‏הצגת רשומות עם תוויות תהילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תהילה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 15 באוגוסט 2015

אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ה




   ''מלחמה היא הידע להרוג בגדול ולעשות בתהילה דבר שאילו נעשה בקטן היה מוביל אל עמוד התלייה."

     "מלמד מומחה מרבה לשתוק - כי את רשות הדיבור הוא מוסר לתלמידיו". (רבי חיים יהודה יעקובזון)

     מנהג היה לו לאחד מחסידיו ממושב יסודות להביא מדי שנה מספר אתרוגים מהודרים לבית רבנו הקדוש זיע"א, והרבי בחר את המהודר שביניהם, באחת השנים לאחר שבחר רבינו אתרוג מובחר, קם מהשולחן ופנה לחדר הסמוך כדי להביא את התשלום בעבור האתרוג, התפלא החסיד מאוד, שכן שולחנו של הרבי מלא וגדוש היה בכספי פדיונות, ומדוע קם להביא כסף אחר? רבנו שהבין את תמיהתו, נענה ואמר "א מצווה קויפט מען מיט כאשרע געלד נישט מיט קיין געלד פון צרות ישראל," (מצווה קונים בכסף כשר ולא בכספי צרות ישראל).

     "מן השמים ניתנה לאדם בחירה חופשית, אבל מי שמשתוקק כי יכפוהו למעשים טובים – עושים לו כבחירתו וכופים עליו את הטוב, וגם זה בכלל הבחירה החופשית" (בעל ה'שפת אמת')

הרווארד וסטאנפורד (סיפור אמיתי ע"י מלקולם פורבס)
     זהו סיפור אמיתי מעניין ומיוחד לאותם מאתנו הממהרים לשפוט אנשים ממראה ראשון.
     אישה בלבוש פשוט ובעלה, אף הוא בחליפה פשוטה, ירדו מהרכבת בבוסטון ופסעו ללשכתו של נשיא אוניברסיטת הרווארד, ללא קביעת כל פגישה מראש. המזכירה, בקלות רבה, יכלה להבחין שלאנשים פשוטים ועניים אלה אין כל עסקים בהרווארד וקרוב לוודאי שגם לא מגיע להם להיות בקמברידג` (העיר בה נמצאת אוניברסיטת הרווארד).
     "אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול רך. "הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סננה המזכירה בשפתיים קפוצות. "אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.
     במשך שעות המזכירה התעלמה מהם, מקווה שהזוג בסופו של דבר ילך. אבל הם לא הלכו ותסכולה של המזכירה הלך וגדל. לבסוף היא החליטה להפריע לנשיא. "אולי אם תראה אותם לדקות מעטות, הם יעזבו", היא אמרה לו. הוא נאנח בכעס ובמנוד ראש הסכים. הוא יצא לקראת הזוג.
     אמרה לו האישה: "בננו למד בהרווארד במשך שנה. הוא אהב את המקום והיה מאד מרוצה כאן. לפני כשנה הוא נהרג בתאונה. בעלי ואני היינו רוצים להקים כאן יד לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".
     הנשיא לא התרשם מדבריה. יתרה מזו, הוא אפילו היה בהלם. "גבירתי", הוא אמר בזעף "איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו עושים כך, המקום היה נראה כמו בית קברות". "הו, לא" הסבירה האישה במהירות "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו אולי לתת בנין שלם להרווארד".
     נשיא האוניברסיטה פלפל בעיניו, הביט בהם ואמר כמעט בקול צעקה: "בניין? יש לכם צל של מושג כמה עולה להקים בניין? השקענו לאחרונה 7.5 מיליון דולר בהקמת הבניין לפיסיקה, כאן בהרווארד". לרגע הייתה האישה שקטה. הנשיא היה מרוצה. סוף, סוף הוא יוכל להיפטר מהזוג הזה. ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא: " זה כל מה שעולה להתחיל אוניברסיטה? למה שלא נקים פשוט אוניברסיטה משלנו?" בעלה הנהן והניד בראשו בהסכמה.
     פניו של הנשיא נפלו במבוכה רבה.
     גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו לפאלו אלטו, קליפורניה, שם הם הקימו וייסדו אוניברסיטה הנושאת את שמם, אוניברסיטת סטאנפורד הידועה, כיד זיכרון לבן, שהרווארד לא התייחסה אליו יותר.
     אתה יכול בקלות לשפוט את אופים של אחרים ע"י איך שהם מתייחסים לאלה שהם חושבים שלא יוכלו לעשות מאומה עבורם.



