיבות החדשות שטרם נפגשו בהם.
"והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת, הישמר לך פן תשכח אתה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" - זה מכבר יצאתם ממצרים ואתם עתידים להיכנס לארץ מיושבת,ותזכו לראות בה שפע רב של טובה שבדרך כלל אנשים מגיעים אליה רק אחרי יגיעה גדולה.
טבע האדם הוא שכאשר באה לו עשירות בלי כל טורח ועמל, הוא עשוי להביא את עצמו להתרופפות באמונה בה' ואפילו לידי כפירה, ועל כן מזהיר משה את ישראל שישימו ליבם לדבר ויחזקו איש את רעהו כדי שהיצר לא יגבר עליהם ויכשלו באמונה בה', ושרק יזכרו שה' הוציאם לא מזמן ממצרים שהייתה רעה אליהם, והביא אותם לארץ ישראל, ושרק מידו קיבלו את כל הטוב הזה, ושאין להם ללכת ולעבוד אלוקים אחרים של עמים שכנים.
כך גם יגבירו את מידת הענווה שלהם אל מול השפע הגדול ובנוסף יעצימו את מידת הכרת הטוב והתודה כלפי ה'.

שבת שלום ומבורך


תודות : לצחי מכאלי

חוויית השבוע שלי




לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם




יום שבת, 7 במרץ 2015

אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ה

ככל שאמונתו של האדם מתחזקת, זוכה הוא להשגחה פרטית יתירה, ממילא כל העולם חיים על פי המזל, אולם מי שיש לו זכות גדולה היינו שאמונתו חזקה, זוכה להשגחה פרטית למעלה מן המזל. 'ככל שהשפעת היצר הרע על האדם נמשכת , היא מתחזקת והולכת עד שהיא מונעת מהאדם את ראיית האמת!' (חובת הלבבות) "ככל שהעולם מתפתח שואף הוא לחזור לטבעיותו המקורית." (הרב קוק (קובץ א,לט) ככל שתקשיבו לאחרים יותר - כך יעריכו יותר את חכמתכם. "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִּם אֱלֹקֶיךָּ" (מיכה ו, ח( (ברינה יקצורו, עלון 194) הרב דוד הלוי סגל זצ"ל נקרא בכינוי על שם חיבורו הגדול על השלחן ערוך: בעל הט"ז. הט"ז - הם ראשי תיבות של טורי זהב. חיבור זה נתקבל בעולם התורה. הט"ז חי בין השנים שמ"ו - תכ"ז) 1667-1586 היה מגדולי הפוסקים בארצות אשכנז. בשנת תכ"ז נפטר והוא בן 81 הט"ז היה מפורסם מאוד בדורו ברוסיה ובפולין, אך לא כולם הכירוהו במראה פניו. להלן סיפור שסופר על הט"ז בתקופה בה נמלט מאוקראינה, כתוצאה מהפרעות שחוללו האוקראינים הגיע הט"ז למקום נידח ולא מוכר. שם אף לא אחד מאנשי הקהילה המקומית הכירו ולא ידע שמדובר בגדול הדור. נכנס הוא לבית הכנסת וראה את ספרו "טורי הזהב" במדף , ואף לא אחד מן המתפללים והלומדים ידע שזה ספרו. הוא שמח מאוד והודה לקב"ה על ההזדמנות שיצר עבורו בעיירה החדשה, כי שנים רבות היה מצר על הכבוד הרב והפרסום הגדול שהיו מנת חלקו, בשל היותו מוכר כגדול בתורה. תמיד שאל את עצמו, מתי יוכל לקיים את הפסוק: "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). והנה נפלה בחלקו הזדמנות, אמנם מאונס, אך הזדמנות פז לחיות כאחד האדם, פשוט ורחוק מגינוני כבוד ומעמד רבני. וכך היה יושב בפינה רחוקה בבית המדרש ולומד תורה בצניעות ולשם שמים. בחלוף שבועיים להגעתם לעיירה, פנתה אליו הרבנית, וסיפרה לו כי אזל מזונם, וכי חייב למצוא פרנסה, שלא ירעבו ללחם. שמש בית הכנסת, תלה כמה ימים קודם לכן מודעה ובה כתב כי דרוש מנקה לבית הכנסת. הלך הט"ז ופנה אל השמש, והציע עצמו לעבודה כמנקה. על אף שלא היה מורגל הט"ז בעבודה כזו, נכנס חיש למגפיים והחל לנקות את בית הכנסת. תוך כדי ניקוי בית הכנסת, ראה את ארון הקודש שהוא מכוסה שכבה עבה של אבק ולכלוך. מיד עצר, נשכב על הארץ והחל לשפשף ולמרק את ארון הקודש, שזמן רב לא זכה לניקיון כזה, מלמטה למעלה. תוך כדי צחצוח הארון, נכנס השמש, ראה את בית הכנסת מלוכלך ואילו את ארון הקודש מבריק ובוהק. גער בט"ז על שלא עשה עבודתו נאמנה, ובו במקום פיטר אותו, לאחר ששילם לו מס' פרוטות על עבודתו. "אין לי צורך בך יותר כי אינך יודע לעשות ספונג'ה" אמר השמש לרב, ושלח אותו לדרכו. הלך הט"ז לביתו שמח מאוד בחלקו, שיש לו מעט כסף לקנות מזון לו ולרבנית. ועוד יותר שמח שהצליח להתפרנס, אמנם רק מעט, אך מבלי לחשוף את זהותו. חלפו עוד מספר ימים, ושוב פנתה אליו הרבנית בבכי, כי אזל הלחם בבית. הלך לבית כנסת אחר וגם שם הציע עצמו כמנקה. אך גם שם לא "הצליח בתפקידו", כי לא היה