אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ח

אומר הרמב"ן: מאחר ואי אפשר להזכיר בתורה את כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, הוסיפה התורה ציווי כללי, שיעשה האדם את הטוב והישר בכל דבר ואפילו בדרך של ויתור, פשרה ולפנים משורת הדין (על פי הרמב"ן, שם(, למען השלום )רבנו בחיי, שם(. 

     אל תיקחו שום דבר ואף אחד כמובן מאליו. לא חבר, לא בן או בת זוג, לא עבודה, לא משהו שאתם כבר יודעים.  במיוחד אל תיקחו את האמונה כדבר מובן מאליו. 

     בפירוש הרוקח עה"ת (פ' תצוה) כתב: "ושלש מאות פעמים הוזכר אהרן בואלה שמות ובויקרא וגם בוידבר ה' אל משה במדבר סיני וכו', ואם היו שלוש מאות כוהנים עומדים בהר הזיתים, והיו אומרים ברכת כוהנים היה בא משיח.

     הכול יכול לקרות. אי אפשר להתכונן לקראת הכול. חיו את חייכם.

.   השגחה פרטית ברכבת תחתית .(שמעתי מר' משה קליין(

     שנים רבות חלפו מאז. ניצנים ראשונים נראו בהתהוותן של קהילות חרדיות בעיר ניו יורק. חיים יהודיים בארה"ב, במרקם שאנו מכירים אותו היום, עדיין לא תססו,  הכול היה שונה בתכלית. אותם ימים, ניתן היה להשיג בשר כשר למהדרין באטליזים ספורים, אשר נוהלו על ידי יהודים אורתודוקסים. גם בימינו, היינו שמחים לו נמצא לנו האטליז הטוב, הכשר והאמין – מקום בו יכול לתת אמון גם היהודי המחמיר ביותר, מקום המנוהל בידי יהודי ירא שמים. ואם בימינו כה שכיחות ההונאות בתחום זה, הרי באותם ימים הייתה המלאכה קלה אלפי מונים.  משה קליין, יהודי ניו יורקי, החליט, אם כן, לפתוח חנות לממכר בשר.  את חנותו כינה בשם "כשר מהדרין". על פי רוב, דרוש פרק זמן על מנת שחנות חדשה תתבסס בקהילה, אך חברי הקהילה החרדית של רובע קווינס הבינו עד מהרה כי ניתן לסמוך על חנות זו ועל בעליה. תוך זמן קצר, החלו להתקבל בחנותו של ר' משה הזמנות למשלוחי בשר מאזורים נוספים, כמו ה"לואר איסט סייד" ובורו- פארק, וקהל לקוחותיה הקבועים של החנות הלך וגדל בהתמדה. חרף זאת, אין זה קל לנהל אטליז בימים קשים. עבור משפחת קליין, מספר הקונים ההולך הגדל,  היה כרוך גם בעמל רב. על רקע זאת, היווה אובדנו של הארנק – אודותיו תקראו בשורות הבאות – מכה כה קשה.

     שתי משרות היו מנת חלקה של הגברת קליין. בבקרים שימשה כמזכירה למחנך הנערץ הרב אליאס שוורץ בישיבת 'תורת אמת' בברוקלין; משם, בשעת אחר-צהריים מוקדמת, הייתה עושה את דרכה ברכבת התחתית לרובע קווינס, אל חנות הבשר "כשר מהדרין" אשר בבעלותם, שם הייתה אחראית על ניהול החשבונות. בין תפקידיה, היה עליה לאסוף את הפדיון היומי – מזומנים והמחאות – לקחת אותו הביתה ולהצפינו במקום בטוח. למחרת, בדרכה מהישיבה אל חנות הבשר , נהגה להפקיד את הכסף בסניף הבנק. לא אחת, הצטבר הפדיון היומי לכדי סכום נכבד. גברת קליין הקפידה להחזיק אותו בארנקה, המוטמן עמוק בתיק-הכתף שלה,  ולא להסיח דעת ממנו.

     שמה של החנות הלך לפניה, תודות להכשר המהודר ולשירות המסור והמהימן שהיא מעניקה ללקוחותיה החרדיים. ב"ה , הברכה שרתה בעסקים. "אותו בוקר, שבו יצאה אשתי מהבית, צפו החזאים מזג- אוויר קשה", מספר מיסטר קליין. "היה זה שיאו של החורף: הכל היה אפור, ועננים כבדים העיבו על השמיים, מבשרים על גשם זלעפות העתיד לרדת בכל רגע. גם מי שהצטייד במטרייה, צפוי היה לשוב הביתה נוטף מים. אשתי הקפידה להתלבש היטב,  ולהתעטף במעיל גשם וצעיף. היא לא שכחה ליטול עמה את המטרייה".

