אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ח

אתם ניצבים היום בראש השנה. וזהו את”ם ראשי תיבות : אילן תבואה מים, שאלו השלשה נכללין גם כן באדם לצורכו, ניצבים היום בראש השנה, כי האדם נדון בראש השנה. עכ”ד.-

      בדרך צחות ניתן לומר שכל השקפה שבני אדם בודים מליבם היא לרעה בדרך כלל, שכן היא מרבה מחלוקות והתמקדות בטפל. חוץ מהשקפה המקדשת את התורה שניתנה לנו "ממעון קודשך מן השמיים".  וחיזוק לדבר שזה נאמר אחרי שהאדם מתוודה שקיים את כל המצוות של מתנות עניים ולא שינה כלום מדרישות התורה.

    "ברוך פרי בטנך...ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (כ"ח ד' ה'). "ברך אתה בבואך" לשנה החדשה, בזמן ש"ברוך אתה בצאתך" מן השנה בתשובה ומעש"ט, ומתי התשובה שלמה? "וברוך פרי בטנך" אם גם הבנים הם בכלל ברכה, הולכים בדרך התורה והיראה. (שארית מנחם(

     הקדוש ברוך הוא טבע בסדר הבריאה כי לכל ילד יש שני אחראים על חינוכו, למרות שבטבע בריאתם יש להם טבע שונה והם האב והאם, ומכאן - שחינוכו של הילד מוכרח להיות דווקא בדרך המשולבת ומושפעת משני הטבעים השונים זה מזה, ורק בצורה כזאת הילד מחונך באופן שלם ומושלם. 

להביט על כולם בעין טובה (פניני בית לוי, עלון 490)

     יואל מישה בלקינד היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית, ששכנה לחופו של נהר הבלוז. רוב תושבי העיירה היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי ותורתם קבע. כמה מהם היו גאונים עצומים שלא צעדו 4 אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד מיודענו היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות מאירופה לממלכת הצאר הרוסי. זרועותיו הכלכליות היו חסונות ורב גווניות, יודעי דבר טענו שהצאר זקוק לו כמו אוויר לנשימה, ואלמלא יהדותו הוא יכול היה בקלות לקבל את מושכות משרד האוצר של הממלכה.  בקיצור, יואל מישה בלקינד נשם אוויר פסגות, הממון זרם אליו בשפע, פועליו ופקידיו מיומנים וחרוצים, האישה מאושרת,  הילדים בריאים ויש לו כמה שעות טובות ביום לעסוק בתורה,  בריתחא ממש. ככה זוכים לשני שולחנות. לזכותו של הגביר ייאמר, שגם ידו הייתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה שבמחוז, שלא לדבר על עשרות, אם לא מאות הקבצנים שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד תושב העיירה, הוא פשוט לא סבל. לא סבל? פשוט תיעב.

     ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 62 , שחוץ מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות לא עשה דבר. הלשונות הרעות טענו שהקבצן ז'ונדל הוא בעצם מיליונר גדול שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה.  תבלול ענק בלט מעינו השמאלית, גבו כפוף, אפו פחוס להחריד, שני נחיריים ענקיים נמרחו על מרכז פניו וזקן מדובלל עיטר את לחייו. לא נעים לכתוב אך מראהו היה דוחה , ועננה של ריח לא נעים ליוותה אותו בתמידות.  למותר לציין, שבלקינד הגביר לא סבל את חיים ז'ונדל אפשטיין. משום מה היה נדמה לו, שבעיניו של הקבצן העלוב מרצד לו ניצוץ של נוכלות, וזה הרתיח את דמו. מעולם אבל מעולם, לא נתן בלקינד פרוטה לז'ונדל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שאם חושדים שהעני לא הגון, אין חובה לתת לו, מה עוד שז'ונדל קשישא היה רווק שלא רבץ עליו שום עול פרנסה של יונקים או חתנים.

     היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח אחרי תפילת שחרית, כשז'ונדל הקבצן החל לשרך רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד, לכוון אחוזתו. " הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק. "הרב בלקינד, עשה לי טובה, שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות, האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד?, ואולי גם אזכה לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!...".  זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד. גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי... הגביר חיפש משפט חכם ולולייני כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות, ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי נדר!!! "תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו.

     גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום. יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר. חיילי הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים. " אתה עצור באשמת הברחת כלי נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך שהנשק עבר לידי המורדים". על פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב.  תוך דקות ספורות הושלך בלקינד לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על להביט על כולם בעין טובה עגלה גדולת מימדים והובל אחר כבוד למעצר. אתר המעצרים של הצאר, לא היה אלא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים,  שמי שנכנס לשם ספק רב אם היה יוצא בריא בגופו, שלא לדבר על בריאות נפשו.  בלקינד חש שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו שמיכה דקה,  בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה , עם תולעים, עכבישים והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

     כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל.  תושבי סמרגוניה היו בהלם בבוקרו של יום. היעלמותו של בלקינד סמוך לפסח הייתה גם מכה קשה לעניי העיר, שהמתינו בכיליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש, שניצח על מלאכת החלוקה.  אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת ה קמחא ד 'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו . יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל מישה בלקינד עדיין טמון בבור, חי-מת, איש כבוי. מים במשורה ולחם צר. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין?

     שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי היה טיפוס קשוח ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש נפלו על אוזניים ערלות תרתי משמע. הוא הריח את הסוף.  השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל חש כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי, מאין יבוא עזרי.  פה ושם חדרה לה קרן אור דקיקה. לפתע הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה" אמר לו השומר גורניצקי אטום המבע. "זה בשבילך".  לא יאומן. בתוך הקופסא הונחו אחר כבוד 20 מצות עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח. " עזרי מעם השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר.

     הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה ואין ייאוש בעולם כלל . תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלל, לשתות 4 כוסות, לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו הנביא. כל ימי החג עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים. שבוע כשר של פסח עמוק בבור.  

     בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך".  כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר הפוזל יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך יותר משתי דקות. "זכאי". בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל. שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקין, והוא התגורר בכפר ששמו סמורגין. בעוד שבלקינד שלנו הוא תושב העיירה סמרגוניה. ומשום מה עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי הצאר שמו פעמיו אל ביתו, וטמנוהו עמוק בבור . ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את קצין המחוז. "הו, הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך...".

     בלקינד לא רצה להאריך בדיבור, מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה להשם. טעות לעולם חוזרת.  חיילי הצאר העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה. תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה הייתה. גם עניי העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדר, והיעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין. עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף.

     למחרת הגיע לעיירה סמרגוניה קצין המחוז יבגני בולקצ'וב וביקש לקרוא אליו את הגביר בלקינד לצריף רעוע בקצה העיר. כשפתח את דלת הצריף לא האמין הגביר למראה עיניו, הקבצן המאוס חיים ז'ונדל אפשטיין שכב על מיטתו כשכל גופו חבוש, פניו שרוטות ואדומות ורגלו הימנית מגובסת. לצידו ישב קצין המחוז. " זה החבר הטוב שלי, ז'ונדל, שלא ראיתיו 40 שנה. הוא זה שהביא לך מצות ויין, בזכותו עשית ליל סדר כשר בתוך הבור ואכלת מצות שבעה ימים". דיווח בולקצ'וב.  בלקינד בלע את לשונו במבוכה. מה עניין ז'ונדל אצל קצין המחוז?  שאל את עצמו. " כן, לידיעתך מר בלקינד, גם אני חייב את חיי לז'ונדל. גדלנו באותו כפר קטן במחוז קרישניבוג, וילדותנו עברה עלינו בידידות עמוקה. באחד הימים בהיותי בן 11 נפלתי מצמרת עץ ושברתי את עצמות רגלי וצלעותיי, איבדתי את ההכרה וגם דם רב, אבל ז'ונדל ידידי שהיה קטן ממני בשנתיים קרע את חולצתו, חסם את קילוחי הדם , ורץ כמו איילה שלוחה להזעיק עזרה. אני... אני חייב לו את חיי...".  ואיך הגיע ז'ונדל אלי, אל הבור שבאתר המעצר? שאל בלקינד המום ומשתאה. " פשוט מאד. הוא ישב מתחת לעץ סמוך לבית שלך, וכשהגיעו לעת לילה חיילנו לעצור אותך, הוא הבין שאתה בצרה גדולה. הוא טיפס אל מאחורי העגלה הגדולה, ונחבא בין שקי החיטים. כשהגיעו חיילי למחנה המעצר, הם גילו אותו מסתתר מאחור וחבטו בו ללא רחמים עד שהגעתי לשם ועצרתי אותם מלהרגו. הוא זחל למשרדי זב דם. אחרי חצי דקה של שיחה זיהיתי אותו כידידי ומציל חיי מן הילדות, ז'ונדל אפשטיין. והוא התחנן על נפשך. הוא אמר לי "יבגני ידידי הצלתי את חייך וזכית למעמד מכובד. מעולם לא פניתי אליך בבקשת עזרה. עכשיו הכניסו לבור צדיק יהודי, איש חסד מופלא,  והוא גם חבר שלי, שאין לי ספק שידו לא הייתה במעל. הוא אזרח נאמן. אני מתחנן בפניך יבגני, ובשם ידידותנו, אנא אַפשֶר לי להביא לו מצות יין ושאר צרכי החג. אל תפגעו בו לרעה". " הוא שכנע אותי בתמימות שלו, שלא להתאכזר אליך אדון בלקינד, וזכית לחבילה נדיבה של מזון כשר לשבוע שלם שקנינו מיהודי העיר הסמוכה. חבשנו את פצעיו וגיבסנו את רגלו וביום ראשון של חול המועד של חגכם החזרנו אותו לביתו."

     ר' חיים ז'ונדל חייך לעברו של בלקינד כאוב ומיוסר ואמר לו בקול חרישי "הרב בלקינד, אני מוקיר לך המון טובה על הכוונה הטהורה שלך לתת לי מצות ויין לחג, זה כל כך ריגש ושימח אותי, שהרגשתי צורך עז לקרוא תהילים להצלחתך סמוך לביתך, עד שלפתע שבאו החיילים. אני מקווה שאתה מרגיש טוב וחזרת לעצמך בריא ושלם".  דמעה קטנה של בושה בצבצה מעינו הימנית של בלקינד. לפתע הוא חש שנובעים מתוכו מליבו, מפלים ונהרות של אהבה לקבצן האומלל הזה, שמאותו רגע נדמה בעיניו כאיש הכי יפה וטהור בעולם, איש שיש לו הכרת הטוב כלפיו רק על הבטחה, שאפילו לא התכוון לקיימה.

     הגביר בלקינד הבחין גם כי אותו ניצוץ חוזר בעיניו של חיים ז'ונדל,  איננו ניצוץ של נוכלות חלילה, הוא ניצוץ של אהבת ישראל, אלא שהוא טעה באבחנה. "אני מודה לך חיים ז'ונדל, שכנראה בזכותך נפלתי לבור, כדי שמשם אזכה להביט על בני אדם בעין טובה, כל הזמן".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ז

 האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).

    הגמרא אומרת, כי מסורת בידינו מאבותינו, שמקום הארון והכרובים לא נכללו בחשבון מידותיו של קודש הקודשים, משום שבדרך נס הם לא תפסו מקום.  אומר היה האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק זצ"ל, כי דווקא שם, בארון שלא תפס מקום, שכנו שני לוחות הברית. מכאן, אמר, שהתורה אינה נמצאת אלא באלו שאינם תופסים מקום... ("שיח שרפי קדש" ה' 61.)

     הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי ע" היה אומר: אותיות "שקר" שלוש הן.  שתים מהן כלולות בתיבת "רשע" ואילו אחת בתיבת "צדיק –" מכאן אנו למדים שלא כל רשע כולו שקר ..!. ולא כל צדיק כולו אמת!...

