אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ח

אמרו בשם רבי דוד מלעלוב: מה בין עשיר לילד? הילד אוהב לחם טבול במיני מתיקה, והעשיר לחם טבול בזיעה של הזולת...

     הוא היה אומר ״כל ישראל הם צדיקים. אין דבר כזה יהודי מחלל שבת ר״ל. פשוט אלו יהודים מסכנים שטועים וחושבים ששבת הוא יום שישי...״. (הרה״ק רבי אהרון מבעלזא זי״ע)

     חז״ל מגלים לנו (מסכת נדרים מ"א) דעת קנית מה חסרת ואם דעת חסרת אז מה קנית. כלומר, אדם שיש לו דעת אמיתית בבחינת איזהו עשיר השמח בחלקו שהוא מאמין שכל מה שיש לו זה הכי טוב עבורו ומה שחסר לו זה מפני שעדין לא הגיע זמנו לקבל את זה, והוא מודה להקב״ה שנתן לו בחסד חינם את מה שיש לו, זה נקרא דעת. וההיפך מדעת זה שאדם תמיד מתלונן על מה שחסר לו וגם במה שיש לו הוא לא שמח באמת ועינו רעה בשל אחרים ואין לו שום שמחה ושלוה אמיתית. זה נקרא אדם שאין לו דעת

     כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום ודאי שצריך אדם להיות שרוי בפחד ובמורא. יראה בלי אהבה אינה שלמות; אהבה בלי יראה אינה כלום. (רבי אהרון השני מקרלין)

המכתב לנשיא ארצות הברית...  (להתעדן באהבתך, עלון 210)

     לפני שנים אחדות נפטרה הגב' ברל ע"ה, יהודיה שהתגוררה בארצות הברית, וכה סיפר עליה בנה בימי ה"שבעה"  : היה זה בתקופת כהונתו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן. בעצת יועציו החליט נשיא זה, כי בכל שבוע הוא יישא נאום במועד קבוע לאומה האמריקנית שישודר בכל אמצעי התקשורת. לאחר התייעצות ארוכה עם מומחים לענייני תקשורת הוחלט כי הנאום השבועי היוקרתי של נשיא ארצות הברית של אמריקה ישודר בליל שבת, מאחר שבלילה זה האזרחים שלווים ופנויים, ונח מאוד לטפטף לאוזניהם תעמולה מוסווית ולרכוש את אמונם.  שמעה זאת הגב' ברל ע"ה וליבה נחמץ, הן יהודים רבים עלולים להיכשל בחילול שבת ברצותם לשמוע את נאומו של נשיאם.

     קוראים יקרים, לאחר בקשת מחילתכם הרשו לי להניח, כי לו היינו במקומה, מן הסתם שגם ליבנו היה נחמץ על כך, אך היינו ממשיכים את שגרת חיינו, מתוך אנחה רבתי על ישראל עם סגולה הנמצא בגלות בין הגויים. אולם, הגב' ברל ע"ה, אשת חיל הייתה. היא ידעה כי על האדם מוטל לעשות את אשר ביכולתו לעשות, ומכאן ואילך... נטלה, אפוא, הגב' את עטה, ושיגרה מכתב לנשיא ארצות הברית של אמריקה בדבריה היא תיארה את נאמנותה לארצה, ומשום כך גם את רצונה הכן להאזין לדברי הנשיא, אך ציינה, כי לצערה ימנע ממנה לשמוע את נאומו, משום שכיהודיה שומרת שבת היא מנועה מהפעלת מכשיר חשמלי מכל סוג שהוא, "אי לכך, אני מבקשת ממך, אדוני הנשיא לשדר את נאומך ביום אחר".  מכתב לפה, מכתב לשם. הם, שם למעלה, בצמרת השלטון, כלל אינם קוראים בקפידה מכתבים של אזרחים מן השורה. חבל על המאמצים, הלא כן ? ובכלל, האם ניתן להעלות על הדעת, כי שעת הנאום אשר נבחרה לאחר התייעצויות ממושכות תבוטל מפני בקשתה של אישה המייצגת מיעוט קטן ובלתי משפיע?