     שעות הבוקר בישיבה, עברו עליה ללא אירוע חריג, ואחר-הצהריים יצאה גברת קליין כדרכה אל תחנת הרכבת התחתית.  יכולים אתם לשער בנפשכם את חווית הנסיעה ברכבת ביום סגרירי שכזה: קרונות מחוממים, עמוסים לעייפה בנוסעים מכורבלים. החלונות מוגפים היטב, כהגנה מפני משב-רוח מקפיא עצמות; תנאים מתאימים למדי לשקיעה בנמנום, על רקע תנודות הרכבת הנוסעת. בעוד הרכבת מיטלטלת וגונחת על-גבי הפסים, נעצמו עיניה של גברת קליין, וראשה החל להתנודד בקצב טלטול הקרון . אותו 'חוש שישי', המאותת לנוסע הקבוע כי הוא קרב לתחנה בה עליו לרדת, הוא אשר העיר את גברת קליין דקות ספורות לפני הגיעה לתחנה; בהיותה מטושטשת קמעה מן התנומה, מיהרה ליטול בידה את המטרייה, ואויה, היא שכחה לחלוטין מקיומו של התיק היקר.  הכרטיסן הכריז על התחנה הבאה, דלתות הקרונות נפתחו לרווחה, וזרם גועש של אנשים נפלט אל הרציף, נושא עמו את הגברת קליין, עדיין אוחזת בחוזקה במטרייתה, מבלי שתבחין כי ארנקה נותר מאחור. רק לאחר שהרכבת החלה לעזוב מן התחנה בשריקה ושקשוק גלגלים,  הכתה בה לפתע ההכרה כי דבר מה חשוב מאוד חסר לה . "אוי, לא!" קראה באימה. "אינני מאמינה!  השארתי את הארנק ברכבת!" כצפוי, איש מבין הניו-יורקים אשר חלפו באותה עת על פניה לא נענה למצוקתה של האישה הזרה. אף לא איש האט את קצב צעדיו. ובכן, מה עליה לעשות כעת? מה היא יכולה לעשות כעת? עלי לעצור את הרכבת, אמרה לעצמה נחושות. היא הבחינה במשרד קטן על קצה הרציף, והחישה את צעדיה לעבר התא בעל דפנות הזכוכית, מתפללת בליבה לפגוש מאן דהוא בעל סמכות ויוזמה. אגרופה הלם בכוח על הדלת. " עליך לעצור את הרכבת בדחיפות", קראה אל העובד שפתח את הדלת באי-רצון מופגן. " גברתי", השיב לה בנימה קלילה, "איננו נוהגים לעצור את הרכבת, אלא אם כן מדובר במקרה חירום. האם תוכלי להגדיר את המקרה שלך כמצב חירום של ממש,  אבל ממש?" גברת קליין הבחינה בתג המוצמד על דש חולצתו, עליו הופיע שמו – 'אד או'מאלי' . "מיסטר או'מאלי", פנתה אליו נסערת, "זהו באמת מקרה חירום, לכל הפחות עבורי.  השארתי את ארנקי ברכבת לפני דקות ספורות, ונמצא בו סכום כסף מאוד גדול.  חייבת אני להשיג אותו! אם לא תעצור את הרכבת מיד, לעולם לא אזכה לראות אותו ! אנא, מיסטר או'מאלי, נסה ליצור קשר עם נהג הרכבת ובקש נא מאנשי התחנה הבאה לעכב אותה!"  נימת הדחיפות בקולה עוררה אותו מאדישותו, והוא שב ונכנס אל הביתן , והשתמש במכשיר הקשר כדי לקרוא לכרטיסן, הנוסע ברכבת אשר זה-עתה עזבה את התחנה. גברת קליין המתינה בקוצר-רוח. בסתר ליבה ידעה כי הסיכויים למצוא את ארנקה שואפים לאפס. האומנם יש תקווה שארנק ללא בעלים יישאר נטוש יותר מדקה תמימה בתוך רכבת עמוסת נוסעים ? ואכן, כך היה. כאשר עצרו לבסוף את הרכבת וערכו בה חיפוש – שלוש תחנות בהמשך הדרך – התברר כי הארנק נעלם,  אבד לנצח בג'ונגל של ניו יורק.

     נסערת ונואשת עזבה גברת קליין את תחנת הרכבת, חולשה תקפה אותה. סכום כה גדול היה בארנק! היה בו סך המשכורות של עובדי החנות, עם רוב הפדיון של אותו שבוע. כל הכסף, עליו עמלו בזיעת אפם,  נעלם ואיננו, והכול ברגע אחד של חוסר שימת-לב! מצפונה הכה בה, ואפרורית היום שיקפה את מצב-רוחה הקודר. כיצד יכולה הייתה היא – דווקא היא – להיות כה פזיזה? תמיד השתדלה להיות זהירה ומחושבת כל-כך! תקלה מעין זו לא אירעה לה מעולם.  לפניה יכלה להבחין בגגון הסוכך על חנותם. אין ספק, ל 'בוס' שלה ממתינה הפתעה בלתי נעימה. היא הדפה בזהירות את דלת החנות ונכנסה פנימה לתוך האטליז. משטחי העבודה המתכתיים בהקו בניקיונם, והמקררים הפתוחים בעלי דלתות הזכוכית נצצו, נועצים בה, כביכול, מבט אדיש ומנוכר. נדמה היה שהם מטיחים בה אשמה ללא-קול, "נכשלת, לא ניתן לסמוך עלייך".  