     ה"תפארת שלמה" אמר כל צדיק שאינו ממשיך על ישראל שפע של ברכה ופרנסה ועשירות, אינו צדיק כלל ואינו ראוי להיות מנהיגם של ישראל.  וזהו פירוש דברי רבותינו בתלמוד (קידושין מ') על הכתוב "אמרו צדיק כי טוב" וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב,  טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב, צדיק רע לבריות, היינו שאינו ממשיך על ישראל שפע של טובה ופרנסה. והמשיך בדבריו ואמר זה היה חטאם של נדב ואביהוא שהסתפקו "בקרבתם לפני ה"' בלבד, ולא השפיעו על ישראל שפע של פרנסה וטובה, ולכן "וימותו" לא היו ראויים להיות מנהיגי ישראל.

לב טהור (אפריון שלמה, גליון 7 13)

     כל אחד יודע, בשביל להיחתם בספרי צדיקים, יש להתחזק ולעשות קבלות חדשות בעבודת ה'. אבל מהי עבודת ה'?  פעם שאלו תלמידי הבעל שם טוב את רבם מהי עבודת ה'?  אמר להם הבעל שם טוב: לכו לכפר פלוני שם יש אדם בשם ר' משה, לכו תלמדו ממנו עבודת ה' מהי.

     הגיעו התלמידים לכפר, שאלו האם יש פה ר' משה, אבל אף אחד לא ידע על מי הם מדברים, אין פה שום רב שקוראים לו משה. עד שאחד נזכר, אה נכון יש פה איזה עגלון שקוראים לו משה,  הוא גר בסוף הכפר. טוב, הלכו התלמידים לבית של משה העגלון, פתחו את הדלת והם רואים מולם אדם שנראה כמו חבית, שמן ענק. ביקשו ממנו התלמידים להתארח איזה יום-יומיים, והוא הסכים. טוב עכשיו רוצים לבחון את עבודת ה' שלו, אבל לא דובים ולא יער, הבן אדם בקושי יודע להתפלל, בקושי אומר ברכה, רק אוכל ואוכל כל היום,  בלי עין הרע אוכל בשביל 20 אנשים. טוב, אמרו התלמידים, כנראה הוא אחד מ-לו צדיקים, אולי רק בשבת הוא מתגלה.  חיכו לשבת, עוד לא אמרו קבלת שבת, הוא כבר סיים ערבית, וכשהם רק התחילו ערבית הוא כבר היה באמצע הקידוש. רק גמר את הקידוש והוא כבר התחיל לאכול, ואת זה הוא עשה באריכות. בבוקר, אותו הסיפור, עוד לא גמרו שחרית, הוא כבר היה אחרי מוסף וקידוש, יושב ואוכל בשר. הגיע מוצאי שבת, הם כבר עמדו לעזוב, אמרו לו תודה רבה על האירוח, ופנו אליו: רק תגיד לנו בבקשה, למה אתה אוכל כל כך הרבה? אמר להם משה העגלון: לפני הרבה שנים הלכתי עם אבא שלי ביער, וניגשו הנוצרים ורצו שהוא ינשק את הצלב, הוא לא הסכים, אמרו לו אם לא תנשק את הצלב אנחנו נהרוג אותך. ואבא אמר: "תהרגו אותי, אני את הצלב לא מנשק!". שפכו עליו נפט ושרפו אותו, אבל מה אני אגיד לכם, אבא שלי היה כזה קטנצ'יק, צנום, דק.  תוך 10 דק' נגמרה כל המדורה. ואני חשבתי לעצמי אז,  כשנשרפים לכבוד מלך מלכי המלכים ראויה מדורה גדולה מזו. לכן קיבלתי על עצמי לאכול ולאכול ולאכול, ואם פעם אחת גם אותי ישרפו, אז תהיה מדורה של שעה, כמו שראוי לעשות לפני המלך!  כזאת גסות, אבל ליבו לשמיים - עבד ה'. רחמנא ליבא בעי. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ז

 

אומר ה'שיח יצחק' דבר מענין: כתוב בגמרא "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה" (ביצה ט"ז). למה "הוצאות שבת" יצאו מן הכלל? מדוע עליהם לא חלה הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם"? מסביר ה'שיח יצחק' לפי דברי המדרש הנ"ל. כי השבת קיבלה ברכה מהקב"ה, ככתוב "ויברך אלוקים את יום השביעי". ובמקום שיש ברכה לא יכולה לחול הקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם. ) להגיד)

     ''אלה תולדות נח ..... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" (, ט-י) פירש רש"י שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, בשם הרה"ק מפשיסחא שבשמות תולדותיו מרומז המעשים טובים,  שנח לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את הדברים האלו: את שם לזכור תמיד את שם ה', שויתי ה' לנגדי תמיד, את חם לקיים כל מצוה בחום ובהתלהבות ולא כמצוות אנשים מלומדה, ואת יפת לעשות אך ורק מעשים שיהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

     חז"ל אומרים חותמו של הקב"ה אמת. יש מפרשים כך, שהאותיות והמילים של חותמת, מבחוץ הם הפוכות, אבל אחרי שחותמים נעשה כראוי. כך יש לפעמים אנשים, שכשלא מבינים את דרכי ה',  מיד יש להם טענות ח"ו, לזה אומרים להם חותמת מבחוץ נראה הפוך, אבל אם נסתכל טוב על הדבר נראה שזה ישר, מפני שהנהגת ה' וחותמו מדויק ואמת וישר.

    חז"ל אומרים שאחרי המבול בכה נח ואמר לה' שהיה לך לרחם על העולם, ענה לו ה': רועה שוטה, למה אתה נזכר עכשיו להתפלל,  למה לא התפללת ולמה לא בכית מקודם לפני המבול, מזה אנו רואים שצריך האדם להקדים בתפילה קודם שמגיע ח"ו פורעניות לעולם (מדרש(

הבטחה בסוכה (על-פי מחקרה של הד"ר א' פרבשטיין)

הטלפון צלצל במשרדו של דוד יזרעאל. הוא היה איש עסקים שהתגורר בוונצואלה, שאליה היגר אחרי שזכה להינצל מציפורני הנאצים.

מן האפרכסת נשמע קולו של חברו: "אני רוצה להזמין אותך לבוא הערב לביתי. אנחנו עורכים קבלת פנים לרב שבא לכאן משיקגו".

"בשמחה", השיב דוד ושאל לפשר בואו של הרב.

כשנכנס דוד לבית חברו וראה את הרב, משהו בפניו גרם לו להביט בו שוב ושוב. הרב סיפר שהוא ניצול שואה, ודוד נדרך. הרב הסביר שהביא עמו ספרים בעבור הקהילה המקומית ומטרתו לעורר את הלבבות בימי התשובה.

הרב דיבר על חשיבות המצוות של החגים. "יודעים אתם? אפילו במחנה ההשמדה אושוויץ תקעתי בשופר, ואפילו הקמתי סוכה. היה שם נער יהודי שדאג לי ל'לחם משנה', וכך זכיתי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה' בלב התופת".

למשמע הדברים חלפה צמרמורת בגופו של דוד. חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים של ערב חג הסוכות תש"ה. הוא היה אחד מאסירי 'צריף הנערים' במחנה אושוויץ.

בדרך-לא-דרך הצליחו הנערים לזכור את התאריכים העבריים, וציפו להם בחרדה. הם כינו אותם באירוניה מרה 'גבלס קלנדר' – לוח השנה של גבלס יימח שמו, וזאת מפני שבכל חג יהודי נהגו הנאצים הארורים לשלוח רבים מהנערים אל המשרפות.

בהתקרב ראש השנה תש"ה התרבו הידיעות שהנאצים סופגים מפלות. בלבבות ניצתה התקווה כי המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים, מתקרבת לסיומה. ואולם עד הרגע האחרון המשיכו חיות הטרף במלאכת ההשמדה.

בהכירם את מנהגם המרושע של הנאצים המתינו הילדים באימה גוברת לראש השנה. ואכן, כשלושת אלפים ילדים נלקחו ולא שבו. ההלם והכאב בקרב הנותרים היו קשים מנשוא. ועם זה עדיין נשתמרה רוח האמונה בלב הנותרים בחיים.

באותו יום הצליח אסיר אחד, רבי צבי-הירש מייזליש, הדיין מוויצן, לסייר בין הצריפים ובידו שופר ולתקוע בו. קול השופר עודד את רוחם של הילדים.

אחר-כך בא יום הכיפורים. הילדים גילו לחרדתם שהקלגסים הכינו בעבורם סלקצייה נוספת. עוד אלף מהם נלקחו ושולחו בדרך שממנה לא שבו. עתה נותרו אלף ילדים בלבד. וכך, בעוד חרבו של מלאך המוות קוטלת מכל עבר, הצליחו השרידים לדבוק במצוות במסירות נפש.

חג הסוכות התקרב. הרב מייזליש, בעזרת עוד יהודים, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות סוכה בתוך מחנה אושוויץ. הם פירקו דרגשים מהצריפים ובנו מהם סוכה נמוכה ונסתרת. סיני אדלר העיד כי היה אחד האסירים שזכו לשבת בסוכה. בשעת מעשה הסתפק אם הסוכה כשרה, מפני שהייתה קטנה ביותר; ואולם דיי היה במראה הסוכה בלב התופת כדי להרנין את הלבבות.

ביום האחרון של החג הצליח אדלר להשתחל פנימה אל הסוכה, ואמר בה את תפילת 'יהי רצון' שיש הנוהגים לאומרה בפרידה מן הסוכה. בתוך ליבו פיעמה התפילה שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת, ובשנה הבאה יזכה לשבת כבן-חורין בסוכה כשרה.

דוד יזרעאל היה אז בן חמש-עשרה. בהיותו דובר גרמנית נתמנה לעוזרו של אסיר פולני, שעבד בבית החולים של המחנה, וסייע בחלוקת מזון. לילה אחד, בעודו ישן, העיר אותו אחד האסירים. "אנא, זקוק אני לעזרה!", לחש האסיר ביידיש. "אינך מכיר אותי. אני הדיין מוויצן".

דוד לא הכיר את הדיין מוויצן, אך ליבו אמר לו שראוי לסייע לאיש. "זכיתי לבנות סוכה", אמר הדיין מוויצן בעיניים בורקות, "ומחר יחול חג הסוכות. אנא, עזור לי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה', ודאג לי בבקשה ל'לחם משנה'. יודע אני שיש לך גישה למזון. רק אברך על הלחם ואקח פיסה קטנה ולא יותר".

בתחילה התקשה דוד להאמין למשמע אוזניו. סוכה באושוויץ?! האוּמנם?! הוא חשד כי האיש הוזה. ואולם הלה תיאר לפני הנער כיצד בנה את הסוכה, וזה השתכנע.

זמן מה התלבט. מילוי הבקשה היה כרוך בסכנה גדולה. בסופו של דבר החליט שאם הוא כבר מהמר – יהמר עד הסוף. "אם אכן יש לך סוכה", אמר לדיין, "מדוע לא אזכה גם אני להשתתף בקיום המצווה? אכנס איתך לסוכה".

"אינני מוכן שתסכן את חייך!", השיב הדיין בתקיפות. "אם תיתפס – דינך יהיה מוות. אתה צעיר ועליך לחיות". ואולם הנער התעקש, ובסופו של דבר ויתר הדיין.

למחרת, עם ערב, נלקח דוד לסוכה הסודית. הרב התפלל ערבית בהתרגשות גדולה. אחר-כך עשה קידוש על הלחם ודוד אחריו. "בזכות המצווה הזאת נשתחרר בעזרת השם!", הבטיח לו הדיין.

עכשיו, בוונצואלה, לא ידע דוד את נפשו: זה 'הדיין מוויצן'! בקושי הצליח לכלוא את התרגשותו. בתום הערב ניגש אל הרב. "רבי, אני הנער היהודי שהביא לכם את הלחם לסוכה באושוויץ!".

תדהמתו של הרב הייתה עצומה. השניים התחבקו בעוז. "זוכר אני את ההבטחה שהבטחתם לי אז, שבזכות המצווה נזכה להינצל ולהישאר בחיים", אמר דוד יזראל בדמעות. "ההבטחה קוימה!".

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בראשית" ה'תשע"ז

מידי שנה בחג שמחת תורה שזה עתה חגגנו אנו מתחילים לקרוא מחדש את ספר התורה בתחילתה של פרשת בראשית.

בעזרת ה' בשבת הקרובה, כרגיל בשבת שמיד אחרי שמיני עצרת קוראים את פרשת בראשית. 

מיד בצאת שמחת תורה אנו ניגשים אל הסוכה בה ישבנו, אכלנו וישנו שבוע שלם ומפרקים אותה במהירות הבזק, בדיוק ההיפך מתהליך הבניה שלה שארך זמן ממושך יותר עם עמל רב והשקעה גדולה.

להבדיל מפירוק הסוכה המהיר והחד אנו קוראים בפרשת בראשית את תהליך בריאת העולם בראשית קיומו.

בריאת העולם כפי שמתואר בפרשתנו היא תהליך מובנה. הקדוש ברוך הוא בבוראו את העולם ברא אותו בתבונה רבה ועל זה הוסיף הריה"ל בספרו הכוזרי שברא אותו ה' גם בהדרגה מיום ליום החל מהיסודות והמחצבים והמשיך אל הצמחים ובעלי החיים אשר במים ובאויר וביבשה וסיים בבעלי החושים הדקים .

ולא רק הדרגה קיימת בבריאה אלא גם תיאום, כפי שמתאר הרש"ר הירש בפירושו שביום הראשון ברא את האור כך ברביעי ברא את השמש, בשני ברא את הים וחלל האוויר ובחמישי את בעלי החיים שבהם, בשלישי את האדמה ובשישי את נפש כל חי, והיום השביעי בא להעניק ממד של קדושה וברכה למעשה האדם.

תהליך מובנה ומורכב זה של העולם מלמד אותנו שבניגוד להריסה ופירוק שניתן לבצע במהירות ובקלות יחסית, בניה, ולא משנה של מה, נעשית בהדרגתיות, מהיסוד ועד לגמר המלאכה, בהתמדה, ובהשקעה רבה. 

בניה אמיתית ונכונה, וזה יכול להיות בתחום הזוגיות והמשפחה, בתחום הפרנסה, הלימודים, ואפילו בתחום של תחביב כזה או אחר תביא איתה לאורך זמן גם תוצאות רצויות ומוצלחות. 

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ו

 

"אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. (תענית ט.)

     את הברכה אשר תשמעון. עצם אשר תשמעון זאת הברכה הכי טובה.

     ''בנים את לה' א-לקיכם'' ועם כל זה "לא תתגודדו" בבית הכנסת, וכדרשת חז"ל על זה, לא תעשו אגודות אגודות (יבמות י ג" :).

     האם מותר לעשות נרתיק מברזל? מובא בפוסקים לא לעשות הנרתיק מברזל, שמזוזה מאריכה ימיו של אדם, וברזל מקצר

החמין של שבת II (דברים טובים – פרשת דברים)

     סיפר הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, שסיפר הרב שמחה וסרמן שליט"א [זצ"ל] בנו של הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל, הי"ד, אשר שימש כרב בלוס אנג'לס: הייתה שם משפחה של בעלי תשובה שהתקרבה ליהדות דרכו, ובנם הגדול הגיע ב"ה לגיל בר מצווה. לאותה משפחה היו הרבה ידידים וקרובי משפחה, והם החליטו לערוך את שבת העלייה לתורה בבית מלון, ומאחר ובית המלון היה מחוץ לעיר, בהזמנות ששלחו הם ציינו שמי שאינו יכול לבוא ולשהות שם כל השבת, יוכל לחלופין להשתתף בסעודת המצווה שתיערך באמצע השבוע, והדגישו שהם מבקשים לא לנסוע בשבת.

     הרב וסרמן, מסיבה כלשהי לא היה יכול להגיע לשם לשבת, וביום ששי בבוקר הוא התקשר לבעלת השמחה, איחל לה מזל טוב, והתנצל שלא יוכל להשתתף בפועל בשמחתם. בהמשך שאל אותה הרב אם הכינה חמין [טשולנט] לשבת, והיא ענתה שלא. "כבוד הרב", כך היא אמרה, "הידידים שלנו אינם יודעים מה זה חמין. כל המאכלים שהכנו לסעודת היום יהיו קרים. כולל הבשרים והתוספות". אמר לה הרב: "אני מבקש ממך שבכל אופן תכיני חמין" , וכמובן שבקשתו של הרב התקבלה.

     בבוקר יום השבת, נעצרה ליד המלון מכונית, ומתוכה יצאו זוג אנשים מבוגרים. הם נכנסו לבית המלון,  ולפתע נעצרה האישה ואמרה לבעלה: "אינני יכולה, בוא נצא מכאן מיד!" ועוד בטרם הספיקו בעלי השמחה לגשת אליהם, הם כבר נעלמו מן האופק. במוצאי שבת התקשרו בעלי השמחה לברר מה ארע בדיוק, ואז שמעו מהם את המעשה המופלא הבא:

     אישה זו הייתה ניצולת שואה. היא נלקחה מביתה בגיל שש, שהתה שנים מספר במחנות, ובתום המלחמה היגרה לאמריקה, שם בנתה את ביתה. היא לא זכרה שום דבר מתקופת הילדות שלה בפולנייה, לא אבא ולא אימא, לא שבת ולא כל סממן יהודי אחר, ועובדה זו ממש הרסה לה את החיים. היא ניסתה אפילו להיוועץ בפסיכולוגים ופסיכיאטרים שיסייעו לה לשחזר את עברה, ולא עלתה בידם. והנה באותה שבת גורלית, כשנכנסה לבית המלון והריחה את ריח החמין - לפתע הכול צף ועלה לנגד עיניה כאילו קרה היום ! מה קרה ? כאשר חטפו אותה מהבית בפולנייה, היה זה בשבת קודש, ובבית היה ריח של חמין. ועתה, כשהריחה את ריח החמין, הכול חזר לה, כל זיכרונות הילדות מהבית החם והאהוב. היא הייתה בהלם! לכן לא הייתה יכולה להמשיך, והחליטה לשוב לביתה.  ושמעתי, שהזוג הזה נעשו בעלי תשובה אמתיים - הרי לנו כמה גדול כוח ריח החמין של שבת.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ו

 

  אחד שלח שליח אל הגה״ק בעל ה"חפץ חיים " זי״ע לבקש ממנו ברכה לעצמו. חייך ה"חפץ חיים " חיוך עצוב ואמר : יאו ואבוי! קבצן אחד שולח קבצן שני לבקש ברכה מקבצן שלישי. וכי לא צחוק הוא? וכי לא מוטב לפנות אל בעל הישועה עצמו, שהרי הוא קרוב כל כך כול כך קל להגיע אליו - ״כי מי גוי גדול אשר לו א-לוקים קרובים אליו''...  