מורגל בעבודת הניקיון כי "כל כולו רק תורה" ומיד פוטר. קיבל מספר פרוטות, ומהן התקיימו תקופה בדוחק רב תוך שהוא ממשיך ללמוד תורה. יום אחד, בעודו הולך ברחוב, שקוע כל כולו בהרהורי תורה, פגש אותו לפתע אחד מתלמידיו שהתגלגל גם הוא למקום. הזדעזע התלמיד ממראה רבו הנערץ הלבוש בגדים כאחד העם. פנה אליו וקרא לו בקול "רבי ומורי!" השתיק אותו הט"ז מיד, וביקשו שלא יחשוף ברבים זהותו. "הרשה לי לפחות לספר כי אתה רק תלמיד חכם, ע"מ שיתנו לך בקהילה תפקיד כמגיד שיעורים או משהו, ע"מ שתוכל להתפרנס כראוי". "אתה תלמידי ועליך לשמוע בקולי - אוסר אני עליך לספר מי אני" - השיב לו הט"ז בתקיפות, תוך שהסתכל לתוך עיניו. "יש לי תכנית חיים לעבוד את הקב"ה בצניעות עד יומי האחרון במקום הזה, ואל תקלקל לי את התכנית", הוסיף. "אומר רק שאתה קרוב של הט"ז", ניסה התלמיד. "בשום פנים ואופן"- ציווה הרב. פנה התלמיד לדרכו שבור ורצוץ, כי מחד - ראה את רבו מושפל וחי בדוחק, אך מאידך - לא היה יכול להפר את מצוות רבו, שלא לספר לאיש דבר על זהותו. עברו להם הימים, ושוב דמעות הרבנית זלגו על כי אין אוכל בבית. הט"ז יצא לרחוב לחפש עבודה, והנה נתקל במודעה כי מחפשים "מנקר" (שתפקידו להוציא אחרי השחיטה את החלב וגיד הנשה מהבהמה). מיד, ניגש לאזור האטליזים בשכונה היהודית, פנה לראש הקצבים והציע עצמו לעבודה. הסכים לקבלו, והחל מיד לעבוד. עבודתו נמשכה כל יום שלוש שעות בלבד. שמח הט"ז כי מצא עבודה זו שתאפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. ועוד שמח, על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו. פעמים רבות, בהם השוחטים היו מתלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה (אם הריאה מנוקבת או לא) היו פונים הם לרב הקהילה, אך הלה, היה נוטה לפסול כמעט כל בהמה המובאת בפניו. רב הקהילה התגלגל גם הוא לאזור, כי ברח ממקומו. היה הוא תלמיד חכם, אך לא בקיא לחלוטין בדיני שחיטה. הוא מונה לרב בשל היותו ת"ח ומאונס הנסיבות, אך היות ולא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה, העדיף לפסוק לחומרא ע"מ שלא להכשיל בהאכלת טריפות ומאכלות אסורים. השוחטים התמרמרו על המצב, כי נגרם להם אבדן ממון רב מכך. פעם אחת, עלה ספק לגבי בהמה שנשחטה, והתלבטו השוחטים מה לעשות, כי ידעו שאם יביאו המקרה לרב הקהילה, הוא יפסוק - סביר להניח - שהיא טריפה. סיפר אחד השוחטים, כי באזור המנקרים עומד יהודי פשוט העובד כאחד המנקרים. הוא אמנם לבוש בגדים פשוטים וכובע קסקט אך נראה על פניו שהוא תלמיד חכם. הציע לפנות אליו ולשאול לדעתו. לקחו השוחטים את הבהמה לט"ז ושאלו דעתו לגבי הספק שעלה להם. הסתכל הט"ז על הבהמה ובדק ומיד אמר: "לא ברור לי מדוע אתם מתלבטים, זהו רמב"ם מפורש והבהמה כשרה למהדרין". לקחו השוחטים את הבהמה לאחר שהודו לו והלכו לדרכם, שמחים מאוד על הפסיקה. מאותו היום, החליטו השוחטים, כי כל ספק שיעלה לגבי שחיטת בהמה, הם יביאו בפני הט"ז לפסיקתו וכך היה. היו מקרים רבים בהם קבע הט"ז שהבהמה כשרה והשוחטים שמחו על כך, כי עד כה נפסלו בהמות רבות, לגביהן התעורר ספק טריפה, שהובאו בפני רב הקהילה. יום אחד, הגיע הגבאי של הרב אל השוחטים לשאול להיכן הם נעלמו, כי זה זמן רב, שלא הביאו בהמות בפני רב הקהילה. סיפרו השוחטים על התלמיד חכם "עם הקסקט" אליו הם מביאים את כל מקרי הספק והוא פוסק להם. " זו חוצפה, באיזו זכות פוסק האיש הזה הלכה" אמר הגבאי. ניגש הגבאי מיד לט"ז ושאל אותו, האם הוא עונה לשאלות מצד השוחטים. השיב לו האחרון בחיוב: "אם שואלים אותי אני עונה", אמר. שמע הגבאי כך, סטר על פניו וצעק: "אתה מחוצף, האם לא ידעת שיש כאן רב והוא אמור להשיב על שאלות ולפסוק"?! הט"ז לא ידע כלל שיש בעיירה רב, כי היה שקוע כל כולו בענייניו ולא היה מעורב בענייני הקהילה כלל. ע"פ מנהג המקום, כל מקרה של פגיעה בכבוד הרב, היה דינו נידוי, וחרם למען ייראו ויראו. לכן, נלקח הט"ז ע"י אנשי הקהילה, הוכנס לחדר שבו אמור היה לשבת במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי) עם לחם צר ומים. כל הילדים היהודים בעיירה היו חולפים ליד פתח חדר זה, מגנים אותו ויורקים עליו בזה אחר זה. שמח