אמרי שפר
י"ט אב ה'תשע"ז
אדם מאיר פניו
לחברו. ייתכן שחברו היה עצוב. הארתי לו פנים, שימחתיו וגרמתי שהוא יאיר פניו
לאחרים וישמחם, וכן הלאה.
אחד מאותם ”חכמים בעיניהם“ שטען לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שהוא
לא יכול להיות עני, השיב ה “חפץ חיים“: ”הקב“ה לא צריך דווקא לקחת את הכסף ממך,
הוא יכול ליטול אותך מהכסף...“.
האסון של ימינו הוא בזה שלא רק שהשכחה הולכת ומשתלטת על חיי הכלל
והפרט ועושים הכול כדי להשכיח את בית אבא, את השבת, את השראת החג, משכיחים מילדים
את עברם המשפחתי ותולדות האומה כדי שיהיה באפשרותם להיות "מתקדמים"
ומתאימים להשתלב במרחב השמי-כנעני ועוד שמחים על הצלחת השכחה והתרחבותה ומתעלמים
מהנאמר: "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך ... העדתי בכם היום כי אבד
תאבדון". (ח' יט').
האר"י כתב, שצריך להיזהר ללמוד תורה, אפילו
מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן,
איזה ספר קטן, "שערי קדושה" או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס
תורה. התורה מבררת את האכילה.
הגה"צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל משגיח
ישיבת מיר דיבר פעם על ברכת המזון, בחרנו להביא את דבריו היסודיים והמעוררים כמעט
בלשונו: "כל ימי לא עמדתי על הערה זו, מורגלים אנו שכאשר אוכלים צריכים לברך,
אולם אם יברך האדם פעם אחת בכוונה ברכת המזון כהוגן, יראה מיד ויכיר את האמת
שהדברים הם להיפך ממחשבתנו, לא כשאוכלים צריכים לברך אלא האכילה עצמה היא בשביל ברכת
המזון, שכן אם מהאכילה יוצא כל ההכרה האמורה בברכת המזון להכיר חסדי המקום, טובו
הגדול תמיד שאינו מחסיר מעמנו וצריך לומר ובטובו ולא מטובו (ברכות ג) שכן אם יאמר
האדם "מטובו" לא יהיה די רק "ובטובו" שהוא בלי שיעור ובלי
תכלית, כי לא כלו רחמיו. הכרה זו בחסדי המקום שהם בלי סוף יוצאת לאדם מהכזית פת
שאוכל, עלינו להבין שתכלית האכילה היא בשביל ברכת המזון ולא להפך.
הרב ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל ספר ששמע מן
הרבנית ויזנפלד, בתה של הרבנית זקס ע"ה, בת ה"חפץ חיים"
זיע"א, שכאשר נשאה, נגשה אל אמה ובקשה ממנה ברכה ליום כלולותיה. האם ברכה
אותה: "שיהיו לך הרבה ילדים". "אימא", אמרה הבת, "אני
רוצה ילדים טובים". נענתה הרבנית ואמרה לה: "ביום נשואי נגשתי אף אני אל
אבי הגדול וביקשתיו שיבר?? אותי בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'שהרבונו של
עולם ייתן לך הרבה ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי
אבי: 'בדור שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה
ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'".
הרמב"ם כתב במורה נבוכים: ומה שאנו קוראים
"עשיר" למי שיש קניינים רבים, הוא הכול מדומה, כי אין קשר אמיתי
להקניינים עם הקונה אותם, כי לפעמים יאבד העושר בעניין רע בחייו ויעזבו לאחרים
חילם במותם, אמנם הוא מתעשר לפי הנראה, ובאמת אין כל, כי אין זה קניין דבוק בנפשו,
אבל מי שמפזר עשרו לצדקה וחסד – הוא עושר אמיתי והון נצחי רב וגדול מאד, והמתרושש
הזה יש לו הון רב שמור לנצח בעולם האמת.
יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר
רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות
לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי
אתה אביון שבאביונים, אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני
יותר מעני בזמן ...
המשקפיים II (דברים טובים – בלק)
אולם
בית המשפט היה מלא במאות אנשים. בכל זאת לא בכל יום מתנהל משפט מתוקשר על שני
חברות ענק אמריקאיות, המתגוששות זו עם זו כשהשופטים בגזר דינם
אמורים להחליט על זכויות היוצרים של תוכנת המריבה, דבר שיזכה את אחד מהצדדים
בריווח של מאות מיליוני דולרים, בכל שנה מחדש. עורך הדין טד מנסון היה מהשורה
הראשונה של עורכי הדין בניו יורק, ויש שטענו שהוא הטוב ביותר. מחיר של פגישה קצרה
במשרדו של עורך הדין מנסון עלתה כמו משכורת חודשית ממוצעת של אזרח מן השורה, לכן
היה זה טבעי שהוא נבחר לייצג את אחד מהצדדים במשפט הגורלי.
ביל וג'יימס היו שני עורכי דין צעירים
שסופחו לצוות ההגנה, הם עמדו בלובי של בית המשפט והמתינו לדיון שאמור להתחיל בדקות
הקרובות, עורך
הדין מנסון עמד בפתח האולם והם הביטו בו בהערצה. לפתע הם שמו ??ב למשהו מוזר: עורך
הדין מנסון הוריד את משקפיו והוציא מכיס חליפתו זוג משקפיים אחרות, התואמות בדיוק
למשקפיים שהוריד. הם הביטו אחד בשני בתמיהה 'אולי אלו משקפי קריאה' אמר ביל. אך
מיד הבין שטעה: ' עורך
הדין מנסון נושא את נאומי ההגנה שלו בעל פה, הוא אינו קורא מהכתב' השיב לו ג'יימס
ולא נותר להם זמן לדון בתעלומה מכיוון שהדיון החל והם נכנסו יחד עם הקהל הרב שכלל
את אנשי החברה, עורכי הדין משני הצדדים ואנשי תקשורת שונים. הדיון היה סוער וסיפק
השמצות וכותרות רבות עבור העיתונאים, עורך הדין מנסון נשא נאום מבריק שהוכיח מעל
לכל ספק שהצדק עם מרשיו. כאשר הדיון הסתיים, החליטו צמד עורכי
הדין הצעירים שהם חייבים לברר את תעלומת המשקפיים, למרות שלא היו בטוחים שאכן עורך
הדין מנסון יתייחס אליהם אבל הם החליטו לנסות ונגשו אל עורך הדין הנכבד שהיה בדרכו
החוצה. ' אני
ג'יימס, וזהו חברי - ביל' הציג ג'יימסון את עצמו במהירות ומיד המשיך: 'אומנם אין
זה מענייננו, אבל אנו מאוד סקרנים לדעת מהי פשרה של החלפת המשקפיים התואמות לפני
התחלת הדיון' סיים ג'יימסון את שאלתו שנאמרה בשטף, תוך כדי הליכה מהירה. עורך הדין
הנכבד חייך בחיוך צופן סוד והביט בשעונו: 'אתם מצאתם חן בעיני ויש לי מספר דקות
פנויות בואו נשב בפינה שקטה, ואספר לכם מה עומד מאחורי החלפת המשקפיים' קרץ לצמד
עורכי הדין הצעירים והמופתעים שמיד החלו לחפש אחר פינה שקטה. לבסוף הם התיישבו
מולו וחיכו למוצא פיו בסקרנות:
'אני מרכיב משקפיים מגיל צעיר, ובמשך השנים
עלה אט אט מספרם של העדשות כך שלא יכולתי להסתדר בלי המשקפיים' הוא נשם עמוקות לרגע, והמשיך את סיפורו: 'זה