 חוויית השבוע שלי


יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

אמרי שפר כ"ב מנחם אב ה'תשע"ה





דרך העולם שמי שהוא עשיר מייחסים לו כל המעלות הטובות שהוא פקח ונדיב
וגאון וכו', אף דברים שאין בו כלל, וכתב השל"ה בדרך מליצה שזה מרומז
בפסוק: וֶכֶסף וָזָהב יְרֶבּה לך, אז כּל אֶשׁר לך יְרֶבּה - כל המעלות
הטובות ירבו בך ... וביאר בזה הגאון רבי וואלף באסקאוויטץ את שאילת חז"ל
במשנה: 'איזהו עשיר', וכי מה השאלה, מי שיש לו רוב נכסים הוא עשיר, אלא
הכוונה שכיון שנתרבו נכסיו נתרבו בו כל שאר המעלות, לכן הוא שואל איזהו
עשיר בלבד בלי שיהיה גם חכם וגאון בתורה וכו', לזה הוא אומר השמח בחלקו
ששמח במה שחנן אותו הקב"ה )ילקוט הגרשוני(

הוּא תְהִילתְך והוּא אֱלוקֶיך. לפי - התהילה והתפילה שלך, באותו ערך -
יהיה השראת השכינה עליך. (הרבי ר' מיכל'ה מזלאטשוב(

המחסור הוא ניסיון לאדם, והשפע הוא ניסיון לאדם. השאלה היא מי מהם גדול?
בעניין זה אמר ר´ מנשה לייב מסאסוב : כמה קל לאיש עני לבטוח בה´, כי במי
חוץ מקב"ה הוא יכול לבטוח וכמה קשה לאיש עשיר לבטוח בה´ שהרי כל נכסיו
קוראים אילו: בטח בנו! כלומר תבטח בעושר הכלכלי שהגעת אילו.

הרב שלמה י. נסע לחו"ל. במטוס שוחח בידידות עם גוי שישב בכסא סמוך.
כשנפרדו, בירך אותו הגוי בחיוך, באומרו : "יככה ה' בטחורים" ... רבי שלמה
היה בהלם, שאלו: 'מהיכן הוא יודע על ברכה זו?!' הגוי סיפר כי יש לו שכן
יהודי שמברך אותו בהתלהבות מדי בוקר בלשון הזו... כיון שכך מבין הוא כי
זו ברכה חשובה... ("נר לשולחן שבת("

הפרוכת (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי(

אני אם לשלוש בנות. תחת מטחי הטילים והרקטות מן הדרום, נזכרתי
בסיפור האישי שלי התרחש לפני כ - 10 שנים. מדובר באירוע שלא שוכחים
לעולם, הוא הולך עם הבן אדם כל יום, כל שעה, כל שנייה, עד הקבר. התמונות
חוזרות אליך, הצעקות, הטראומה, הפחד, תחושת החידלון שהנה הסוף בא, ומלאך
המוות יישא אותך על כפיו, אל עולם שכולו טוב... או חלילה רע, תלוי מה
הכנת.
חודש אדר, תשס"ד. הייתי אז אישה לא בדיוק דתייה, זמן קצר לאחר שהתפרק
התא המשפחתי שלנו, ונותרתי עם שלוש בנות קטנטנות, דחוקה וענייה, אפשר
לומר אפילו חסרת אונים. הגעתי לעיתים למצבים של פת לחם, על כל המשתמע
מכך. ניתוקי חשמל ומים היו דברים קבועים שעל סדר היום, ובנוסף לכל גם
מובטלת. כשבנותיי הקטנות ביקשו ממתק או צעצוע, הרגשתי שהלב שלי נקרע
והנשמה שלי מתייסרת. אין לי חצי שקל בארנק לקנות לחם, אין לי מאיפה לממן
את החוב לחברת החשמל, והן מדברות על צעצוע או ממתק... אבל לא אמרתי נואש
ופתחתי בניסיונות לחפש עבודה שתתאים ליכולות שלי. אינני אישה משכילה, אין
לי שום תעודה, בקושי סיימתי 10 שנות לימוד. ידעתי שהרבה אין מה להציע לי,
אלא רק עבודות פשוטות וקשות, הסכמתי לכל דבר, אבל רק שיציעו , כי בלי
כסף החיים מתמוטטים חס ושלום.
אודה ולא אבוש, לא הכרתי את בורא עולם, ולא ידעתי אז, שאפשר לדבר
עמו ולבקש. אבל ללא ספק, הוא שמע את ליבי הפצוע, ראה בעוני בנותיו
המתגוררות בשכירות בדירה בת חדר וחצי ארבע נפשות, שלא יודעות מה ילד יום.
ובאמת גלגלו לפתחי הצעת עבודה, לא מרשימה במיוחד, אבל איך לימדונו חז"ל,
פשוט נבלה בשוק ולא תזדקק לבריות. מדובר היה בעבודת ניקיון בנמל אשדוד.
במשך 7-8 שעות ביום הייתי אמורה לנקות משרדים, מחסנים, אולמות, תחת עינו
הפקוחה של מנהל עבודה קפדן. כשהסתיימו עבודות הניקיון, נקראתי להיכנס
למטבח הנמל ולעסוק שם בשטיפת כלים, ניקוי מקררים והברקת הרצפות. לא
התלוננתי. נחמתי הייתה בתלוש המשכורת בתחילת כל חודש, שעמד לי כחומת מגן
להביא מזון ובגד לשלוש בנותיי, שכבר זכו מפעם לפעם לממתקים ולצעצועים,
שכן בארנקי כבר נחו כמה שטרות זמינים.
"
שושנה, היום יש לך משימה, לנקות ולהבריק את בית הכנסת של הנמל",
הורה לי מנהל העבודה. "תיכנסי לשם אחרי תפילת ערבית ותבריקי רצפות,
חלונות, ארונות, חשוב לי מאד שהבוס של הנמל יהיה מרוצה", סיכם מעסיקי.
שמחתי. עד עתה פעלתי בניקיון המשרדים והמחסנים, והנה מתגלגלת לפתחי זכות
לנקות את בית הכנסת, לראשונה בחיי. יום חמישי . י"ח באדר תשס"ד. התיישבתי
בעזרת נשים מאחורי וילון גדול, ועניתי פה ושם "אמן" יחד עם המתפללים.
אחרי תפילת ערבית, כשהמקום כמעט והתרוקן, נכנסתי ובידי מטאטא, מגב, דלי
ושקית עם חומרי ניקוי. לפתע הבחנתי באחד המתפללים שעומד על כסא פלסטיק
ובעזרת מטלית הוא מבריק ומשפשף את תקרת ארון הקודש, ובכוונתו להמשיך
ולצחצח את הארון מכל צדדיו. "תסלח לי" אמרתי, "אל תטרח, אני פועלת
הניקיון פה, ואנקה את הארון עם חומרי ניקוי, אתה משוחרר". הלה השיבני "את
עובדת ניקיון פה בנמל, זה תפקידך, אבל אני עושה זאת לשם שמים, אף אחד לא
משלם לי עבור זה... לשם שמים? הביטוי הזה לא היה מובן לי כל כך, ואחרי
ההסבר שקיבלתי ממנו ביקשתי "גם אני רוצה לעשות משהו לשם שמים, יש לך
רעיון בשבילי" . "בוודאי השיבני " אני עובד כבר חמש שנים בנמל, ומעולם לא
כיבסו את הפרוכת. קחי אותה וכבסי אותה מחוץ לשעות העבודה, על חשבון זמנך