     לאחר כשבוע ימים פתחה גב' ברל מכתב שהונח בתיבת הדואר של ביתה ובו נכתב, כי נשיא ארצות הברית של אמריקה קרא את מכתבה, והוא מתייחס לכך בכובד ראש... לאחר שבועיים, נשא הנשיא את נאומו בליל שבת, אך בתום הנאום הוא הודיע, כי מטעמים שונים, מכאן ואילך ישודר נאומו ביום שלישי בשבוע   !

     אשה אחת, במכתב אחד, זכתה בזכות עצומה שלא ניתן כלל לשערה. במשך שנים רבות נמנעו רבבות יהודים מחילול שבת, בשל הכרתה ואמונתה התמימה, כי עליה מוטל לעשות את שביכולתה, ומי שאמר והיה העולם, ישלים את המשימה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ח

בזוה"ק (פרשת ויחי) הובא חביבותא דבני בניו חביב לאדם יותר מבניו. ובגר"א (יו"ד סימן ר"ד) הובא שיש הבדל לעניין כיבוד אב שבני בנים חייבים בכיבוד הסבא אבל בני בנות אינם חייבים.

   בחור הגיע לרב שטינמן והתאונן בפניו, הוא מתבגר והולך ושידוך אין. הרב בירך אותו בלבביות, אבל הבחור לא היה מרוצה עדיין, ואמר: "שנה שעברה ביקשתי ברכה, והרב כבר בירך אותי. זה לא הועיל". הביט בו הרב שטינמן, הפליט חצי חיוך, ואמר: "איך הגעת לדרוש פיצויים?"

    בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים.  בואו נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבנו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.

    בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.

    "דאגה מקצרת חיי האדם" הדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".

    הגר"י אברמסקי אמר לי, שהברכה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם, היא שימצא חן בעיני אלוקים ואדם, והתפילה שאנו מתפללים "ותתננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו", היא אחת התפילות החשובות ביותר. כי כאשר אדם מוצא חן בעיני הקב"ה, הדרך להצלחה פתוחה בפניו.

    היה דורש רבי חיים שמואלביץ את השם "זאת חנוכה",  שאמנם בפשוטו נקרא על שם הקריאה "זאת חנוכת המזבח", אך כבר נדרש רבות. אמר הגר"ח, לפי שימי החנוכה היו ראויים להיות ימי שקידה בכפלים. אלא שמחמת ההדלקה והאירועים המשפחתיים, מפסידים הרבה משקידתם. ואילו ביום שמיני שכבר הודלקה השלהבת בלילה של־ פניו, והיום הוא יום לימודים רגיל, "זאת חנוכה" האמיתי.

יסוד הדבר שכשם שמצווה אחת יכולה להיות משקל נגד הרבה עבירות, כך עבירה אחת יכולה להיות משקל כנגד הרבה מצוות, ורק הקב"ה הוא זה שיודע לבחון המצוות והעבירות, למשל יתכן שא' יעשה מעשה של קידוש ה' וזה יכול להצילו, ואחד יעשה מעשה של חילול ה' ויפסיד עי"ז.

