‏הצגת רשומות עם תוויות מחסור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחסור. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

אמרי שפר כ"ט מנחם אב ה'תשע"ה




 אושר יהודי אמיתי לא יכול להיות שלם בלי להכניס את המסכנים לתוך השמחה שלך


     בייסורים קלים בעולם הזה ניצל האדם מדינים קשים בעולם הבא.

     "די מחסורו אשר יחסר לו" – דיי לעני בעצם העובדה "אשר יחסר לו" – שהוא צריך להשפיל את עצמו ולומר שחסר לו.  (רבי יצחק-זליג מסוקולוב)

     הדברים היחידים שהם באמת "חדשים", הם הטכניקות שמאפשרות לנו להגיע למיצוי המרבי של "החיים הישנים", אלה שכבר יש לנו. אנחנו צריכים לקחת את החיים, שיכולים להתיישן בקלות, ולרענן אותם שוב. למצוא את תחושת החיות המקורית המוטבעת תמיד בחיים עצמם. זה העניין של חדש.

     היטבת לזולת היטבת לעצמך - מסופר: הרה"ק רבי שלום בער הרש"ב מליובאוויטש זיע"א ציוה פעם לבנו הרה"ק רבי יוסף יצחק הרי"צ זיע"א, לנסוע למקום פלוני לעזור לאחד מחסידיו בעל עסקכשחזר רבי יוסף יצחק מנסיעתו נכנס אל אביו ואמר: אבא ביצעתי שליחותך, עשיתי טובה לפלוניהשיבו אביו טעית בני, עשית טובה לעצמך לא לפלוני, שהרי אמרו במדרש (ויקרא רבה ל"ד י') "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני , העני עושה עם בעל הבית". הקב"ה עשה טובה לפלוני, ואילו אתה אינך אלא שלוחו של מקום

     ה "כלל" של האדם הוא הלב והמעשים אינם אלא "פרטים" בתוך הכלל.

     "המים משל לתורה ולחכמה, כמו שאי אפשר לעולם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא חכמה. וכמו שהצמא מתאווה למים כך הנפש החכמה מתאווה לתורה ולחכמה כמו שנאמר בנבואת עמוס לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'". (הרד"ק)

     "ורעה עינך באחיך האביון... והיה בך חטא" (דברים טו,ט). מדוע נאמר דווקא אצל המעלים עינו מן הצדקה "והיה בך חטא"? שכן מצוות צדקה מכפרת על חטאי האדם, כפי שנאמר (דניאל ד) "וחטאך בצדקה פרוק"; אך מי שאינו נותן צדקה נשארים בידו כל חטאיו. (ליקוטי תורה)

הרהור תשובה אחד (יאיר וינשטוק "סיפור מבית אבא". מקור הסיפור: הרה"ח יעקב משה שפיצר שליט"א מירושלים)
     מאיר שוורץ (בדוי) היה יליד העיר קלוז', היא קלויזנבורג, בפי יהודיה. ילד יהודי טוב מבית טוב. אביו
ואמו היו יהודים כשרים ויראי שמים, וכל בניהם ובנותיהם היו יראים ושלמים כמותם. עד שירד מבול של אש ודם לעולם ואשמדאי הנאצי טבח ולא חמל והעלה את יהדות אירופה בכבשנים השמימה.
     מאיר ניצל מן המלחמה והשואה ונותר בחיים שריד יחיד מכל משפחתו, אבל הזוועות הנוראות של המלחמה גרמו לו לאבד את אמונתו. הוא נעשה כופר בעיקר ופרק מעליו עול מלכות שמים מכל וכל. הוא לא היה היחיד שהתפקר בעקבות השואה, כמוהו היו רבים. ובאותם ימי שיקום שלאחר המלחמה הסתובב הרבי מצאנז, הגאון הקדוש רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א ומלבד העזרה הגשמית שהעניק לניצולי המלחמה, החזיר מאות מבני הנוער שירדו מהדרך למקור מחצבתם ואמונתם, והיה קורא להם בחיבה ''מיינע קינדער'', הילדים שלי.
     מאיר שוורץ לא חזר בתשובה. הוא מצא במהירות את דרכו לארה"ב ושם החל מתבסס צעד אחר צעד. החל לעבוד ואח"כ נשא אשה, יהודיה חילונית כמוהו. לאחר החתונה התגלה כסוחר מצליח מאד ופתח חברת אקספורט - אימפורט (. ייצוא-יבוא) כוכבה של החברה דרך מן היום הראשון. ההצלחה רדפה אחריו ללא הסבר, ומזלו האיר לו פנים. תוך זמן קצר נעשה עשיר גדול בעל מוניטין והכל סחו על הצלחת החברה שהקים. שמו היהודי המובהק הוחלף כמנהג המדינה בשם בעל צליל אמריקאי, רוברט (בוב) סונדרס.
     הוא אמנם לחלוטין לא היה שומר תורה ומצוות, אבל את יהדותו מצא בנקודה אחת. כסף היה לו לרוב ולבו היה רחב ונדיב. הוא נעשה תומך תורה מופלג. כך השקיט את מצפונו היהודי: אני תורם לתורה. בוב תרם בנדיבות רבה לישיבות ולמוסדות תורניים שונים ולא השיב ריקם את פניו של מנהל תלמוד תורה או ישיבה ששיחרו לפתחו. מנהלי המוסדות מצאו בו כתובת חשובה לכל דבר שבצדקה וראו את דלתו הפתוחה, ויותר ממנה - את לבו הפתוח, והיו באים אליו פעמים רבות. ההכרח לא יגונה, הכל חלקו לו כבוד מלכים למרות שהתרחק מהדרך, וערכו לכבודו מסיבות ובנקטים. בוב שוורץ צבר תמונות צבעוניות, מזכרות עם הקדשות נרגשות ושלטי פרנס היום ופרנס החודש עד כדי מילוי מחסנים שלמים.
     אחד האנשים שסחרו איתו באופן נמרץ ועקבי היה חסיד פלוני, ממקורביו הגדולים של הרבי. הוא ניהל עם הסוחר בוב סונדרס מערכת קשרים ענפה ועשה אתו עסקים רבים. ההבדלים באורחות חייהם לא מנעו מהשנים לעשות ביזנס טובים מאד ולגרוף רווחים נאים .
 *
     "אתה עדיין קשור עם מאיר שוורץ בקשרי מסחר?" פנה יום אחד הרבי אל מקורבו . "בודאי ". "אם כך, יש לי בקשה אליך". מפתיע הרבי, "תביא אותו אלי, אני רוצה לדבר אתו''.
     ר' משה שמח מאד שאחרי שנות ניתוק רבות, דווקא הרבי הוא שמציע מיוזמתו את חידוש הקשר עם יוצא עירו קלויזנבורג. עוד באותו יום, הודיע ר' משה לבוב סונדרס שהרבי רוצה לראות אותו. "אותי?" התפלא בוב. "למה "? "הוא לא אמר לי ."
     בוב לא ידע את הסיבה אבל שמח מאד שהרבי רוצה לחדש אתו את הקשר. נקבע לו תור ביום פלוני השעה פלונית לבוא אל הרבי (דבר המעשה קרה לפני למעלה מיובל שנים, עוד בטרם עלה הרבי ארצה). ביום המיועד, בטרם יצא בוב סונדרס מהבית הרהר לבו, ''בו מה יכול הרבי לרצות ממני? למה הוא רוצה לראות אותי? כסף! בודאי. הוא עומד לבנות ישיבה בארץ ישראל והוא צריך הרבה כסף ".
     ניגש בוב אל הכספת בביתו. מסובב את המנעול העגול הנה והנה, והדלת הכבדה נפתחת לפניו. בוב מוציא ממנה חבילות שטרות ומכניס לתוך תיק עור קטן. אינו נרגע עד שלא ספר סכום עתק של חמישים אלף דולר במזומן. זה היה אז הון עתק. וסכום שנשמע היום דמיוני ומעבר להשגה לאדם רגיל כמו מיליון דולר. הדולר טרם נשחק וערך הקניה שלו היה עצום. אנשים החשיבו כל דולר בודד באותם ימים.
     נהגו הפרטי המתין ברכב הדודג' השחור שלו ועלעל בדפי ה"ניו יורק טיימס". כשהגיע אדונו מיהר לסלק את העיתון אל המושב האחורי והתניע את המכונית. בוב סונדרס הגיע לביתו של הרבי ומישש בהתרגשות קלה את תיק העור הקטן. בעוד שעה קלה יישפכו כאן חיוכים רחבים על פני כולם והרבי יודה לו על הסכום העצום שיתרום. סכום שיוכל לפתור לו הרבה כאבי ראש.
     "הרבי יקבל אותך עוד מעט" אמר לו הגבאי. "הוא סגור כרגע בחדרו, עסוק בתורתו וענייניו''. "נו פרובלם" (אין בעיה) ענה בנדיבות והחליק את קשר העניבה שלו על גרגרתו, שיעמוד יפה. הגבאי הורה לו לשבת על כסא בשעת ההמתנה.
     לאחר זמן לא ארוך יצא אליו הגבאי. "מאיר, אתה יכול להיכנס". הוא נכנס לחדר ביראת כבוד, מלווה בידידו הטוב ר' משה. הרבי ישב על כסאו וקיבל את פניו במאור פנים". שלום עליכם מאיר, מה שלומך ומה אתה עושה" חייך אליו. "ברוך השם, על הצד הטוב ביותר" ענה. כאן קראו לו בשמו היהודי הנשכח, מאיר, אבל זה לא אכפת לו בכלל. עוד מעט הוא יוציא את הכסף ואז תתחיל החגיגה... "תשב בבקשה" הראה לו על הכסא העומד ממולו. ומאיר מתיישב בלא היסוס. אם הרבי מזמין אותו, מה לו לסרב.
     "הרי אנחנו מכירים עוד מהבית, מקלויזנבורג" אומר לו הרבי. "אז אולי תספר לי מה אתה עושה היום"."אני סוחר גדול" מתרברב מאיר-בוב ומתחיל לספר לרבי על עסקיו". יש לי משרדים גדולים במנהטן ואני מחזיק במשרד מכשיר טלפרינטר שמקשר אותי בו זמנית עם מקומות שונים ברחבי יבשת אמריקה ואפילו באירופה. רואי החשבון שלי מרוצים מאז מכיוון הזרימה של עסקי החברה. אני שוקל בימים אלו הקמת חברת בת של עסקי היצוא-והיבוא שלי שתייצג אותי במדינות רחוקות כמו קליפורניה. מה עוד? המניות של חברתי בבורסה מראות סימני צמיחה הולכים וגדלים".
     "אני רואה שאתה מצליח מאד" משבח אותו הרבי. "ברוך השם, אין כלל מה להתלונן". זו כבר הפעם השניה שהוא נוקט שוב באותו מטבע לשון שנמחה מפיו כליל: "ברוך השם". ,נו בתוקף הנסיבות והסביבה המארחת ...השיחה זורמת בנעימות והרבי פונה אליו בבקשה.
     "אני רוצה שתספר לי קצת על סדר היום שלך ". בוב נרתע קצת אחורה. הוא לא חשב שהשיחה תגיע לפסים כאלו. לפי התסריט שלו כעת הרבי היה צריך להתחיל להשמיע ולא לשמוע. לספר לו על מצוקת הממון הקשה ולבקש ממנו שיואיל בטובו לתרום גם למען מוסדותיו. הרבי יבקש ממנו שישקול מתן תרומה חשובה בעתיד והוא יקום: ''מה הרבי מדבר? לא בעתיד אלא כאן ועכשיו. לא צ'ק חלילה אלא במזומן. לא חמשת אלפים דולר - גם זו תרומה חשובה ונכבדה מאד, אלא חמישים אלף דולר בבת אחת'' . הרבי לא יידע כיצד להודות לו. "מאיר" הוא יטפח לו על שכמו, הרגע קנית את עולמך, הצלת אותי בשעתי הקשה ". אבל הרבי קצת מפתיע. כנראה קשה לו לבקש את הכסף תיכף ומיד ולכן הוא הולך סחור סחור, כשהאווירה תהיה נעימה תבוא בקשת המזומנים.. אתן לו מה שהוא רוצה. בבקשה.
     "לא אכחד מהרבי" הוא עוטה על פניו חצי-חיוך, ''אני לא מתנהג כמו הרבי. אינני שומר תורה ומצוות''."ובכל זאת, אנא ספר לי מה סדר היום שלך''. "מה כבר יש לספר?" שאל בענווה מזויפת. "כמו כל אדם אחר ". "נו אני רוצה לשמוע ". "טוב אם זה כל כך חשוב לרבי לשמוע"...
     "ביום ראשון אין עסקים. המדינה בחופש ולכן אתחיל לתאר את מעשי מיום שני בבוקר. "אני קם בשש בבוקר לצלילי השעון המעורר, יורד למטבח ושותה ספל קפה משובח. אחר כך אני יוצא לחצר אל הבריכה הפרטית שלי. שם אני שוחה קצת, מחלץ את עצמותי ועושה התעמלות, זה דבר מאד בריא, להתעמל בבוקר. "אח''כ אני יושב לאכול ארוחת בוקר. " עיניו מתכווצות במבוכה קלה", ''אני אדם אמיתי ולכן לא אשקר לרבי, אני לא מתפלל. אחר כך אני נוסע למשרד הגדול שלי ברחוב הארבעים וארבע במנהטן, שם אני מקיים פגישות עבודה. מטלפן עשרות שיחות טלפון חשובות, ומקבל החלטות כלכליות. מגיעים אלי אנשי עסקים 'ביזנסמנים' כמוני ואני מארח אותם בטרקלין מיוחד. בערב אני חוזר הביתה, ולוקח את אשתי למסעדה. אנחנו אוכלים ארוחת ערב "סאפער" כהלכתה, וחוזרים הביתה לישון. אני כבר הרוג מעייפות אחרי יום עבודה''.
     הרבי שומע אותו ללא ניד עפעף, ''ומה למחרת, ביום שלישי"? "אותו דבר אלא שאז אני הולך בצהרים לבורסה, לעקוב אחרי מצב המניות ולהחליט האם והיכן להשקיע, לקנות, למכור וכדומה. בערב אנחנו הולכים לרכב על סוסים".
     ביום רביעי אני מבלה קצת בבנק, לבדוק מה קורה. בערב אנחנו הולכים לבלות. בקיצור, בערבים אני לוקח את אשתי לתיאטראות וכל בילויי העולם הזה. וכך מתאר הגביר את סדר יומו המתאר את מהלך חייו של מי שנטוע היטב בשתי רגליו בהנאות העולם הזה .
     הוא חושש שמא הגזים קצת עם הסיפורים האלו ומבקש להחזיר את השיחה לפסים הרצויים. "אבל את העיקר אני רוצה לומר לרבי , הרבי צריך לדעת שאני תומך תורה גדול. יש לי בבית תעודות הוקרה של ישיבות רבות שקוראים לי "תמכין דאורייתא, " אני תורם המון כסף לצדקה. אני תורם לכל המוסדות ולישיבות ". ''וגם עכשיו - הוא מגיע אל החלק החשוב ביותר של השיחה ושולף מחיקו את תיק העור הקטן - אני יודע שהרבי הולך לבנות ישיבה , אז הבאתי אתי חמישים אלף דולר במזומן''. והוא פותח את התיק ומראה לרבי את השטרות המסודרים בחבילות ועל פניו חיוך הנאה. רק המצלמה חסרה כעת עם הבזקי הפלאשים .
 *
     תגובתו של הרבי היתה בלתי צפויה בעליל. הוא קם על רגליו וכל הבעתו השתנתה. החיוך הרחב נמחק ופניו הקדושות יקדו בלהב . "מה?! אתה חושב שבגלל שאתה תורם לצדקה אתה שווה משהו? אתה עבריין ומנוול, אתה חושב שאני צריך את הכסף שלך? הרי אתה מלא בעבירות מכף רגל ועד ראש. אני יושב כאן כבר חצי שעה כמו על סיכות מלובנות ולא יכול לעמוד בד' אמותיך מרוב הריח הרע שעולה מהעבירות שלך. אתה כולך נודף צחנה נוראה של כל העבירות שבעולם. אני לא מסוגל להסתכל בפנים שלך מרוב טומאה ששורה עליך''.
     הלם של תדהמה השתרר בחדר. ר' משה עמד והתבונן במחזה כלא מאמין אבל הרבי עוד לא סיים: "אתה הרי לא תצא מגהינום, עברת עבירות כאלו שעליהם נאמר שהאדם נידון עליהם בשבטים של אש, אוי ואבוי מה שיעשו אתך בעולם האמת לאחר מותך, אז אותי אתה רוצה לקנות בחמישים אלף דולר? מי צריך את הכסף שלך!? קח אותו בחזרה!''.
     האדמו"ר תפס את התיק עם הכסף ובהבעת תיעוב שפך ופיזר את השטרות ברחבי החדר על הרצפה כאילו הוי סחי ומיאוס.
     בוב ישב כמאובן. הוא לא היה מסוגל לזוז ממקומו והיה שרוי בהלם מוחלט. מעולם לא העזו לדבר אליו כך. מרום מעמדו כולם רק מחניפים לו ומהללים אותו. "תוציא אותו מכאן" פנה הרבי אל ר' משה", אני לא יכול לשאת את סרחון טומאתו."
ר' משה התכופף ארצה ואסף את השטרות המפוזרים בעוד בוב בוהה בהם בעינים מזוגגות ואינו מסוגל להוציא הגה מפיו. ר' משה סיים לאסוף את השטרות והחזירם לתיק, הוא הוביל את בוב הרחובה אל המכונית שלו, שם ישב הנהג והמתין אגב קריאה בעיתון. ''קח אותו מהר הביתה ותרגיע אותו" אמר לנהג, ''לפני שהוא מקבל התקף לב ."
     המכונית יצאה לדרכה ור' משה החל לחזור אל ביתו של הרבי וכולו פליאה עצומה. הוא היה חסיד גדול אבל הפעם לגמרי לא הבין את הרבי. לקרוא לבן אדם ולהשפיל אותו כל כך? לעשות ממנו אפס מאופס עד עפר. למה הרבי בכלל קרא לבוב. ואם ידע מראש מה הוא עומד לומר לו למה היה צריך לערב אותו בענין. בסתר לבו קינן חשש גדול, שמא מעתה ואילך בוב לא ירצה לעשות אתו שום עסקים.
     כשנכנס לחדרו של הרבי נדהם לגלות את הרבי יושב ליד הגמרא ולומד בניחותא כמו מאומה לא קרה. עמד והתבונן בפנים הקדושות הקורנות זיו של טוהר שלא מהעולם ובצורה המלבבת כיצד הוא יושב ולומד, הכל היה בלימוד הזה: שקט ושלווה, קדושה, עדינות. הוא לא פצה את פיו. אבל הרבי הבחין בו מיד.
     "אתה מתפלא עלי מה טעם התנהגתי אליו בצורה כזאת, למה קראתי לו ונתתי לו על הראש".
     ר' משה הנהן בראשו. מה שנכון - נכון. הרבי נעשה כולו אש להבה. "אני מכיר את מאיר מאז שהיה ילד ונער. הוא בסך הכל היה ילד טוב ממשפחה טובה. אלמלא השואה שהעבירה אותו על דתו ועל דעתו, היה יכול להמשיך להיות "ערליכער איד. "אז מה הוא אשם שהיטלר שימד אותו. למה הנשמה שלו צריכה לסבול בגלל היטלר?
     הוא נמצא עכשיו במצב מזהיר כלכלית, ובגין כך, כולם מחניפים לו''. הרבי פרץ בבכי נרגש. "הוא יכול לעבור את כל החיים שלו בלי אף הרהור תשובה אחד, וכשיגיע לעולם העליון אוי לו ואוי לנשמתו. אני רציתי לפעול אצלו דבר אחד. שלא ימות בלי הרהור תשובה. לפני שימות וילך מהעולם - ייזכר שהרבי מקלויזנבורג כיבד אותו בתוכחת מוסר והיה אכפת לו מגורלו האמיתי הרוחני. ואם בגללי יהיה לו הרהור תשובה לפני שילך מהעולם - והיה זה שכרי ".

הרובלים הרוסיים נתלו במסגרת מיוחדת בסלון הבית. אפס כי עז העם היושב בארץ (י"ג כ"ה )ברכי נפשי(
     החפץ חיים מסביר שהתורה הדגישה במיוחד את המילה 'אפס', כביאור הרמב"ן, כי מילה זו מביעה את רשעת המרגלים, 'שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין, כלשון האפס לנצח חסדו'. והמרגלים אכן ביקשו להעביר לעם את המסר הזה שלא יוכלו כלל להילחם עם יושבי הארץ . ולעומתם, יהושע וכלב אמרו 'כי לחמנו הם' )להלן, פרק י"ד פסוק ט' (, וכאומרים - וכי אדם מפחד מככר לחם גדול המונח על השלחן ?! האדם המאמין בה', לא ישתמש לעולם במונח 'אפס', אלא יבטח בא-לוקיו ויתייחס גם לאויביו הקשים ביותר כ...לחם המונח על השלחן. זה סודו של הבטחון בה', ההופך את האדם למאושר עלי אדמות . האספקלריה של הבוטח משדרת לו כל העת שיש לו על מי לסמוך. אם רק יפקיד האדם את 'מפתחות החיים' שלו ביד השי"ת, ויפקיר את כל כולו למען השם, הוא יווכח עד מהרה לדעת שאכן היה מי ששמר עליו לאורך כל הדרך, גם אם בתחילה לא נראו הדברים כמי שפועלים לטובתו שאכן אם היו שואלים את האדם, ביחס לאירועים מסוימים העוברים עליו בחיים, כיצד לדעתו היה כדאי לנהוג עימו, הוא היה אומר שלפי ראות עיניו היה צריך לנהוג קצת אחרת... שהרי במציאות הובילו אותו ההתרחשויות למחוזות לא הכי טובים ... מי שאומר כך, אינו יהודי מאמין. אדם היודע שכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, הרי גם כאשר הוא איננו רואה לכאורה מה היא הטובה שתצמח לו מהאירוע ההוא, הוא יאמין בכך בלב שלם, ויידע עם לבבו שהשי"ת אוהב אותו הרבה הרבה יותר ממה שהוא אוהב את עצמו.
'מסודר' בפרנסתו
     הזדמן לידי קונטרס שכתב יהודי ניצול שואה, ובו הוא מתאר את שעבר עליו באותה תקופה, וכיצד הצילו הקב"ה פעם אחר פעם מידי הנאצים הארורים יהודי זה התגורר בגרמניה עצמה, ומיד כאשר החל הצורר היטלר ימ"ש להפריח את הצהרותיו המאיימות נגד היהודים - והיה זה יותר משנתיים לפני פרוץ המלחמה - נתן הקב"ה בליבו את ההחלטה למכור את כל נכסיו ולצאת מארץ הזו הדבר לא היה פשוט, כיון שיהודי זה היה 'מסודר' בפרנסתו ובנכסיו, והיו לו נכסים רבים, דניידי ודלא ניידי. אבל, ההחלטה שהתקבלה בליבו היתה כה חזקה שמאומה לא עמד בדרכו, והוא מכר את הבתים שהיו בבעלותו, וגם את כל יתר הנכסים המטבע היציב והאיתן ביותר בתקופה ההיא, היה הרובל הרוסי. כל הסוחרים עשו בו שימוש, וידעו שהרובל הוא מטבע שכדאי ושווה להשקיע בו לטווח ארוך, ואין לכאורה שום דבר שיהא בכוחו לזעזע את חוסנו של הרובל גם היהודי שלנו, המיר את כל הכסף שקיבל ממכירת נכסיו לשטרות של רובלים רוסיים, וכאשר הכסף היה בידו החליט להעתיק את מקום מגוריו להולנד, שהיתה מדינה שקטנה וניטראלית, והכל היו בטוחים שהנאצים יניחוה לנפשה, ולא ירצו לפגוע בה ולהשתלט עליה.
     בהגיעו להולנד, השתדל מיודענו לבנות את עצמו מחדש, ולשקם את פרנסתו, כפי שהיה בגרמניה. ואכן, בתקופה הראשונה הכל הלך למישרין חוור ומבוהל יום אחד מגיע היהודי לביתו, חוור ומבוהל, וכשאשתו שואלת אותו מה קרה, הוא מציג בפניה דף עיתון שבו היה כתוב שהכלכלה הרוסית התמוטטה והרובל בעקבותיה... בידיעה בעיתון נאמר שהמטבע הרוסי איבד את ערכו בצורה מוחלטת, והוא אינו שווה אפילו את הנייר שעליו הוא מודפס . יוצא אפוא, אמר הבעל לאשתו, שכל האספים שחסכנו, ובעצם כל הרכוש והנכסים שלנו - אינם שווים עכשיו מאומהעצם המחשבה על המציאות ההזויה הזו, הביאה את מיודענו לפלנטה אחרת, ולהרגשה מוחשית בדברי חז"ל שלמדונו שהחסכונות האמיתיים נתונים רק בבית המדרש, ולא באוצרות הכסף והזהב.
     המהפך המחשבתי שהחל בו מאותו רגע, הביאו להחלטה נוספת, חזקה יותר מזו הראשונה שקיבל בהיותו בגרמניה (כשהחליט לעבור להולנד), והיא לעזוב את הגולה הדויה, ולעלות לארץ ישראל. בתוך ימים אחדים ארז את מה שנשאר לו בהולנד, ועלה לארץ הקודש ומי שמכיר קצת את ההיסטוריה, יודע שהולנד הייתה אחת המדינות הראשונות לכיבוש הנאצים, שהעבירו את נתיניה היהודים לאושוויץ. כבר בימיו הראשונים של הכיבוש, דרשו הגרמנים מהשלטון ההולנדי שיעביר לידיהם את שמות הנכבדים היהודיים בקהילותיהם, ואותם הרגו תחילה. ' כיון שאני נמניתי על הנכבדים הללו, סיפר היהודי לבניו ברבות הימים, אין ספק שאם הרובל הרוסי לא היה מתמוטט, והייתי נשאר בהולנד עוד תקופה קצרה, גם אני הייתי נשלח לאושוויץ רח"ל.
במזוודה מיוחדת
     נס של ממש נעשה ליהודי זה, והנס החל כבר ברגע שהחליט לרכוש את הרובלים, שכן הם הם היו הסיבה להצלתו בהולנד. הנס המשיך מאוחר יותר עם התמוטטותו של הרובל, כשהתברר שדווקא סיבה זו הניעה אותו לעזוב גם את הולנד, ולעלות לארץ ישראל, ולהינצל מציפורני החיה הנאציתעכשיו נחשוב לרגע; כשיהודי שלנו שמע את דבר קריסתה של הכלכלה הרוסית, הלא באופן טבעי הוא הרגיע מאוד  רע. איך יתכן אחרת?! הלא ההתמוטטות הזו גורמת לו עתה להישאר ריק מנכסיו, ולהיות עני וחסר כל ! אבל אם היה יודע שהכול לטובתו, לא היה נותן להרגשות הלא טובות שיחדרו למוחו כלל וכלל ואם היו שואלים אותו, במה הוא רוצה לבחור, ברובלים רוסיים או בחייםבוודאי שתשובתו הייתה שהוא מעדיף את החיים גם על פני מיליוני רובלים. וזה בדיוק מה שהקב"ה עשה לו היהודי שעליו אנחנו מדברים לא הסתפק בהחדרתה של האמונה הזו רק לליבו הוא, אלא התאמץ גם לחנך את ילדיו ברוח זו. מה עשה? - גם לאחר שהרובלים הרוסיים איבדו את ערכם, ולא היו שווים מאומה, לא השליך אותם לפח, אלא שמר חלק מהם במזוודה מיוחדת, וכשהגיע לארץ תלה את הרובלים במסגרת מיוחדת בסלון ביתולמען דעת כל עמי הארץ את הנס הגדול שנעשה לו ע"י הרובלים הללו , ולמען יידעו בניו ונכדיו וכל צאצאיו את הכלל החשוב הזה שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה
חוויית השבוע שלי






יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

אמרי שפר כ"ב מנחם אב ה'תשע"ה





דרך העולם שמי שהוא עשיר מייחסים לו כל המעלות הטובות שהוא פקח ונדיב
וגאון וכו', אף דברים שאין בו כלל, וכתב השל"ה בדרך מליצה שזה מרומז
בפסוק: וֶכֶסף וָזָהב יְרֶבּה לך, אז כּל אֶשׁר לך יְרֶבּה - כל המעלות
הטובות ירבו בך ... וביאר בזה הגאון רבי וואלף באסקאוויטץ את שאילת חז"ל
במשנה: 'איזהו עשיר', וכי מה השאלה, מי שיש לו רוב נכסים הוא עשיר, אלא
הכוונה שכיון שנתרבו נכסיו נתרבו בו כל שאר המעלות, לכן הוא שואל איזהו
עשיר בלבד בלי שיהיה גם חכם וגאון בתורה וכו', לזה הוא אומר השמח בחלקו
ששמח במה שחנן אותו הקב"ה )ילקוט הגרשוני(

הוּא תְהִילתְך והוּא אֱלוקֶיך. לפי - התהילה והתפילה שלך, באותו ערך -
יהיה השראת השכינה עליך. (הרבי ר' מיכל'ה מזלאטשוב(

המחסור הוא ניסיון לאדם, והשפע הוא ניסיון לאדם. השאלה היא מי מהם גדול?
בעניין זה אמר ר´ מנשה לייב מסאסוב : כמה קל לאיש עני לבטוח בה´, כי במי
חוץ מקב"ה הוא יכול לבטוח וכמה קשה לאיש עשיר לבטוח בה´ שהרי כל נכסיו
קוראים אילו: בטח בנו! כלומר תבטח בעושר הכלכלי שהגעת אילו.

הרב שלמה י. נסע לחו"ל. במטוס שוחח בידידות עם גוי שישב בכסא סמוך.
כשנפרדו, בירך אותו הגוי בחיוך, באומרו : "יככה ה' בטחורים" ... רבי שלמה
היה בהלם, שאלו: 'מהיכן הוא יודע על ברכה זו?!' הגוי סיפר כי יש לו שכן
יהודי שמברך אותו בהתלהבות מדי בוקר בלשון הזו... כיון שכך מבין הוא כי
זו ברכה חשובה... ("נר לשולחן שבת("