הפרטי ועם חומרי הניקוי שלך. כולם ישמחו לראות פרוכת מבריקה ולא דהויה
וספוגה באבק. הוא צדק. הפרכות נראתה כמו סמרטוט דהוי, אפרפרה, מקומטת,
לא אסתטית בכלל. בשעת לילה עם סיום העבודה, קיפלתי את הפרכות והכנסתיה
לשקית ניילון גדולה, והצלחתי להבריח אותה מעיני שומר השער. נסעתי לביתה
של אמי המתגוררת באחת משכונות העיר, פרסתי את הפרכות, ואמי פערה שתי
עיניים תמהות. "זו משימה בלתי אפשרית לכבס דבר כזה, אף מכונת כביסה לא
תכיל את הפרוכת". שלפתי מהארון את שואב האבק המיושן של אמא והחילותי
לשאוב. ערימות של אבק, חול ואפר שנספגו בפרוכת, שכנו אחר כבוד בשקיות
השואב. פרקנו שקית אחר שקית, והנה לאחר שלוש שעות שאיבה, פרוכת הקטיפה
הבריקה והבהיקה לנגד עינינו כאילו יצאה כרגע מן המתפרה. גיהצנו אותה
כמיטב יכולתנו, ולמחרת בשעה שבע בבוקר, ערב שבת, היא נתלתה שוב במלוא
הכבוד וההארה חופה בקדושתה את ארון הקודש. הייתי מאושרת, לראשונה בחיי
עשיתי משהו לשם שמים, כך הרגשתי, למרות שלא ירדתי לסוף עומקו של הרעיון.
יום ראשון. כ"א באדר תשס"ד, שעה 16:30. להלן ציטוט חלקי מתוך כתבת
עיתונות: 10 הרוגים בשני פיצוצים שאירעו ברציף בנמל אשדוד. סמוך לשעה
16:30
אחה"צ שני מחבלים התפוצצו בנמל אשדוד בשני מוקדים שונים , האחד
בתוך הנמל והשני מחוצה לו. הפצועים פונו לבתי החולים ברזילי וקפלן. כתבנו
מוסיף כי 2 מחבלים התפוצצו בזה אחר זה בשני אזורים סמוכים אחד לשני בנמל
אשדוד, סמוך לבניין צים וסמוך למכלית דלק. א.פ. מתנדב זק"א שהגיע בין
הראשונים לזירת הפיגוע, סיפר לתקשורת כי מספר הנפגעים בפיגוע, גדול.
מתנדבי זק"א נכנסו לנמל לאחר גמר סריקות החבלנים. פצועים פונו לבית
החולים קפלן, ברזילי, שיבא, בתל השומר, בבתי חולים נפתחו מוקדי מידע
לבירור על נפגעים.
הייתי שם. בסך הכל מרחק של 2-3 מטר מן המחבל, "טווח אפס" קוראים לזה
המומחים. הוא לבש מדים של חיל הים, היה לו תיק גדול על הגב, הוא הביט
סביב, לחץ על משהו, ובוווום!!! רעש נורא, עשן, שקט, אחר כך זעקות,
זעקות. עור התוף באוזני נפגע, חדר לי רסיס קטן למצח, ונפלתי מחוסרת הכרה.
מסביב, כמו שקראת בכתבה, היה בית קברות, הרוגים ופצועים. ואחר כך הגיע
מחבל נוסף, וגם הוא התפוצץ מרחק קצר ממני, כל מי שהיה סביב... נהרג. אני
שהייתי הכי קרובה למחבל, נותרתי בחיים. רציתי, לספר לך משהו קצת מיסטי.
אחרי הרעש והבווווום, מתוך דמדומים ובהלה איומה הרגשתי שהנשמה שלי מאיימת
לפרוח, והגוף שלי מתפרק לחלקים, ובקיצור אני מתה. אך לפתע חשתי מעין
חיבוק לא ברור, כמו שמיכה רוחנית ענקית שעוטפת אותי מכל הצדדים, פעם ועוד
פעם, כאילו אורזת אותי כמו מתנה, כמו ספר, וכל האיברים שאיימו לעוף
ולהתפרק נותרו במקומם, והנשמה שרצתה לברוח לעולם אחר, נעטפה אף היא באותה
שמיכה טובה חמה ואוהבת. אחרי שהתעוררתי בבית החולים והזכירו לי מה בדיוק
קרה, עדיין חשתי שאני עטופה, שהרי מלבד עור התוף, וכמה חבלות גופניות
קלות אני שלמה... ממש שלמה... ריבונו של עולם שאלתי את עצמי, מי עוטף
אותי? למה אני מרגישה מוגנת כל כך? הרי מדובר בהצלה שאין לה שום הסבר
הגיוני ברור... למה דווקא אני? בלילה הבא כבר הכו היה ברור. בחלומי ראיתי
את הפרוכת התכולה, המבריקה והזוהרת, נעה מעלה מטה לנוכח משבי רוח קלילים
הנכנסים מן החלון המערבי של בית הכנסת בנמל. אני אומנם אישה פשוטה ולא
מלומדת, אבל היה ברור לי מעל לכל ספק, שהפרוכת שניקיתי אותה לשם שמים,
עטפה אותי מכל הצדדים באותו רגע נורא. ומאז אני בת נאמנה וקרובה לקב"ה,
כמו שפרוכת נאמנה וקרובה לארון הקודש. לא פחות.

הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל והברית מילה

ממעשיו של הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל נוכל ללמוד פרק בהלכות ענווה
נראה כיצד הוא, למרות גדולתו ידע כיצד לקיים מידה חשובה זו, וכך היה
המעשה:

פעם אירע שיהודי אחד נכנס לביתו בערב שבת וביקשו שיבוא למול את בנו
ביום השבת בשכונת ימין משה הסמוכה להר ציון שבירושלים העתיקה. הרב צדקה,
שהיה כבר זקן בערוב ימיו, לא סירב להזמנה והלך ביום השבת עם שמש מביתו
שבירושלים החדשה זמן ממושך עד שהגיע לבית בו נערכה ברית המילה. והנה,
לפתע הבחין הרב צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט ואינו מזדרז לקיים את המצווה.
הקרואים רמזו לאבי הבן שהמוהל וכן הרב ממתינים שיורה להתחיל בברית המילה.
בקול רפה השיב אבי הבן כי הוא חזר בו מכוונתו לכבד את הרב במצוות המילה
ובדעתו לכבד את המוהל שהגיע זה עתה, אלא מכיוון שטרח ויגע הרב צדקה דרך
ארוכה כדי לקיים את המילה לכן לא אמר לו זאת.

תשובתו של הרב הייתה: "אינני מקפיד על זה כלל! תוכל לכבדו במצוות
המילה ואין טעם להתמהמה כלל."

אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה. שוב נפנה
רבי צדקה לאבי הבן ושאלו: "ועכשיו למי מחכים?". בבושת פנים השיב לו הלה
כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו, אולי יואיל כבוד
הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו? להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו
בשמחה וברצון: "הא לך, משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון, ייקח וימול בהם."

וכן היה, הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל.

בדרכו חזרה לביתו החל שמשו לשוחח עמו על מה שאירע, ובינתיים התפלא
בפני הרב ואמר: "תמה אני על כבודו שעבר בשתיקה על התנהגותו של אבי הבן
ועל חוצפתו, שלא די בכך שלא כיבדו במצוות המילה לאחר שהלך דרך ארוכה בעצם
יום השבת, אלא עוד הרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולבקש ממנו את כלי המילה!
אלמלא אני במקומכם, לא הייתי משאיל לו את כלי המילה בשום פנים ואופן!"

חייך אליו הרב צדקה ובפנים שוחקות השיב לו: "וכי ידעת? הנה אנכי כבר
זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל, אבל אף פעם לא
זכיתי לעשות את המצווה באופן כל כך מושלם כפי שעשיתי היום. מי כמוני
מאושר היום?"

התפלא שמשו שבעתיים: "היום? הן היום לא עשה כבודו את המצווה כלל כי
אם המוהל האחר התכבד בו במקום כבודו?!"

הסביר לו רבי צדקה: "כבר אמרו חז"ל: 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא
עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' ובכל פעם שאני מקיים מצוות מילה, אף
שהיא מצווה גדולה וחשובה מאוד, מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתה כל מיני
'
נגיעות' ופניות מאחר שהקהל חולק לי כבוד ומכבדים אותי אחרי הברית, וקשה
לי לעשות בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו. לא כן הפעם, אשר לא מלתי את הבן
בפועל, ואף אחר לא החזיק לי טובה, ולא חלקו לי כבוד אלא רק בשמים ממעל
החשיבו לי כאילו עשיתי את המצווה, אם כן תיזקף היום לזכותי מצווה זכה,
נקייה מכל פניות ונגיעות, כפי שהכתוב עצמו מעלה עליו 'חשב אדם לעשות
מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. אם כן זכיתי היום
לשלמות במצוות מילה יותר מכל הפעמים שזכיתי למול ממש..." 


חוויית השבוע שלי





יום שני, 16 במרץ 2015

אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ה

הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: מי שלא עמל על תיקון ובירור מידותיו, הרי הוא כסומא שלא ראה אור מימיו. החזון איש הקדוש אומר: אי אפשר לרכוש כבוד, שבח ותהילה לעוסק בצורכי ציבור שלא עמל על תיקון מידותיו, ועסקנותו טבעית, ואהובה לו היצירה הנעשית על ידו ועל הרוב נעמה לו הערצה המקננת בלב כל מכיריו. הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: קל להיות בקי בש"ס מלתקן מידה מעוקשת הצריכה תיקון. הרה"ק רבי יהודה אלחריזי אומר: כשם שיתיישרו המידות הרעות בחברת הישרים, כן ישחתו המידות הטובות בחברת האכזרים חיפש בהודו, מצא בתניא (שיחת השבוע עלון 1460) משתתפי השיעורים של הרב נדב כהן (37) ברחבי הארץ אינם מעלים על דעתם כי הרב החסידי בעל הפנים המאירות, שדיבורו עדין והוא נראֶה חסיד מבטן ומלידה, החל את צעדיו הראשונים בעולם התשובה רק לפני שלוש-עשרה שנים, בעודו צעיר תוהה ומחפש דרך בהודו. נדב נולד בניר ישראל, מושב חקלאי בדרום הארץ (ליד אשקלון). הוא גדל בבית לא-דתי, אם כי מסורתי: "היינו עושים קידוש בשבת והולכים לבית הכנסת בחגים". עבר מסלול רגיל של בני המושב, סיים בגרות בתיכון באר טוביה, ועשה שירות צבאי ביחידת מודיעין בעזה ואחר-כך בפיקוד הדרום. לאחר השירות יצא לטיול במזרח הרחוק. "מטרת הטיול הייתה חיפוש רוחניות", הוא אומר. "הסתובבתי שם אצל מורים רוחניים וחיפשתי משמעות". "סוף-סוף מצאתי" ואז בא הרגע ששינה את חייו. בעיצומו של מסע החיפושים התגלגל לידיו בהשגחה פרטית ספר התניא, עם ביאורו של הרב אבן-ישראל (שטיינזלץ). "כשהתחלתי לקרוא את התניא, הרגשתי שכאן נמצאת האמת", מספר נדב. "הרגשתי סוף-סוף שמצאתי את המשמעות שחיפשתי. האמת של ספר התניא ועומק ההבנה בנפש האדם משכו אותי לחסידות. מאוחר יותר גיליתי כי הרבי מליובאוויטש הוא ההמשך הישיר לאדמו"ר הזקן, מחבר התניא". מהיום שהתחיל ללמוד בתניא לא הפסיק לשאול את עצמו: "איך ייתכן שהספר הזה כבר קיים מאתיים שנה ואני נחשפתי אליו בפעם הראשונה רק בהיותי בן עשרים וארבע? מדוע אין הכול לומדים בו?". הוא חש צורך בהנגשת הספר לציבור הרחב. "לא דמיינתי שאני אבצע את המשימה. אך החיים מספקים לנו הרבה הפתעות"... ממייל שבועי לספר נדב שב לארץ והחל לפעול במסגרת מכון 'אסנט' בצפת. "התחלתי לשלוח מייל שבועי ובו סיכום של פרק מהתניא בשפה פשוטה". כך נולד הספר 'מוּדעוּת יהודית'. הספר מצליח לפנות אל אנשים משכילים וגם אל אנשים פשוטים, ולהגיש להם בדרך נעימה וקלה את הרעיונות העמוקים של התניא. בתוך זמן קצר יחסית נדפס הספר בכמה וכמה מהדורות והביקוש גובר והולך, כדבריו. "מטרת הספר לעזור לקורא להתקדם בעבודת השם", הוא מסביר. "הספר מקנה כלים איך להתפלל בחיוּת, לקיים מצוות בהתלהבות, לגלות את האמונה שבתוכנו, להתחזק באהבה לזולת ולצפות לגאולה". ספר שמשנה חיים כמעט אין יום שנדב אינו מקבל תגובה נלהבת. "אנשים מתקשרים כדי לספר שבזכות הספר התחילו לקיים מצוות מעשיות. הנה אחד הסיפורים המרגשים: זוג שהתחתן לפני כשנה. כל אחד מהם נתקל בספר בבית חב"ד אחר, ובעקבות זאת נכנס למסגרת לימודית ישיבה / מדרשה. לאחר כשנה נישאו כדת משה וישראל. מאז הופעת התרגום לאנגלית התגובות מגיעות גם מהעולם הגדול". את התגובות הנלהבות הוא שומע לא רק ממתקרבים. "גם מי שכבר לומדים את התניא שנים נהנים מההסברים הפשוטים. המשלים והדוגמאות שבספר מאירים להם את התניא באור חדש", הוא אומר. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