     בעלה יצא ממשרדו בחלקה הפנימי של החנות, בידו ערימת טפסי הזמנה. יום חמישי היה, והוא עמד לצאת לסיבוב חלוקת משלוחים. הוא רק המתין לבואה,  תוהה מדוע היא מתמהמהת כן, הגעתי מאוחר היום", הודתה ופרצה בבכי. "  מה קרה?" שאל בדאגה כנה. היא סיפרה לו את סיפורה העגום, מתייפחת תוך-כדי דיבור. " אין בכך כל ספק, אשתי היקרה, הכול באשערט, הכול משמיים", הגיב מייד. " הייתה זו יד ה', הכסף צריך היה להילקח מאתנו, ולכן נלקח. הינך אישה מהימנה ואחראית; ברי לי כי לא הייתה כאן כל רשלנות מצידך. יכול היה דבר זה לקרות לכל אחד". כך דיבר על ליבה בקול שקט , עד שנחה דעתה . היה עליו לצאת, הן ערב שבת, ועליו עוד מוטלים משלוחים רבים. הוא נופף בידו לשלום ויצא מן החנות, בדרכו לסיבוב החלוקה.

     גברת קליין נותרה מדוכדכת ומודאגת. בטוחה הייתה כי בעלה מאוכזב ממנה, וכי מילותיו השקטות אינן אלא כיסוי לרגשותיו האמיתיים. לא היה לה ספק בכך:  לעולם לא ייתן בה עוד אמון! בייאושה,  גמלה בליבה החלטה להתקשר לרבו של בעלה, לספר לו את קורותיה ולהתייעץ עמו, מה ביכולתה לעשות כדי לתקן את המעשה האומלל.  הרב הטה אוזן לסיפורה בסבלנות ובאדיבות, כתמיד. מכיר הוא היטב את ר' משה, כך אמר לה, והוא בטוח כי כנים דבריו. הוא יעץ לה שלא לשקוע במחשבות נוגות על האבידה. בעלה, ר' משה, הינו מאותם אנשים החיים לאור האמונה כי הכול – ובפרט ענייני הפרנסה – מיד השם. גברת קליין השיבה את שפופרת הטלפון למקומה בתחושת הקלה.  בינתיים, היה ר' משה טרוד בחלוקת משלוחים ללקוחותיו. תחושה עמומה של מועקה ליוותה אותו, בידיעה כי זה-עתה ירד לטמיון סכום כסף כה גדול, אך הוא עשה כמיטב יכולתו להדוף ולהסיט את המחשבות השליליות מתוך ראשו. מזונותיו של אדם קצובים לו בכל שנה מחדש, בראש השנה. יהיה מה שיהיה... חרף כל זאת, לא הקרין אותה שמחת חיים שאפיינה אותו. כרגיל , נהג להתלוצץ קלות עם לקוחותיו, לתבל את דבריו בסיפור משעשע וכדומה. באותו יום, הסתפק במשפטים קצרים של "כן" ו"לא".  אך כאשר הגיע לבית משפחת פרידמן...  גברת פרידמן פתחה את הדלת, ומר קליין נכנס פנימה, נושא על כתפו חבילת ענק של עופות ובשר בקר. היא הציעה לו כוס שתייה, והוא נעתר בתודה. בעודו מבקש מקום לשבת, צד מבטו תיק מוכר מאוד,  שהיה מונח על השולחן. בהגיונו הקר, סירב להאמין למראה עיניו. כמובן, ייתכן בהחלט שלגברת פרידמן תיק דומה לזה של אשתו. אך לא! התיק היה זהה לחלוטין,  כולל השריטות סביב מסגרת המתכת שהקיפה אותו! הדבר היה בעיניו בלתי סביר בעליל. הייתכן ? "יודעת את, גברת פרידמן", פתח ואמר, " מוזר מאוד, תיק זה זהה לגמרי לתיק שאיבדה אשתי היום אחר-הצהריים !" "האומנם, מיסטר קליין! הרשה לי לספר לך את סיפורו של התיק. יענקי, מזוג נא לאורח שלנו כוס מיץ נוספת...