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

     המוסיף גורע - סמיכות הציוויים "לא תוסיפו... ולא תגרעו"  מלמדת שמי שעובר על "לא תוסיפו" סופו לעבור על "לא תגרעו", וכמאמר חז"ל (סנהדרין כט) "כל המוסיף גורע ". (הרבי מליובאוויטש)

     והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (ו,ו( - יהיו מונחים תדיר על הלב, כך שבבוא רגע של כושר וייפתח הלב - יוכלו לחדור מיד לתוכו. (ר' מ"מ מקוצק(

     "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" קהלת [א, יח] – ככל שדעת האדם מתרבה בהכרת גדלות בוראו, כן יוסיף מכאוב על הנהגתו! ( ושלל לא יחסר(

"     ושננתם לבניך" (ו, ז(  - לבעל חידושי הרי"ם מגור היו 13 ילדים וכולם רח"ל מתו בחייו.  בכל האסונות עמד בעוז ולא הוריד אף דמעה אחת מעיניו.  אמר: ה' נתן ו-ה' לקח. אבל כשמת הילד האחרון, לא יכול היה עוד להתאפק ובכה מרה. שאל אותו אחד ממקורביו : מדוע עד עכשיו הבלגת על רגשותיך ואילו הפעם לא? ענה: על זה אני בוכה, שלא אוכל לקיים עוד את מצוות "ושננתם".

     "ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות ויכוון מאוד בברכת אהבה רבה, ובברכת התורה, בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר ב 'ובא לציון' למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".המשנה ברורה [סי' מז' ס"ק י']

     יש אימרה שאמר האדמו"ר הגה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע על דברי הרש"י: "שלא יהא לבך חלוק על המקום" – הכוונה שלא יהא לבך חלוק על המקום שאתה שרוי בו, אל תאמר שמקומך גורם לירידה ברוחניות, ומקשה עליך להתעלות, אלא בכל המקומות בכל המצבים ובכל האפשרויות אפשר לעבוד אותו יתברך ולהתעלות... 

התלבטות והחלטה (על-פי ספרה של קלייר פרוביזור-שיפר)

"אני לא מסוגלת לעזוב את אבי", אמרה קלייר לבעלה. "אין לך ברירה!", השיב לה בלחישה. "אם נישאר עמו, גורלנו יהיה מוות ודאי. מוטב שנציל לפחות את עצמנו".

זה היה בניסן תש"ג, אפריל 1943. הם – האב יחזקאל, בתו קלייר ובעלה פיליפ – ישבו צפופים ברכבת בקר שעשתה את דרכה לאושוויץ. קודם לכן שהו במחנה הריכוז דוסין, ליד העיר מכלן שבבלגיה. כעת החליט השטן הנאצי שהגיעה העת להעבירם להשמדה.

ביום הנסיעה תקפה את האב מעין קדחת. הוא להט מחום והיה שבר כלי. בן ארבעים וארבע היה, אך כוחו לא עמד לו. קלייר רצתה קודם כול להבטיח שיהיה אתם ברכבת. זה לא היה פשוט, כי על-פי מספרו הסידורי היה עליו לעלות לקרון הראשון, בעוד הם נועדו לעלות לקרון השלישי. היא נתנה את טבעת הנישואין שלה לאסיר שהסכים להחליף את מקומו עם אביה, וכך היו יחד בקרון. הקרון היה סגור ואפל. הפתח היחיד היה חריץ מלבני, בגודל ראש של בהמה, ועליו סורגים. רוח חלשה חדרה מהחלון וסיפקה מעט חמצן ליהודים המצטופפים בקרון. הם ידעו כי יעד הנסיעה הוא מחנה ההשמדה, ולכן החליטו כי מוטב להסתכן בקפיצה מהרכבת הדוהרת מלהגיע אל המשרפות. כמה מהאסירים ניסרו את הסורגים, ומפעם לפעם ניסו כמה מהם את מזלם וקפצו מהרכבת. ואולם מצבו של האב הידרדר מאוד. הוא שכב על רצפת הקרון חלוש וחסר כוחות. בתו ניסתה לדבר אליו ולא זכתה לתגובה. "אנחנו חייבים לקפוץ בטרם נחצה את הגבול לגרמניה", אמר פיליפ לאשתו. "שם מסוכן מדיי לקפוץ".

מאבק איתנים התחולל בליבה. מוחה אמר לה שהצדק עם בעלה, אולם ליבה לא הניח לה לנטוש את אביה. "קפצי, אני מפציר בך!", הוסיף בעלה לדבר אליה. הרכבת התקרבה אל הגבול הגרמני. קלייר חשה מותשת. היא ניסתה לעצום את עיניה ולנמנם. פתאום התעוררה ואמרה לבעלה בהחלטיות: "החלטתי, נקפוץ! אם אתמהמה אפילו דקה, אני שוב עלולה לשנות את דעתי. אני רוצה לקפוץ ראשונה, לפניך. אם לא - אני חוששת שלא יימצא בי הכוח לעשות זאת". השניים ניגשו אל החלון. קלייר שלחה באביה מבט פרידה אחרון.

"אחזי בפתח החלון והחליקי באטיות לאורך הדופן, עד שתגיעי לנקודת החיבור שבין הקרונות", הסביר לה בעלה. "אחר-כך תקפצי כשידייך מגוננות על ראשך". אילו היה מישהו אומר לה שתוכל להשתחל מחלון רכבת הדוהרת במהירות של 80 קמ"ש, לעסוק בלוליינות מחוץ לדופן הקרון ולקפוץ אל תוך החושך – הוא היה נשמע לה הזוי לגמרי. אבל באותו לילה עשתה זאת וקפצה. היא הוטחה בקרקע בחבטה עזה, והתגלגלה כשהיא נחבלת וסופגת מהלומות עזות, עד שסוף-סוף נבלמה. עוד כמה רגעים נותרה על הקרקע, מכוּוצת ורועדת מאימה, ואז העזה לפקוח את עיניה וראתה את הרכבת מתרחקת. אבל איפה בעלה? היא קוראת בשמו ואין מענה. היא הולכת קדימה ואחורה, בוכה וצועקת, ופתאום היא רואה אותו רץ לעברה. איזה אושר! הם ניצלו!