הט"ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג - לעומת כל הכבוד הרב והפרסום שהיה לו במקומו לפני שהתגלגל לכאן. והנה, ביום חמישי בעת שעסקה אחת הנשים בניקוי עוף שנשחט לצורך בישולו, הבחינה, כי אחת מעצמותיו נפוחות. היא חששה כי העוף טרף לכן, בהעדר בעלה ובניה מן הבית, שלחה את בתה בת החמש עם העוף לרב הקהילה, ע"מ שיפסוק האם העוף טרף או כשר. הגיעה הילדה עם העוף בידה אל הרב. הסתכל הרב אל תוך העוף ואמר לה: "תגידי לאימא שהעוף טרף"! שמעה הילדה את דברי הרב ופרצה בבכי, כי ידעה את מצבה הדחוק של משפחתה, שאם העוף טרף, לא יאכלו עוף בשבת הקרובה (את טעמו של העוף היו יודעים רק בשבת וכל כך חיכתה לטעום ממנו ולכן הצטערה מאוד עד דמעות). לקחה הילדה את העוף בידה, יצאה מביתו של הרב ממררת בבכי. היא חזרה לביתה ובדרך הבחינה בחדר שבו יושב "המנקר המנודה" עליו שמעה מאחיה הגדולים. מתוך סקרנות נכנסה פנימה לראותו. בעוד דמעות שליש על פניה, ירקה לעבר "המנקר", כי כך שמעה שעושים כולם. שם לב הט"ז לדמעותיה של הילדה שעל לחייה, ושאל אותה מדוע בוכה. היא סיפרה לו על פסיקתו של רב הקהילה ועל משמעות הדבר לגבי סעודת ליל שבת בביתם. לקח הט"ז את העוף, הסתכל עליו ביסודיות ולא הבין מדוע פסל הרב את העוף. "אך מה יעשה, הרי אינו יכול לבטל פסיקתו של הרב" כך חשב בליבו. מה עשה? הוא אמנם ישב מושפל בחדר ע"פ גזירת הציבור, אך בבית המדרש נמצא ספרו "טורי זהב" ובו פסק הלכה בדיוק למקרה של העוף הזה. הט"ז, פנה אל הילדה ואמר לה לשוב לרב ולומר לו, כי יעיין בספר "טורי זהב" במראה מקום הנזכר. הילדה, לא הבינה את שאמר, אך הט"ז חזר ושינן לה את הדברים. יצאה הילדה עם העוף בידה אל הרב. "היית כאן מה את רוצה" - שאל אותה הרב. אמרה לו הילדה את שאמר לה הט"ז. כמעט והתעלף הרב למשמע דברי הילדה הקטנה. ביקש הרב מן הגבאי, שיביא את הספר "טורי זהב" ועיין במראה המקום כבקשת הילדה. מיד פסק - "לכי לאימא ואמרי לה כי העוף כשר"! מיהרה הילדה לצאת בריצה מן הבית מבלי להסתכל אחורנית מחשש שמא ישנה הרב דעתו שוב. הרב יצא אחריה וקרא לה לחזור. היא שבה על עקבותיה בלית ברירה. "מי אמר לך את מה שאמרת לי" - ביקש הרב לדעת. בתמימותה, סיפרה לרב כי "המנקר המנודה" שיושב על הרצפה בחדר, זה עם הקסקט, אמר לה ועזר לה לשנן את הדברים. "אוי ווי, אוי ווי, זה תלמיד חכם ואנחנו גרמנו לו בושה והשפלה", צעק הרב בצער. "איזו עבירה עברה כל הקהילה" הוסיף ועדיין לא ידע כי המדובר בט"ז עצמו. הרב קרא לשבעה נכבדי הקהילה, ואמר להם כי עבירה גדולה עשתה כל הקהילה בכך שפגעה והשפילה תלמיד חכם. קמה כל החבורה והרב בראשה ויצאה אל החדר, ע"מ לבקש מ"המנקר המנודה" סליחה ומחילה. ובקול שבור ביקש הרב מחילה. לאחר כן שאל הרב: "אמור לי מי אתה ומה שמך". הט"ז סרב, "אני המרא דאתרא ואני מצווה עליך לספר מי אתה", הוסיף. לא נותרה לט"ז ברירה והוא סיפר כי הוא רבי דוד בעל הט"ז בעצמו. למשמע הדברים נדהם הרב והתעלף. שפכו מים על פניו של הרב והוא התאושש. מיד קם וקבע כי מהיום, אין הוא עוד המרא דאתרא, אלא הט"ז הקדוש יכהן במעמד זה. מיד הלבישו את הט"ז בבגדים נאים הראויים לרב. ניגש אל הט"ז אותו תלמיד ממנו דרש לשמור זהותו בסוד ושאל אותו, מדוע נתן לילדה את ההפניה לספרו בעניין העוף, שכן היה בדבר לגרום לחשיפת זהותו ואכן כך היה. הוסיף ושאל - מה לגבי התכנית שקבע הט"ז לעצמו לחיות בצנעה רחוק מכבוד ומעמד, האם ויתר על תכניתו. השיב הט"ז לתלמיד, כי כשראה את הילדה בוכה, עמד בפני פרשת דרכים - מצד אחד ילדה בוכה על העוף היחיד שיש למשפחה שנפסל - אך הוא למעשה כשר ומצד שני התערבות שלו בעניין, עלולה להביא לחשיפתו ולתכניתו לרדת לטמיון. לאחר מחשבה, הגיע הט"ז למסקנה, כי לא שווה כל עבודת ה' בהסתר ובצנעה, מול דמעותיה של ילדה קטנה. עדיף כי תאבד תכניתו, אך לא תרד ולו דמעה אחת מעיניה של ילדה יהודיה. ממעשה זה יש ללמוד, כמה חשובה ההזדהות והסיוע לכל אדם בצרתו ובצערו. ראו כיצד היה מוכן הט"ז להקריב עבודת ה' של חיים שלמים ולו רק בכדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה, שלא הוא שגרם להן לרדת. אם רואה אדם בצערו או בדמעותיו של הזולת, עליו לעשות כל מה שרק ניתן לעשות כדי לסייע, אפילו במחיר של הקרבה אישית, ע"מ להפסיק או להקל על צערו וכאבו. נלמד עוד מן הסיפור, את חשיבות הענווה, הצניעות, עבודת השם הרחוקה מגינוני כבוד וכיבודי מעמד רם, כפי שנאמר בנביא: "הצנע לכת עם אלוקיך". הרודף את הכבוד הכבוד יברח ממנו כפי שאמר המלך שלמה (משלי כט, כג) - "גַאֲוַת אדָּם תַשְּפִילֶנּו ושְּפַל רּוחַ יִתְּמְֹך כָּבוֹד". חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום ראשון, 15 בפברואר 2015

