אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ח

אמונה, תקווה, אהבה ותובנה הן ההישגים הגבוהים ביותר של המאמץ האנושי."(קרל יונג)

"אם יום " – זה יום כפור, "או יומיים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקם כי כספו הוא" – לא תתקבל תפלתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש...

    "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה שאתה זרקת הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".

בתורה יש שני חלקים, חלק שלומדים וחלק שעושים, כלל ישראל קבלו בין את הנעשה דהיינו חלק מצוות העשייה, ובין את הנשמע דהיינו החלק שלומדים, וכן יש מצוות שזה לעובדי האדמה וזה חלק הנעשה התלוי במעשה ובעבודה, ויש מצוות שהכוהנים עושים וזה העבודה בבית המקדש, ואלו המצוות אין באפשרות כל אדם כגון אלו שאינם כוהנים, והם מקיימים המצוות הללו ע"י הלימוד שנקרא נשמע.

הנעליים ביד (ענף עץ אבות פ"א משנה ו')

    מעשה שהיה בימי הגר"א בשנת ה תקל"ו, שאז מלך בפולניה המלך פוניאטובסקי, והקראים פנו אליו בתזכיר לאמור, כי רק הקראים הם היהודים האמיתיים בני דת משה, והם שקבלו את התורה מסיני על ידו, והנה באו היהודים הרבניים שהם כמו ערב רב, והתיימרו לומר שהם קבלו את התורה, וזייפו אותה בפירושים לא נכונים... ובקשו מהמלך להזמין לשם ויכוח את נציג הרבנים שיתווכח עם נציג הקראים, כדי שיתברר הדבר בפני המלך מי הם היהודים האמיתיים, המלך פקד על היהודים הרבנים לשלוח נציג שלהם לארמונו ביום השבת כדי להתווכח עם נציג הקראים.

    הגר"א הציע שהנציג יהיה השתדלן מפינסק, רבי יהודה לייב מייטוס, אשר עם גדולתו בתורה היה פיקח וממולח ובקי בשפה הפולנית, ולפני מלכים יתייצב, ואף האצילים הפולנים היו מתייחסים אליו בכבוד ובאהבה, בתחילה סירב רבי יהודה להיות השליח אל המלך, אך לבסוף נתרצה לזאת... באותה שבת השכים רבי יהודה לייב לקום עם עלות השחר, התפלל שחרית, וקרא כמה מזמורי תהילים בהשתפכות הנפש שיזכה לנצח את הקראים, לאחר שקידש וסעד את ליבו, יצא בשמחה לארמון המלך, ובליבו עוז ותעצומות, אמונה ובטחון בה' יתברך נותן התורה שיצליח אותו בדרכו, והנה בהגיעו אל פרוזדור הארמון, פגש שם את "החכם" הקראי כשהוא עומד וממתין לתורו, והוא נתייצב מאחוריו , ואז היה נהוג להיכנס לטרקלין המלך בלי נעליים, אלא רק בגרביים, ולכן כשניתנה הפקודה מהמלך שעליהם להיכנס לטרקלין, שלפו כולם את נעליהם, ורבי יהודה מתוך חרדה והתפעלות מאימת המלך לא השאיר את נעליו בפרוזדור, אלא נכנס אל הארמון כשהוא מחזיק את נעליו בידיו ..