הכנת מרק(דברים טובים – חיי שרה)
    יום אחד אמר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל שיעור כללי בישיבת מיר, והיה שם בדיוק אורח מאמריקה, מאלו שעוד היו במיר, ובא לירושלים לביקור בישיבה, ושמע את שיעורו של חברו מימי הבחרות, 'חיים סטוצ'ינר'. אחרי תפילת מנחה, לקח אותו ר' חיים לביתו. מיד בבואם לבית בישר ר' חיים לרבנית ואמר, 'חנה מרים, ב"ה יש לנו היום אורח לארוחת צהריים'. הם התיישבו לאכול, והרבנית הגישה מנות מרק, לר' חיים ולאורח. ר' חיים מתחיל לאכול, וכהרגלו אוכל במהירות. כשגומר, מבקש ר' חיים, 'רעבעצן, נאך איינס' - עוד מנה. ועד שהאורח מסתדר עם המנה הראשונה, ר' חיים גומר כבר את המנה השנייה ומבקש עוד אחד... ואחר כך אומר לה שוב, 'זה מאד טעים, אפשר אולי לקבל עוד מנה'... ויהי המראה לפלא בעיני האורח, עד שלא עצר ברוחו, ושאל את ר' חיים: 'הרי אנו מכירים עוד מצעירותינו, אני רוצה לשאול אותך, האם כך ראוי לאדם רם המעלה, מרביץ תורה מפורסם כמותך, לנהוג - עוד מנה ועוד מנה...'
    אמר לו ר' חיים: 'בא ואסביר לך. אתה צריך להבין, שהמרק שהיא עושה – אלו הם ה 'שיעורים כלליים' שלה. כשאני מכין שיעור, ואני אומר את השיעור, ובא אח"כ מישהו ואומר, 'השיעור היה כל כך טוב, אולי הראש ישיבה יכול לחזור על השיעור עוד פעם...' - באיזה שמחה אני מתמלא בליבי. ואם עוד אחד בא ואומר לי כך, וודאי שזה מוסיף לי עוד שמחה, וכן לעולם. והיא, הבה ונתבונן, מה השיעור שהיא מכינה, ואיך היא מכינה. את המנה מרק הזו היא הכינה בקלות? מהבוקר היא טורחת להכין. תחילה הלכה לקנות את הירקות, להביאם ולקלפם. אחר כך, הרי לפעמים קורה שאין גז, וקשה להשיג בכל השכונה, וצריך לטלפן להזמין דחוף, ועוד כמה וכמה טרחות היא טרחה עד שזכתה לראות את המרק מוכן... וזה השיעור שלה, עם כל הטרחה שמסביב... כאשר אני אומר לה 'עוד פעם לחזור על השיעור' ו 'עוד פעם לחזור על השיעור' - המלכתי אותה ב 'נחת רוח' עצומה! ולכן הוא היה 'ר' חיים שמואלביץ'. ללמדך, - צריך להיות בן אדם... 

    ולפעמים אחה"צ כשהולכים ללמוד לא מבינים את התוס', ואינו מצליח בלימודו. למה? אומר החזון איש, שהסיבה לכך היא, כיון שהתורה נדבקת רק במידות טובות, כי התורה מתנה היא מהקב"ה כמו שכתוב 'כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. לא מועיל לזה לא כשרון ולא כל דבר אחר, רק סייעתא דשמיא [יעוי' נדה דף ע: וברש"י] והתורה ניתנה רק לבעל מידות טובות. צריך לדעת, ישבת, למדת חמש שעות, אח"כ אתה בא הביתה - תכנס הביתה כמו אחד שלמד תורה, שיוכלו הבריות לומר עליך 'פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו'... ולא ח"ו להיפך, שלא יהא חילול ה' בפני ההורים והאחים.

לדעת לתת. (דברים טובים –וירא)
רוח קרירה החלה נושבת בחוצות העיירה, הרוח התגברה ובישרה לכולם כי החורף הגיע. לא הייתה הודעה מראש, הוא פשוט נחת במפתיע. האנשים מיהרו אל היער הסמוך לחטוב עצים שיהיה במה להסיק את התנורים לקראת הלילה הסוער. הרוח והעננים הבטיחו שיהיה מאוד סוער. בתוך היער נתקעה קבוצה קטנה של אנשים בדיוק כשקרני השמש האחרונות הסתלקו והסערה החלה, בידי כל אחד היה גזיר עץ שאותו הספיק לחטוב לפני שירדה החשכה, אבל הדרך חזרה הפכה לבלתי אפשרית. הנסיבות הכריחו אותם להתכנס יחדיו בבקתת עץ מבודדת שעמדה בלב היער. הם הציתו ערימה גדולה של זרדים שהיו מונחים שם והתיישבו יחד להתחמם מול הזרדים הבוערים. הזרדים בערו וכילו את עצמם, ניצוצות אדומים עוד לחשו בערימה הקטנה יונקים את שארית המזון שנותרה בזרדים, מדי פעם האדימו שאריות הזרדים ולהטו, מבשרים על פרידה קרובה , והחום הנעים ששרר בבקתה פינה את מקומו לקור עז שהחל חודר פנימה. 'שכל אחד יתרום את גזיר העץ שלו' הכריז מישהו והמתין שמישהו יעשה משהו כדי שהמדורה תמשיך לדלוק, כדי שאפשר יהיה להתחמם. אבל במוחו של כל אחד מהנוכחים רצו מחשבות: איש אחד מדען, חשב לעצמו: מה פתאום שאתן לבוּרים האלו את גזיר העץ שלי. איזו סיבה יש לי לשתף אנשים פשוטים כאלה בעץ שלי? הוא לא נתן. אישה אחת שמרה על גזיר העץ שלה חזק, ולא הכניסה אותו למדורה. האיש בעל המעיל הקרוע לא רצה לתת את גזיר העץ היחיד שלו לאנשים שיש להם יותר משלו. הוא ראה את המכנסיים השלמות של אלו שמסביב, הוא הבחין בנעליים המצוחצחות של האיש שישב לידו וחשב שזה לא יהיה הוגן שאיש עני כמוהו ייתן לאחרים שיש להם יותר. גם האיש עם הנעלים המצוחצחות ושעון הזהב לא חשב לתרום את גזיר העץ שלו למדורה, מה פתאום שאתן את מה שאני עבדתי עליו לטפילים האלו שיושבים כאן?! מה פתאום?! גם הוא לא נתן. והאחרון אמר: אם אף אחד לא נותן אז גם אני לא נותן. אני נותן רק למי שנותן. והניצוצות נעלמו. והקור חדר. ובבוקר נמצאו כולם מתים וקפואים מקור. השמועות סיפרו כי הם מתו מן הקור שבתוך לבם. 