סדרת עיתונאי 1 2 3 4

רשימת הסיפורים הקדמה – פעמי מבוא השאלה. התשובה. העתונאי. שערי תשובה 1. דקה לפני השקיעה. 2. נגיחה בג'ונגל. 3. אני רק יהודי פשוט. 4. ילד של אלבום תמונות. 5. כוס פלסטיק עלובה. 6. "בית המקדש" על ההר בצ'ילה. 7. גנב יקר וחביב. שערי השגחה 8. למה צביקה גרינפלד לא משתדך. 9. גידי כץ נחת והמריא מהקרמטוריום. 10. 199 A. 11. התפילין שהצילו רבבה. 12. הצלה כפולה בוואדי. 13. אברהם כפול שלוש. 14. הסולם חיכה 55 שנה. שערי דמעה 15. כריות לא מדברות. 16. השנורר המליונר. 17. צעד קטן להשבת השכינה. 18. הצמה שנגזזה. 19. מבחן המטרנה. 20. תרופה ושמה סכסוך שכנים. שערי חסד 21. עושים שותפות. 22. סוד אריכות סבתא מדלן. 23. מתארח כאן 30 שנה. 24. טבק ללא כף זכות. 25. שלוש שמלות לחג. שערי אמונה 26. המזוזות אשמות. 27. קייטרינג ושמו צניעות. 28. לוותר על 25 מליון דולר. 29. קטיושה מתוקה שלי. שערי מועד 30. הסוכה השדכנית. 31. הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן. 32. הקשר שבין נעליו של וולולה לרבינו יונה. 33. סעודת יום הכיפורים. 34. סנגורית ושמה שבת מוקדמת. שערי מוסר 35. התנינים בכו על ג'ק סטון. 36. למה תלוי את שר האוצר? 37. למות מדאגה. 38. סיפור בלי סוף. 39. דירה למכירה. 40. תוכחה אקדמית תוצרת סורבון. 41. מוציא להם ת'נשמה. 42. מי ינצח את השטן. 43. חומרות? במתינות. 44. 8 דקות ביום. 45. אפסים בצמרת. שערי אמונה המזוזות אשמות איש העסקים גרשון שרעבי היה ידוע בקרב ידידיו, כביזנסמן נאמן, אמין, ישר דרך, שכל מילה שלו בסלע, שתיקה בתרי. מי ששיתף עמו פעולה ידע, שמעבר למיומנותו המקצועית בענייני יבוא, יצוא, יש לו גם ברכה מיוחדת בידיים. למה? ככה. בקיצור, היה כדאי לשתף עם שרעבי פעולה, כמעט בכל תחום עסקי, כי השורה התחתונה, היתה רווח נקי. ומי בימים טרופים אלה, איננו רוצה להרוויח? גם במישור המשפחתי רשם לעצמו שרעבי הישג לא מבוטל. היתה לצידו נוות-בית בעלת חסד, מאירת פנים, וארבע בנות צעירות מחונכות להפליא, שהישגיהן בלימודים היו לעילא ולעילא, והנהגותיהן מכובדות למדי ביחס לדור. יתירה על כל זאת, מר גרשון שרעבי היה איש משפחה למופת, אשר ידע לשמור על המינון המדויק שבין העצבנות העסקית לרגישות המשפחתית. מי כמוהו מומחה שידע כיצד לא לחצות גבולות ולא לערבב בין המתח העסקי, לבית ולנפשות הפועלות בו. היה לו זמן לכל. בין פלאפון לטלפון, הוא ידע למצוא את 10 הדקות לשבת עם בנותיו על שיעורי בית, על סיפור מרתק, ואפילו על פיוט תימני עסיסי, כמו "דרור יקרא לבן עם בת" או "אם ננעלו דלתי נדיבים" וכו'. ובאמת בלי הרבה הקדמות מיותרות, שרעבי היה סיפור הצלחה, שפשוט תענוג לקנא לו. הקנאים, מבחינתו, יכלו לעבוד שעות נוספות. אם כל כך טוב, תשאלו אותו, אז מה בעצם כל כך רע? מה הניע פתאום את מר שרעבי הסימפטי לרוץ לכוון כל חרדי מצוי, או אברך שיגרתי שיבוא לבדוק את מזוזות ביתו? מה הדחיפות, מה הבהלה, על מה ולמה אי-השקט? הלוא ברוך השם, כולן בריאות, האישה, גם הבנות. גם העסקים פנטסטיים פורחים מיום ליום. וגם הוא מרגיש – ברוך השם – מצויין למרות 50 שנותיו הקדחתניות. מה מריץ את גרשון לעבור מסופר סת"ם למשנהו, כדי לשמוע: "תשמע מיסטר, המזוזות שלך מהודרות, תקינות, הכל יוצא מן הכלל. הסופר שכתב לך אותם מגיע לו צל"ש…". אלא מה, מר שרעבי היה בטוח, שמומחי הסת"ם מסתירים ממני את הקלקול, ואת האותיות והתגים הפסולים. היה ברור לו מעל לכל ספק שהמזוזות פסולות. "ריבונו של עולם, איך יתכן שפתאום כל הבית שלו מתחיל… לחזור… בתשובה. בטוח שהמזוזות אשמות!!!". זה התחיל עם בתו הבכורה רויטל החיילת. לפני כחצי שנה נקלעה רויטל להרצאה בנושא יהדות. מכאן