והמלך היה יושב על כסאו ומסביבו כל שריו היושבים ראשונה במלכות, על שולחנו של המלך היה מונח כתב הפלסטר שהמציאו הקראים למלך, והתחיל החכם הקראי לקטרג על הנציג רבי יהודה לייב, באומרו: ראה נא אדוני המלך, ראה את עזותם וחוצפתם של היהודים הרבניים, הבט אל נציגם שנכנס לכאן ונעליו בידו, כאילו הוא מטיל חשד בפקידי חצר המלוכה שהם גנבים, ולכן חשש להשאיר את נעליו בפרוזדור, והביא אותן בידיו לאולם המשפט של המלך! נשא המלך את עיניו וראה שאכן נציג היהודים הרבניים עומד ונעליו בידו, תדהמה אחזה במלך בראותו זאת, גם רבי יהודה לייב הופתע לרגע, אך מיד התעשת ואמר: אדוני המלך, מסורת היא בידינו כי כאשר נגלה ה' אל משה על יד הסנה, ואמר לו: של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, עשה משה כציווי ה' יתברך אליו, אך כשחזר אחר כך לאחריו חיפש את נעליו ולא מצא אותן, כי הקראים שהיו באותו מעמד גנבו את נעליו, ומאז כשאני נפגש עם הקראים, אני שומר על הנעליים שלי מפני הגנבים האלה! ולכן אני מחזיק אותם בידי. ויען החכם הקראי, ויאמר: זהו שקר גס! והלא ההיסטוריה מאשרת כי כת הקראים לא הייתה אז בעולם , ורק נוסדה לפני כאלף שנה בימי ענן, ואם כן איך אפשר להאשים את הקראים בגניבת נעליו של משה?! צחק המלך, ואמר: מספיק, הויכוח אך למותר, כיון שאתה מאשר שכת הקראים נוסדה אלפי שנים אחר שקיבל משה את התורה מהר סיני, ואם כן כל כתב הפלסתר שלכם כלפי היהודים הרבניים הינו בשקר יסודו...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ו

     המעשה הטוב שאתה עושה היום, עשוי להועיל או לך למישהו שאתה אוהב בזמן הכי פחות צפוי.

     המציאות היא יותר טובה מהדיווח.

     ''ויקחו אליך פרה אדומה" (יט, ב(  - נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים,  אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה . )על התורה(

     ומצינו במדרש (כלה רבתי ג') "כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם. ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום,  הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (פרקי השלום סוף דרך ארץ זוטא(.

     זה לא בחירה לחיות , זו זכות להיות חיים.

     תורה - דורשת התמסרות לדבר שמבינים. תפילה - דורשת התמסרות אל מעל השכל וההבנה. הלומד תורה מרגיש כתלמיד בפני רבו. העומד בתפילה מרגיש כבן אצל אביו. )היום יום(

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" [טו, לח]. ציצית במסירות נפש.  (נצוצות (

     מתוך תלמידיו הרבים של הגאון רבי אליהו מוילנא, בלטו שניים: היו אלו האחים רבי משה ורבי יצחק אשכנזי.  שניהם נודעו כבחירי תלמידיו של ה'גאון', ור' משה אף התפרנס בזכות הספר אותו חיבר, 'ברית עולם', שנודע כספר עמוק בחכמת הקבלה.

     ביום מן הימים, החליט ר' משה כי יקבל עליו הלכה כלשהי, אותה יקפיד לקיים בכל עת ובכל מצב, לכל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם המחיר לכך יהא כרוך במסירות נפש. לאחר מחשבה, גמר בדעתו כי ההלכה שהוא מקבל על עצמו שלא ללכת ד' אמות בלא ציצית, וכפי המוזכר בגמ' 'אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית. יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא ולא נחית '... מאז, הקפיד שלא להתהלך רגע אחד ללא ציצית, והציצית – מהודרת תהיה בתכלית ההידור. ממון רב שהשקיע במצווה זו, ואף כאשר נדרשו לכך מאמצים רבים – לא הביט כלל על הקושי שבדבר. הדברים הגיעו לשיא, כאשר נאלץ למסור לשם כך את כל כספו, והוא עשה זאת בשמחה וללא כל פקפוק. וכך היה המעשה:

     היה זה כאשר ר' משה עשה את דרכו לביתו, לאחר ששב מן הכפר שבו שימש כמלמד. הפעם האחרונה שבה עשה את הדרך הלזו, היתה לפני חצי שנה. אז היו פניו מועדות לכפר, ומאז ועד עתה במשך כל התקופה לא פקד את ביתו ואת בני משפחתו. השמש עמדה ברום השמים, זמן 'מנחה גדולה' הגיע. הורה אפוא לעגלון כי יעצור את הסוסים ממרוצם, והוא נעמד בצידי הדרך לתפילת מנחה. עודו עומד בתפילה, גופו מתנועע בלהט, והנה נתפסו ציציותיו בענפי אילן. הניסיון לחלץ את חוטי הציצית המסובכים מן העץ לא עלה יפה. אחד החוטים נותר מסובך בין הענפים ונתלש מחבריו. ר' משה החניק זעקה שעמדה להיפלט מפיו. מחשבות רבות חלפו במוחו, אך הוא ידע: ללא ציצית כשרה – אין הוא זז מכאן ולו כדי צעד. אמת, המקום בו הוא עומד נחשב כמקום סכנה, ואף בלא ציצית הוא רשאי להסתלק משם – אך הוא לא יקל ראש לרגע במצווה שקיבל על עצמו, ואשר לקיומה מוכן הוא למסור את כל מאודו ואף את נפשו.  לכן פנה אל העגלון, הנפש החיה היחידה מלבדו בכל האזור: "ראה, ציצית טליתי נפסקה, ועתה איני יכול לזוז מן המקום. אולי תואיל להיכנס לעיירה הקרובה, והבא לי משם 'טלית קטן' שציציותיה כשרות ?" העגלון מילא את פיו בצחוק: 'ירדת מדעתך?' שאל בלעג 'לחזור מרחק של שעתיים והכל בכדי להביא טלית בד?  עלה על העגלה וסע לביתך, שם תוכל להתעטף בטליתות רבות ככל שתאווה נפשך...'  חילופי הדברים נמשכו עוד זמן רב, עדי פקעה סבלנותו של העגלון והוא איים להמשיך בדרכו בגפו. סוף דבר, לאחר התמקחויות ושידולים, מסר ר' משה לעגלון את צרור כספו, וזאת כדי שהלה יאות להביא עמו מהעיירה הקרובה טלית חדשה. הצרור, אגב, הכיל את כל כספו של ר' משה. המשכורת אותה קיבל בעד עבודתו משך כל מחצית השנה האחרונה, ואשר בה התכוון להאכיל את ילדיו ובני ביתו בכל התקופה הבאה... העגלון, מופתע מהסכום העצום המונח בחיקו, ואשר אותו לא ישתכר גם במאמץ של חודשי עבודה רצופים, לא ידע את נפשו משמחה: סכום כה גדול, והכל בשל חומרה טיפשית ובלתי מוסברת. מימיו לא נתקל בחסר דעה שכזה,  שימסור לו את כל כספו תמורת שליחות קלה שכזו... מסתבר שהסוסים בהם נהג, טובים היו ממנו. שכן לאחר מחשבה נמלך העגלון בלבו והחליט לוותר על כל הטירחה. מוטב יעשה דרכו לביתו, והיהודי ישאר במקום לבדו, אלא אם כן יחליט בסופו של דבר ללכת גם בלא טלית כשרה.  וכך נותר ר' משה במקום עד הערב, את הלילה עשה במקומו תחת האילן שבצד הדרך, אך הוא לא חשב לרגע ליסוג מהחלטתו: זו ההלכה שקיבל על עצמו, ולמענה הוא מוכן אף למסור את נפשו.

     יום חלף וגם יומיים, האוכל המועט שבצקלונו תם, וכמעט שכלתה נשמתו. ביום השלישי חלפו לידו עגלה ובה יהודים הנוסעים לוילנא, בשארית כוחותיו קרא להם ר' משה לעצור, והם עצרו תחתם בבהלה . חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ללא ניע. נוסעים חששו שמא אירע לו דבר מה. ירדו מן העגלה, הביטו בו אולי נחבל או קפא, אך לא: 'טלית כשרה', זו היתה בקשתו היחידה של האיש.  אחד הנוסעים פתח את קישורי תרמילו, שלף מתוכה ציצית כשרה שהניחה את דעתו של ההלך. ר' משה לבש את הטלית לגופו, וניאות לעלות על העגלה הנוסעת לעירו.  לאשתו, שציפתה בכליון עיניים למשכורתו של בעלה אחר ששה חודשי היעדרות, לא גילה ר' משה דבר מכל שאירע. ' נגנב' הסכים לומר, ולא יסף. וזו היתה אכן האמת לאמיתה...