     המפגש שלי עם תיק זה היה יוצא דופן למדי, והוא אירע ממש היום אחר-הצהריים" . "יודע אני", קטע את דבריה. "זהו הדבר אשר מנסה אני לומר לך!" " אנא, הנח לי לספר את הדברים בקצב שלי", המשיכה גברת פרידמן. " היום אחר-הצהריים ישבתי על מקומי בקרון הרכבת התחתית, בדרכי הביתה,  וציינתי לעצמי עד כמה חדגוני היה היום שעבר. הרכבת עצרה בתחנה ואנשים רבים ירדו ממנה. כעת, התפנו מקומות ישיבה בקרון, ואני בחרתי להתיישב במקום ריק סמוך לחלון. לפתע, נפל מבטי על דמותו של בחור שחרחר, ובידו תיק של אישה!  הדבר נראה לי משונה ביותר. וחשוד למדי! נדמה היה לי כי הבחור נבוך, ואולי דרוך.  מיהרתי להסיט את מבטי ממנו, ואף החלטתי לדון אותו לכף זכות. שמא קנה את התיק מתנה לאמו?... " הוא הבחין במבטי, וניגש אליי. מודה אני ומתוודה שעלה בי חשש מה, אך ניסיתי להעמיד פנים נעימות. "' סליחה, גברת,' פנה אלי . "'כן,' עניתי'בדיוק לפני שהתיישבת כאן, ישבה כאן אישה שנראתה בדיוק כמוך.   כלומר, היא הייתה לבושה כמוך, המבינה את את כוונתי?' הבטחתי לו שאני מבינה בדיוק למה כוונתו . "'בכל אופן,' המשיך הצעיר, 'הגברת ההיא נטלה את המטרייה שלה וירדה מהרכבת,  אך כפי הנראה שכחה את תיקה, כי הוא נשאר על מקומה כשיצאה הרכבת מהתחנה. "' ואז,' אמר בהיסוס, 'ברגע שראיתי את התיק מונח שם, ברור היה לי שכדאי לקחת אותו מיד, בטרם יחטוף אותו מישהו אחר!  אך כעת... אני מתלבט מה עלי לעשות.  ראשי אומר לי לקחת את הכסף ולמסור אותו לאמי, אך מצפוני אומר לי שעלי להחזיר אותו לבעליו. יודע אני, שאם אמשיך להחזיק בו, ראשי לא ייתן לי מנוח.  אני חושב שאתן לך אותו, כדי שתדאגי לכך שזה יגיע בחזרה לאישה ההיא, שנראית בדיוק כמוך. ועוד דבר', הוסיף ואמר. 'אנא קחי את השם שלי ואת מספר הטלפון. אם יהיה איזשהו פרס, תוכלי להתקשר אלי'.

     הוא שרבט את שמו ואת מספר הטלפון שלו על פיסת נייר ומסר לי אותה, יחד עם התיק. " נו! ומה יכולתי לומר לו, אחרי נאום כה ארוך? כמובן שהודיתי לו על ישרותו והסכמתי לקחת את התיק. הרי הוא לפניך.  מחכה אני לבעלי שיחזור הביתה, בטרם אבדוק את תכולתו כדי לברר מיהי אשר איבדה אותו".  מר קליין הקשיב בקוצר-רוח, מחכה להזדמנות להשלים את חלקו בסיפור " אין צורך להמתין לשובו של בעלך", אמר לה. "יכול אני לומר לך בדיוק מהי תכולתו.  תמצאי שם את כרטיסי האשראי של אשתי , תמונה שלנו מיום הנישואין, וכל הכסף שהיא עמדה להפקיד בבנק היום אחר-  הצהריים; קרוב לוודאי שנמצא שם גם טופס ההפקדה, ובו רשומים כל הפרטים.  אנו שיערנו שהתיק והכסף אבדו לנו לנצח..."

     גברת פרידמן התקשרה מיד לבעלה וסיפרה לו את פרטי המעשה . "אם ר' משה אומר לך שזהו התיק של אשתו,  יכולה את להאמין לו.  פתחי את התיק, ותיווכחי בעצמך". כמובן,  הכול היה שם, בדיוק כפי שתיאר זאת משה קליין. מר קליין התרגש עד מאוד, ואפוף בתחושה של הכרת הטוב לבורא יתברך,  התקשר לאשתו וסיפר לה את כל מהלך העניינים.

          באותו ערב, בשעה מאוחרת יותר, יצא מר קליין למשלוח נוסף – אל בחור צעיר אחד שהצליח להתגבר על יצרו ולנהוג כפי שעליו לנהוג. ר' משה העניק לו פרס כספי גדול, והבטיח לו כי עד אחרית ימיו יזכור אותו לטובה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ח

"אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)

    בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.

     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכול ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?

אמּוָּנה ְּבבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(

     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :

     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי,  שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.

"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. "  הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקש תי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה.  

     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בביה"כ, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד  עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך,  פקחת   את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ו

  בתורה כתוב 10 פעמים שמות השבטים, וכל פעם בסדר אחר, ואין אף אחד דומה לשני, ללמדך שכל שבט עם התכונה שלו, והמעלה שלו, ולכל אחד זמן שלו, (אגרא דכלא(

     הכנה בחמימות. כשמכינים את הקפה צריכים לחכות עד שיתחממו למאה מעלות חום וההיפך הוא כששותים קפה מחכים שיתקרר קצת, וההסבר כי בהכנה בוודאי צריך להיות חם, ואפילו שאחר כך ירד החום, וכן הוא בהכנה לחג צריך לילך בחמימות, ואוי ואבוי אם בהתחלה הכול בקרירות אף פעם לא נתחמם באורה של תורה.

     'ויחן שם ישראל', הכוונה שמצאו חן אחד אצל השני, ולכן התורה ניתנה בחודש סיון שהוא 'מזל תאומים' לומר כמו תאומים שאחד מפרגן לשני, )אבני נזר(

     ידוע שהגאון רבי עקיבא איגר שאלו אותו שמצאו ספר תורה ואין יודעים אם יהודי כתב זאת או ח"ו מישהו אחר, נתן סימן שיבדקו בסוף הספר תורה אם הם אותיות ישרות סימן שזה לא מיהודי, כי אצל בני ישראל משאירים אותיות אחרונות שבתורה כדי שיהיה "כתיבת האותיות" בין הנדיבים והידידים של הנדבן, וא"כ כל אחד לפי כתב ידו שלו, וזה נראה לא מסודר. וזוהי סימן של יהודי.  א"כ סימן של יהדות אפילו שיש שוני בין אחד לשני, אבל הכול מאוחד, ואם זה ישר זוהי סימן של אינו יהודי, א"כ להשתוות לשני להבין את השני בוודאי צריכים, וזה מעלת הוותרנות.

כוחו של ויתור ("קול ברמה" מדברי הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א)

     מויתור לא מפסידים לעולם! אין ספק, שלעיתים מעשה זה גובל בהקרבה עצומה ובעבודה על המידות, בייחוד כאשר אותו אדם יודע שהוא הצודק, והצד השני עשה שלא כהוגן ובמיוחד, כאשר מעשה של הזולת פוגע בו ממש.

להלן סיפור מופלא שהובא בחוברת "קול ברמה" מדברי הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, שאותו סיפר הגאון רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א:

     מעשה באחד הבניינים בבני ברק, שאחד השכנים החליט להרחיב את דירתו, והלה אף עשה כן, ולמעשה התקרב בצורה בולטת עד לדירת שכינו. מעשה זה חסם את האוויר ואת האור של השכן והזיק לו בצורה בולטת. תכנן השכן הנפגע להזמינו לדין תורה בשל מעשהו, אך לפני כן החליט להיוועץ ולשאול דעתו של הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן (הגראי"ל שליט''א):האם להזמין את השכן לדין תורה?!

      הקשיב רבי אהרן לייב לשאלה והשיב: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי ותרן שיצא מופסד מוותרנותו" ... לשמע התשובה של הגאון, החליט אותו שכן הנפגע, שעל אף הקושי העצום שבדבר הוא יוותר על ההזמנה לדין תורה ולמעשה לוותר לשכנו על כל מה שעשה - על האור שנחסר, על האוויר שלא מגיע בשפע לדירתו, ואף על עוגמת הנפש שנגרמה לו. על הכול הוא מוותר!

     לא עוברים אלא ימים אחדים , ובישיבתו של המספר (הגאון ר' מנחם מנדל שפרן) מחפשים דמות שתמלא את אחד התפקידים המיוחדים הבכירים בישיבה. רצה הגורל ולחיפוש אותו אדם מתאים המליצו מספר אנשים על אותו שכן שוויתר . אנשי הישיבה הולכים לברר על טיבו של האיש, והאם באמת ובתמים מתאים הוא לאותו תפקיד מיועד ואצל מי ניתן לברר מיהו אותו אדם? אצל השכנים! ולמי הם פונים ראשון? לאותו שכן המתגורר בסמוך לו. כן, אותו שכן, שבנה והרחיב את דירתו על חשבון שכנו . " הם פונים אליו ומספרים לו מהו העניין ושואלים. "האם תוכל למסור לנו פרטים על שכנך בקשר לתפקיד רוחני , שאנו מיעדים לו בישיבה? ."

     השיב השכן בהתלהבות: "השכן ההוא?! הוא ממש מלאך! ". וממשיך לספר להנהלת הישיבה את כל מה שקרה בזמן הבנייה, ואיך וויתר לו השכן על הכול וסיים במלים: "אל תסתפקו בכלל. הוא אדם מיוחד מאד! כדאי לכם לבחור בו לכל תפקיד רוחני!". ואכן מיודענו, זה השכן ושויתר נבחר לכהן בתפקיד הנכבד, שהביאו לסיפוק רוחני עצום, וגם למשכורת נאה בצידו. אכן, מוויתורים לא מפסידים לעולם!!! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ו

אחרי פסח, אבא רץ ואימא רצה. אבא רץ לבנק, אמא רצה למשקל . אבא בהלם מהמינוס, אמא בהלם מהפלוס... (נשלח א''י חיי שרה)

     איך נקרא החדר שבו יושב השומר בבית העלמין?  התשובה – 'פינת החי'

     "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (יט, ג(  - בספרים הקדושים כתוב, שאם אדם רוצה לעשות נחת רוח להוריו שנפטרו – יחדש דבר תורה בשבת, כי בגן עדן מעטרים את ההורים על כך. זה מה שאומר הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" – אתה רוצה לכבד את אבא ואימא, תחדש דבר תורה בשבת. (חיד"א)

     אפילו אם רק יקיימו “איש אביו ואמו תיראו” - כבר “קדושים” יהיו!

     בכל המצבים, גם כשנראה הדבר כרחוק. תמיד יש לנסות למצוא צד זכות על כל אדם! הוי דן את 'כל האדם' לכף זכות!