היתה קצרה לשמור שבת, ללבוש מלבושים צנועים, ולבקש מאמא להגיש לה בשבת אוכל קר רק בצלחות פלסטיק. גרשון קיבל את המהפך של בכורתו, בחיוך ציני. "גם אמא שלי מתימן עליה השלום, הקפידה על כשרות… וחוץ מזה אין לי התנגדות לאכול בצלחות מפלסטיק…". חודשיים אחר-כך ללא הודעה מוקדמת, הודיעה לו בתו השניה טליה, הלומדת בתיכון חילוני, כי גמלה בליבה החלטה לעבור לסמינר חרדי… שומו שמים, גרשון הרגיש זעזוע… בהחלט מובן. בתו השניה, שהיתה ידידת נפש של אחותה הבכירה רויטל, הלכה בעצתה למספר הרצאות בסניף "לב לאחים" המקומי, ונתפשה. האמת בערה בלבה, היא חשה שאין היא מסוגלת להמשיך וללמוד במוסד חינוכי פרוץ, שמזלזל בקדושת התורה… כאן גרשון התחיל לנהל מאבק עיקש וחסר פשרות. "אני מוכן שתהיי דתיה, אבל את מבחני הבגרות תסיימי כאן בתיכון הנוכחי. לא עוברים לשום מקום…" צעק על טליה. גרשון דיבר עם הקירות. טליה, שכבר משבצות זהב לבושה, פשוט לא גילתה שום נכונות לעלות לאוטובוס המוביל לתיכון… גרשון רתח. שבועיים אחר-כך הגיע המפץ הגדול. בתו השלישית אורלי הודיעה אף היא, שבבית הספר היסודי בו היא לומדת, לא לומדים תורה ומצוות, והיא החליטה להיות דתייה כמו אחיותיה הגדולות, ועכשיו ומיד, ללא ויכוח יש להעביר אותה למוסד חרדי… גרשון שרעבי היה בטוח שהמבול של פרשת נח, הוא קטן לעומת מה שמתחולל אצלו בבית… בעודו חוכך בדעתו כיצד להילחם עם התופעה המחרידה הזו, התיישבה לצידו אשתו גאולה והודיעה לו בקול רך: "גרשון, הבנות הפכו לדתיות, הן יקרות לי מאוד, החלטתי לשמור שבת בשבילן…". לאיש העסקים החביב שלנו זה היה כבר יותר מדי. הוא התרומם מן הכורסא, נטל סכין מטבח, והחל לשלוף אחת אחרי השניה את המזוזות המהודרות שנקבעו בוילה שלו, לפני פחות מעשור, ואחוז אמוק הוא רץ לרב השכונה, שהודיעו – חד משמעית – כי המזוזות מהודרות, ומשם הוא רץ לעוד סופר סת"ם, ומשם ללשכת רב העיר… המזוזות, לא יאומן, תקינות. ולמה להאריך, גרשון שרעבי היה בטוח כי הבית שלו חזר בתשובה, כי המזוזות פסולות… לא מחלות, לא בעיות של שלום בית, לא קשיים עסקיים… נכון להיום, גרשון שרעבי רגוע. הוא הבין טוב מאוד שהמזוזות המהודרות, דווקא משפיעות לטובה על המשפחה. בנותיו שהיו טובות ממילא, הפכו לטובות ומתחשבות עוד יותר. "כבוד אב" שהוא זוכה לו, הוא לא דמיין אפילו בחלומותיו הכי וורודים. נו, מה לעשות כאשר כבר כל הבנות שומרות שבת, וגם האשה מתחזקת מרגע לרגע, החליט גרשון שרעבי, שכדי להשאיר אווירה נעימה בתא המשפחתי, גם הוא לא ממהר לאף מקום ביום השבת. לימדו אותו לעשות קידוש, לא לבלוע מילים, הוא למד לנטול ידיים, לברך "המוציא", ותתפלאו הוא אפילו נהנה לברך "ברכת המזון", ובין נטילה לברכה, הוא מציץ לעברן של המזוזות הקבועות בתוך בתי זכוכית יפהפיים, וחושב בלבו "רבונו של עולם, איך סידרו אותי המזוזות האלה". לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה. קייטרינג ושמו צניעות "בני הדור הצעיר, איבדו במידת מה את האמון, החיבור, את ההוד וההדר הטמונים במילה "ברכה". לאו דווקא במילה, אלא בתוכן הפנימי שלה, במהות שלה, זה שמחבר בין המציאות הגשמית האפורה והנוקשה, לבין אותם עולמות עליונים מהם משתלשלים אלינו החיים, הפרנסה, החיוּת, הבנים והשמחה. וכמובן שמול הצד הטוב והשפע המבורך של הברכה האלוקית ניצב לו הסיטרא-אחרא בכבודו ובעצמו ומנסה לחולל תעתועים, בלבולים, הטעיות וכמובן כפירות רח"ל. והצד האחר ססגוני הוא, מיופייף, מפתה, וכובש את לבבות אותם צעירים שמשליכים יהבם על כוחות הטבע הגלויים, כאילו הם ורק הם מכתיבים את המציאות והשלכותיה. אפילו בקרב היהדות המאמינה ושומרת המצוות, מסתובבים לא מעטים הסבורים שיש קשר בין עמל הכפיים לבין הפרנסה, והם מעלים על נס את חשיבותה על המלאכה כגורם מפרנס ולא את ברכת השם, שהיא היא זו המעשירה…". את המונולוג החכם הזה השמיעה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. לא, היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים. למה את מתכוונת סבתא הדסה, אני שואל, שצעירים לא מאמינים בברכה מן השמים, ולא מחוברים