     שנים אחדות חלפו, ולר' משה הגיעה הידיעה המעציבה: אחיו, ר' יצחק, חולה אנוש והוא עושה את שעותיו האחרונות בעולם הזה. מיד אץ ר' משה לאתר עגלה, שתביאהו חיש מהר לביתו של אחיו. בהגיעו, כבר שהו אנשי 'החברא קדישא' לצד מיטת החולה, שנראה כבר מינן לכל עניין. פרט לנשימותיו החלושות , לא נראה כל קשר בינו לבין החיים. ר' משה עמד למראשותיו רגע ושניים, לאחר מכן פנה לסובבים בבקשה כי יצאו מן החדר. הבקשה, המוזרה אמנם, התקבלה. אנשי החברא קדישא, התלמידים ובני המשפחה יצאו מן החדר,  תמהים מה מבקש האח לומר לחולה ברגעיו האחרונים.  אולם, הם טעו בהערכתם. ר' משה לא פנה כלל לאחיו החולה, כי אם פנה לקרן זווית והתייפח בתפילה: "ריבונו של עולם", זעק במר, "הורית בתורתך על מצוות ציצית, ואני קיימתיה כהלכתה בכל מאודי ובכל נפשי: מסרתי את כל כספי כדי לקיימה, אף שידעתי כי בכך גוזר אני עלי ועל משפחתי חיי רעב. כמעט ומסרתי עליה את נפשי, כאשר כפסע היה ביני ובין מיתה ברעב ובצמא על אם הדרך" . ר' משה השתהה רגע, אחר המשיך: "מצווה נוספת יש בתורתך, 'מבשרך אל תתעלם'. הריני מוסר אפוא את שכר המצווה לאחי, תעמוד מצווה זו שקיימתיה במסירות נפש, לזכותו, ותשלח לו רפואה שלמה מן השמיים" . בסיימו לא השתהה רגע נוסף בחדר. הדלת נפתחה, ר' משה חש החוצה ולבני המשפחה שנכנסו התגלתה עובדה מפליאה: פניו של החולה העלו סומק, אגלי זיעה השתקפו על מצחו הקודח ועיניו נפקחו לרווחה. " מים" זעקו אלו, "הביאו את הרופא", זעקו אחרים. בחסות ההמולה חמק ר' משה מן הבית, כשאיש לא שואלו מה חולל ברגעים הספורים בהם שהה בחדר...

     כעבור ימים אחדים קם ר' יצחק ממיטת חוליו, בריא ושלם ללא זכר ממחלתו. מאז חי חמש עשרה שנים נוספות,  בהן לא נזקק לפקוד את חדרו של הרופא ולוא פעם אחת. בזכות מצוות ציצית שאחיו הקדוש מסר את נפשו עליה... 

ברוך שומר הבטחתו (פניני בית לוי, גליון 334)

     אומרים בשם המהרי“ל דיסקין זצ“ל, שבא הכתוב לספר בשבחו של משה רבינו: מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ולהוכיח את מי שחייבים להוכיחו, הרי לא כולם היו שבעי רצון ממנו ולכן לא ביכו אותו כל בית ישראל אלא ”בני ישראל“ בלבד.  זוהי גדלותו של מנהיג ומוכיח, שאין הכל מרוצים ממנו מתוך שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעתה של תורה,  מבלי להירתע מאלו המתריסים נגדו שהוא ”בעל מחלוקת “!ונמצא, ששבח הוא למשה רבינו שהטיל את מרותו בכוח מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור. ולפיכך משבחתו תורה – ”ויבכו אותו בני ישראל“ ולא כל בית ישראל!  אגב לא כל אחד זוכה שרבים יבכו את מותו או ילוו אותו בהלוויה אך יש כאלה שיש להם זכות מיוחדת.