יום חמישי, 17 ביולי 2014

"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה..." (במדבר ל'/ג').

כל מי שנודר נדר, מצווה להיזהר בדבריו ולחשוב היטב לפני שבועתו שלא יאמר חלילה דבר שעלול לא להתקיים. חז"ל למדו מפסוק זה שמי שנזהר בדיבורו לבל תצא מלה מיותרת מפיו, עליו נאמר: "ככל היוצא מפיו יעשה" - ברכותיו תתקיימנה, וכל דיבור שהוא אומר ייחשב כ"גזירה" שיש למלאה. בהקשר לפסוק זה בתורה אנו למדים תובנה עמוקה מבקשתו של דוד המלך בספר תהלים: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" (תהלים כ"א/יז'). דוד מבקש מה' שיפתח את שפתיו, מה כוונתו של דוד בבקשה זו? וכי שפתיו של דוד עד לאותה בקשה היו חתומות? ואם כן, כיצד אמר את התפילה "ה' שפתי תפתח..."? כדי להסביר תמיהות אלה, עלינו לבחון ולהבין מדוע האדם מבקש ומתפלל. לאדם יש צרכים ובקשות למכביר מאת הבורא ועליהם הוא מתפלל אליו ומבקש ממנו על צרכיו. לעתים הקב"ה נענה באופן מיידי ובקשתו מתמלאת ולעתים עובר זמן רב בין התפילה והבקשה להגשמתה. בפרק זמן זה עיניו של האדם כלות ומצפות מתי הוא יזכה למילוי בקשתו. יש בני אדם, שהם בדרגה רוחנית גבוהה, והם הזוכים להתגשמות משאלתם עוד בטרם העלו זאת על דל שפתם. כפי שנאמר "טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה ס"ה/כד' ). דוד המלך היה בדרגה רוחנית גבוהה ועוד בטרם פצה את פיו, הקב"ה היה ממלא את בקשותיו. לכן הוא ביקש "ה' שפתיי תפתח". ע"י שתענה לבקשתי קודם שאקרא אליך, ע"י כך תפתח את שפתיי "ופי יגיד תהילתך". תפילתי תהיה תפילת הודיה ולא תפילת בקשה. וכאן מתקשר הפסוק מפרשתנו "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". אם אנחנו רוצים להגיע לדרגתו של דוד המלך, שמשאלותינו תתגשמנה עוד בטרם ביקשנו מה' בשפתנו, אומרת לנו התורה, שעלינו לסגל את התובנה הבאה: "לא יחל דברו". אם חפץ אתה שלא תצטרך לצפות ולייחל למימוש בקשותיך, עליך לקיים את המשך הפסוק "ככל היוצא מפיו יעשה"! עליך לשמור על מוצא פיך ולקיים את הבטחותיך, ואז יגמול לך במידה כנגד מידה - אם אתה מקיים את דיבורך, ה' ימלא את משאלותיך עוד בטרם תדבר. דוד דרומר אתר אינטרנט "חוויית השבוע שלי : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/