‏הצגת רשומות עם תוויות יעקב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יעקב. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

אמרי שפר ו' טבת ה'תשע"ח


 וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם  ) מה', כז') שני אברכים נפגשו וסיפרו זה לזה על לימודיהם . “ בכולל שלנו", אמר האחד, "לומדים עשרים דף ביום.. כך רוכשים בקיאות בש"ס ".  אמר לו השני: "ואצלנו לומדים דף בעשרים יום; כי מה שחשוב זה להעמיק". והביא גם ראיה לשיטתו: כתוב "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב". מה החיה את יעקב  אלא שיוסף מסר ליעקב סימן - שהוא עוסק בסוגית עגלה ערופה שבה הפסיקו לפני 22 שנה. אמר יעקב, אם יוסף מסוגל לעיין באותה סוגיא כל כך הרבה זמן, זה מחיה אותו . " אדרבה, מהפרשה יש ראיה להיפך", אמר בעל הבקיאות . "  וכי למה יעקב שלח את יהודה גושנה להקים בית תלמוד   כי אם אוחזים באותה סוגיה 22 שנה, חייבים לפתוח ישיבה חדשה "...
     וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי (י מה)  ,  היה אומר ר' מאיר'ל מפרימישלאן: עם קרובי משפחה שגרים במקום מרוחק כמו ארץ גושן, קל   לשמור על   יחסים טובים ...
     יעקב רצה לקבוע שישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים גורלם של עמים ומדינות: כמות ואיכות. המושג כמות נגזר מהמילה כמה, ומציין את שיעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או המשקל. אך מהכמות אי אפשר לקבוע את טיב הדברים, את אופיים של האנשים, את תכונותיהם וכו'. איכות נגזרת מהמילה איך ומעידה על תכונותיו ומיזגו של האדם. הכמות חשובה מאד. וכבר כתב שלמה המלך בקהלת: "טובים השניים מן האחד ... כי אם ייפול, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שייפול ואין שני להקימו". אולם המכריע בחיים הוא האיכות כדברי החכם מכל אדם: "החכמה תעוז לחכמה מעשרה שליטים".
     ישנה אמרה עתיקה שאומרת שכשאדם עם כסף נפגש עם אדם עם ניסיון, זה עם הניסיון יוצא מהמפגש עם הכסף, והאדם עם הכסף יוצא עם הניסיון .
הסוכן באנטרטיקה - וד' ברך את אברהם בכל  (דברים טובים – חיי שרה)
     חברת המקררים 'ניטווקס  נחשבה לחברה המובילה בתחום מוצרי הקירור   המקררים של 'ניטווקס' נחטפו כלחמניות חמות בכל חנויות החשמל שברחבי אמריקה ואירופה   כולם רצו לקנות את המקררים המשובחים, והרבה מאד גם רצו למכור. זה היה מסתבר, עסק מכניס  אלפי הסוכנים פזורים היו בכל ריכוזי האוכלוסין שבמדינות השונות והחברה גלגלה מחזור מכירות ענק שהיה מושא לקנאה עבור החברות המתחרות   גם משה, צעיר שסיים זה עתה תואר במנהל עסקים, ביקש להשתלב בחברה המצליחה. הוא הבין כי בחברה המצליחה של 'ניטווקס', ניתן רק להתקדם. מצויד בהמלצות ובתעודותיו שהעידו על כישוריו בתחום המכירות, ניגש אל מנכ"ל משאבי האנוש של החברה וביקש להתקבל כסוכן מן המניין. 'אני מצטער', אמר המנכ'ל, 'מספר הסוכנים בחברה כעת גבוה מדיי, כבר עתה יש לנו די והותר   מלבדך יש עוד שלושים אנשים כמוך שממתינים בתורם על כל משרה שתתפנה. עם כל הרצון הטוב שלי, אני לא יכול לעזור. תנסה לחפש במקומות אחרים'... משה לא הסכים לדחייה בקלות, והודיע למנכ'ל כי הוא מוכן לשמש כסוכן גם באפריקה .   ' הו' אמר המנכ"ל, 'באפריקה יש לנו עד היום, כבר כשישים סוכנים'. 'אולי בגרוזיה, או בקווקז?!', אמר משה. 'גם שם יש לנו מספיק סוכנים' אמר המנכ"ל . ' אולי במרוקו', ניסה שוב משה. אבל המנכ"ל הניד בראשו לשלילה ואמר: 'חבל לך על המאמץ, הכול מלא עד אפס מקום'. 'האם אפשר לנסות עוד ניסיון אחד ואחרון?!' שאל משה. 'אפשרי', השיב המנכ'ל באי רצון בולט. 'אשמח לשמש כסוכן שלכם באנטארקטיקה, שם אני מניח שאין לכם סוכנים '. ' אנטרקטיקה', פרץ המנכ"ל בצחוק רועם, 'אכן אין לנו סוכנים באנטרקטיקה, משום שהמקום כל כך קר ואין שם כל צורך במקררים'. 'האם אתה מסכים לאפשר לי לנסות?!' שאל משה בקול נחוש . '  בבקשה', משך המנכ"ל בכתפיו, ושמח שהצליח להיפטר מהצעיר העקשן.
     משה לקח אתו ערימת פרוספקטים, פנקסי הזמנות מסודרים, קבלות, ויצא לאנטארקטיקה. כעבור חודש, קיבל המנכ'ל זימון מיוחד ממועצת המנהלים של החברה שמבקשת ממנו להציג בפניהם את הצעיר הגאון שמצליח למכור מאות מקררים באנטארקטיקה... המנכ"ל היה בטוח שהוא מדמיין, אך נתוני המספרים שהופיעו במחשב לא יכלו לשקר. משה ביצע מאות הזמנות של מקררים בקוטב הצפוני. עוד באותו יום שלח המנכ'ל זימון דחוף למשה לארצות הברית  וביקש ממנו להתייצב במהירות לפני מועצת המנהלים של החברה. כאשר הופיע משה במשרדו של ה מנכ'ל, קיבל אותו האחרון ביראת כבוד ושאל : '  אמור לי, כיצד הצלחת למכור מאות מקררים בקוטב הצפוני'? 'אסביר לך', השיב משה. 'באזורי הקוטב קר מאד, הקור שם מגיע ל- 20 מעלות מתחת לאפס. במקפיא של המקרר לעומת זאת עומדות המעלות 'רק' על 4 מתחת לאפס'... 'נכון   אבל מה זה קשור?' שאל המנהל. 'פשוט מאד ',   הסביר משה, 'אני הצעתי ליושבי הקוטב, שנהגו להחביא את מוצרי המזון שלהם בשלג, מזווה חם ונעים שלא יגרום למוצרים שלהם לקפוא, אלא ישאיר אותם מופשרים ובמצב שממנו יוכלו לחמם את מוצרי המזון בקלות יחסית. הם בדקו את  ' מזווה' המעניין שהבאתי מארה'ב ורכשו אותו בהמוניהם, בתוך זמן קצר, הפך ה'מזווה' המוזר ללהיט מבוקש, וכבר כעת מצפים לי באנטרטיקה עוד עשרות רבות של הזמנות..
     ישנם אנשים, הרואים את העולם מנקודת המבט הצרה שלהם. וישנם אנשים שההסתכלות שלהם על העולם יכולה להיות הפוכה לחלוטין. בפרשתנו מסופר שכאשר אליעזר עבד אברהם הגיע אל ביתו של בתואל, אביה של רבקה - רץ לבן לעברו, משום ששמע שהגיע ברכוש רב וחמד את כספו. ואילו לעומת התנהגותו של לבן, אנו מוצאים את התנהגותו של אברהם אבינו, שעליו התורה מתארת שה' ברך אותו בכול. אברהם אבינו לא ניסה כלל להשיג יותר הון ורכוש. הוא חש כי הקב'ה בירך אותו בכל מעשה ידיו והסתפק במה שיש לו. כאשר נעבוד לסגל לעצמינו את נקודת המבט האומרת כי עלינו לשמוח בחלקנו ולא לרצות ללא הפסקה עוד ועוד, נחיה חיים מאושרים ושמחים ללא רדיפת הממון ושליטה על התאוות .
(במאמר מסגר – אין אנשים שגרים באנטרטיקה לכן הסיפור מתרחש כנראה בקוטב הצפוני. ובנוסף, על סוכן מחירות מוצלח אומרים שהוא יכול למכור קרח גם לאסקימוסים.)
החוויה היהודית