     הרי לפנינו מעשה נפלא המעיד על כך: שעת לילה בהיכל התורה הגדול. בית-המדרש של ישיבת ”חברון“ בשכונת גאולה בירושלים החליף פנים באותו לילה. מאות תלמידי הישיבה נסעו לעיר אחרת לכלולות אחד הבחורים המופלגים בישיבה.  רק שלושה בחורים נשארו בבחינת ”נר התמיד“, שאורו לא יכבה לעולם ועד. את דממת הלילה פילח צלצול צורמני של הטלפון.  הצלצולים הרמים לא אבו להיפסק והתריעו בקול אזעקה על משהו שהתרחש. אחד הבחורים רץ אל הטלפון. ” ישיבת חברון?“ - שאל הקול בקוצר רוח. ” כן“ – השיב הבחור.  האישה מעברו השני של הקו נשמה בהקלה. ”כאן מדברים מבית- הרפואה ”שערי צדק“. אנו מצטערים להודיע שהגברת מרת מינה נפטרה לפני שעה אצלנו. אנו מבקשים לטפל בדחיפות בסידורי הלוויה והקבורה.“  מרת מינה הייתה המבשלת של ישיבת חברון. אישה ערירית וגלמודה שאין לה נפש בעולמה. את כל נשמתה הכניסה באותם תבשילים שהייתה מכינה לבחורי הישיבה, אשר רבים היו לה כבנים. מדי פעם הייתה מרת מינה מוחה את עיניה הלחות מצער הערירות.  והנה, בבת-אחת התקלקל הכל. לא מצאה המבשלת הגלמודה עיתוי אחר למות בו אלא באחד הלילות הנדירים בהם ישיבת ”חברון“ כולה נמצאת מחוץ לעיר. ” אין לה מזל!“ – לחשו הבחורים בצער כאשר סיפר להם החבר את הבשורה הרעה.

     השעה תשע בערב ועד שהבחורים יחזרו מהחתונה יחלפו עוד שלוש ואולי ארבע שעות. אין מלינים את המת בירושלים, אי אפשר לעכב את קבורתה של האישה, ובמקום הלווית ענק תהיה הלוויה של מת מצווה עם מנין מצומצם ורק שלושה מהם תלמידי ישיבת ”חברון“...  אחד הבחורים נזעק: ”אי אפשר להרשות דבר כזה! ראש הישיבה הבטיח לה, ההבטחה הזו הייתה כל עולמה של המבשלת. הבה נלך מיד אל הרב ונציע בפניו את שאלתנו.“  אחד הבחורים פתח וסיפר לרב על מה שאירע וסיים: ”באנו לשאול אם יש מקום להיתר במקרה כזה להלין את המת עד למחרת כדי שנוכל לקיים את הבטחת רבינו ולגמול עם המבשלת חסד של אמת, כאשר נלווה אותה לבית עולמה במלוא הכבוד או שמא אין שום היתר ועלינו לקיים את הלוויה עוד הלילה.“  הגרצ“פ פרנק נענע את ראשו מצד אל צד בתקיפות ואמר נחרצות: ”לא ולא! חס וחלילה!“ הבחורים עמדו נדהמים ולא פצו פה. ”עליהם לדאוג שהלוויה תתקיים תיכף ומיד בזריזות הגדולה ביותר!“ – ציווה עליהם הרב והוסיף – ”ההבטחה דבר גדול הוא לכשעצמו, אולם אם איתרע מזלה של המבשלת למות בדיוק בלילה הזה כאשר כל הבחורים אינם בעיר, אין שום היתר לדחות את הלוויה למחר. לו ידעתם כמה צער נגרם לנשמתו של אדם כאשר הגוף אינו מובא עדיין לקבורה, הייתם מזרזים ביותר ולא מעלים על הדעת לעכב את הלוויה אפילו ברגע אחד!  ואילו יודע היה אדם איזה צער ועינוי נפש נגרמים לנשמתו בין ברוך שומר הבטחתו המיתה לקבורה, היה לוקח כסא, הולך לבית הקברות ויושב ליד בור קברו, כדי שבהגיע השעה, יתגלגל לקברו תיכף ומיד ולא תתעכב קבורתו אפילו לרגע אחד! כאן ישנה מימרה של יקירי ירושלים: מוטב לו לגוף לנוח אלף שנים מתחת לאדמה לאחר המיתה מאשר לשהות שעה אחת מעל האדמה בלא קבורה!“