אליה? "תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות. "אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו. "ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות. "הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם". "ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו. "מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה". "אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן… "אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…". "וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה. מה תשתה? קפה עם חוואג' או תה?". מעשה ניסים כל נס הוא יש מיש. אך יש ניסים שהם בריאה חדשה ונבלעים בדרך הטבע. (רבי צדוק הכהן מלובלין) לוותר על 25 מליון דולר איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו"ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה ע"ס 25 מליון דולר? לא פחות ולא יותר. אין ספק כי פעימות הלב היו הופכות מואצות, לחץ הדם היה קופץ לשחקים, העיניים היו מתערפלות, וסף העילפון לא היה רחוק מכם. 25 מליון דולר!!! זה סכום בלתי נתפש לאברך מן השורה, המטופל ב- 10 ילדים, חלקם נשואים, העמוס בחובות לגמ"חים, לבנקים וכו' וכו'. ובכן, שמואל זמירסקי קרא את המכתב הממוען אליו, ישר והפוך 10 פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ומראות יַלְדוּת חלפו לנגד עיניו. אבא ואמא שלו, היקרים לו, חיבקו אותו חזק. השוטר הנאצי שניצב בסמוך, האיץ בהם לסיים את הסצינה המשפחתית. דמעות ניגרו כמים. שמואל בן השלוש, היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שינאה. שמוליק רצה להשאר עם אמא ולהשען על ראשה, הגיונו הילדותי קלט שדבר רע הולך להתחולל פה… אסון. הנאצי קרע את אמו מעליו, ודחפה אל המשאית, אמא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואמא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן "תשאירו אותו אצלי". הרופא המרושע, בעט ביהודי, ונטל באכזריות את שמואל הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה "שמואל! שמואל!" זעק, "תמיד תזכור את אבא ואמא" התאנק אבא. שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום ואהבה. למרות גילו הזערורי, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר. הוא יהודי, והפסל של ימח שמו וזכרו, עורר בו גועל. הוא לא הבין מדוע. הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. היתה לו ברירה? לא היו לו מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד. אחרי ארבע שנים, הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. היתה זו שעת ארוחת הצהרים, כ- 200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יגוסלבים, מכל מין וצבע. שמואל זוכר היטב את הרב שאמר "בוקר טוב ילדים", ואז הוא זעק במלוא גרון "שמע ישראל השם אלוקינו". ליבו רטט בקרבו, הוא הכיר את המלים הללו. אמא היתה משכיבה אותו לישון, ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע. "השם אחד" סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא אליהם. הם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. "מתוקים שלי" אמר "אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה". אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. "אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע", כך חשב בליבו. שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת. במהלך המלחמה, גויה גרמניה, הציעה לאביו של שמואל להנשא לה, כדי להצילו מצפרני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה. כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארה"ב ונשוי לנוצריה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, שמואל הרגיש שליבו קרוע בקירבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו. הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון. הוא הביט עוד פעם במכתב "מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי, מעביר לרשותך 25 מליון דולר, מתוך 50 המליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ'רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקברו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום פיליפ גולדשטיין עו"ד". ריצ'רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. "אבא חי כנוצרי לכל דבר" טען. שמואל התחנן "אבל אבא יהודי…". שמואל בדק היטב, ונודע לו, כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה. הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא. עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל, הצעה מבריקה: תציע לריצ'רד מליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית… הגוי היה מתוחכם, הוא הבין שלשותפו לירושה, יש ענין גדול מאד בקבורת אביו עפ"י דת משה וישראל והרחיב את העסקה: "אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה…" חד וחלק. שמואל ניגש אל אחד מגדולי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך. "הירושה עדיין אינה שלך" הסביר הרב "לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך, צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל". גם במחיר 25 מליון דולר??? "כן" השיב הרב "קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי…". שמואל ויתר. הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, נסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה יותר כבוד מאשר להביאו לקבר ישראל. "זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו" ניגב את דמעותיו אל מול עיני הרב. "לא זכיתי לשהות במחיצתו ב- 50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא אחרי מותו". הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: "האמן לי ר' שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך". והם פסעו ברחוב, לכוון השטיבל לתפילת ערבית. דברי חכמים – כלום אדם הנחשב לכלום, מאומה לא יחסר לו. כי לכלום לא חסר כלום (רבי חיים מצאנז') קטיושה מתוקה שלי זה קורה במשפחות הכי טובות. היצר הרע יודע באומנות דייקנית כיצד להכניס מקלות רעים ולהבי סכינים, בגלגלי משפחות שראוי להתפאר בהן. השלום, האחווה והידידות יכולים לשוט להם על נחלי ופלגי מים של אהבה משפחתית חמה ונעימה, וממש ראוייה לקנאה. השמחות המשותפות, הטיולים המשפחתיים, האבא יושב בראש השולחן וכל אחד לפי התור אומר וורט מחודש שבדיוק מתאים לארוע, לשמחה, לבר-מצווה, וליום הנישואין של הזוג המארח. נכון, צפוף, לפעמים אפילו מלאה, אבל בכל זאת משפחה רחבה למופת. וזרעו לברכה, ממש תענוג לעיניים וגם לאוזניים. יצר הרע סבלן. הוא יודע שמאחורי מנגינות השלום ונאומי האחווה מרחפת לה מאחור רוח מלחמה, שטנית, זוממת רעה, שרק ממתינה לסדק קטן בתמונה האופורית הזו, כדי לפרוץ קדימה ולחולל בוקא ומבולקא, אש ותמרות עשן, שינאה ופירוד, נאצות וגידופים, ושאר מרעין בישין. "אנחנו שלושה אחים ואחות בכורה אחת לאבא אחד, עליו השלום. אמא נפטרה כשהיינו צעירים למדי. אבא לא רצה להינשא בשנית, כדי שלא נסבול מסימפטום האמא החורגת. הוא היה אבא צדיק. הפיץ חום ואהבה לכל אחד מאיתנו באופן שווה, אף אחד לא הרגיש מקופח, וגם קינאה לא קיננה במעוננו. היינו ארבעה יתומים, אחותי הבכורה בת ה-16, אחי השני בן 15, ואנחנו התאומים בני 10. אבא עבד קשה כפועל בנין, ולא חסך מאיתנו דבר. "כולנו למדנו בישיבות קדושות, ואף פעם לא חסרו לנו דמי כיס. אבא דאג לטלפן פעם או פעמיים בשבוע, ואחת לשבועיים קפץ לבקר אותנו עמוס כל טוב הארץ. נכון, הלב היה שבור בלי אמא, הגעגועים קרעו לנו את הלבבות, אבל אבא היה נחמה גדולה. הוא ידע לחבק ולנשק כמו אמא, ולתת מכה כשצריך, כמו אבא. הוא ביצע את כפל התפקידים בצורה הכי מושלמת שניתן להעלות על הדעת. "גרנו בעיר צפונית בדירה בת שלושה חדרים, קטנטנים. היא היתה עבורנו ארמון מלכות, למרות שכל פינה בבית הזכירה את אמא, ותמונתה בסלון תמיד שבתה את ליבנו. אני זוכר את עצמי במשך שנים טומן את הראש עמוק בכרית, ובוכה מגעגועים. ואז מגיע אבא, מלטף את ראשי, מנשק ואומר לי "איבני, אמא בשמים שמחה, אתה לומד תורה בישיבה…". מילים פשוטות שנותנות כוח. "השנים חלפו. גדלנו. אבא ברגישות מופלאה חיתן אותנו אחד אחד. לא נח ולא רגע עד שבדק כל משודכת מן המסד ועד הטפחות, העיקר