     האדמו"ר מקאליב שליט"א ( 91 ,)ניצול המחנות, מתנגד, לנוסחה שנקראת "יום השואה". לדידו, כל השנה צריכה להיות בסימן "יום השואה". "עם כל תום תפילה קיבלנו על עצמנו לומר 'שמע ישראל' לזכר אחינו ששת מיליון נספי השואה הי"ד.

    המצרים זכו למה שכל יהודי מבקש אחרי מותו א. לוויה ראויה ב. טבילה במקווה טהרה (ים סוף(     

 ג. שהכסף שהשאירו הלך למקומות טובים...

     ויבקעו המים (יד', כא - '( מובא בחז"ל: 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'. מדוע?  הסביר הרב שלמה לוונשטיין שליט"א: בקריעת ים סוף הים לא נבקע עד שנחשון בן עמינדב קפץ לתוכו ונכנס עוד ועוד עד שהמים הגיעו לו לאף, והוא נשא עיניו ואמר 'הגיעו מים עד נפש' ואז הים נבקע. יוצא מזה שאם האף של נחשון היה גבוה יותר ב-20 ס"מ הייתה מתעכבת בקיעת הים.  וכך הוא בזיווג, ככל שהאף של הבחור או הבחורה גבוה יותר (מגאווה) הזיווג שלהם מתעכב...

כוחו של ויתור (פניני עין חמד עלון 490)

     מיודענו היה בחור צעיר, תלמיד בישיבה ידועה והיה מתמיד גדול. כשהגיע זמנו להינשא מצא ב"ה בחורה יראת שמיים, בעלת מידות טובות, חכמה ונאה ממשפחה טובה והם באו בברית האירוסין. כעבור שבוע וחצי, כאשר ביקרה הבחורה בבית ארוסה חשה בראשה ולא הייתה מרוכזת. היא שאלה אם תוכל לקבל כוס מים וביקשה לנוח מעט. הוריו הביטו זה בזה בדאגה. הבחורה אמרה לארוסה, כי אינה חשה בטוב ומעולם לא הרגישה כך והלה דאג מאוד.

     חודש לאחר האירוסין נפגשה עמו לפי בקשתה ואמרה: "יש לי משהו לספר לך. גילו בראשי את המחלה הנוראה". הבחור חש שהוא עומד להתמוטט, ואז היא הוסיפה: "אבין אם תחליט לבטל את השידוך". "על מה את מדברת?!" , קרא, "ספרי לי , מה אומרים הרופאים". "לא חשוב. תדבר עם הוריך והם יעזרו לך לקבל החלטה נכונה". הבחור חזר לביתו המום והסתגר בחדרו. הוריו חשו , שמשהו אירע לו והחלו לדובבו. "ארוסתי חלתה במחלה!", אמר. האם בכתה, והאב אחז בכתפי בנו. הם עודדוהו והניחוהו לנפשו.

      הוא ישב נסער בחשכה, עד שנרדם. כשהתעורר אמרה אמו: "זה לא נראה לך מוזר, שמיד לאחר האירוסין היא קיבלה את המחלה?!'' - "נפלאות מאיתנו דרכי הגורל", ענה. האם הוסיפה: "כבר בפגישת האירוסין היא נראתה חיוורת. הם ידעו והסתירו". "זה מסביר", המשיך האב, "מדוע הם סגרו איתנו מהר בלי להתמקח". "אבא ואימא", קרא הבחור, "אתם חושבים , שאעזוב אותה במצב הזה?!". "היה כאן מקח טעות", השיב אביו, "אתה מאורס רק חודש. אנחנו רק רוצים בטובתך ".

     הבחור חזר לישיבתו וניסה לשקוע בלימודו ולהתנתק ממועקתו. מדי יום התקשר לשאול בשלום ארוסתו. ערב אחד ענתה אם הארוסה: "מדוע אתה מתקשר, הרי השדכן התקשר בשם הוריך והודיע, שביטלתם את השידוך?!". ''רק לי יש זכות לבטל את השידוך, ואיני מבטלו!'', קרא בהתרגשות. האם נתנה לבתה את הטלפון והבחור אמר: "כעת החלטתי סופית שנתחתן, וביחד נתמודד עם כל הקשיים".

     הוא חזר לביתו והודיע להוריו , שהוא נחוש להינשא לארוסתו. ומיד החל מסע לחצים מצד כל בני משפחתו, שטענו, כי אין להכניס ראש בריא למיטה חולה. הוריו ביקשו , שילך לרב גדול שיכריע כיצד ינהג, ונקבו בשמו של הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. הבחור השיב: "בגלל כבודכם אני מסכים, אבל אל תטענו אחר כך , שאני מסרב לתלמיד חכם".