     שלושת הבחורים יצאו מביתו של הרב מצוידים בהוראה ברורה: ” הלוויה במניין מצומצם עוד הלילה.“ ” אנו צריכים לטפל בכל הסידורים במהירות.“ – תפס אחד הבחורים פיקוד – ”עלינו לגשת לחברה קדישא, לארגן חלקת קבר, לדאוג לטהרה, להלוויה. אנו צריכים מיד לרוץ לבית-החולים.“  אך בטרם ניגשו לכל הסידורים חזרו לישיבה לכבות את האורות ולנעול את הדלתות. עוד ממרחק שמעו את טירטורו של הטלפון במשרד. עיניהם נפגשו במבט שואל: מה קרה שוב ?ימיה האחרונים של המבשלת מרת מינה היו רוויים בייסורים,  מחלתה הכריעה את גופה החלש והיא הלכה ודעכה כנר. בשארית כוחותיה כתבה על פיסת נייר את מספר הטלפון של הישיבה ולחשה לעבר האחיות: ”רחמו עלי, כשאמות אנא הודיעו להנהלת הישיבה כדי שהבנים החביבים שלי, תלמידי הישיבה , יוכלו להשתתף בהלוויתי!“  האחיות לא ידעו על מה בדיוק היא מדברת, אך את מבטה הנוצץ בכל פעם שהזכירה את ”הבנים החביבים שלי“ לא יכלו להחמיץ,  הן הבינוה לליבה הכאוב והבטיחוה נאמנה. והנה הגיעו הרגעים האחרונים. עם רדת הלילה הלך והידרדר מצבה של מרת מינה. הרופאים הוזעקו למיטתה ויצאו בפנים חמורות: היא גוססת.“ קבעו. עוד כמה רגעים עברו והכל נפסק.  הרופאים קבעו את מותה.

     האחיות לא שכחו את תחנוניה בעודה על ערש דווי. אחת מהן ניגשה למשרד בית-הרפואה, מסרה את ההודעה לישיבה וידעה כי מילאה את חלקה, עוד שעה קלה תעבור הגופה לחדר המתים ולכל היתר תדאג הישיבה...  הצרחות ההיסטריות זעזעו את כל הבניין הישן של בית-הרפואה ”שערי צדק“: ”היא לא מתה! היא חיה! היא נושמת! היא זזה! היא פותחת עיניים!.  כמה אחיות ראו פתאום תנועה משונה מתחת לסדין הצחור המכסה את הגופה. התקרבו וראו לתדהמתן הרבה את ידיה של הנפטרת זזות ומושכות את הסדין למטה, מגלות עניים פקוחות לרווחה... בית הרפואה היה כמרקחה. הרופאים הוזעקו שוב למיטתה של המבשלת ולפליאתם לא היה גבול. ” הרי היא כבר הייתה מתה!“ לחשו בפלצות – ”זה לא יכול להיות!“  האחיות התרוצצו לכל עבר כשהן צועקות: ”נס תחיית המתים!“  ואכן, זה היה נראה נס ברור של תחיית המתים. מותה של האישה כבר נקבע באופן ברור ביותר. לא היו נשימה ודופק, לחץ דם עמד על אפס ולפתע מהפך שכזה...  ואז נזעקה האחות המטלפנת: ”ריבונו-של עולם! הרי כבר הודעתי לישיבה!“ והיא אצה מיד אל המשרד. ”כאן מדברים שוב מבית-הרפואה ”שערי צדק“. דיברנו איתכם לפני זמן קצר,“ שמע הבחור קול נרגש ומתנשף – ”רצינו להודיע כי חלה טעות, כלומר, מרת מינה לא מתה, זאת אומרת, היא מתה אבל קמה לתחייה או שהייתה לנו טעות...“ ” מה קורה איתה עכשיו?“ – שאל הבחור בתדהמה ”הייתי אומרת שהיא גוססת אבל בשום פנים לא מתה, ”חברים!“ – הכריז הבחור חגיגית – ”כל התכניות מבוטלות המבשלת עדיין לא מתה!“ והוא סיפר לחבריו המופתעים את אשר התרחש...  קול התורה של שלושת הבחורים התחדש במשנה תוקף לכל חי.