שבניו יהיו מאושרים. "תראו בני" היה אומר "אני לא מאמין שאמצא לכם כלות כמו אמא שלכם ז"ל, אבל אני אעשה הכל כדי שיהיה לכם טוב עם עקרת הבית משורש נשמתכם, כמו שהיה לי טוב עם אמכם עד שהשיבה נשמתה בטהרה". "התחתנו בעניות, ליתר דיוק בצניעות. אבא נתן לכל אחד מאיתנו כמה אלפי שקלים דמי שכירות לשנה. סייע במימון חתונה צנועה ורקד כמו נער צעיר בחתונות, למרות גילו המתקדם. הערצנו אותו כל האחים והשתוקקנו, כל אחד, להיות הורה נפלא כמוהו. כל כך פשוט, וכל כך גדול. "עשינו לו כבוד מלכים. כל שבת הוא התארח אצל אחד מאיתנו. בחגים, בימי הנישואין, בשמחות השונות, היינו נפגשים כל המשפחות עם אבא באחד הבתים. הוא ישב בראש השולחן כמו מלך, הנכדים היו מנשקים לו את היד ועטרו לראשו עטרת פז. במוצאי שבת היינו מחזירים אותו הביתה בנשיקות וחיבוקים. הוא היה מאושר, אנחנו היינו מאושרים, חשבנו שמשפחות כמו שלנו, אין בעולם. והאמן לי שזה לא רחוק מן האמת. "אבא חלה בסכרת, אחר כך בניוון שרירים. אין שליטה על הזיקנה. ערכנו אסיפת אחים והחלטנו שאחד מאיתנו חייב לטפל בו באופן רציף, השאר יעזרו. אני הצעיר מבין התאומים, התנדבתי לקבל את אבא אל ביתי השכור בפאתי אותה שכונה. אבא התעקש להשאר בביתו, "אני לא עוזב את הבית שבו גידלתי אתכם עם אמא…" אמר "מי שרוצה לעזור לי שיבוא לגור אצלי". אחי החליטו "דוד, סיים את חוזה שכר הדירה שלך, ולך לטפל באבא בביתו. "עשיתי זאת בשמחה. כיבוד אב מצווה נפלאה, שיש לה שכר של אריכות ימים. רעייתי ברכה על הרעיון, וילדי מאד אהבו את סבא. נכנסנו לבית אבי, ובמשך למעלה מ-10 שנים מסרנו נפש בשבילו. באהבה. בשנתיים האחרונות הוא היה נכה ממש שאינו שולט על צרכיו, אך עדיין שמר על כבודו העצמי. הייתי מטפל בו בעדינות, ומשמיע לו מילות ניחומים ועידוד. ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אשתי ואנוכי חשנו, שהילדים שלנו מתחנכים באווירת החסד הנדירה הזו, שהיא לכשעצמה מתנה משמים. "בשבת פרשת "ראה" לפני חמש שנים אבא נפטר. אחרי השבעה, הגיע הביתה עורך דין צעיר ובידו צוואה חתומה. לאבא היו מספר קופות גמל אותן הוא ביקש לחלק שווה בשווה בין ארבעתנו. את דירתו הקטנה הוא הורה להעביר אלי, רק אלי בטאבו. כך הוא ביקש לתגמל אותי על מסירות של 10 שנים. הרגשתי נבוך, אבל גם מאושר. סוף סוף יש לי דירה. וכאן נכנס השטן לתמונה. אחותי ושני אחי לא כל כך אהבו את הרעיון וניסו לשדל אותי למכור את הדירה ולחלק את שוויה בינינו. לאף אחד מאחי אין דירה והם משלמים שכירות חודשית בדוחק. אל תשאל למה ומדוע התעקשתי שהדירה שלי, והיא מגיעה לי על פי צוואת אבא. מכאן ואילך החלה מסכת של מריבות וגידופים, קנאה, שינאה ותחרות. אני עמדתי על שלי, והם בשלהם. ובשורה התחתונה המשפחה המפוארת התפרקה לחלוטין. אחַי, אחד אחרי השני עזבו את הצפון. אחותי עברה לאלעד-מזור החדשה, אחי הגדול התמקם בקרית-ספר, ואחי התאום עבר לאופקים. אני נשארתי בדירה שנתן לי אבא. "שלוש שנים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השניה, 5,000 קטיושות נחתו בגליל ובצפון. הקטיושה פגעה בקיר המטבח של הדירה שירשתי מאבא וזרעה שם הרס רב. בנס לא נפגענו. ירדנו בזמן למקלט, כשעלינו למעלה ראינו את החורבן. הרהיטים חלקם עלו באש, המקרר התפרק, הארונות הוטחו על כל קירות הבית… נזק עצום. נמלטנו דרומה. אחי ואחותי לאחר שנות הניתוק חיפשו אותי, וביקשו לארח אותי עם משפחתי… הם העלימו את הקפדתם, או שסלחו כליל. אינני יודע. "התביישתי, לא הרגשתי נוח. אני מתגורר כאן בנתניה בפנימיית נוער, בתנאים של גלות ממש. סובל ושותק ומזיל דמעה. "תאמין לי שאני יודע למה אני בגלות. הקטיושה המתוקה שלי היא בת קול משמים שלימדה אותי לקח: לעולם יהא אדם וותרן בממונו. כשם שגרמתי לגלות ופיזור של המשפחה המורחבת שלי, קיבלתי גלות בעל כורחי. התפזרתי. הבית שלי מנופץ, המשפחה מפורקת. "בעזרת השם, עם תום המלחמה, אני מוכר את הדירה ומחלק את שוויה בין כולנו. טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית הרוס ומשפחה של קרעים קרעים". כך סיפר לי דוד מאירי תושב הצפון בשלהי מלחמת לבנון השניה, ביום קייצי מהביל בנתניה. וכל מילה מיותרת. www.h-y.xwx.co.il