הפרוכת (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי(

אני אם לשלוש בנות. תחת מטחי הטילים והרקטות מן הדרום, נזכרתי
בסיפור האישי שלי התרחש לפני כ - 10 שנים. מדובר באירוע שלא שוכחים
לעולם, הוא הולך עם הבן אדם כל יום, כל שעה, כל שנייה, עד הקבר. התמונות
חוזרות אליך, הצעקות, הטראומה, הפחד, תחושת החידלון שהנה הסוף בא, ומלאך
המוות יישא אותך על כפיו, אל עולם שכולו טוב... או חלילה רע, תלוי מה
הכנת.
חודש אדר, תשס"ד. הייתי אז אישה לא בדיוק דתייה, זמן קצר לאחר שהתפרק
התא המשפחתי שלנו, ונותרתי עם שלוש בנות קטנטנות, דחוקה וענייה, אפשר
לומר אפילו חסרת אונים. הגעתי לעיתים למצבים של פת לחם, על כל המשתמע
מכך. ניתוקי חשמל ומים היו דברים קבועים שעל סדר היום, ובנוסף לכל גם
מובטלת. כשבנותיי הקטנות ביקשו ממתק או צעצוע, הרגשתי שהלב שלי נקרע
והנשמה שלי מתייסרת. אין לי חצי שקל בארנק לקנות לחם, אין לי מאיפה לממן
את החוב לחברת החשמל, והן מדברות על צעצוע או ממתק... אבל לא אמרתי נואש
ופתחתי בניסיונות לחפש עבודה שתתאים ליכולות שלי. אינני אישה משכילה, אין
לי שום תעודה, בקושי סיימתי 10 שנות לימוד. ידעתי שהרבה אין מה להציע לי,
אלא רק עבודות פשוטות וקשות, הסכמתי לכל דבר, אבל רק שיציעו , כי בלי
כסף החיים מתמוטטים חס ושלום.
אודה ולא אבוש, לא הכרתי את בורא עולם, ולא ידעתי אז, שאפשר לדבר
עמו ולבקש. אבל ללא ספק, הוא שמע את ליבי הפצוע, ראה בעוני בנותיו
המתגוררות בשכירות בדירה בת חדר וחצי ארבע נפשות, שלא יודעות מה ילד יום.
ובאמת גלגלו לפתחי הצעת עבודה, לא מרשימה במיוחד, אבל איך לימדונו חז"ל,
פשוט נבלה בשוק ולא תזדקק לבריות. מדובר היה בעבודת ניקיון בנמל אשדוד.
במשך 7-8 שעות ביום הייתי אמורה לנקות משרדים, מחסנים, אולמות, תחת עינו
הפקוחה של מנהל עבודה קפדן. כשהסתיימו עבודות הניקיון, נקראתי להיכנס
למטבח הנמל ולעסוק שם בשטיפת כלים, ניקוי מקררים והברקת הרצפות. לא
התלוננתי. נחמתי הייתה בתלוש המשכורת בתחילת כל חודש, שעמד לי כחומת מגן
להביא מזון ובגד לשלוש בנותיי, שכבר זכו מפעם לפעם לממתקים ולצעצועים,
שכן בארנקי כבר נחו כמה שטרות זמינים.
"
שושנה, היום יש לך משימה, לנקות ולהבריק את בית הכנסת של הנמל",
הורה לי מנהל העבודה. "תיכנסי לשם אחרי תפילת ערבית ותבריקי רצפות,
חלונות, ארונות, חשוב לי מאד שהבוס של הנמל יהיה מרוצה", סיכם מעסיקי.
שמחתי. עד עתה פעלתי בניקיון המשרדים והמחסנים, והנה מתגלגלת לפתחי זכות
לנקות את בית הכנסת, לראשונה בחיי. יום חמישי . י"ח באדר תשס"ד. התיישבתי
בעזרת נשים מאחורי וילון גדול, ועניתי פה ושם "אמן" יחד עם המתפללים.
אחרי תפילת ערבית, כשהמקום כמעט והתרוקן, נכנסתי ובידי מטאטא, מגב, דלי
ושקית עם חומרי ניקוי. לפתע הבחנתי באחד המתפללים שעומד על כסא פלסטיק
ובעזרת מטלית הוא מבריק ומשפשף את תקרת ארון הקודש, ובכוונתו להמשיך
ולצחצח את הארון מכל צדדיו. "תסלח לי" אמרתי, "אל תטרח, אני פועלת
הניקיון פה, ואנקה את הארון עם חומרי ניקוי, אתה משוחרר". הלה השיבני "את
עובדת ניקיון פה בנמל, זה תפקידך, אבל אני עושה זאת לשם שמים, אף אחד לא
משלם לי עבור זה... לשם שמים? הביטוי הזה לא היה מובן לי כל כך, ואחרי
ההסבר שקיבלתי ממנו ביקשתי "גם אני רוצה לעשות משהו לשם שמים, יש לך
רעיון בשבילי" . "בוודאי השיבני " אני עובד כבר חמש שנים בנמל, ומעולם לא
כיבסו את הפרוכת. קחי אותה וכבסי אותה מחוץ לשעות העבודה, על חשבון זמנך
הפרטי ועם חומרי הניקוי שלך. כולם ישמחו לראות פרוכת מבריקה ולא דהויה
וספוגה באבק. הוא צדק. הפרכות נראתה כמו סמרטוט דהוי, אפרפרה, מקומטת,
לא אסתטית בכלל. בשעת לילה עם סיום העבודה, קיפלתי את הפרכות והכנסתיה
לשקית ניילון גדולה, והצלחתי להבריח אותה מעיני שומר השער. נסעתי לביתה
של אמי המתגוררת באחת משכונות העיר, פרסתי את הפרכות, ואמי פערה שתי
עיניים תמהות. "זו משימה בלתי אפשרית לכבס דבר כזה, אף מכונת כביסה לא
תכיל את הפרוכת". שלפתי מהארון את שואב האבק המיושן של אמא והחילותי
לשאוב. ערימות של אבק, חול ואפר שנספגו בפרוכת, שכנו אחר כבוד בשקיות
השואב. פרקנו שקית אחר שקית, והנה לאחר שלוש שעות שאיבה, פרוכת הקטיפה
הבריקה והבהיקה לנגד עינינו כאילו יצאה כרגע מן המתפרה. גיהצנו אותה
כמיטב יכולתנו, ולמחרת בשעה שבע בבוקר, ערב שבת, היא נתלתה שוב במלוא
הכבוד וההארה חופה בקדושתה את ארון הקודש. הייתי מאושרת, לראשונה בחיי
עשיתי משהו לשם שמים, כך הרגשתי, למרות שלא ירדתי לסוף עומקו של הרעיון.
יום ראשון. כ"א באדר תשס"ד, שעה 16:30. להלן ציטוט חלקי מתוך כתבת
עיתונות: 10 הרוגים בשני פיצוצים שאירעו ברציף בנמל אשדוד. סמוך לשעה
16:30
אחה"צ שני מחבלים התפוצצו בנמל אשדוד בשני מוקדים שונים , האחד
בתוך הנמל והשני מחוצה לו. הפצועים פונו לבתי החולים ברזילי וקפלן. כתבנו
מוסיף כי 2 מחבלים התפוצצו בזה אחר זה בשני אזורים סמוכים אחד לשני בנמל
אשדוד, סמוך לבניין צים וסמוך למכלית דלק. א.פ. מתנדב זק"א שהגיע בין
הראשונים לזירת הפיגוע, סיפר לתקשורת כי מספר הנפגעים בפיגוע, גדול.
מתנדבי זק"א נכנסו לנמל לאחר גמר סריקות החבלנים. פצועים פונו לבית
החולים קפלן, ברזילי, שיבא, בתל השומר, בבתי חולים נפתחו מוקדי מידע
לבירור על נפגעים.
הייתי שם. בסך הכל מרחק של 2-3 מטר מן המחבל, "טווח אפס" קוראים לזה
המומחים. הוא לבש מדים של חיל הים, היה לו תיק גדול על הגב, הוא הביט
סביב, לחץ על משהו, ובוווום!!! רעש נורא, עשן, שקט, אחר כך זעקות,
זעקות. עור התוף באוזני נפגע, חדר לי רסיס קטן למצח, ונפלתי מחוסרת הכרה.
מסביב, כמו שקראת בכתבה, היה בית קברות, הרוגים ופצועים. ואחר כך הגיע
מחבל נוסף, וגם הוא התפוצץ מרחק קצר ממני, כל מי שהיה סביב... נהרג. אני
שהייתי הכי קרובה למחבל, נותרתי בחיים. רציתי, לספר לך משהו קצת מיסטי.
אחרי הרעש והבווווום, מתוך דמדומים ובהלה איומה הרגשתי שהנשמה שלי מאיימת
לפרוח, והגוף שלי מתפרק לחלקים, ובקיצור אני מתה. אך לפתע חשתי מעין
חיבוק לא ברור, כמו שמיכה רוחנית ענקית שעוטפת אותי מכל הצדדים, פעם ועוד
פעם, כאילו אורזת אותי כמו מתנה, כמו ספר, וכל האיברים שאיימו לעוף
ולהתפרק נותרו במקומם, והנשמה שרצתה לברוח לעולם אחר, נעטפה אף היא באותה
שמיכה טובה חמה ואוהבת. אחרי שהתעוררתי בבית החולים והזכירו לי מה בדיוק
קרה, עדיין חשתי שאני עטופה, שהרי מלבד עור התוף, וכמה חבלות גופניות
קלות אני שלמה... ממש שלמה... ריבונו של עולם שאלתי את עצמי, מי עוטף
אותי? למה אני מרגישה מוגנת כל כך? הרי מדובר בהצלה שאין לה שום הסבר
הגיוני ברור... למה דווקא אני? בלילה הבא כבר הכו היה ברור. בחלומי ראיתי
את הפרוכת התכולה, המבריקה והזוהרת, נעה מעלה מטה לנוכח משבי רוח קלילים
הנכנסים מן החלון המערבי של בית הכנסת בנמל. אני אומנם אישה פשוטה ולא
מלומדת, אבל היה ברור לי מעל לכל ספק, שהפרוכת שניקיתי אותה לשם שמים,
עטפה אותי מכל הצדדים באותו רגע נורא. ומאז אני בת נאמנה וקרובה לקב"ה,
כמו שפרוכת נאמנה וקרובה לארון הקודש. לא פחות.

הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל והברית מילה

ממעשיו של הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל נוכל ללמוד פרק בהלכות ענווה
נראה כיצד הוא, למרות גדולתו ידע כיצד לקיים מידה חשובה זו, וכך היה
המעשה:

פעם אירע שיהודי אחד נכנס לביתו בערב שבת וביקשו שיבוא למול את בנו
ביום השבת בשכונת ימין משה הסמוכה להר ציון שבירושלים העתיקה. הרב צדקה,
שהיה כבר זקן בערוב ימיו, לא סירב להזמנה והלך ביום השבת עם שמש מביתו
שבירושלים החדשה זמן ממושך עד שהגיע לבית בו נערכה ברית המילה. והנה,
לפתע הבחין הרב צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט ואינו מזדרז לקיים את המצווה.
הקרואים רמזו לאבי הבן שהמוהל וכן הרב ממתינים שיורה להתחיל בברית המילה.
בקול רפה השיב אבי הבן כי הוא חזר בו מכוונתו לכבד את הרב במצוות המילה
ובדעתו לכבד את המוהל שהגיע זה עתה, אלא מכיוון שטרח ויגע הרב צדקה דרך
ארוכה כדי לקיים את המילה לכן לא אמר לו זאת.

תשובתו של הרב הייתה: "אינני מקפיד על זה כלל! תוכל לכבדו במצוות
המילה ואין טעם להתמהמה כלל."

אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה. שוב נפנה
רבי צדקה לאבי הבן ושאלו: "ועכשיו למי מחכים?". בבושת פנים השיב לו הלה
כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו, אולי יואיל כבוד
הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו? להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו
בשמחה וברצון: "הא לך, משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון, ייקח וימול בהם."

וכן היה, הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל.

בדרכו חזרה לביתו החל שמשו לשוחח עמו על מה שאירע, ובינתיים התפלא
בפני הרב ואמר: "תמה אני על כבודו שעבר בשתיקה על התנהגותו של אבי הבן
ועל חוצפתו, שלא די בכך שלא כיבדו במצוות המילה לאחר שהלך דרך ארוכה בעצם
יום השבת, אלא עוד הרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולבקש ממנו את כלי המילה!
אלמלא אני במקומכם, לא הייתי משאיל לו את כלי המילה בשום פנים ואופן!"

חייך אליו הרב צדקה ובפנים שוחקות השיב לו: "וכי ידעת? הנה אנכי כבר
זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל, אבל אף פעם לא
זכיתי לעשות את המצווה באופן כל כך מושלם כפי שעשיתי היום. מי כמוני
מאושר היום?"

התפלא שמשו שבעתיים: "היום? הן היום לא עשה כבודו את המצווה כלל כי
אם המוהל האחר התכבד בו במקום כבודו?!"

הסביר לו רבי צדקה: "כבר אמרו חז"ל: 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא
עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' ובכל פעם שאני מקיים מצוות מילה, אף
שהיא מצווה גדולה וחשובה מאוד, מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתה כל מיני
'
נגיעות' ופניות מאחר שהקהל חולק לי כבוד ומכבדים אותי אחרי הברית, וקשה
לי לעשות בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו. לא כן הפעם, אשר לא מלתי את הבן
בפועל, ואף אחר לא החזיק לי טובה, ולא חלקו לי כבוד אלא רק בשמים ממעל
החשיבו לי כאילו עשיתי את המצווה, אם כן תיזקף היום לזכותי מצווה זכה,
נקייה מכל פניות ונגיעות, כפי שהכתוב עצמו מעלה עליו 'חשב אדם לעשות
מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. אם כן זכיתי היום
לשלמות במצוות מילה יותר מכל הפעמים שזכיתי למול ממש..." 


חוויית השבוע שלי