אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ח

"אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)

    בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.

     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכול ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?

אמּוָּנה ְּבבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(

     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :

     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי,  שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.

"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. "  הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקש תי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה.  

     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בביה"כ, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד  עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך,  פקחת   את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו אדר ה'תשע"ח

אדם בביתו יכול לגמול כל הזמן הרבה חסד עם בני משפחתו, אף בלא מטבע כסף אחד, אלו מעשי חסד שנקרים בביתו של האדם בכל רגע ורגע. זוהי קופת גמ"ח ענקית ומסו־ עפת שאפשר לנהל בלא אגורה שחוקה'.

     אין דרך לדעת מה מצפה לנו מעבר לאופק אך אל תתנו לעובדה הזאת להפחיד אתכם, כי זה מה שהופך כל יום למסע חדש, מעניין ומרגש.

     אם אנחנו רוצים את היתרונות של דברים מסוימים בחיים, עלינו גם לקבל את מחירם.

     במלבי"ם (רמזי המשכן), מביא מה שידוע שהמנורה מרמזת על החכמה, ועל התורה.  ומביא דבר נפלא, שכל התחלת ספרי התורה, מכוונים כנגד המנורה, ספר בראשית ז' תיבות בפסוק ראשון, נגד שבעת קני המנורה, בספר שמות יש י"א תיבות, כנגד כפתורים, בויקרא ט' תיבות כנגד פרחים, במדבר י"ז תיבות כנגד גבהה של המנורה ]מלבד הטפח האחרון של הרגל[ בדברים כ"ב תיבות כנגד גביעים.

  "הבריאה כולה לנסות את האדם... ולכן מביא הקב"ה את האדם בסכנה עד שרואה כאילו שאין לו אפשרות ותקווה, וע"י זה נבחן האדם אם אמונתו שלימה ועדיין לא התייאש מן הרחמים וכאשר אמונתו ראויה אז מצילו הקב"ה בישועה נפלאה בשעה האחרונה ממש" (ע"פ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל). 

     הצלחה עולה לראש מהר, אך כישלון מחלחל עמוק לתוך הלב. 

    זכות מסירות הנפש - מתוך כל עשרים וארבעה ספרי הקודש לא נקרא ספר על שם אישה, חוץ משני ספרים, בחמש המגילות – רות ואסתר. מפני ששתיהן מסרו את נפשן. רות אמרה "באשר תמותי אמות", ואסתר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי". (שפתי חכמים)

     כח הניגון מושך מאד את נפש האדם ויערב לנפש מאד, וטעם הדבר כי הנפש מורגלת קול נגינה בהיותה במרום וכו', מאז ששמעה מלאכי מרום פותחים את פיהם מברכין משבחין ומפארין וכו'. וישנם אנשים שיערב להם הנגינה, עד שיתבטלו חושיהם לבל ידעו איפה הם. ויש שתקפוץ עליהם השינה, כי תתבודד הנפש לשמוע הנגינה, עד שתנוח הגוף כפגר מת. כמו הקטנים יונקי שדים כי לא ישנו אם לא ישמעו קול הרינה, וכשומעם ינוחו על משכבותם וערבה שנתם, והטעם לזה כי צלצול קולם והנועם עדיין נקבעת בנפשם, למיעוט זמן הפרצם ממנו. וכן יקרה לחולים, כי בהיחלש כוחות החומריים ינשאו הנפשיים לעומתם.

השם הנכון (על-פי 'רבותינו נשיאינו')

"הניתוח הצליח!", בישר הרופא לגברת גולדה וולף, שישבה בחדר ההמתנה בפנים דאוגות. היא הרימה את עיניה מספר התהילים, ואנחת רווחה בקעה מפיה. "בעוד כמה ימים יוכל לשוב לביתו", חתם הרופא בדברי עידוד. "מובן", הוסיף, "שעליו לנוח ולהקפיד על חזרה הדרגתית לפעילות".

זה היה בשנת תש"ט. בני הזוג שבו לביתם, בפלורידה שבארצות-הברית, בתחושת הקלה. ר' יוסף וולף קיווה להחלים במהירות מהניתוח בכיס המרה ולחזור לשגרת חייו. אלא שבחלוף הימים הרגיש שהכאבים אינם פוחתים, ואף גוברים מיום ליום.

המצב החמיר, עד שלא היה מסוגל לשבת או לשכב. אזור הניתוח התנפח מאוד. ר' יוסף הובהל שנית למרכז הרפואי, ושם אובחן זיהום חמור בגופו. חומו עלה, והוא התענה בייסורים קשים.

הרופאים השתמשו בתרופות החזקות ביותר כדי לגבור על הזיהום, אך לא הצליחו למגר אותו. הם עשו כל שביכולתם להצלת חייו של החולה – אך מצבו הידרדר והלך, עד שהרופאים איבדו תקווה. הם הודיעו לאשתו בעצב כי כשלו הסיכויים להציל את חיי בעלה, וכי נותרו לו שעות יחידות לחיות.

בני המשפחה הדאוגים לא ידעו את נפשם. איך ניתוח שהוכתר בהצלחה הסתבך כל-כך! חותנו של ר' יוסף, ר' יהודה-לייב שלייפר, חייג ללשכתו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, בברוקלין. בקול שבור ביקש ברכה לרפואתו של חתנו.

למרבה שמחתו בירך הרבי את החולה ברפואה שלמה, אך ביקש דבר אחד: להוסיף לשמו של החולה את השם 'זליג', ושייקרא שמו מעתה יוסף-זליג. המשפחה מיהרה למלא את הבקשה, ובקריאת התורה נוסף לו השם הזה.

ההטבה הייתה מיָדית ופלאית. מצבו של החולה השתפר, חומו ירד, והוא החל לתקשר עם הסובבים אותו. למחרת כבר ישב על כיסא, ובתוך שלושה ימים שוּלח לביתו, צועד על רגליו. הרופאים הביטו משתאים במקרה הנדיר, והצהירו כי מבחינתם זה נס רפואי.

ר' יוסף-זליג התאושש ושב לשגרת חייו. בחלוף חודש, כשהוא כבר בריא לחלוטין, ביקש לבקר רופא שנמנה עם הצוות שטיפל בו בימים הקשים. הלה ליווה את הטיפול בשעה שר' יוסף-זליג היה שרוי במצב קשה, אך עזב את פלורידה בטרם התאושש החולה ושב לאיתנו.

ר' יוסף-זליג התקשר למשרדו של הרופא וקבע לעצמו תור. כשראה הרופא את שמו ברשימת הממתינים לתורם הגיב באוזני מזכירתו: "מעניין מיהו יוסף וולף זה. יש לאיש שם זהה לאדם שטיפלתי בו, שבוודאי איננו בין החיים, על-פי מצבו בביקורי האחרון אצלו".

לשונו של הרופא נעתקה מפיו כאשר לתוך מרפאתו לא פסע אלא ר' יוסף-זליג וולף, החולה האנוש. "זה נס", הגיב הרופא בהתרגשות, "אין הגדרה אחרת לתאר זאת".

הזמן חלף. ר' יוסף-זליג כמעט שכח את התלאות שעבר. הניתוח, ההחרפה במצבו, סכנת הנפשות שבה היה שרוי – כל אלו היו לזיכרון רחוק.

יום אחד נזדמן לבית הקברות המקומי, לאזכרה לאחד מקרובי משפחתו. הביקור הצית בו מחדש את זיכרונות האירוע הקשה שעבר, והעצים את רגשות התודה לבורא העולם על הנס שחווה. כפסע היה בינו ובין המוות, והנה הוא כאן, מתהלך בין שוכני עפר – והוא במלוא כוחו.

כשנסתיימה קריאת התהילים ואמירת הקדיש החל הקהל להתפזר. ר' יוסף-זליג היה אפוף מחשבות. אגב כך נזכר שכאן בבית העלמין מצוי גם קברה של סבתו, סאסיע. זו הזדמנות טובה – חשב לעצמו – לגשת אל קברה ולומר כמה פרקי תהילים לעילוי נשמתה. הוא חש קשר מיוחד אליה, לנוכח היותו קרוי על שם אביה, יוסף.

במהירות ניווט בין החלקות והמצבות בבית העלמין, עד שהגיע ליעדו. הוא בחן את המצבה המוּכרת לו, והחל לקרוא את המילים שתיארו את דמותה של המנוחה. פתאום קפא על מקומו בתדהמה. איך לא הבחין בכך מעולם?! תהה בינו לבין עצמו. שוב ושוב קרא את המילים, לוודא שדמיונו אינו מתעתע בו. הוא התנשם בכבדות, נרגש ונפעם, למקרא הכתוב על המצבה: "פ"נ מרת סאסיע בת ר' יוסף זליג"!

לתודעתו חדרה ההכרה, כי אף שהוריו ביקשו לקרוא את שמו כשם סבו, משום מה הוענק לו השם 'יוסף' בלבד. והנה, הרבי ברוח קודשו ידע להשלים את החסר. האותיות על המצבה לא הניחו שום מקום לספק. זמן רב עמד בפה פעור, משתומם ונדהם. עתה הבין מדוע בחר הרבי בשם 'זליג' דווקא, ולא שם נפוץ יותר להוספה במצבי משבר בריאותי, כדוגמת 'חיים' או 'רפאל'.

ולהשלמת הפלא הוסיפה וסיפרה רעייתו, גולדה, שבעלה מעולם לא התכתב עם הרבי קודם לכן, וגם חמיו לא ציין את שמו בבקשת הרפואה. "לרבי דרכים משלו", סיכמה, "לדעת מה שצריך לדעת".

לעזור (להתעדן באהבתך(

     אחד מנכדי החפץ חיים למד בכולל שבישיבת לייקווד, אצל הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל והמשגיח הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל, ראש הישיבה והמשגיח היו גאים בכך שאברך בעל יחוס כזה נמנה על אברכי הכולל, עם זאת הבחינו השניים, שלעתים קרובות מגיע האברך באיחור לתפילת שחרית , ומפעם לפעם אף מפסיד את המניין לגמרי.  הנהגה זו הפליאה אותם, עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו, בנוכחות רבי אהרן: "אני תמה על כך שאתה מרבהָ לאחר לתפילה" פתח המשגיח והוסיף "כיצד היה סבך מגיב על דבר כזה"?  השיב האברך: "מאד הייתי רוצה להגיע תמיד בזמן, אך אין הדבר עולה בידי.

     בכל בוקר בדרכי לתפילה, נתקל אני במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד, המדובר הוא באשה שנתברכה בילדים רבים, ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים, האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו, השני צריך להישלח לבית ספרו, השלישי דורש ארוחת בוקר וכן הלאה, אין אף אחד שיוכל לעזור לה, לכן אני חש שמחובתי לעזור לה". האברך המשיך וציין: "לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה,  אך לעיתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר במקום אחר".

     המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו האצילית של האברך,  ואמר שרגישות מיוחדת זו אכן מתאימה לנכדו של החפץ חיים. עם זאת חש המשגיח גם השתתפות בכאבה של האישה המסכנה ושאל את בן שיחו: "מי היא האישה הזאת, האם היא אלמנה? או האם היא גרושה? גם אני הייתי רוצה לעזור לה" . "אוי, לא! חס ושלום!" קרא האברך הצעיר, "יש לה בעל לאישה זו, ובעלה הוא אני"...! כי על כן, מצוות גמילות חסדים חלה בראש ובראשונה בביתו של האדם – "ומבשרך אל תתעלם".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "ויצא" ה'תשע"ח

"תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם".

כך כותבת התורה על יעקב. המידה הבולטת באישיות יעקב היא היושרה. האמת. 

מידה זו ביעקב מופיעה בפרשתנו כמה פעמים ובעיקר קשורה לתחום העבודה והעיסוק.

יעקב מגיע לאחר הליכה ארוכה לחרן, לשם נשלח ע"י הוריו, ותחנתו הראשונה היא באר המים, מקום שתיית צאן הרועים ונקודת מפגש עבור הרועים עצמם.

הבאר סתומה ומכוסה באבן גדולה ולידה שלושה עדרי צאן והרועים שלהם. 

הדבר הראשון שאומר להם יעקב, שהוא עבורם איש זר לחלוטין, לאחר ששואל אותם אם מכירים את לבן: "ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" - ליעקב מפריע חוסר מוסר העבודה של הרועים וחוסר היושר שלהם כלפי מעסיקם ולכן דורש מהם שמיד יגשו לעבודת המרעה ולא ישבו בבטלה ויחכו עד שיגיעו כל הרועים.

בעניין אחר שקשור לחלוטין ליעקב ולבן כותבת התורה: "...ויעבוד עימו עוד שבע שנים אחרות" ואומר על זה הרב נבנצאל שידוע שהמילה "עוד" משמעותה בתנ"ך תוספת והמשך למה שקדם, כלומר שמבחינת יעקב שבע השנים הנוספות הן בדיוק באותה נאמנות כמו שבע השנים הראשונות בהן עבד מרצונו שלו עבור רחל כפי שסוכם בהתחלה.

מידת היושר והאמת חשובה ליעקב והוא אינו מוכן לשמוט אותה מעצמו וכך הוא בונה את אישיותו.

אמנם כשאין דרך אחרת ולבן יאלץ אותו הוא לא מהסס להתגונן מפני רמאות חותנו, אולם במה שאינו פיקוח נפש של כלל ישראל הוא לא מוכן לרמות כהוא זה מפני שעזיבת הנאמנות והיושר חמורה ומסוכנת מכל מה שלבן מעולל לו.

אותו היושר של יעקב הוא זה שיעזור לו להסיר את האבן מהבאר, שהרי לא הגיוני שיעקב איש האהלים יהיה כל כך חזק להזיזה לבד, אלא שיושר ליבו נותן לו את הכח לכך, כפי שמזכיר הרב חיים שמואלביץ זצ"ל שעל זה מזכירים בתפילת הגשם: "יחד לב, וגל אבן מפי באר מים" - יעקב הרים את הסלע בעזרת הלב ולא בעזרת השרירים. בעזרת רצונו העמוק להיטיב לאותם הרועים.

נלמד מיעקב כיצד עלינו להיות שכירים טובים ונאמנים למעסיקנו. נלמד להיות ישרים בחיים בכלל ובעבודה בפרט.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ז

אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ז

 אדם מאיר פניו לחברו. ייתכן שחברו היה עצוב. הארתי לו פנים, שימחתיו וגרמתי שהוא יאיר פניו לאחרים וישמחם, וכן הלאה.

     אחד מאותם ”חכמים בעיניהם“ שטען לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שהוא לא יכול להיות עני, השיב ה “חפץ חיים“: ”הקב“ה לא צריך דווקא לקחת את הכסף ממך, הוא יכול ליטול אותך מהכסף...“.

     האסון של ימינו הוא בזה שלא רק שהשכחה הולכת ומשתלטת על חיי הכלל והפרט ועושים הכול כדי להשכיח את בית אבא, את השבת, את השראת החג, משכיחים מילדים את עברם המשפחתי ותולדות האומה כדי שיהיה באפשרותם להיות "מתקדמים" ומתאימים להשתלב במרחב השמי-כנעני ועוד שמחים על הצלחת השכחה והתרחבותה ומתעלמים מהנאמר: "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך ... העדתי בכם היום כי אבד תאבדון". (ח' יט').

     האר"י כתב, שצריך להיזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, "שערי קדושה" או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.

     הגה"צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל משגיח ישיבת מיר דיבר פעם על ברכת המזון, בחרנו להביא את דבריו היסודיים והמעוררים כמעט בלשונו: "כל ימי לא עמדתי על הערה זו, מורגלים אנו שכאשר אוכלים צריכים לברך, אולם אם יברך האדם פעם אחת בכוונה ברכת המזון כהוגן, יראה מיד ויכיר את האמת שהדברים הם להיפך ממחשבתנו, לא כשאוכלים צריכים לברך אלא האכילה עצמה היא בשביל ברכת המזון, שכן אם מהאכילה יוצא כל ההכרה האמורה בברכת המזון להכיר חסדי המקום, טובו הגדול תמיד שאינו מחסיר מעמנו וצריך לומר ובטובו ולא מטובו (ברכות ג) שכן אם יאמר האדם "מטובו" לא יהיה די רק "ובטובו" שהוא בלי שיעור ובלי תכלית, כי לא כלו רחמיו. הכרה זו בחסדי המקום שהם בלי סוף יוצאת לאדם מהכזית פת שאוכל, עלינו להבין שתכלית האכילה היא בשביל ברכת המזון ולא להפך. 

     הרב ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל ספר ששמע מן הרבנית ויזנפלד, בתה של הרבנית זקס ע"ה, בת ה"חפץ חיים" זיע"א, שכאשר נשאה, נגשה אל אמה ובקשה ממנה ברכה ליום כלולותיה. האם ברכה אותה: "שיהיו לך הרבה ילדים". "אימא", אמרה הבת, "אני רוצה ילדים טובים". נענתה הרבנית ואמרה לה: "ביום נשואי נגשתי אף אני אל אבי הגדול וביקשתיו שיבר?? אותי בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'שהרבונו של עולם ייתן לך הרבה ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי אבי: 'בדור שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'".

     הרמב"ם כתב במורה נבוכים: ומה שאנו קוראים "עשיר" למי שיש קניינים רבים, הוא הכול מדומה, כי אין קשר אמיתי להקניינים עם הקונה אותם, כי לפעמים יאבד העושר בעניין רע בחייו ויעזבו לאחרים חילם במותם, אמנם הוא מתעשר לפי הנראה, ובאמת אין כל, כי אין זה קניין דבוק בנפשו, אבל מי שמפזר עשרו לצדקה וחסד – הוא עושר אמיתי והון נצחי רב וגדול מאד, והמתרושש הזה יש לו הון רב שמור לנצח בעולם האמת.

     יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים,  אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...

המשקפיים II (דברים טובים – בלק)

     אולם בית המשפט היה מלא במאות אנשים. בכל זאת לא בכל יום מתנהל משפט מתוקשר על שני חברות ענק אמריקאיות,  המתגוששות זו עם זו כשהשופטים בגזר דינם אמורים להחליט על זכויות היוצרים של תוכנת המריבה, דבר שיזכה את אחד מהצדדים בריווח של מאות מיליוני דולרים, בכל שנה מחדש. עורך הדין טד מנסון היה מהשורה הראשונה של עורכי הדין בניו יורק, ויש שטענו שהוא הטוב ביותר. מחיר של פגישה קצרה במשרדו של עורך הדין מנסון עלתה כמו משכורת חודשית ממוצעת של אזרח מן השורה, לכן היה זה טבעי שהוא נבחר לייצג את אחד מהצדדים במשפט הגורלי.

     ביל וג'יימס היו שני עורכי דין צעירים שסופחו לצוות ההגנה, הם עמדו בלובי של בית המשפט והמתינו לדיון שאמור להתחיל בדקות הקרובות,  עורך הדין מנסון עמד בפתח האולם והם הביטו בו בהערצה. לפתע הם שמו ??ב למשהו מוזר: עורך הדין מנסון הוריד את משקפיו והוציא מכיס חליפתו זוג משקפיים אחרות, התואמות בדיוק למשקפיים שהוריד. הם הביטו אחד בשני בתמיהה 'אולי אלו משקפי קריאה' אמר ביל. אך מיד הבין שטעה: ' עורך הדין מנסון נושא את נאומי ההגנה שלו בעל פה, הוא אינו קורא מהכתב' השיב לו ג'יימס ולא נותר להם זמן לדון בתעלומה מכיוון שהדיון החל והם נכנסו יחד עם הקהל הרב שכלל את אנשי החברה, עורכי הדין משני הצדדים ואנשי תקשורת שונים. הדיון היה סוער וסיפק השמצות וכותרות רבות עבור העיתונאים, עורך הדין מנסון נשא נאום מבריק שהוכיח מעל לכל ספק שהצדק עם מרשיו.  כאשר הדיון הסתיים, החליטו צמד עורכי הדין הצעירים שהם חייבים לברר את תעלומת המשקפיים, למרות שלא היו בטוחים שאכן עורך הדין מנסון יתייחס אליהם אבל הם החליטו לנסות ונגשו אל עורך הדין הנכבד שהיה בדרכו החוצה. ' אני ג'יימס, וזהו חברי - ביל' הציג ג'יימסון את עצמו במהירות ומיד המשיך: 'אומנם אין זה מענייננו, אבל אנו מאוד סקרנים לדעת מהי פשרה של החלפת המשקפיים התואמות לפני התחלת הדיון' סיים ג'יימסון את שאלתו שנאמרה בשטף, תוך כדי הליכה מהירה. עורך הדין הנכבד חייך בחיוך צופן סוד והביט בשעונו: 'אתם מצאתם חן בעיני ויש לי מספר דקות פנויות בואו נשב בפינה שקטה, ואספר לכם מה עומד מאחורי החלפת המשקפיים' קרץ לצמד עורכי הדין הצעירים והמופתעים שמיד החלו לחפש אחר פינה שקטה. לבסוף הם התיישבו מולו וחיכו למוצא פיו בסקרנות:

     'אני מרכיב משקפיים מגיל צעיר, ובמשך השנים עלה אט אט מספרם של העדשות כך שלא יכולתי להסתדר בלי המשקפיים' הוא נשם עמוקות לרגע, והמשיך את סיפורו: 'זה היה לפני שלושים שנה לקראת סוף לימודי המשפטים שלי, הוצג בפנינו משפט תאורטי שבו היינו אמורים לייצג את אחד הצדדים. התכוננתי רבות לדיון המורכב ובשעת בוקר מוקדמת עליתי לרכבת בדרכי למשפט המדומה שהתקיים באולם האוניברסיטה. עד היום לא ברור לי כיצד קרה הדבר אבל נוסע שעמד לידי ברכבת הצפופה הניף את ידו לאחור שלא בכוונה והעיף לי את המשקפיים,  ניסיתי מיד להבין לאיזה כיוון עפו המשקפיים כשלפתע שמעתי את זגוגיות המשקפיים מתנפצות תחת רגלי האנשים. הייתי בהלם מוחלט, אך לא נותר לי זמן לבכות את מר גורלי משום שהרכבת הגיעה אל התחנה שבה הייתי צריך לרדת. ירדתי מהרכבת בזהירות והלכתי באיטיות בדרך שלמזלי הכרתי היטב, לא ידעתי כיצד אצליח לשאת את דברי כשאני בקושי רואה מה קורה מסביבי והרגשת הכישלון החלה לפעום בי, עד שחשבתי לנטוש ולוותר...' הוא עצר בפתאומיות, והציץ בחיוך בפניהם הקרועות מסקרנות של ג'יימס וביל: ' פתאום, בהחלטה של רגע החלטתי שאין לי מה להפסיד ונשאתי את הנאום שאותו ידעתי בעל פה,  כאשר אני מנסה לנחש את תגובותיהם של היושבים מולי. גם חבריי ללימודים נגשו כל אחד בתורו לתת את חוות דעתו האישית לתסבוכת המשפטית. ולאחר שהסתיים הדיון המדומה ניגש אלי המרצה הבכיר ושיבח אותי על הביטחון המופגן שבו דיברתי לעומת חברי שהיססו בהצגת הדברים. באותו יום כל הדרך חזרה הביתה ניסיתי לחשוב ולהבין מה גרם לי לדבר בפאתוס שכזה, ומאיפה הגיעה הרגשת הביטחון העצמי שמילאה אותי. עד שלפתע הבנתי במדויק מה קרה: בניגוד לחברי שהביטו ביושבים מולם בשעה ששטחו את דבריהם, והבעת פניהם של השומעים שלעיתים גיחכו או זלזלו גרמה להם לומר את הדברים בחוסר בטחון עצמי, אני לעומת זאת הייתי בטוח בעצמי ובדברי ולא הייתה לי את האפשרות להביט בפניהם של הנוכחים כך שלא הושפעתי מתגובתם והרציתי את דבריי במלא המרץ'. ג'יימס וביל הביטו בו בתדהמה, והוא המשיך: 'מאז החלטתי שבזמן נאומיי בבית המשפט, אני ארכיב משקפיים עם עדשות דֶ מֶ ה ללא מספר בעדשות. וכך אני ממליץ גם לכם, ידידי הצעירים הנמצאים בתחילת הדרך.  תתכוננו היטב ותאמינו בעצמכם שאתם אומרים את הדברים הטובים והנכונים ביותר, כך שאף אחד לא יצליח לערער את ביטחונכם ותאמינו ביכולתכם,  ובדברים שאתם מציגים במאת האחוזים...'

     אחת מהברכות שיצאה מפיו של בלעם בניגוד לרצונו,  הייתה הברכה שהראתה את ייחודו של עם ישראל כ'עם לבדד ישכון - ובגוים לא יתחשב' ייחודיות זאת, מרוממת את העם היהודי משאר העמים ומציבה אותו במקום גבוה וייחודי כעם שאינו צריך להיסחף או להתחשב בתרבויות השונות שמסביבו, שמנסות לסחוף אותו מדרך האמת... 

יהודי מאמין  (להתעדן באהבתך, עלון 169)

     בבני ברק היתה משפחה שבתם לקתה בלוקמיה ל"ע בהיותה בת עשר, והיא נזקקה להשתלת מוח עצם מורכבת ביותר על מנת להתרפא. המשפחה פנתה כמובן לייעוץ רפואי, והרב פירר המליץ מאוד על בית חולים מיוחד בארצות הברית, שם נעשה הניתוח בצורה הטובה ביותר ביחס לשאר המקומות.  אספו ההורים את כל חסכונותיהם, לוו מהמשפחה עוד סכומים, ונסעו. ההכנות לקראת הניתוח לא היו פשוטות, ולבסוף כשהגיע היום המיועד, הם קיבלו הודעה מן הרופא שהניתוח לא יתקיים באותו יום. כשהתעניינו לסיבת הדחיה התברר להם שסכינו של המנתח התקלקלה או אבדה, ומאחר שזו סכין מיוחדת שיש לייבא מגרמניה באופן מיוחד, יתעכב הני??וח בשבוע וחצי נוספים... קשה היה להשלים עם הגזירה, שפירושה: עוד עיכוב ברפואת הבת ועוד הוצאות כספיות, לכאורה מיותרות, אולם ההורים קיבלו את הדברים בשקט ובגבורה. לא כל משפחות החולים נהגו כך, כששמעה המשפחה שאחריהם את הודעת המנתח היא הגיבה בהשתוללות פרועה, מה שגרם לצוות בית החולים להילחץ, לנסות למצוא פתרון דחוף, ואף למצוא אותו בדמות שליח מיוחד שטס והביא את הסכין, כך שכבר למחרת התקיים הניתוח.

     צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים - אמרו בני המשפחה, ועדיין לא ידעו על ההמשך הצפוי להם...  כשיצא הפרופסור מחדר הניתוחים, התברר להם שהוא עצמו לא ניתח אלא סגנו... ברגע הראשון חשו את הכעס גואה בהם: הון תועפות שולם כדי שהפרופסור עצמו ינתח - ולבסוף הוא מוסר את סכין הניתוחים בידי הסגן?! אלא שאחרי כמה רגעים של עבודה עצמית אדירה התעשתו ואמרו: אם כך נעשה - וודאי זה היה רצון ה', ויהודי שחי עם אמונה אינו שואל שאלות על הקב"ה, גם כשקשה לו.  הניתוח הצליח בחסדי שמים ובני המשפחה שבו ארצה, מקוים ומייחלים לטוב. כעבור חמש שנים התברר כי המחלה שבה ותקפה את הבת. שוב מיהרו להתייעץ עם הרב פירר, ושוב הוא המליץ להם על אותו מקום, רק שהפעם התחלף שמו של מנהל המחלקה: במקום הפרופסור, שיצא לגימלאות, התמנה הסגן, שהיה המנתח לפני חמש שנים.  הלחץ המתח והחרדה נמהלו גם במצוקה הכספית. בפעם הקודמת גויסו כל מקורות הכספיים שלהם ונוצלו עד תום - מנין יביאו כעת את הסכומים העצומים הדרושים לניתוח?!...  אך מאחר שבחיים עסקינן, דחו הצידה את שאר השיקולים, לוו כספים שלא ידעו על האופן שבו יוכלו להשיבם - וטסו לארצות הברית.  כשהגיעו לבית החולים ונפגשו עם מנהל המחלקה החדש כדי לסכם על הניתוח, אמר להם הלה: "אם אני כבר ניתחתי בעבר, יש לכם אחריות לכל החיים על מה שעשיתי ואינכם צריכים לשלם שוב "... אילו לפני חמש שנים היינו מוחים על שהוא ניתח ופוגעים בו - הבינו ההורים - אין ספק שהיה דורש כעת תשלום, אלמלא הוא היה המנתח שוב היינו צריכים לשלם, אולם הקב"ה ברחמיו ידע על הצפוי לנו ודאג להקדים תרופה למכתנו ולחסוך מאתנו את עגמת הנפש בהוצאה כספית אדירה שכזו.  כך נראים חייו של יהודי מאמין!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ז

 אם אחד סוגר את הגמרא כדי לעשות חסד עם השני – אזי הגמרא פתוחה עבורו, אמנם מי שפותח את הגמרא כי הוא רוצה להשתמט בזה מעשיית חסד עם השני – אזי הגמרא סגורה עבורו... (רבי חיים קרייזווירט זצ"ל)

     בשנותיו האחרונות של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, ראש ישיבית פוניבז', הביאו לו פיזיוטרפיסט שיעזור לו בהליכתו, אחרי זמן מה. אמר המטפל "הרב לא ילך, אני יכול לעזור לאיש שבע ימים שיחזור ללכת, אבל לא לאדם שרק נהג לרוץ כל הזמן"..

     בשעה שאבוא לעולם הבא ישאלוני: למדת תורה? אשיב: לא. נזהרת בתפילה? אשיב: לא.  עסקת במצוות ובמעשים טובים? אשיב: לא . יאמרו לי: אם כן, אתה מקיים את "מדבר שקר תרחק", ומטעם זה בלבד ראוי אתה לחיי העולם הבא. ) רבי אלימלך מליז'נסק(

     בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית - כאשר נדרת" -  קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.

יפתח ה' לך את אוצרו. (ע"פ מאורות הדף היומי)

     לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים, קהל המלווים נמנו גדולי הרבים ותלמידי חכמים,  סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיד הנכסים למנוחתו האחרונה. מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש.  מסע הלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וולך שמו וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול שהיה איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו", הגולל נסתם והמלווים התפזרו בשקט איש לדרכו.

     ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים . ביום האחרון ל"ימי השבעה" הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם.  אט-אט, פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים,  האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעימכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסי יחולקו ביניכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי, נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם אך בקשה אחת צנועה לי אליכם, אנא את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד 10 דורות תשכנו בו, כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים,  אוהבכם אבא". ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם, "אני את שלי עשיתי" הפטיר והלך.

     מייד עם לכתו החלו הבנים מדברים זה עם זה. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי דלא-ניידי בלבד ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל. חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי "השלושים" עברו הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו.  דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה, השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור לבריטים ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים וזהב במקום סתר בבית. על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק אכן קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, גם הספרייה נשמרה והנה נתגלגלה השמועה "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם".

     יו?? אחד עת שב מבית מדרשו נכנס הנכד לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו, הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מ"ח, שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב. הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה ריצדו מול עיני אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. וזה מה שהיה כתוב: "נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנימנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש, גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית, עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא", מסַבָך האוהב. ו

     אכן נאמנה האדמה לבעליה שאצרה בקרבה במשך שנים את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/