היה לפני שלושים שנה לקראת סוף לימודי המשפטים שלי, הוצג בפנינו משפט תאורטי שבו
היינו אמורים לייצג את אחד הצדדים. התכוננתי רבות לדיון המורכב ובשעת בוקר מוקדמת
עליתי לרכבת בדרכי למשפט המדומה שהתקיים באולם האוניברסיטה. עד היום לא ברור לי
כיצד קרה הדבר אבל נוסע שעמד לידי ברכבת הצפופה הניף את ידו לאחור שלא בכוונה
והעיף לי את המשקפיים, ניסיתי מיד להבין לאיזה כיוון עפו
המשקפיים כשלפתע שמעתי את זגוגיות המשקפיים מתנפצות תחת רגלי האנשים. הייתי בהלם
מוחלט, אך לא נותר לי זמן לבכות את מר גורלי משום שהרכבת הגיעה אל התחנה שבה הייתי
צריך לרדת. ירדתי מהרכבת בזהירות והלכתי באיטיות בדרך שלמזלי הכרתי היטב, לא ידעתי
כיצד אצליח לשאת את דברי כשאני בקושי רואה מה קורה מסביבי והרגשת הכישלון החלה
לפעום בי, עד שחשבתי לנטוש ולוותר...' הוא עצר בפתאומיות, והציץ בחיוך בפניהם
הקרועות מסקרנות של ג'יימס וביל: ' פתאום, בהחלטה של רגע החלטתי שאין לי מה
להפסיד ונשאתי את הנאום שאותו ידעתי בעל פה, כאשר אני מנסה לנחש את תגובותיהם של
היושבים מולי. גם חבריי ללימודים נגשו כל אחד בתורו לתת את חוות דעתו האישית
לתסבוכת המשפטית. ולאחר שהסתיים הדיון המדומה ניגש אלי המרצה הבכיר ושיבח אותי על
הביטחון המופגן שבו דיברתי לעומת חברי שהיססו בהצגת הדברים. באותו יום כל הדרך
חזרה הביתה ניסיתי לחשוב ולהבין מה גרם לי לדבר בפאתוס שכזה, ומאיפה הגיעה הרגשת
הביטחון העצמי שמילאה אותי. עד שלפתע הבנתי במדויק מה קרה: בניגוד לחברי שהביטו
ביושבים מולם בשעה ששטחו את דבריהם, והבעת פניהם של השומעים שלעיתים גיחכו או
זלזלו גרמה להם לומר את הדברים בחוסר בטחון עצמי, אני לעומת זאת הייתי בטוח בעצמי
ובדברי ולא הייתה לי את האפשרות להביט בפניהם של הנוכחים כך שלא הושפעתי מתגובתם
והרציתי את דבריי במלא המרץ'. ג'יימס וביל הביטו בו בתדהמה, והוא המשיך: 'מאז
החלטתי שבזמן נאומיי בבית המשפט, אני ארכיב משקפיים עם עדשות דֶ מֶ ה ללא מספר
בעדשות. וכך אני ממליץ גם לכם, ידידי הצעירים הנמצאים בתחילת הדרך. תתכוננו
היטב ותאמינו בעצמכם שאתם אומרים את הדברים הטובים והנכונים ביותר, כך שאף אחד לא
יצליח לערער את ביטחונכם ותאמינו ביכולתכם, ובדברים שאתם מציגים במאת האחוזים...'
אחת מהברכות שיצאה מפיו של בלעם בניגוד
לרצונו, הייתה
הברכה שהראתה את ייחודו של עם ישראל כ'עם לבדד ישכון - ובגוים לא יתחשב' ייחודיות
זאת, מרוממת את העם היהודי משאר העמים ומציבה אותו במקום גבוה וייחודי כעם שאינו
צריך להיסחף או להתחשב בתרבויות השונות שמסביבו, שמנסות לסחוף אותו
מדרך האמת...
יהודי מאמין (להתעדן באהבתך, עלון 169)
בבני ברק היתה משפחה שבתם לקתה בלוקמיה
ל"ע בהיותה בת עשר, והיא נזקקה להשתלת מוח עצם מורכבת ביותר על מנת להתרפא.