     לאחר תפילת שחרית אצל הרב עובדיה, נכנסו הורי הבחור לחדרו כדי לספר לו על המקרה. לאחר שיצאו נכנס הבן. הרב עובדיה התעניין באיזו ישיבה הוא לומד והיכן הם אוחזים בלימוד. הבחור השיב, ולאחר מכן אמר לרב את שם ארוסתו והרב בירכה באריכות. ואז פניו קדרו והוא אמר: "אביך תלמיד חכם והוא תולה בך תקוות רבות. כעת הוא שרוי בצער וחש שנפלת בפח". והוסיף: "אתה יודע שאין תוקף הלכתי למסיבת אירוסין?". הבחור אישר. הרב השמיע את הטענה, שמשפחת הארוסה ידעה על מחלתה ולא גילתה. הבחור אמר: "איני סבור כמותם. ייתכן , שחשה ברע אבל לא ידעה". "למה אתה מתעקש?!", הקשה הרב. "היא בחורה טובה ויראת שמיים ובדיוק כמוה רציתי, ואיני מוכן לוותר עליה , רק מפני שחלתה. ''אני חש שהיושב בשמיים בוחן אותי". הרב החזיק את ראש הבחור והקשה שוב. הבחור השיב בבכי ונדהם לראות , שהרב עובדיה בוכה עמו. לאחר מכן הרב נישקו, סטר לו באהבה ואמר: "אתה תתחתן איתה, ו ה' ייתן לכם רפואה שלמה! היא תהיה אישה יראת שמיים ויחד תעמידו דור ישרים מבורך. היא תגמול לך עשרת מונים! ויתקיים בך 'בטח בה לב בעלה'. כעת קרא להוריך".

     הבחור יצא דומע וקרא להוריו. הרב אמר להם: "בנכם יינשא עם ארוסתו ואתם לא תתנגדו". לאחר מכן ציטט גמרא המוכיחה, שבנושא נישואין לא חל כיבוד אב ואם. הוא סיפר להורים: "העמדתי פנים , שאני מתנגד לו ושאלתי שאלות קשות, ונוכחתי , שאכן עליו להתחתן עמה ותהיה להם ברכה". הרב עובדיה החל לחלק לאב עשרות סטירות ונתן את ברכותיו האינסופיות לרפואה שלמה והצלחה בבניין עדי עד. הבחור והוריו יצאו מופתעים ונרגשים.   

      ההורים התנצלו בפני הורי הארוסה על הביטול ויישרו את ההדורים. הארוסה עברה ניתוח בראשה בהצלחה מרובה והחלה להחלים. תקופת האירוסין התארכה לכמעט שנה, ולבסוף נערכו נישואין ברוב פאר והדר על ידי הרב עובדיה, שהתרגשותו ניכרה על פניו וסטירות אהבתו לחתן לא פסקו. הרב בירך את הכלה בבריאות שלמה והוסיף: "החתן שלך לא ויתר עלייך, וכשהיה אצלי עמד במבחן , שהיה קשה יותר מהסמכה לרבנות, ולכן תגמלי לו טובה כל חייך".

     בני הזוג הקימו בית לתפארת והביאו לעולם שמונה ילדים יראי שמיים. האישה נרפאה לגמרי ממחלתה. הבעל למד בכולל ונעשה ר"מ בישיבה חשובה. הם חיתנו את רוב ילדיהם וזכו לנכדים, אבל סיפורם לא תם. לפני תריסר שנים חלה הבעל בטרשת עורקים קשה. רגליו שותקו , והוא ישב על כיסא גלגלים , כשהוא מניע את ראשו ואצבעות ידיו בלבד.

     אשתו התפטרה מעבודתה וטיפלה בו במסירות נפש מופלאה בעזרת בני משפחתם. בכל אירוע משפחתי , הרב עובדיה הגיע ובירך את האישה , שיהיה לה כוח לשאת בעול. כאשר הרב עובדיה נפטר הגיע הבעל ברכב מיוחד ללוויה הענקית, וכאשר ירד והתנהל אחר מיטתו, דמע בעיניו ואמר: "יהי רצון שתמשיך לברך משמיים את כל בית ישראל , כפי שבירכת אותם בחייך. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים". 

חבילה מסתורית (על-פי 'סמרקנד', מאת ר' הלל זלצמן)

     קשים היו חיי היהודים בימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, ובהתקרב חג הפסח –התעצמו הקשיים. האתגר הגדול ביותר הוא, כמובן, אפיית מצה שמורה. בסמרקנד שבאוזבקיסטן התגבשה בשנות מלחמת העולם השנייה קהילה חסידית גדולה, שניהלה חיים יהודיים במחתרת. הם התקבצו ובאו מרחבי ברית-המועצות, ואליהם הצטרפו פליטי מלחמה מפולין וממדינות שכנות.