     בצהרי היום צעדו מאות בני הישיבה אחר ארונה של המבשלת הערירית, חולקים לה את כבודה האחרון.  מן השמים עיכבו את מותה שעות ארוכות, שמרו את הבטחתו הברורה של ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא: ”בבוא יומך האחרון, תזכי למה שלא הרבה אנשים זוכים, מאות לומדי תורה ילכו אחר מיטתך וילוו אותך למנוחות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה..." (במדבר ל'/ג').

כל מי שנודר נדר, מצווה להיזהר בדבריו ולחשוב היטב לפני שבועתו שלא יאמר חלילה דבר שעלול לא להתקיים. חז"ל למדו מפסוק זה שמי שנזהר בדיבורו לבל תצא מלה מיותרת מפיו, עליו נאמר: "ככל היוצא מפיו יעשה" - ברכותיו תתקיימנה, וכל דיבור שהוא אומר ייחשב כ"גזירה" שיש למלאה. בהקשר לפסוק זה בתורה אנו למדים תובנה עמוקה מבקשתו של דוד המלך בספר תהלים: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" (תהלים כ"א/יז'). דוד מבקש מה' שיפתח את שפתיו, מה כוונתו של דוד בבקשה זו? וכי שפתיו של דוד עד לאותה בקשה היו חתומות? ואם כן, כיצד אמר את התפילה "ה' שפתי תפתח..."? כדי להסביר תמיהות אלה, עלינו לבחון ולהבין מדוע האדם מבקש ומתפלל. לאדם יש צרכים ובקשות למכביר מאת הבורא ועליהם הוא מתפלל אליו ומבקש ממנו על צרכיו. לעתים הקב"ה נענה באופן מיידי ובקשתו מתמלאת ולעתים עובר זמן רב בין התפילה והבקשה להגשמתה. בפרק זמן זה עיניו של האדם כלות ומצפות מתי הוא יזכה למילוי בקשתו. יש בני אדם, שהם בדרגה רוחנית גבוהה, והם הזוכים להתגשמות משאלתם עוד בטרם העלו זאת על דל שפתם. כפי שנאמר "טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה ס"ה/כד' ). דוד המלך היה בדרגה רוחנית גבוהה ועוד בטרם פצה את פיו, הקב"ה היה ממלא את בקשותיו. לכן הוא ביקש "ה' שפתיי תפתח". ע"י שתענה לבקשתי קודם שאקרא אליך, ע"י כך תפתח את שפתיי "ופי יגיד תהילתך". תפילתי תהיה תפילת הודיה ולא תפילת בקשה. וכאן מתקשר הפסוק מפרשתנו "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". אם אנחנו רוצים להגיע לדרגתו של דוד המלך, שמשאלותינו תתגשמנה עוד בטרם ביקשנו מה' בשפתנו, אומרת לנו התורה, שעלינו לסגל את התובנה הבאה: "לא יחל דברו". אם חפץ אתה שלא תצטרך לצפות ולייחל למימוש בקשותיך, עליך לקיים את המשך הפסוק "ככל היוצא מפיו יעשה"! עליך לשמור על מוצא פיך ולקיים את הבטחותיך, ואז יגמול לך במידה כנגד מידה - אם אתה מקיים את דיבורך, ה' ימלא את משאלותיך עוד בטרם תדבר. דוד דרומר אתר אינטרנט "חוויית השבוע שלי : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/