המשפחה פנתה כמובן לייעוץ רפואי, והרב פירר המליץ מאוד על בית חולים מיוחד בארצות
הברית, שם נעשה הניתוח בצורה הטובה ביותר ביחס לשאר המקומות. אספו ההורים את כל חסכונותיהם, לוו
מהמשפחה עוד סכומים, ונסעו. ההכנות לקראת הניתוח לא היו פשוטות, ולבסוף כשהגיע
היום המיועד, הם קיבלו הודעה מן הרופא שהניתוח לא יתקיים באותו יום. כשהתעניינו לסיבת
הדחיה התברר להם שסכינו של המנתח התקלקלה או אבדה, ומאחר שזו סכין מיוחדת שיש
לייבא מגרמניה באופן מיוחד, יתעכב הני??וח בשבוע וחצי נוספים... קשה היה להשלים עם
הגזירה, שפירושה: עוד עיכוב ברפואת הבת ועוד הוצאות כספיות, לכאורה מיותרות, אולם
ההורים קיבלו את הדברים בשקט ובגבורה. לא כל משפחות החולים נהגו כך, כששמעה המשפחה
שאחריהם את הודעת המנתח היא הגיבה בהשתוללות פרועה, מה שגרם לצוות בית החולים
להילחץ, לנסות למצוא פתרון דחוף, ואף למצוא אותו בדמות שליח מיוחד שטס והביא את
הסכין, כך שכבר למחרת התקיים הניתוח.
צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים - אמרו
בני המשפחה, ועדיין לא ידעו על ההמשך הצפוי להם... כשיצא הפרופסור מחדר הניתוחים, התברר להם
שהוא עצמו לא ניתח אלא סגנו... ברגע הראשון חשו את הכעס גואה בהם: הון תועפות שולם
כדי שהפרופסור עצמו ינתח - ולבסוף הוא מוסר את סכין הניתוחים בידי הסגן?! אלא
שאחרי כמה רגעים של עבודה עצמית אדירה התעשתו ואמרו: אם כך נעשה - וודאי זה היה
רצון ה', ויהודי שחי עם אמונה אינו שואל שאלות על הקב"ה, גם כשקשה לו. הניתוח
הצליח בחסדי שמים ובני המשפחה שבו ארצה, מקוים ומייחלים לטוב. כעבור חמש שנים
התברר כי המחלה שבה ותקפה את הבת. שוב מיהרו להתייעץ עם הרב פירר, ושוב הוא המליץ
להם על אותו מקום, רק שהפעם התחלף שמו של מנהל המחלקה: במקום הפרופסור, שיצא
לגימלאות, התמנה הסגן, שהיה המנתח לפני חמש שנים. הלחץ המתח והחרדה נמהלו גם במצוקה
הכספית. בפעם הקודמת גויסו כל מקורות הכספיים שלהם ונוצלו עד תום - מנין יביאו כעת
את הסכומים העצומים הדרושים לניתוח?!... אך מאחר שבחיים עסקינן, דחו הצידה את שאר
השיקולים, לוו כספים שלא ידעו על האופן שבו יוכלו להשיבם - וטסו לארצות הברית. כשהגיעו
לבית החולים ונפגשו עם מנהל המחלקה החדש כדי לסכם על הניתוח, אמר להם הלה:
"אם אני כבר ניתחתי בעבר, יש לכם אחריות לכל החיים על מה שעשיתי ואינכם
צריכים לשלם שוב "... אילו לפני חמש שנים
היינו מוחים על שהוא ניתח ופוגעים בו - הבינו ההורים - אין ספק שהיה דורש כעת
תשלום, אלמלא הוא היה המנתח שוב היינו צריכים לשלם, אולם הקב"ה ברחמיו ידע על
הצפוי לנו ודאג להקדים תרופה למכתנו ולחסוך מאתנו את עגמת הנפש בהוצאה כספית אדירה
שכזו. כך נראים חייו של יהודי
מאמין!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה