אומר הרמב"ן:
מאחר ואי אפשר להזכיר בתורה את כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני
הישוב והמדינות כולם, הוסיפה התורה ציווי כללי, שיעשה האדם את הטוב והישר בכל דבר
ואפילו בדרך של ויתור, פשרה ולפנים משורת הדין (על פי הרמב"ן, שם(, למען
השלום )רבנו בחיי, שם(.
אל
תיקחו שום דבר ואף אחד כמובן מאליו. לא חבר, לא בן או בת זוג, לא עבודה, לא משהו
שאתם כבר יודעים. במיוחד אל תיקחו את האמונה כדבר מובן מאליו.
בפירוש הרוקח עה"ת (פ' תצוה) כתב: "ושלש מאות פעמים הוזכר אהרן
בואלה שמות ובויקרא וגם בוידבר ה' אל משה במדבר סיני וכו', ואם היו שלוש מאות כוהנים
עומדים בהר הזיתים, והיו אומרים ברכת כוהנים היה בא משיח.
הכול יכול לקרות. אי אפשר להתכונן לקראת הכול. חיו את חייכם.
. השגחה פרטית ברכבת תחתית .(שמעתי מר' משה קליין(
שנים רבות חלפו מאז. ניצנים ראשונים נראו בהתהוותן של קהילות חרדיות בעיר ניו
יורק. חיים יהודיים בארה"ב, במרקם שאנו מכירים אותו היום, עדיין לא תססו, הכול
היה שונה בתכלית. אותם ימים, ניתן היה להשיג בשר כשר למהדרין באטליזים ספורים, אשר
נוהלו על ידי יהודים אורתודוקסים. גם בימינו, היינו שמחים לו נמצא לנו האטליז
הטוב, הכשר והאמין – מקום בו
יכול לתת אמון גם היהודי המחמיר ביותר, מקום המנוהל בידי יהודי ירא שמים. ואם
בימינו כה שכיחות ההונאות בתחום זה, הרי באותם ימים הייתה המלאכה קלה אלפי מונים. משה
קליין, יהודי ניו יורקי, החליט, אם כן, לפתוח חנות
לממכר בשר. את חנותו כינה בשם "כשר מהדרין". על פי רוב, דרוש
פרק זמן על מנת שחנות חדשה תתבסס בקהילה, אך חברי הקהילה החרדית של רובע קווינס
הבינו עד מהרה כי ניתן לסמוך על חנות זו ועל בעליה. תוך זמן קצר, החלו להתקבל
בחנותו של ר' משה הזמנות
למשלוחי בשר מאזורים נוספים, כמו ה"לואר איסט סייד" ובורו- פארק, וקהל לקוחותיה הקבועים של החנות הלך וגדל בהתמדה.
חרף זאת, אין זה קל לנהל אטליז בימים קשים. עבור משפחת קליין, מספר הקונים ההולך
הגדל, היה כרוך גם בעמל רב. על רקע זאת, היווה אובדנו של הארנק –
אודותיו תקראו בשורות הבאות – מכה כה קשה.
שתי משרות היו מנת חלקה של הגברת קליין. בבקרים שימשה כמזכירה למחנך הנערץ הרב
אליאס שוורץ בישיבת 'תורת אמת' בברוקלין; משם, בשעת אחר-צהריים מוקדמת, הייתה עושה
את דרכה ברכבת התחתית לרובע קווינס, אל חנות הבשר "כשר מהדרין" אשר בבעלותם, שם הייתה אחראית על ניהול
החשבונות. בין תפקידיה, היה עליה לאסוף את הפדיון היומי – מזומנים והמחאות – לקחת
אותו הביתה ולהצפינו במקום בטוח. למחרת,
בדרכה מהישיבה אל חנות הבשר , נהגה
להפקיד את הכסף בסניף הבנק. לא אחת, הצטבר הפדיון היומי לכדי סכום נכבד. גברת
קליין הקפידה להחזיק אותו בארנקה, המוטמן עמוק בתיק-הכתף שלה, ולא
להסיח דעת ממנו.
שמה של החנות הלך לפניה, תודות להכשר המהודר ולשירות המסור והמהימן שהיא מעניקה
ללקוחותיה החרדיים. ב"ה , הברכה שרתה
בעסקים. "אותו בוקר, שבו יצאה אשתי מהבית, צפו החזאים מזג- אוויר קשה", מספר מיסטר קליין. "היה זה שיאו
של החורף: הכל היה אפור, ועננים כבדים העיבו על השמיים, מבשרים על גשם זלעפות
העתיד לרדת בכל רגע. גם מי שהצטייד במטרייה, צפוי היה לשוב הביתה נוטף מים. אשתי
הקפידה להתלבש היטב, ולהתעטף במעיל גשם וצעיף. היא לא שכחה ליטול עמה את המטרייה".
שעות הבוקר בישיבה, עברו עליה ללא אירוע חריג, ואחר-הצהריים יצאה גברת קליין כדרכה
אל תחנת הרכבת התחתית. יכולים אתם לשער בנפשכם את חווית הנסיעה ברכבת ביום סגרירי
שכזה: קרונות מחוממים, עמוסים לעייפה בנוסעים מכורבלים. החלונות מוגפים היטב,
כהגנה מפני משב-רוח מקפיא עצמות; תנאים מתאימים למדי לשקיעה בנמנום, על רקע תנודות
הרכבת הנוסעת. בעוד הרכבת מיטלטלת וגונחת על-גבי הפסים, נעצמו עיניה של גברת
קליין, וראשה החל להתנודד בקצב טלטול הקרון . אותו 'חוש שישי', המאותת לנוסע הקבוע כי הוא
קרב לתחנה בה עליו לרדת, הוא אשר העיר את גברת קליין דקות ספורות לפני הגיעה
לתחנה; בהיותה מטושטשת קמעה מן התנומה, מיהרה ליטול בידה את המטרייה, ואויה, היא
שכחה לחלוטין מקיומו של התיק היקר. הכרטיסן הכריז על התחנה הבאה, דלתות הקרונות נפתחו לרווחה,
וזרם גועש של אנשים נפלט אל הרציף, נושא עמו את הגברת קליין, עדיין אוחזת בחוזקה
במטרייתה, מבלי שתבחין כי ארנקה נותר מאחור. רק לאחר שהרכבת החלה לעזוב מן התחנה
בשריקה ושקשוק גלגלים, הכתה בה לפתע ההכרה כי דבר מה חשוב מאוד חסר לה . "אוי, לא!" קראה באימה. "אינני
מאמינה! השארתי את הארנק ברכבת!" כצפוי, איש מבין הניו-יורקים אשר חלפו באותה
עת על פניה לא נענה למצוקתה של האישה הזרה. אף לא איש האט את קצב צעדיו. ובכן, מה
עליה לעשות כעת? מה היא יכולה לעשות כעת? עלי לעצור את הרכבת, אמרה לעצמה נחושות. היא הבחינה
במשרד קטן על קצה הרציף, והחישה את צעדיה לעבר התא בעל דפנות הזכוכית, מתפללת
בליבה לפגוש מאן דהוא בעל סמכות ויוזמה. אגרופה הלם
בכוח על הדלת. " עליך לעצור את הרכבת בדחיפות", קראה אל העובד שפתח את
הדלת באי-רצון מופגן. " גברתי", השיב לה בנימה קלילה, "איננו נוהגים לעצור
את הרכבת, אלא אם כן מדובר במקרה חירום. האם תוכלי להגדיר את המקרה שלך כמצב חירום
של ממש, אבל ממש?" גברת קליין הבחינה בתג המוצמד על דש חולצתו,
עליו הופיע שמו – 'אד או'מאלי' . "מיסטר או'מאלי", פנתה אליו נסערת,
"זהו באמת מקרה חירום, לכל הפחות עבורי. השארתי
את ארנקי ברכבת לפני דקות ספורות, ונמצא בו סכום כסף מאוד גדול. חייבת
אני להשיג אותו! אם לא תעצור את הרכבת מיד, לעולם לא אזכה לראות אותו ! אנא, מיסטר או'מאלי, נסה ליצור קשר עם נהג
הרכבת ובקש נא מאנשי התחנה הבאה לעכב אותה!" נימת
הדחיפות בקולה עוררה אותו מאדישותו, והוא שב ונכנס אל הביתן , והשתמש במכשיר הקשר כדי לקרוא לכרטיסן,
הנוסע ברכבת אשר זה-עתה עזבה את התחנה. גברת קליין המתינה בקוצר-רוח. בסתר ליבה
ידעה כי הסיכויים למצוא את ארנקה שואפים לאפס. האומנם יש תקווה שארנק ללא בעלים
יישאר נטוש יותר מדקה תמימה בתוך רכבת עמוסת נוסעים ? ואכן, כך היה. כאשר עצרו לבסוף את הרכבת
וערכו בה חיפוש – שלוש תחנות בהמשך הדרך – התברר כי הארנק נעלם, אבד
לנצח בג'ונגל של ניו יורק.
נסערת ונואשת עזבה גברת קליין את תחנת הרכבת, חולשה תקפה אותה. סכום כה גדול היה
בארנק! היה בו סך המשכורות של עובדי החנות, עם רוב הפדיון של אותו שבוע. כל הכסף,
עליו עמלו בזיעת אפם, נעלם ואיננו, והכול ברגע אחד של חוסר שימת-לב! מצפונה הכה בה,
ואפרורית היום שיקפה את מצב-רוחה הקודר. כיצד יכולה הייתה היא – דווקא היא – להיות
כה פזיזה? תמיד השתדלה להיות זהירה ומחושבת כל-כך! תקלה מעין זו לא אירעה לה מעולם. לפניה
יכלה להבחין בגגון הסוכך על חנותם. אין ספק, ל 'בוס' שלה ממתינה הפתעה בלתי נעימה.
היא הדפה בזהירות את דלת החנות ונכנסה פנימה לתוך האטליז. משטחי העבודה המתכתיים
בהקו בניקיונם, והמקררים הפתוחים בעלי דלתות הזכוכית נצצו, נועצים בה,
כביכול, מבט אדיש ומנוכר. נדמה היה שהם מטיחים בה אשמה ללא-קול, "נכשלת, לא
ניתן לסמוך עלייך".
בעלה יצא ממשרדו בחלקה
הפנימי של החנות, בידו ערימת טפסי הזמנה. יום חמישי היה, והוא עמד לצאת לסיבוב
חלוקת משלוחים. הוא רק המתין לבואה, תוהה מדוע היא מתמהמהת כן, הגעתי מאוחר היום", הודתה ופרצה בבכי. " מה
קרה?" שאל בדאגה כנה. היא סיפרה לו את סיפורה העגום, מתייפחת תוך-כדי דיבור. " אין
בכך כל ספק, אשתי היקרה, הכול באשערט, הכול משמיים", הגיב מייד. " הייתה
זו יד ה', הכסף צריך היה להילקח מאתנו, ולכן נלקח. הינך אישה מהימנה ואחראית; ברי
לי כי לא הייתה כאן כל רשלנות מצידך. יכול היה דבר זה לקרות לכל אחד". כך
דיבר על ליבה בקול שקט , עד שנחה
דעתה . היה עליו
לצאת, הן ערב שבת, ועליו עוד מוטלים משלוחים רבים. הוא נופף בידו לשלום ויצא מן
החנות, בדרכו לסיבוב החלוקה.
גברת קליין נותרה
מדוכדכת ומודאגת. בטוחה הייתה כי בעלה מאוכזב ממנה, וכי מילותיו השקטות אינן אלא
כיסוי לרגשותיו האמיתיים. לא היה לה ספק בכך: לעולם
לא ייתן בה עוד אמון! בייאושה, גמלה בליבה החלטה להתקשר לרבו של בעלה, לספר לו את קורותיה
ולהתייעץ עמו, מה ביכולתה לעשות כדי לתקן את המעשה האומלל. הרב
הטה אוזן לסיפורה בסבלנות ובאדיבות, כתמיד. מכיר הוא היטב את ר' משה, כך אמר לה, והוא בטוח כי כנים דבריו. הוא יעץ לה
שלא לשקוע במחשבות נוגות על האבידה. בעלה, ר' משה, הינו מאותם אנשים החיים לאור
האמונה כי הכול – ובפרט ענייני הפרנסה – מיד השם. גברת קליין השיבה את שפופרת
הטלפון למקומה בתחושת הקלה. בינתיים, היה ר' משה טרוד בחלוקת משלוחים ללקוחותיו. תחושה
עמומה של מועקה ליוותה אותו, בידיעה כי זה-עתה ירד לטמיון סכום כסף כה גדול, אך
הוא עשה כמיטב יכולתו להדוף ולהסיט את המחשבות השליליות מתוך ראשו. מזונותיו של
אדם קצובים לו בכל שנה מחדש, בראש השנה. יהיה מה
שיהיה... חרף כל זאת, לא הקרין אותה שמחת חיים שאפיינה אותו. כרגיל , נהג להתלוצץ קלות עם לקוחותיו, לתבל את
דבריו בסיפור משעשע וכדומה. באותו יום, הסתפק במשפטים קצרים של "כן" ו"לא". אך
כאשר הגיע לבית משפחת פרידמן... גברת פרידמן פתחה את הדלת, ומר קליין נכנס פנימה, נושא על
כתפו חבילת ענק של עופות ובשר בקר. היא הציעה לו כוס שתייה, והוא נעתר בתודה.
בעודו מבקש מקום לשבת, צד מבטו תיק מוכר מאוד, שהיה
מונח על השולחן. בהגיונו הקר, סירב
להאמין למראה עיניו. כמובן, ייתכן בהחלט שלגברת פרידמן תיק דומה לזה של אשתו. אך
לא! התיק היה זהה לחלוטין, כולל השריטות סביב מסגרת המתכת שהקיפה אותו! הדבר היה בעיניו
בלתי סביר בעליל. הייתכן ?
"יודעת
את, גברת פרידמן", פתח ואמר,
" מוזר מאוד, תיק
זה זהה לגמרי לתיק שאיבדה אשתי היום אחר-הצהריים !" "האומנם, מיסטר קליין! הרשה לי לספר לך את
סיפורו של התיק. יענקי, מזוג נא לאורח שלנו כוס מיץ נוספת...
המפגש שלי עם תיק
זה היה יוצא דופן למדי, והוא אירע ממש היום אחר-הצהריים" . "יודע אני", קטע את דבריה. "זהו
הדבר אשר מנסה אני לומר לך!"
" אנא, הנח לי
לספר את הדברים בקצב שלי", המשיכה גברת פרידמן. " היום
אחר-הצהריים ישבתי על מקומי בקרון הרכבת התחתית, בדרכי הביתה, וציינתי
לעצמי עד כמה חדגוני היה היום שעבר. הרכבת עצרה בתחנה ואנשים רבים ירדו ממנה. כעת,
התפנו מקומות ישיבה בקרון, ואני בחרתי להתיישב במקום ריק סמוך לחלון. לפתע, נפל
מבטי על דמותו של בחור שחרחר, ובידו תיק של אישה! הדבר
נראה לי משונה ביותר. וחשוד למדי! נדמה היה
לי כי הבחור נבוך, ואולי דרוך. מיהרתי להסיט את מבטי ממנו, ואף החלטתי לדון אותו לכף זכות.