    סוד הקיום תלוי בנתינה. אנשי סדום שלא ידעו לתת לא היה להם עוד זכות קיום. הארץ הפורייה והטובה שבה ישבו, כל אחד על האדמה שלו, עם הבית שלו והכסף שלו, בלי לאפשר לאף אחד אחר לקבל משהו משלהם, הפכה לאדמת סדום ועמורה, אדמה שעליה אי אפשר לגדל עוד כלום. 'ים המוות' זה שמו של האגם הגדול והמלוח השוכן בקרבת סדום, ים שמקבל הכול, אבל אינו נותן לאחרים כלום. ורק לוט, האיש שגדל בבית אברהם ולמד את סוד הנתינה, האיש שהכניס לביתו שבסדום אורחים וסיכן את חייו כדי לתת לאחרים, רק לו ניתנה זכות הקיום בזכות אברהם . האיש שלימד את כולנו מהי נתינה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ז

 

אומר ה'שיח יצחק' דבר מענין: כתוב בגמרא "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה" (ביצה ט"ז). למה "הוצאות שבת" יצאו מן הכלל? מדוע עליהם לא חלה הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם"? מסביר ה'שיח יצחק' לפי דברי המדרש הנ"ל. כי השבת קיבלה ברכה מהקב"ה, ככתוב "ויברך אלוקים את יום השביעי". ובמקום שיש ברכה לא יכולה לחול הקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם. ) להגיד)

     ''אלה תולדות נח ..... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" (, ט-י) פירש רש"י שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, בשם הרה"ק מפשיסחא שבשמות תולדותיו מרומז המעשים טובים,  שנח לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את הדברים האלו: את שם לזכור תמיד את שם ה', שויתי ה' לנגדי תמיד, את חם לקיים כל מצוה בחום ובהתלהבות ולא כמצוות אנשים מלומדה, ואת יפת לעשות אך ורק מעשים שיהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

     חז"ל אומרים חותמו של הקב"ה אמת. יש מפרשים כך, שהאותיות והמילים של חותמת, מבחוץ הם הפוכות, אבל אחרי שחותמים נעשה כראוי. כך יש לפעמים אנשים, שכשלא מבינים את דרכי ה',  מיד יש להם טענות ח"ו, לזה אומרים להם חותמת מבחוץ נראה הפוך, אבל אם נסתכל טוב על הדבר נראה שזה ישר, מפני שהנהגת ה' וחותמו מדויק ואמת וישר.

    חז"ל אומרים שאחרי המבול בכה נח ואמר לה' שהיה לך לרחם על העולם, ענה לו ה': רועה שוטה, למה אתה נזכר עכשיו להתפלל,  למה לא התפללת ולמה לא בכית מקודם לפני המבול, מזה אנו רואים שצריך האדם להקדים בתפילה קודם שמגיע ח"ו פורעניות לעולם (מדרש(

הבטחה בסוכה (על-פי מחקרה של הד"ר א' פרבשטיין)

הטלפון צלצל במשרדו של דוד יזרעאל. הוא היה איש עסקים שהתגורר בוונצואלה, שאליה היגר אחרי שזכה להינצל מציפורני הנאצים.

מן האפרכסת נשמע קולו של חברו: "אני רוצה להזמין אותך לבוא הערב לביתי. אנחנו עורכים קבלת פנים לרב שבא לכאן משיקגו".