יום רביעי, 22 בנובמבר 2017

נקודה שבועית פרשת "ויצא" ה'תשע"ח



"תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם".
כך כותבת התורה על יעקב. המידה הבולטת באישיות יעקב היא היושרה. האמת. 
מידה זו ביעקב מופיעה בפרשתנו כמה פעמים ובעיקר קשורה לתחום העבודה והעיסוק.
יעקב מגיע לאחר הליכה ארוכה לחרן, לשם נשלח ע"י הוריו, ותחנתו הראשונה היא באר המים, מקום שתיית צאן הרועים ונקודת מפגש עבור הרועים עצמם.
הבאר סתומה ומכוסה באבן גדולה ולידה שלושה עדרי צאן והרועים שלהם. 
הדבר הראשון שאומר להם יעקב, שהוא עבורם איש זר לחלוטין, לאחר ששואל אותם אם מכירים את לבן: "ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" - ליעקב מפריע חוסר מוסר העבודה של הרועים וחוסר היושר שלהם כלפי מעסיקם ולכן דורש מהם שמיד יגשו לעבודת המרעה ולא ישבו בבטלה ויחכו עד שיגיעו כל הרועים.
בעניין אחר שקשור לחלוטין ליעקב ולבן כותבת התורה: "...ויעבוד עימו עוד שבע שנים אחרות" ואומר על זה הרב נבנצאל שידוע שהמילה "עוד" משמעותה בתנ"ך תוספת והמשך למה שקדם, כלומר שמבחינת יעקב שבע השנים הנוספות הן בדיוק באותה נאמנות כמו שבע השנים הראשונות בהן עבד מרצונו שלו עבור רחל כפי שסוכם בהתחלה.
מידת היושר והאמת חשובה ליעקב והוא אינו מוכן לשמוט אותה מעצמו וכך הוא בונה את אישיותו.
אמנם כשאין דרך אחרת ולבן יאלץ אותו הוא לא מהסס להתגונן מפני רמאות חותנו, אולם במה שאינו פיקוח נפש של כלל ישראל הוא לא מוכן לרמות כהוא זה מפני שעזיבת הנאמנות והיושר חמורה ומסוכנת מכל מה שלבן מעולל לו.
אותו היושר של יעקב הוא זה שיעזור לו להסיר את האבן מהבאר, שהרי לא הגיוני שיעקב איש האהלים יהיה כל כך חזק להזיזה לבד, אלא שיושר ליבו נותן לו את הכח לכך, כפי שמזכיר הרב חיים שמואלביץ זצ"ל שעל זה מזכירים בתפילת הגשם: "יחד לב, וגל אבן מפי באר מים" - יעקב הרים את הסלע בעזרת הלב ולא בעזרת השרירים. בעזרת רצונו העמוק להיטיב לאותם הרועים.
נלמד מיעקב כיצד עלינו להיות שכירים טובים ונאמנים למעסיקנו. נלמד להיות ישרים בחיים בכלל ובעבודה בפרט.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

אמרי שפר א' כסלו ה'תשע"ח


 אמר פעם רבי יהודה אריה מודינה: לפי המסורה, מצויה המילה "בקחתו" רק שתי פעמים בכל המקרא כולו, בתחילת פרשת "תולדות" נאמר: "בקחתו..לו לאישה" ובספר ירמיה (מ א) נאמר "בקחתו אותו והוא אסור באזיקים" (בשלשלות, בכבלים), ואכן שני פסוקים אלה קשורים ואחוזים זה בזה: לאחר שאדם מקיים בחיים את "בקחתו" הראשון ונושא לו אישה מיד מתקיים בו ה"בקחתו" השני והוא משול למי שאסרוהו באזיקים....
     אם רצוננו לקטוף פירות הילולים לבנות דמות לתפארת ולרוות רק נחת מילדינו אל לנו להתוות את הדרך, ולהתאים אליה את הנשמות אשר הופקדו בידינו, להיפך! עלינו להתבונן היטב בתבעו וכישרונותיו של כל אחד ואחד לחשוב ברצינות על אודות הדרך המתאימה לו ולהעניק לו את הדחיפה והעידוד שבה יגיע הוא לבסוף אל הר הא-לוקים.
     העולם אומרים בדרך צחות שעשיו עשה חשבון שאם יהרוג את יעקב כעת  יצטרך לומר קדיש בנפרד על יעקב ולאחמ"כ כשאביו ימות יצטרך לומר עוד פעם קדיש, לכן העדיף לחכות לאבל אביו ולומר קדיש על שניהם בבת אחת ...
     וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו וכו  ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ומפרש רבנו בחיי שמכאן ראיה שאין לשנות מדרך אבותיו, וזה הפירוש כשמות אשר קרא להן אביו על פי מסורת אבותיו .
השליח והכסף  (דברים טובים – נח)
     מדי חודש בחודשו היה מגיע לבית הקטן בירושלים העתיקה, מכתב מטורקיה הרחוקה  רחמים, אבי המשפחה הירושלמית, נסע לטורקיה כדי לנסות ולעשות שם עסקים שיכניסו לו כסף שישמש לפרנסת משפחתו הגדולה. באותה תקופה לא היו טלפונים ולא אמצעי תקשורת משוכללים   והמכתבים היו הדרך היחידה שבאמצעותה שמר רחמים על קשר עם משפחתו בירושלים. בחודשים הראשונים המכתבים היו עגומים ולא היו בהם בשורות טובות. רחמים כתב לאשתו שהוא עוד לא מצא עסק מוצלח, אבל הוא לא מתייאש וממשיך לחפש. לאחר כמה חודשים החלו המכתבים להיות שמחים יותר והכילו בשורות טובות יותר. רחמים כתב שהוא החל לשלוח את ידו בעסקים וראה ברכה בעמלו. במכתבים הבאים המשיך רחמים לכתוב על הצלחותיו ועל הכסף הרב שהוא הצליח להרוויח. הוא הוסיף וכתב כי לקראת סוף השנה בכוונתו לאסוף את כל כספו ולחזור לביתו בירושלים, וכך תהיה למשפחה פרנסה ברווח ובכבוד. אבל לאחר כמה חודשים הגיע מכתב שהכיל בשורה קשה ועצובה. רחמים כתב שבעיר שבה הוא מתגורר פרצה מגפה וגם הוא נדבק במחלה הקשה. הרופאים לא נותנים לו סיכוי וכנראה שנותרו לו רק ימים ספורים לחיות. הוא ציווה את אשתו במכתב להמשיך ולחנך את ילדיהם ברוח התורה והמצוות, ולסיום כתב שאת כל כספו  - 1000  מטבעות זהב - הוא שולח לירושלים בידי אדם ששמו יהודה, כך שלפחות עול הפרנסה לא יכביד על כתפיה של אשתו.
     יהודה, שאתו התכונן רחמים לשלוח את הכסף לירושלים, היה יהודי פשוט שהוא  הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו   ואמר לו: 'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו   והחליט לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את רחמים, ותאוות הבצע של ו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף   החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים .
     כאשר הספינה הפליגה על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף   ביום שלאחר מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד לעצמו לא פחות הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו  ואמר לו: 'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו  והחליט לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את רחמים, ותאוות הבצע שלו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים .
     כאשר הספינה הפליגה על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף   ביום שלאחר מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד לעצמו לא פחות מאשר שמונים אחוזים מכספו של רחמים. עד שהאנייה הגיעה ליעדה   כבר החליט יהודה שלאלמנה יספיק גם חמישה אחוז מהכסף בלבד. 50 מטבעות זהב הם כסף רב  ,  וזה יספיק לה בהחלט. טלטולי הדרך מנמל יפו ועד לירושלים שכנעו אותו להוסיף לעצמו עוד 30 מטבעות, וכך, כאשר עמדו רגליו בשערי ירושלים הוא כבר החליט לתת לאלמנה רק 20 מטבעות - 2 אחוז מהכסף - ולהותיר לעצמו 980 שקלי זהב   כאשר האלמנה שמעה את הדבר, היא פרצה בבכי וביבבות. בעלה שלח לה 1000 שקלי זהב, והשליח רוצה לעצמו 980 מטבעות?! הרי זה שוד לאור היום   אבל יהודה הראה לה את הפתק עם חתימת ידו של בעלה, ובו כתוב שהוא מרשה לו לקחת לעצמו כמה שהוא רוצה. פנתה האלמנה במר ליבה אל רב העיר  ,  ותבעה לדין את יהודה. שמע הרב את טענותיה של האלמנה ואת טענותיו של יהודה, ויהודה הראה לו את הפתק שכתב רחמים לפני מותו. הרב עיין בפתק דקות ארוכות, ואז פנה אל יהודה ושאל אותו: 'כמה אתה רוצה לעצמך מתוך הכסף?' ענה יהודה מיד : ' תשע-מאות ושמונים שקלי זהב'. 'אם כך,' אמר הרב, 'אתה תקבל 20 שקלי זהב בלבד, ולאלמנה מגיעים 980 שקלי זהב. מרוב תאוות הממון שלך   כלל לא שמת לב למילים שרחמים כתב. הוא כתב כך: 'מה שאתה רוצה' - מה שאתה רוצה לקחת לעצמך, 'תן לאשתי' – את הסכום הזה תיתן לאשתי. רחמים היה חכם וראה עם מי יש לו עסק   ולכן הוא כתב שכל מה שאתה רוצה לעצמך, אתה חייב לתת לאשתו. אם היית פחות רודף בצע, והיית מוכן לתת לה יותר, היה נשאר לך יותר. עכשיו   כשרצית לתת לה רק 20 שקלי זהב, זה כל מה שאתה יכול לקחת לעצמך'.
     בימים הנוראים שעברו עלינו זה עתה, כולנו קיבלנו על עצמנו החלטות טובות וקיבלו על עצמם מעשים טובים. יש שקיבלו על עצמם החלטות גדולות ויש שקיבלו החלטות קטנות יותר, אבל המשותף לכולם זה שהיצר הרע מתחיל מיד בפעולתו, והוא מנסה לשכנע אותנו כל יום להוריד עוד מעט מהמעשים הטובים שהחלטנו עליהם, ולכרסם בקבלות שקיבלנו על עצמנו. בכל יום הוא מקצץ לנו עוד קצת ועוד קצת, עד שבסוף השנה כבר לא יישאר מזה כל זכר. הבה נאמר ליצר הרע: את המעט שאתה משאיר לנו – זה כל מה שנשאיר לך. במקום שאתה תלך ותגדיל את כוח הרע, אנחנו נלך ונגדיל את כוח הטוב. נוסיף במצוות ומעשים טובים, נעמוד בהחלטות הטובות שקיבלנו בימי הדין והרחמים, ואפילו עוד נוסיף עליהם .


החוויה היהודית



יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

נקודה שבועית פרשת "תולדות" ה'תשע"ח


השבת בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", ניחשף לאחד משורשי יסודות החינוך.
יצחק ורבקה מתבשרים שרבקה העקרה נושאת ברחמה תאומים. בלידה מתגלה השוני החיצוני בין שני הילודים.
אולם מיד לאחר תיאור הלידה קופצת התורה שנים רבות קדימה לאחר שכבר גדלו ומתארת את השוני ביניהם: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אוהלים".
התורה כאן מביאה לנו את התוצר הסופי של חינוך שני הנערים שגדלו, וכך כותב על כך הרש"ר הירש בפירושו: "כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: חנוך לנער על פי דרכו. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת."
ההורה והמחנך כאחד צריכים לדעת ולמצוא את דרך החינוך של כל ילד וילד על פי אישיותו שלו בעצמו. מה שמתאים לאחד לא מתאים ונכון לשני. החכמה והייחוד הוא לדעת לכוון חינוכית על פי מה שיוציא בעתיד את הפועל את יכולותיו ותכונותיו המדויקות של הילד והנער. למצוא את נתיבי התלמיד הנכונים לו בעולם הלימוד, כפי שכותב בהמשך הרש"ר: "דווקא משום כך - חנוך לנער על פי דרכו, חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו".
גם להורים בפן הזוגי פונה הרש"ר בפירושו על העניין שגדלו עשו ויעקב שונה "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים" ומסביר: "אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים - גם אל הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם - הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך".
האחדות והאחידות מצד שני ההורים יחדיו בדרך החינוך לילדיהם בכלל ולכל פרט ופרט מהם על פי דרך הילד היא שתביא הצלחה בדרך החינוך ותוציא ממנו את הטוב שבו.

שבת שלום ומבורך!



החוויה היהודית

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם


יום רביעי, 1 במרץ 2017

נקודה שבועית פרשת "תרומה" ה'תשע"ז



פרשת השבוע שלנו, פרשת "תרומה", היא פרשה הראשונה מתוך חמש פרשות העוסקות בעניין המשכן.
כבר בתחילת הפרשה אנו קוראים על ציווי ה' בנושא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ועסקו הפרשנים רבות בפירוש לפסוק זה.
התורה בוחרת לקרוא למשכן מקדש על שם היעוד שלו בעתיד: לקדש את ישראל.
רש"י מפרש שהוא "בית הקדושה" כלומר בית שממנו תצא קדושה לאומה, ורבנו בחיי ואבן עזרא אומרים שזהו בית בו תשכון הקדושה האלוקית.
ספר החינוך מסביר את מצוות המקדש: "הלבבות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן, מחשבות הלב מיטהרות ומתלבנות, והשם חפץ בטובתן של בריות. ההמחשה בעשיית המקדש וכל מערכת "עבודה אלוקית במקדש" - וזהו עניין של השרשת הדעה האלוקית בדרכי פעולה והתמדה.
הצו של עשיית המקדש ניתן אחרי חטא העגל ותפקידו להראות לאומות כי נתכפר לישראל עוון החטא הנורא. שקורא ה' ואומר להם "ושכנתי בתוכם" זה לשם הפגנת חיבה לעם ישראל בדרך שבולטת לעיני כל העמים. סברה זו היא לא בעניין שהמקדש מטרתו חינוכית אלא דווקא פעולה הפגנתית כלפי חוץ.
הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות רואה בעניין הקמת המשכן דבר שמקרב את לב ישראל לאביהם שבשמים ומחזיר אותם באופן החלטי למעלת אבותיהם שזו הייתה תכלית יציאת מצרים: "הגלות אינה נשלמת עד שובם למעלת אבותיהם שזו הייתה תכליתה של יציאת מצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו מקדש ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותיהם"
לפי הרמב"ן המטרה היא להחזיר את המחוג לאחור למדרגה שעמדו בה לפני יציאת מצרים שאז היה קשר ישיר בין אלוקים לאדם. אלוקים דיבר באופן ישיר עם אברהם יצחק ויעקב ומדרגה זו הושגה עם הקמת המשכן.
ה' ציווה לישראל לעשות לו מקדש ולחנך את ישראל באמצעותו כי ה' שוכן בקרבם והשגחתו מלווה אותנו תמיד. המחשה של המקדש היא פעולה סמלית לשם תוכן זה המשתרש באמצעותה בבני ישראל.

שבת שלום ומבורך!

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית



לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם


יום ראשון, 6 ביולי 2014

עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב

חז"ל מפרשים, שכוונת הפסוק היא להזכיר את הייחוס של עם ישראל: "כי מראש צורים אראנו" הכוונה לשלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, המשולים ל"צור" (סלע), "ומגבעות אשורנו" הכוונה לאמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה - המשולות לגבעות. ידוע שנמנע מהאבות והאמהות פרי בטן ורק לאחר תפילות ובקשות נענה ה' להם ופקדם בצאצאים. נשאלת השאלה: מדוע היה על אבות ואמהות האומה לעבור את דרך החתחתים של עקרות? התשובה לכך היא: כאשר אדם מביא ילדים לעולם, הוא יוצר שרשרת דורות של בנים, נכדים, נינים וכו'... עד סוף כל הדורות, ובכך האדם יוצר את הקשר הנצחי עם כל יוצאי חלציו והם מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. תרח לבן ובתואל היו הוריהם של אבות ואמהות האומה ויש להם כביכול "זכויות יוצרים" על עם ישראל בהתהוותו. כדי למנוע מהם זכות זו, יצר ה' מעין "ניתוק" של הולדה בקרב האבות והאמהות ע"י אי יכולתם ללדת ובכך ניתק את שושלת הדורות שלהם. לאחר הניתוק מהקשר והזיקה לאבותיהם הביולוגיים, נתן להם כח הולדה מחודש מאתו יתברך ויצר בכך שושלת דורות חדשה. בלעם בקללתו ניסה להתחכם וכביכול לקלל את זרעו של תרח,לבן ובתואל, על כך עונה לו ה' "...לא תאור העם כי ברוך הוא" (כ"ב/יב'): ייחוסו ההיסטורי של עם ישראל אינו מתחיל מתרח לבן ובתואל, שהרי ה' יצר מין "חיץ" בינם לבין שושלת אבותיהם הביולוגיים, ולכן הייחוס מתחיל מהאבות - אברהם יצחק ויעקב והאמהות - שרה, רבקה רחל ולאה עצמם, ולא שייך שתחול עליהם קללה, כי הם מבורכים. ועתה מובנים דברי הפסוק "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו..." - הייחוס של עם ישראל מתחיל "מראש צורים" והכוונה כנאמר לעיל - אבות האומה, "ומגבעות אשורנו" - הכוונה לאמהות האומה ולא הקודמים להם. בנוסף, עם ישראל הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - לא יעזרו לך בלעם כל התחבולות שבעולם, עם ישראל אינו שייך לאומות העולם ואין לאומות העולם שום זכות על ישראל. עם ישראל מודע למשוואה אם הוא ינסה להתמזג עם העמים האחרים בעולם, הוא יאבד את הייחוס המיוחד שקיבל מאת ה'. אך אם ישמור על צביונו המיוחד כנאמר: "עם לבדד ישכון", בעל ייחוס עצמי משלו, תעמודנה לו זכויות האבות והאמהות. דוד דרומר מתוך עלון "חוויית השבוע שלי " של "החוויה היהודית" אתר אינטרנט: http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/