     אחרי המלחמה הצליחו רבים מהם לצאת מברית-המועצות, אולם משפחות רבות נותרו כלואות מאחורי מסך הברזל. למרות כל הקשיים התעקשו החסידים לקיים את הפסח כהלכתו. הם הצליחו להשיג חיטים שלא נשטפו במים. איתרו טחנת קמח מחוץ לעיר, שהייתה בבעלות ממשלתית, אולם תמורת שוחד הגון ניאות המפעיל לאפשר להם לטחון את הגרגירים ולהפיק קמח מהודר. שעות רבות עמלו לנקות את אבני הרחיים הענקיות מן הקמח שהצטבר בחריציהן. אחד החסידים, שהיה בונה תנורים מקצועי, הביא מבער להשלמת תהליך ההכשרה, ולא נחה דעתם עד שטחנת הקמח הייתה מהודרת לפי כל החומרות. אפיית המצות הייתה מסכת לעצמה. המאפיות נבנו בבתים פרטיים, ונדרשה יצירתיות כדי לעמוד בדרישות ההלכתיות המחמירות. בכל שנה הצליחו החסידים לייצר כמות מצומצמת של מצות, והן נאכלו בחרדת קודש. אחד החסידים המבוגרים טען שיש להעדיף בחלוקת המצות את הצעירים, על-פי דברי הזוהר שמצה היא 'מאכל האמונה', ומן הראוי שהצעירים יאכלו את המצות, כדי להנחיל את ערכי האמונה לדור הבא...

     שנה אחת, אחרי שכל ההכנות לפסח עברו בשלום, אירעה תקרית בלתי-צפויה, שהייתה קרובה לסבך את החסידים בצרות צרורות. הכול החל כאשר החסידים קבעו לקיים תפילות במניין בביתו של ר' רפאל חודידייטוב, חסיד מקומי. זה כבר היה אחרי מותו של הצורר סטאלין. רדיפות הדת פחתו במקצת, ואולם התכנסות דתית עדיין הייתה סכנה גדולה. לצורך התפילות נדרש ספר תורה, ומאחר שבכל פעם התקיים המניין בבית אחר, נאלצו החסידים לטלטל את ספר התורה. כל העברה הייתה מלוּוה חשש, שמא יבחין אי-מי בספר וילשין לשלטונות. ר' רפאל יצא לדרך כדי להביא את ספר התורה לביתו. הוא בא לבית שבו הוחזק הספר, עטף אותו בשמיכה, כדי להסתירו מעיני העוברים והשבים, ועצר מונית כדי להוביל את הספר לביתו. כאשר הגיע לכתובת מגוריו ירד מן המונית, ולא הבחין באחת השכנות שבדיוק עמדה בחצר וראתה את החבילה המוזרה שבידיו. חשדהּ התעורר. צורת החבילה נראתה בעיניה כגופת ילד. מוטות עצי החיים של ספר התורה נדמו בעיניה לשתי רגליים. סיפורי עלילות הדם מן העבר צפו בזיכרונה. זה ודאי ילד נוצרי שהיהודים הרגו כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות, חשבה בבעתה. היא מיהרה להזעיק את המשטרה ודיווחה על חשדהּ. ר' רפאל חודידייטוב לא ידע מאומה מכל ההמולה. הוא נכנס לביתו והניח את ספר התורה בארון הזכוכית שבסלון הבית. פתאום התפרצו אל חצר הבית בלשים בבגדים אזרחיים, ואליהם התלוותה הגויה המלשינה. הם ראו את בנו של ר' רפאל, ושאלו אותו היכן הזקן שנכנס אל הבית זה עתה. הבן חשש שאביו שרוי בסכנה, ומיהר להיכנס ולהזהירו שיימלט על נפשו. אלא שהשוטרים הקדימו אותו ונכנסו עמו אל הבית. הגויה זיהתה מיד את החשוד, והשוטרים עצרו את ר' רפאל והחלו לעשות חיפוש בבית. "מה אתם מחפשים?", שאל בחרדה, אולם הללו לא השיבו לו דבר אלא הוסיפו להפוך את תכולת הבית בחיפושים אחרי ה 'גופה'. פתאום הבחינה הגויה בחבילה החשודה המונחת בארון הזכוכית. "הנה, זה כאן!", קראה בהתרגשות והצביעה לעבר הארון. השוטרים נטלו בזהירות את החבילה ואט-אט החלו לפתוח אותה. למרבה הפתעתם לא גופה ולא ילד נגלו לנגד עיניהם, אלא יריעת קלף...

     המתח הופר באחת. ר' רפאל הסביר לשוטרים שהיום חל יום השנה לפטירת אביו, ואצל יהודים נהוג לקרוא ביום הזה מתוך ספר תורה. עדיין היה חשש מפני תגובתם, אך השוטרים העדיפו שלא להתעסק עם יהודי זקן זה ועזבו אותו לנפשו, נבוכים מחשד השווא ומההתפרצות המיותרת לביתו. בנו של ר' רפאל החליט לנצל את ההזדמנות, והחל לגעור בשוטרים ולנזוף בהם על הבהלה שגרמו לאביו. "יש לי קשרים עם ראש העיר, ומיד אתקשר אליו ואדאג שיפטר אתכם", איים עליהם. השוטרים נבהלו. הם החלו להצטדק, והסבירו שבאו בעקבות קריאת השכנה. הם ביקשו את סליחת בני הבית, ועזבו מיד את המקום.

     גם החסידים למדו לקח מן הסיפור. בכאב רב נאלצו לנסר את עצי החיים, כדי שהללו יבלטו פחות, אף שהדבר הִקשה את ביצוע ה 'הגבהה' של הספר אחרי הקריאה. בהעברות הבאות אף הקפידו לעטוף את הספר באופן שייראה כילד חי עטוף בשמיכה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/