רשימת הסיפורים
הקדמה – פעמי מבוא
השאלה. התשובה. העתונאי.
שערי תשובה
1. דקה לפני השקיעה.
2. נגיחה בג'ונגל.
3. אני רק יהודי פשוט.
4. ילד של אלבום תמונות.
5. כוס פלסטיק עלובה.
6. "בית המקדש" על ההר בצ'ילה.
7. גנב יקר וחביב.
שערי השגחה
8. למה צביקה גרינפלד לא משתדך.
9. גידי כץ נחת והמריא מהקרמטוריום.
10. 199 A.
11. התפילין שהצילו רבבה.
12. הצלה כפולה בוואדי.
13. אברהם כפול שלוש.
14. הסולם חיכה 55 שנה.
שערי דמעה
15. כריות לא מדברות.
16. השנורר המליונר.
17. צעד קטן להשבת השכינה.
18. הצמה שנגזזה.
19. מבחן המטרנה.
20. תרופה ושמה סכסוך שכנים.
שערי חסד
21. עושים שותפות.
22. סוד אריכות סבתא מדלן.
23. מתארח כאן 30 שנה.
24. טבק ללא כף זכות.
25. שלוש שמלות לחג.
שערי אמונה
26. המזוזות אשמות.
27. קייטרינג ושמו צניעות.
28. לוותר על 25 מליון דולר.
29. קטיושה מתוקה שלי.
שערי מועד
30. הסוכה השדכנית.
31. הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן.
32. הקשר שבין נעליו של וולולה לרבינו יונה.
33. סעודת יום הכיפורים.
34. סנגורית ושמה שבת מוקדמת.
שערי מוסר
35. התנינים בכו על ג'ק סטון.
36. למה תלוי את שר האוצר?
37. למות מדאגה.
38. סיפור בלי סוף.
39. דירה למכירה.
40. תוכחה אקדמית תוצרת סורבון.
41. מוציא להם ת'נשמה.
42. מי ינצח את השטן.
43. חומרות? במתינות.
44. 8 דקות ביום.
45. אפסים בצמרת.
שערי אמונה
המזוזות אשמות
איש העסקים גרשון שרעבי היה ידוע בקרב ידידיו, כביזנסמן נאמן, אמין, ישר דרך, שכל מילה שלו בסלע, שתיקה בתרי. מי ששיתף עמו פעולה ידע, שמעבר למיומנותו המקצועית בענייני יבוא, יצוא, יש לו גם ברכה מיוחדת בידיים. למה? ככה.
בקיצור, היה כדאי לשתף עם שרעבי פעולה, כמעט בכל תחום עסקי, כי השורה התחתונה, היתה רווח נקי. ומי בימים טרופים אלה, איננו רוצה להרוויח?
גם במישור המשפחתי רשם לעצמו שרעבי הישג לא מבוטל. היתה לצידו נוות-בית בעלת חסד, מאירת פנים, וארבע בנות צעירות מחונכות להפליא, שהישגיהן בלימודים היו לעילא ולעילא, והנהגותיהן מכובדות למדי ביחס לדור.
יתירה על כל זאת, מר גרשון שרעבי היה איש משפחה למופת, אשר ידע לשמור על המינון המדויק שבין העצבנות העסקית לרגישות המשפחתית. מי כמוהו מומחה שידע כיצד לא לחצות גבולות ולא לערבב בין המתח העסקי, לבית ולנפשות הפועלות בו.
היה לו זמן לכל.
בין פלאפון לטלפון, הוא ידע למצוא את 10 הדקות לשבת עם בנותיו על שיעורי בית, על סיפור מרתק, ואפילו על פיוט תימני עסיסי, כמו "דרור יקרא לבן עם בת" או "אם ננעלו דלתי נדיבים" וכו'. ובאמת בלי הרבה הקדמות מיותרות, שרעבי היה סיפור הצלחה, שפשוט תענוג לקנא לו. הקנאים, מבחינתו, יכלו לעבוד שעות נוספות.
אם כל כך טוב, תשאלו אותו, אז מה בעצם כל כך רע? מה הניע פתאום את מר שרעבי הסימפטי לרוץ לכוון כל חרדי מצוי, או אברך שיגרתי שיבוא לבדוק את מזוזות ביתו? מה הדחיפות, מה הבהלה, על מה ולמה אי-השקט?
הלוא ברוך השם, כולן בריאות, האישה, גם הבנות.
גם העסקים פנטסטיים פורחים מיום ליום.
וגם הוא מרגיש – ברוך השם – מצויין למרות 50 שנותיו הקדחתניות.
מה מריץ את גרשון לעבור מסופר סת"ם למשנהו, כדי לשמוע: "תשמע מיסטר, המזוזות שלך מהודרות, תקינות, הכל יוצא מן הכלל. הסופר שכתב לך אותם מגיע לו צל"ש…".
אלא מה, מר שרעבי היה בטוח, שמומחי הסת"ם מסתירים ממני את הקלקול, ואת האותיות והתגים הפסולים. היה ברור לו מעל לכל ספק שהמזוזות פסולות. "ריבונו של עולם, איך יתכן שפתאום כל הבית שלו מתחיל… לחזור… בתשובה. בטוח שהמזוזות אשמות!!!".
זה התחיל עם בתו הבכורה רויטל החיילת. לפני כחצי שנה נקלעה רויטל להרצאה בנושא יהדות. מכאן היתה קצרה לשמור שבת, ללבוש מלבושים צנועים, ולבקש מאמא להגיש לה בשבת אוכל קר רק בצלחות פלסטיק.
גרשון קיבל את המהפך של בכורתו, בחיוך ציני. "גם אמא שלי מתימן עליה השלום, הקפידה על כשרות… וחוץ מזה אין לי התנגדות לאכול בצלחות מפלסטיק…".
חודשיים אחר-כך ללא הודעה מוקדמת, הודיעה לו בתו השניה טליה, הלומדת בתיכון חילוני, כי גמלה בליבה החלטה לעבור לסמינר חרדי… שומו שמים, גרשון הרגיש זעזוע… בהחלט מובן.
בתו השניה, שהיתה ידידת נפש של אחותה הבכירה רויטל, הלכה בעצתה למספר הרצאות בסניף "לב לאחים" המקומי, ונתפשה. האמת בערה בלבה, היא חשה שאין היא מסוגלת להמשיך וללמוד במוסד חינוכי פרוץ, שמזלזל בקדושת התורה…
כאן גרשון התחיל לנהל מאבק עיקש וחסר פשרות.
"אני מוכן שתהיי דתיה, אבל את מבחני הבגרות תסיימי כאן בתיכון הנוכחי. לא עוברים לשום מקום…" צעק על טליה.
גרשון דיבר עם הקירות.
טליה, שכבר משבצות זהב לבושה, פשוט לא גילתה שום נכונות לעלות לאוטובוס המוביל לתיכון… גרשון רתח.
שבועיים אחר-כך הגיע המפץ הגדול. בתו השלישית אורלי הודיעה אף היא, שבבית הספר היסודי בו היא לומדת, לא לומדים תורה ומצוות, והיא החליטה להיות דתייה כמו אחיותיה הגדולות, ועכשיו ומיד, ללא ויכוח יש להעביר אותה למוסד חרדי…
גרשון שרעבי היה בטוח שהמבול של פרשת נח, הוא קטן לעומת מה שמתחולל אצלו בבית… בעודו חוכך בדעתו כיצד להילחם עם התופעה המחרידה הזו, התיישבה לצידו אשתו גאולה והודיעה לו בקול רך: "גרשון, הבנות הפכו לדתיות, הן יקרות לי מאוד, החלטתי לשמור שבת בשבילן…".
לאיש העסקים החביב שלנו זה היה כבר יותר מדי. הוא התרומם מן הכורסא, נטל סכין מטבח, והחל לשלוף אחת אחרי השניה את המזוזות המהודרות שנקבעו בוילה שלו, לפני פחות מעשור, ואחוז אמוק הוא רץ לרב השכונה, שהודיעו – חד משמעית – כי המזוזות מהודרות, ומשם הוא רץ לעוד סופר סת"ם, ומשם ללשכת רב העיר… המזוזות, לא יאומן, תקינות.
ולמה להאריך, גרשון שרעבי היה בטוח כי הבית שלו חזר בתשובה, כי המזוזות פסולות… לא מחלות, לא בעיות של שלום בית, לא קשיים עסקיים…
נכון להיום, גרשון שרעבי רגוע. הוא הבין טוב מאוד שהמזוזות המהודרות, דווקא משפיעות לטובה על המשפחה. בנותיו שהיו טובות ממילא, הפכו לטובות ומתחשבות עוד יותר. "כבוד אב" שהוא זוכה לו, הוא לא דמיין אפילו בחלומותיו הכי וורודים.
נו, מה לעשות כאשר כבר כל הבנות שומרות שבת, וגם האשה מתחזקת מרגע לרגע, החליט גרשון שרעבי, שכדי להשאיר אווירה נעימה בתא המשפחתי, גם הוא לא ממהר לאף מקום ביום השבת.
לימדו אותו לעשות קידוש, לא לבלוע מילים, הוא למד לנטול ידיים, לברך "המוציא", ותתפלאו הוא אפילו נהנה לברך "ברכת המזון", ובין נטילה לברכה, הוא מציץ לעברן של המזוזות הקבועות בתוך בתי זכוכית יפהפיים, וחושב בלבו "רבונו של עולם, איך סידרו אותי המזוזות האלה".
לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה.
קייטרינג ושמו צניעות
"בני הדור הצעיר, איבדו במידת מה את האמון, החיבור, את ההוד וההדר הטמונים במילה "ברכה". לאו דווקא במילה, אלא בתוכן הפנימי שלה, במהות שלה, זה שמחבר בין המציאות הגשמית האפורה והנוקשה, לבין אותם עולמות עליונים מהם משתלשלים אלינו החיים, הפרנסה, החיוּת, הבנים והשמחה. וכמובן שמול הצד הטוב והשפע המבורך של הברכה האלוקית ניצב לו הסיטרא-אחרא בכבודו ובעצמו ומנסה לחולל תעתועים, בלבולים, הטעיות וכמובן כפירות רח"ל. והצד האחר ססגוני הוא, מיופייף, מפתה, וכובש את לבבות אותם צעירים שמשליכים יהבם על כוחות הטבע הגלויים, כאילו הם ורק הם מכתיבים את המציאות והשלכותיה. אפילו בקרב היהדות המאמינה ושומרת המצוות, מסתובבים לא מעטים הסבורים שיש קשר בין עמל הכפיים לבין הפרנסה, והם מעלים על נס את חשיבותה על המלאכה כגורם מפרנס ולא את ברכת השם, שהיא היא זו המעשירה…".
את המונולוג החכם הזה השמיעה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. לא, היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.
למה את מתכוונת סבתא הדסה, אני שואל, שצעירים לא מאמינים בברכה מן השמים, ולא מחוברים אליה?
"תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.
"אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.
"ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. "כל כבודה בת מלך פנימה" לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.
"הרב אמר לאבא "תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם".
"ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.
"מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם "בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה".
"אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית… עד שיום אחד… אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: "הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן…
"אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה "לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר…".
"וכאן זה נגמר" מתאנחת סבתא הדסה. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה. מה תשתה? קפה עם חוואג' או תה?".
מעשה ניסים
כל נס הוא יש מיש. אך יש ניסים שהם בריאה חדשה ונבלעים בדרך הטבע.
(רבי צדוק הכהן מלובלין)
לוותר על 25 מליון דולר
איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו"ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה ע"ס 25 מליון דולר? לא פחות ולא יותר.
אין ספק כי פעימות הלב היו הופכות מואצות, לחץ הדם היה קופץ לשחקים, העיניים היו מתערפלות, וסף העילפון לא היה רחוק מכם. 25 מליון דולר!!! זה סכום בלתי נתפש לאברך מן השורה, המטופל ב- 10 ילדים, חלקם נשואים, העמוס בחובות לגמ"חים, לבנקים וכו' וכו'.
ובכן, שמואל זמירסקי קרא את המכתב הממוען אליו, ישר והפוך 10 פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ומראות יַלְדוּת חלפו לנגד עיניו.
אבא ואמא שלו, היקרים לו, חיבקו אותו חזק. השוטר הנאצי שניצב בסמוך, האיץ בהם לסיים את הסצינה המשפחתית. דמעות ניגרו כמים. שמואל בן השלוש, היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שינאה. שמוליק רצה להשאר עם אמא ולהשען על ראשה, הגיונו הילדותי קלט שדבר רע הולך להתחולל פה… אסון.
הנאצי קרע את אמו מעליו, ודחפה אל המשאית, אמא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואמא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן "תשאירו אותו אצלי". הרופא המרושע, בעט ביהודי, ונטל באכזריות את שמואל הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה "שמואל! שמואל!" זעק, "תמיד תזכור את אבא ואמא" התאנק אבא.
שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום ואהבה. למרות גילו הזערורי, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר. הוא יהודי, והפסל של ימח שמו וזכרו, עורר בו גועל. הוא לא הבין מדוע.
הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. היתה לו ברירה? לא היו לו מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד.
אחרי ארבע שנים, הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. היתה זו שעת ארוחת הצהרים, כ- 200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יגוסלבים, מכל מין וצבע.
שמואל זוכר היטב את הרב שאמר "בוקר טוב ילדים", ואז הוא זעק במלוא גרון "שמע ישראל השם אלוקינו". ליבו רטט בקרבו, הוא הכיר את המלים הללו. אמא היתה משכיבה אותו לישון, ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע.
"השם אחד" סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא אליהם. הם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. "מתוקים שלי" אמר "אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה".
אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. "אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע", כך חשב בליבו.
שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת.
במהלך המלחמה, גויה גרמניה, הציעה לאביו של שמואל להנשא לה, כדי להצילו מצפרני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה.
כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארה"ב ונשוי לנוצריה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, שמואל הרגיש שליבו קרוע בקירבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו.
הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון.
הוא הביט עוד פעם במכתב "מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי, מעביר לרשותך 25 מליון דולר, מתוך 50 המליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ'רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקברו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום פיליפ גולדשטיין עו"ד".
ריצ'רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. "אבא חי כנוצרי לכל דבר" טען. שמואל התחנן "אבל אבא יהודי…".
שמואל בדק היטב, ונודע לו, כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה.
הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא.
עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל, הצעה מבריקה: תציע לריצ'רד מליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית…
הגוי היה מתוחכם, הוא הבין שלשותפו לירושה, יש ענין גדול מאד בקבורת אביו עפ"י דת משה וישראל והרחיב את העסקה: "אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה…" חד וחלק.
שמואל ניגש אל אחד מגדולי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך.
"הירושה עדיין אינה שלך" הסביר הרב "לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך, צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל".
גם במחיר 25 מליון דולר???
"כן" השיב הרב "קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי…".
שמואל ויתר. הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, נסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה יותר כבוד מאשר להביאו לקבר ישראל.
"זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו" ניגב את דמעותיו אל מול עיני הרב. "לא זכיתי לשהות במחיצתו ב- 50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא אחרי מותו".
הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: "האמן לי ר' שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך".
והם פסעו ברחוב, לכוון השטיבל לתפילת ערבית.
דברי חכמים – כלום
אדם הנחשב לכלום, מאומה לא יחסר לו. כי לכלום לא חסר כלום
(רבי חיים מצאנז')
קטיושה מתוקה שלי
זה קורה במשפחות הכי טובות. היצר הרע יודע באומנות דייקנית כיצד להכניס מקלות רעים ולהבי סכינים, בגלגלי משפחות שראוי להתפאר בהן. השלום, האחווה והידידות יכולים לשוט להם על נחלי ופלגי מים של אהבה משפחתית חמה ונעימה, וממש ראוייה לקנאה. השמחות המשותפות, הטיולים המשפחתיים, האבא יושב בראש השולחן וכל אחד לפי התור אומר וורט מחודש שבדיוק מתאים לארוע, לשמחה, לבר-מצווה, וליום הנישואין של הזוג המארח. נכון, צפוף, לפעמים אפילו מלאה, אבל בכל זאת משפחה רחבה למופת. וזרעו לברכה, ממש תענוג לעיניים וגם לאוזניים.
יצר הרע סבלן. הוא יודע שמאחורי מנגינות השלום ונאומי האחווה מרחפת לה מאחור רוח מלחמה, שטנית, זוממת רעה, שרק ממתינה לסדק קטן בתמונה האופורית הזו, כדי לפרוץ קדימה ולחולל בוקא ומבולקא, אש ותמרות עשן, שינאה ופירוד, נאצות וגידופים, ושאר מרעין בישין.
"אנחנו שלושה אחים ואחות בכורה אחת לאבא אחד, עליו השלום. אמא נפטרה כשהיינו צעירים למדי. אבא לא רצה להינשא בשנית, כדי שלא נסבול מסימפטום האמא החורגת. הוא היה אבא צדיק. הפיץ חום ואהבה לכל אחד מאיתנו באופן שווה, אף אחד לא הרגיש מקופח, וגם קינאה לא קיננה במעוננו. היינו ארבעה יתומים, אחותי הבכורה בת ה-16, אחי השני בן 15, ואנחנו התאומים בני 10. אבא עבד קשה כפועל בנין, ולא חסך מאיתנו דבר.
"כולנו למדנו בישיבות קדושות, ואף פעם לא חסרו לנו דמי כיס. אבא דאג לטלפן פעם או פעמיים בשבוע, ואחת לשבועיים קפץ לבקר אותנו עמוס כל טוב הארץ. נכון, הלב היה שבור בלי אמא, הגעגועים קרעו לנו את הלבבות, אבל אבא היה נחמה גדולה. הוא ידע לחבק ולנשק כמו אמא, ולתת מכה כשצריך, כמו אבא. הוא ביצע את כפל התפקידים בצורה הכי מושלמת שניתן להעלות על הדעת.
"גרנו בעיר צפונית בדירה בת שלושה חדרים, קטנטנים. היא היתה עבורנו ארמון מלכות, למרות שכל פינה בבית הזכירה את אמא, ותמונתה בסלון תמיד שבתה את ליבנו. אני זוכר את עצמי במשך שנים טומן את הראש עמוק בכרית, ובוכה מגעגועים. ואז מגיע אבא, מלטף את ראשי, מנשק ואומר לי "איבני, אמא בשמים שמחה, אתה לומד תורה בישיבה…". מילים פשוטות שנותנות כוח.
"השנים חלפו. גדלנו. אבא ברגישות מופלאה חיתן אותנו אחד אחד. לא נח ולא רגע עד שבדק כל משודכת מן המסד ועד הטפחות, העיקר שבניו יהיו מאושרים. "תראו בני" היה אומר "אני לא מאמין שאמצא לכם כלות כמו אמא שלכם ז"ל, אבל אני אעשה הכל כדי שיהיה לכם טוב עם עקרת הבית משורש נשמתכם, כמו שהיה לי טוב עם אמכם עד שהשיבה נשמתה בטהרה".
"התחתנו בעניות, ליתר דיוק בצניעות. אבא נתן לכל אחד מאיתנו כמה אלפי שקלים דמי שכירות לשנה. סייע במימון חתונה צנועה ורקד כמו נער צעיר בחתונות, למרות גילו המתקדם. הערצנו אותו כל האחים והשתוקקנו, כל אחד, להיות הורה נפלא כמוהו. כל כך פשוט, וכל כך גדול.
"עשינו לו כבוד מלכים. כל שבת הוא התארח אצל אחד מאיתנו. בחגים, בימי הנישואין, בשמחות השונות, היינו נפגשים כל המשפחות עם אבא באחד הבתים. הוא ישב בראש השולחן כמו מלך, הנכדים היו מנשקים לו את היד ועטרו לראשו עטרת פז. במוצאי שבת היינו מחזירים אותו הביתה בנשיקות וחיבוקים. הוא היה מאושר, אנחנו היינו מאושרים, חשבנו שמשפחות כמו שלנו, אין בעולם. והאמן לי שזה לא רחוק מן האמת.
"אבא חלה בסכרת, אחר כך בניוון שרירים. אין שליטה על הזיקנה. ערכנו אסיפת אחים והחלטנו שאחד מאיתנו חייב לטפל בו באופן רציף, השאר יעזרו. אני הצעיר מבין התאומים, התנדבתי לקבל את אבא אל ביתי השכור בפאתי אותה שכונה. אבא התעקש להשאר בביתו, "אני לא עוזב את הבית שבו גידלתי אתכם עם אמא…" אמר "מי שרוצה לעזור לי שיבוא לגור אצלי". אחי החליטו "דוד, סיים את חוזה שכר הדירה שלך, ולך לטפל באבא בביתו.
"עשיתי זאת בשמחה. כיבוד אב מצווה נפלאה, שיש לה שכר של אריכות ימים. רעייתי ברכה על הרעיון, וילדי מאד אהבו את סבא. נכנסנו לבית אבי, ובמשך למעלה מ-10 שנים מסרנו נפש בשבילו. באהבה. בשנתיים האחרונות הוא היה נכה ממש שאינו שולט על צרכיו, אך עדיין שמר על כבודו העצמי. הייתי מטפל בו בעדינות, ומשמיע לו מילות ניחומים ועידוד. ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אשתי ואנוכי חשנו, שהילדים שלנו מתחנכים באווירת החסד הנדירה הזו, שהיא לכשעצמה מתנה משמים.
"בשבת פרשת "ראה" לפני חמש שנים אבא נפטר. אחרי השבעה, הגיע הביתה עורך דין צעיר ובידו צוואה חתומה. לאבא היו מספר קופות גמל אותן הוא ביקש לחלק שווה בשווה בין ארבעתנו. את דירתו הקטנה הוא הורה להעביר אלי, רק אלי בטאבו. כך הוא ביקש לתגמל אותי על מסירות של 10 שנים. הרגשתי נבוך, אבל גם מאושר. סוף סוף יש לי דירה. וכאן נכנס השטן לתמונה. אחותי ושני אחי לא כל כך אהבו את הרעיון וניסו לשדל אותי למכור את הדירה ולחלק את שוויה בינינו. לאף אחד מאחי אין דירה והם משלמים שכירות חודשית בדוחק. אל תשאל למה ומדוע התעקשתי שהדירה שלי, והיא מגיעה לי על פי צוואת אבא. מכאן ואילך החלה מסכת של מריבות וגידופים, קנאה, שינאה ותחרות. אני עמדתי על שלי, והם בשלהם. ובשורה התחתונה המשפחה המפוארת התפרקה לחלוטין. אחַי, אחד אחרי השני עזבו את הצפון. אחותי עברה לאלעד-מזור החדשה, אחי הגדול התמקם בקרית-ספר, ואחי התאום עבר לאופקים. אני נשארתי בדירה שנתן לי אבא.
"שלוש שנים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השניה, 5,000 קטיושות נחתו בגליל ובצפון. הקטיושה פגעה בקיר המטבח של הדירה שירשתי מאבא וזרעה שם הרס רב. בנס לא נפגענו. ירדנו בזמן למקלט, כשעלינו למעלה ראינו את החורבן. הרהיטים חלקם עלו באש, המקרר התפרק, הארונות הוטחו על כל קירות הבית… נזק עצום. נמלטנו דרומה. אחי ואחותי לאחר שנות הניתוק חיפשו אותי, וביקשו לארח אותי עם משפחתי… הם העלימו את הקפדתם, או שסלחו כליל. אינני יודע.
"התביישתי, לא הרגשתי נוח. אני מתגורר כאן בנתניה בפנימיית נוער, בתנאים של גלות ממש. סובל ושותק ומזיל דמעה.
"תאמין לי שאני יודע למה אני בגלות. הקטיושה המתוקה שלי היא בת קול משמים שלימדה אותי לקח: לעולם יהא אדם וותרן בממונו. כשם שגרמתי לגלות ופיזור של המשפחה המורחבת שלי, קיבלתי גלות בעל כורחי. התפזרתי. הבית שלי מנופץ, המשפחה מפורקת.
"בעזרת השם, עם תום המלחמה, אני מוכר את הדירה ומחלק את שוויה בין כולנו. טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית הרוס ומשפחה של קרעים קרעים".
כך סיפר לי דוד מאירי תושב הצפון בשלהי מלחמת לבנון השניה, ביום קייצי מהביל בנתניה. וכל מילה מיותרת.
www.h-y.xwx.co.il