על-פי הנתונים שנאספו לאחר מכן התברר כי שלוש-מאות יהודים קפצו מהרכבת. שבעים וחמישה מתוכם נהרגו, חמישים נפצעו והוחזרו למחנה הריכוז, והשאר ניצלו.

המלחמה נסתיימה. השניים היגרו לדרום אמריקה וכעבור כמה שנים עלו ארצה. יום אחד, בשנת תשכ"ג (1963), טיילו קלייר ובעלה בתל-אביב, ופתאום היא חשה מגע בכתפה. היא הסתובבה, וראתה לנגד עיניה אישה בגיל העמידה. "האם את לא מכירה אותי?", שאלה האישה הזרה בהתרגשות. "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי לספר לך משהו".

בני הזוג והאישה התיישבו בפינה שקטה והאישה החלה לספר: "עשרים שנה אני מחפשת אחרייך, כדי להעביר לך מסר מאביך!". צמרמורת אחזה בקלייר. בבת אחת צפו הזיכרונות ורגשות האשמה שליוו אותה במשך שנים, על שהותירה את אביה מאחור בקרון הרכבת הנוסעת לאושוויץ.

"הייתי במחנה מכלן בבלגיה, ונסעתי אתכם בקרון הרכבת שהובילה אותנו לאושוויץ", סיפרה האישה. "הייתי סמוכה לאביך, בשעה ששכב על ערש דווי על רצפת הקרון. זמן מה קודם שהגענו למחנה ההשמדה אביך התעורר וחיפש אותך. אמרתי לו שקפצת עם בעלך מהרכבת עוד בהיותנו בשטח בלגיה. אביך שתק כמה רגעים, ואחר-כך אמר לי: 'אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת. אנא ממך, בתום המלחמה הנוראה הזאת חפשי את בתי בכל העולם. מסרי לה שאני מאושר מאוד מהחלטתה לקפוץ מן הרכבת. זו הייתה הבחירה הנכונה בעבורה. היא לא יכלה לנהוג בדרך טובה מזו'. אביך, הוסיפה האישה ואמרה לקלייר, נפטר בקרון הרכבת עוד בטרם הגיעה לאושוויץ. אני ניצלתי ומאז אני מחפשת אותך, ועכשיו מצאתי".

הנחת תפילין אחרונה (אור דניאל ויקרא(

     פעם אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות הי"ד, הוא סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם לפני מותם, הם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, הנידונים למוות לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן ללבם ונישקו אותן ללא הרף.

     אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם מהצד ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין צריכים להתרגש ולבכות? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!! וכמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו ונותנת לנו חיים! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ו

אי אפשר להיות רשע כלפי שמיא, ויחד עם זה להיות בעל נימוסים ודרך ארץ. מי שירוד מבחינה רוחנית, לוקה בחסר גם בהתנהגותו עם הזולת. (אמונה שלמה – הרב צבי נקר 4124438-050(

     בלעם הרשע בדרך הילוכו כשעדיין חשב שיוכל לקלל את ישראל, זכה למחץ ברגלו עד שנעשה חגר. אך בסופו של דבר נאלץ לברך, וחשב שאז יחזור ירכו על מקומו, אך ברכתו לא באה מטוב לבו אלא מאונס, ונשאר חגר. בזה הביא רבי מרדכי הכהן מצפת (תלמיד ר"י די קוריאל) בספרו 'שפתי כהן' מה ששמע לפרש בדרך מליצה מה שאמר בלעם הֵּנה בָרך לָקחתּי עכשיו שלקחתי עת עצמי לברך וּבֵרך דהינו הבֶּרֶךְ ולא אשׁיבֶנָּה - אינה שבה וחוזרת למקומה?

     דּרַך כּוֹכָב מיַּעֲקֹב ְוגוֹ' אוֹי מִי יִחיֶה משּמוֹ אֵ -ל. (386 ( בגימטריא דוד בן ישי, שהוא הכוכב שידרוך מיעקב וינקום באומות. (ר"ש מאוסטראפליא(

     ה"חפץ חיים" היה אומר: מה בין אדם מישראל לבין גוי רשע?  אדם מישראל כשהוא בצרה, מתפלל לה' ומבקש ברכה מצדיק. לא כן בלק, שבהיותו בצרה, הלך אל בלעם לא לדרוש ברכה לעצמו, אלא לבקש קללה לזולתו.

"ואון בן פלת" (טז, א( " - חכמת נשים בנתה ביתה" (מדרש(

     סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שפעם הגיעה לביתו אשה בעלת תשובה והתלוננה לפניו שבעלה מעשן בשבת קודש, ומפר בכך את אווירת "קדושת השבת". ולכן ביקשה ממנו עצה מה לעשות?  ואכן יעץ לה הרב: תבקשי מבעלך שלא יעשן לפחות בזמן "הדלקת הנרות"... וכך היה! הבעל הסכים לדבריה, ובמשך כל הזמן שהנרות דלקו בבית, נמנע הבעל מעישון . והנה לאחר מכן יעץ לה הרב שתשתמש בנרות ״עבים״ הדולקים יותר זמן... וגם הפעם קיים הבעל את הבטחתו ולא עישן עד שאחרון הנרות כבה.  חלפו מספר שבתות ושוב הגדילה האשה את ״עובי הנרות״ עד שלבסוף השתמשה בנר ״נשמה״ הדולק עשרים וארבע שעות... וכך בזכותה לא עישן הבעל במשך כל השבת!... ועל כך נאמר: ״בחכמה יבנה בית״, בזכות החכמה שב הבעל בתשובה שלימה. ומסופר שלאחר כמה שנים ניגש הבעל לאשתו ואמר לה בחיוך: ברוך ה׳ שהשתמשת לנרות שבת רק בנר ״נשמה״, ולא השתמשת בנר ״שבועי״... ולכן עליך נאמר: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ג אדר א' ה'תשע"ו

איפה ראינו סירנה (צופר אזעקה) בתפילה ? תשובה: בהוצאת ספר תורה אומרים )אחינו האשכנזים( ' ועיננו סירנה )תראינה( מלכותך...

     הסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא לקחת סיכון...!

     חתן אחד שניגש לרבו וביקש להתברך לפני החתונה. אמר לו הרב 'אני מברך אותך שתזכה          ל 'שיבה טובה' אמר החתן 'תודה אבל מה זה שייך לחתונה?' אמר הרב

' שי בה' זה ר"ת שפע ברכה והצלחה . אמר החתן 'ומה עם האות 'יוד'?' אמר הרב: ה 'יוד' זה החלק שמוטל עליך, להיות יהודי זריז לעבודת ה' ואז ממילא תזכה ל 'שפע ברכה והצלחה...

     חתן ניפגש עם המחותן העתידי שלו לפני סגירת השידוך, שאל אותו המחותן במה אתה עובד, ענה לו החתן אני קבלן, שאל אותו מה אתה בונה, ענה לו אני בונה עליך...

'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת'  (הרב ישראל ליוש)

     ברור לכל שאין כוונת התורה שאהרן הכהן צריך היה את הבגדים כדי לכבדו, וודאי שענייני 'כבוד' רחוקים היו מאוד מאהרן הכהן, אלא התורה מלמדת אותנו שבגדי האדם הם כבוד ותפאורה לתפקיד אותו הוא מייצג, אהרן הכהן בהיותו מייצג הכהונה, נצטווה ללבוש בגדים מיוחדים ומפוארים, כדי לכבד את תפקיד הכהונה ואת העבודה הקדושה שעשה ככהן, ולא חלילה כבוד ותפארת של אהרן.   

     ספור מעניין שמעתי מאבי שליט"א ששמע מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א על חשיבות הלבוש היהודי המיוחד והשונה מכל העמים,  בהיותו מכבד ומייצג את רום מעלתו של היהודי הלובש אותם. כאשר זקנו של האדמו"ר מטאלנא שליט"א היה בן י"ד שנה בלבד,  ביקש מהוריו לאפשר לו ליסוע לארץ ישראל כדי ללמוד שם תורה.  הוריו שכנראה היו עשירים ויכולתם הכספית איפשרה להם את זאת,  הסכימו עימו, ואכן בשנת תרפ"ג, עלה לבדו על אניה ונסע מניו יורק לאלכסנדריה, ומשם המשיך ברכבת ללוד, ומלוד נסע לירושלים עיה"ק בסוס ועגלה.  כאשר היה באניה ירד לחדר האוכל, וכנכד לאדמור"י טאלנא ישב באוכל עם בגדיו - כובע וחליפה ארוכה, למותר לציין שהקפיד לאכול רק מהדברים הכשרים ומותרים לילד יהודי בנכר - ירקות ופירות, והנה ניגש אליו אחד מהגויים מנוסעי האניה ואומר לו: וכי אינך יודע שיש חוק שבמקום ציבורי לא יושבים עם כובע, (כך היה נהוג בזמנם, וכנראה שהסיבה לכך היתה כדי לא להיראות כביכול מכובד יותר מהאחרים(  ותוך כדי דבריו הוריד הגוי את הכובע מראשו של הנער וזרק את הכובע על הריצפה. קם הנער ללא אומר ודברים, הרים את הכובע מהריצפה ומיהר לחובשו, הגוי שהיה המום מחוצפתו של נער יהודי קטן, הוריד שוב את הכובע מראשו של הנער ושוב זרק את הכובע על הארץ. הרהיב הנער עוז בנפשו ופנה אל הגוי: 'וכי אתה גיבור נגד ילד קטן, נראה אותך מתחיל עם בני גילך', כל האנשים יושבי חדר האוכל באניה פרצו בצחוק גדול, ופני הגוי חפו וחמתו בערה בו, ומתוך כעסו איים על הנער ואמר לו: 'אם תחזור לחבוש שוב את הכובע לראשך,  אכה אותך באגרופי ואשבור לך את כל השיניים שבפיך. אמר הגוי, והנער ענה : 'לא תישאר לי אף שן בפה, אבל את הכובע לא אוריד מראשי! הגוי רתח מזעם, ורצה לכלות בו את חמתו, או אז ניגשו כמה אנשים - ובתוכם יהודי מודרני שהיה אמנם דתי, אבל באותו מעמד היה ללא כיפה - ומנעו בעדו לבצע את זממו.

     אותו יהודי פנה אל רב החובל בבקשה להשליט סדר בויכוח בין הגוי והנער. רב החובל - שכנראה קיבל כסף מהורי הנער כדי שידאג לבנם בנסיעה - סידר לו היתר מיוחד לשהות בחדר האוכל עם הכובע לראשו . האדמו"ר מטאלנא שליט"א מספר שמרוב ענוותנותו של הסבא מעולם לא סיפר להם את כל הקורות אותו באניה, רק היה מספר שהגיע כנער בן 14 ללמוד תורה בארץ ישראל. אולם היהודי הזה שעזר לו היה מטורונטו, והוא ספר שכאשר חזר לביתו בטורונטו הלך לסעודה שלישית אל הרבי מסטרטין, וסיפר לו את סיפור מסירות הנפש של הבחור היהודי עד כמה חשוב היה לו לשמור על הלבוש היהודי, והרבי מסטרטין התפעל מאד ואמר: 'כזה בחור אני רוצה לפערל'ה שלי'. לאחר שלש שנים כשחזר הנער לבית הוריו לאמריקה, והוריו העשירים ערכו לו קבלת פנים, שלח האדמו"ר מסטרטין שליח מיוחד להוריו כדי לבקש מהם לשדך את בנם – שחזר עתה מארץ ישראל – לבתו. השידוך אכן יצא לפועל, ומסיים האדמו"ר מטאלנא שליט"א : 'והנה אני כאן עומד לפניכם - נכד של שניהם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/