שמא קנה את התיק מתנה לאמו?...
" הוא הבחין
במבטי, וניגש אליי. מודה אני ומתוודה שעלה בי חשש מה, אך ניסיתי להעמיד פנים
נעימות. "' סליחה, גברת,' פנה אלי . "'כן,' עניתי'בדיוק
לפני שהתיישבת כאן, ישבה כאן אישה שנראתה בדיוק כמוך. כלומר,
היא הייתה לבושה כמוך, המבינה את את כוונתי?' הבטחתי לו שאני מבינה בדיוק למה
כוונתו . "'בכל אופן,'
המשיך הצעיר, 'הגברת ההיא נטלה את המטרייה שלה וירדה מהרכבת, אך
כפי הנראה שכחה את תיקה, כי הוא נשאר על מקומה כשיצאה הרכבת מהתחנה. "' ואז,'
אמר בהיסוס, 'ברגע שראיתי את התיק מונח שם, ברור היה לי שכדאי לקחת אותו מיד, בטרם
יחטוף אותו מישהו אחר! אך כעת... אני מתלבט מה עלי לעשות. ראשי
אומר לי לקחת את הכסף ולמסור אותו לאמי, אך מצפוני אומר לי שעלי להחזיר אותו
לבעליו. יודע אני, שאם אמשיך להחזיק בו, ראשי לא ייתן לי מנוח. אני
חושב שאתן לך אותו, כדי שתדאגי לכך שזה יגיע בחזרה לאישה ההיא, שנראית בדיוק כמוך.
ועוד דבר', הוסיף ואמר. 'אנא קחי את השם שלי ואת מספר הטלפון. אם יהיה איזשהו פרס,
תוכלי להתקשר אלי'.
הוא שרבט את שמו ואת מספר הטלפון שלו על פיסת נייר ומסר לי אותה, יחד עם התיק. " נו!
ומה יכולתי לומר לו, אחרי נאום כה ארוך? כמובן שהודיתי לו על ישרותו והסכמתי לקחת
את התיק. הרי הוא לפניך. מחכה אני לבעלי שיחזור הביתה, בטרם אבדוק את תכולתו כדי לברר
מיהי אשר איבדה אותו". מר קליין הקשיב בקוצר-רוח, מחכה להזדמנות להשלים את חלקו
בסיפור "
אין
צורך להמתין לשובו של בעלך", אמר לה. "יכול אני לומר לך בדיוק מהי
תכולתו. תמצאי שם את כרטיסי האשראי של אשתי , תמונה שלנו מיום הנישואין, וכל הכסף שהיא
עמדה להפקיד בבנק היום אחר- הצהריים; קרוב לוודאי שנמצא שם גם טופס ההפקדה, ובו רשומים
כל הפרטים. אנו שיערנו שהתיק והכסף אבדו לנו לנצח..."
גברת פרידמן התקשרה מיד לבעלה וסיפרה לו את פרטי המעשה . "אם ר' משה אומר לך שזהו התיק של אשתו, יכולה את להאמין לו. פתחי
את התיק, ותיווכחי בעצמך". כמובן, הכול היה שם, בדיוק כפי שתיאר זאת משה קליין. מר קליין התרגש
עד מאוד, ואפוף בתחושה של הכרת הטוב לבורא יתברך, התקשר
לאשתו וסיפר לה את כל מהלך העניינים.
באותו ערב, בשעה
מאוחרת יותר, יצא מר קליין למשלוח נוסף – אל בחור צעיר אחד שהצליח להתגבר על יצרו
ולנהוג כפי שעליו לנהוג. ר' משה העניק לו פרס כספי גדול, והבטיח לו כי עד אחרית
ימיו יזכור אותו לטובה
החוויה היהודית