"בשמחה", השיב דוד ושאל לפשר בואו של הרב.

כשנכנס דוד לבית חברו וראה את הרב, משהו בפניו גרם לו להביט בו שוב ושוב. הרב סיפר שהוא ניצול שואה, ודוד נדרך. הרב הסביר שהביא עמו ספרים בעבור הקהילה המקומית ומטרתו לעורר את הלבבות בימי התשובה.

הרב דיבר על חשיבות המצוות של החגים. "יודעים אתם? אפילו במחנה ההשמדה אושוויץ תקעתי בשופר, ואפילו הקמתי סוכה. היה שם נער יהודי שדאג לי ל'לחם משנה', וכך זכיתי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה' בלב התופת".

למשמע הדברים חלפה צמרמורת בגופו של דוד. חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים של ערב חג הסוכות תש"ה. הוא היה אחד מאסירי 'צריף הנערים' במחנה אושוויץ.

בדרך-לא-דרך הצליחו הנערים לזכור את התאריכים העבריים, וציפו להם בחרדה. הם כינו אותם באירוניה מרה 'גבלס קלנדר' – לוח השנה של גבלס יימח שמו, וזאת מפני שבכל חג יהודי נהגו הנאצים הארורים לשלוח רבים מהנערים אל המשרפות.

בהתקרב ראש השנה תש"ה התרבו הידיעות שהנאצים סופגים מפלות. בלבבות ניצתה התקווה כי המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים, מתקרבת לסיומה. ואולם עד הרגע האחרון המשיכו חיות הטרף במלאכת ההשמדה.

בהכירם את מנהגם המרושע של הנאצים המתינו הילדים באימה גוברת לראש השנה. ואכן, כשלושת אלפים ילדים נלקחו ולא שבו. ההלם והכאב בקרב הנותרים היו קשים מנשוא. ועם זה עדיין נשתמרה רוח האמונה בלב הנותרים בחיים.

באותו יום הצליח אסיר אחד, רבי צבי-הירש מייזליש, הדיין מוויצן, לסייר בין הצריפים ובידו שופר ולתקוע בו. קול השופר עודד את רוחם של הילדים.

אחר-כך בא יום הכיפורים. הילדים גילו לחרדתם שהקלגסים הכינו בעבורם סלקצייה נוספת. עוד אלף מהם נלקחו ושולחו בדרך שממנה לא שבו. עתה נותרו אלף ילדים בלבד. וכך, בעוד חרבו של מלאך המוות קוטלת מכל עבר, הצליחו השרידים לדבוק במצוות במסירות נפש.

חג הסוכות התקרב. הרב מייזליש, בעזרת עוד יהודים, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות סוכה בתוך מחנה אושוויץ. הם פירקו דרגשים מהצריפים ובנו מהם סוכה נמוכה ונסתרת. סיני אדלר העיד כי היה אחד האסירים שזכו לשבת בסוכה. בשעת מעשה הסתפק אם הסוכה כשרה, מפני שהייתה קטנה ביותר; ואולם דיי היה במראה הסוכה בלב התופת כדי להרנין את הלבבות.

ביום האחרון של החג הצליח אדלר להשתחל פנימה אל הסוכה, ואמר בה את תפילת 'יהי רצון' שיש הנוהגים לאומרה בפרידה מן הסוכה. בתוך ליבו פיעמה התפילה שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת, ובשנה הבאה יזכה לשבת כבן-חורין בסוכה כשרה.

דוד יזרעאל היה אז בן חמש-עשרה. בהיותו דובר גרמנית נתמנה לעוזרו של אסיר פולני, שעבד בבית החולים של המחנה, וסייע בחלוקת מזון. לילה אחד, בעודו ישן, העיר אותו אחד האסירים. "אנא, זקוק אני לעזרה!", לחש האסיר ביידיש. "אינך מכיר אותי. אני הדיין מוויצן".

דוד לא הכיר את הדיין מוויצן, אך ליבו אמר לו שראוי לסייע לאיש. "זכיתי לבנות סוכה", אמר הדיין מוויצן בעיניים בורקות, "ומחר יחול חג הסוכות. אנא, עזור לי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה', ודאג לי בבקשה ל'לחם משנה'. יודע אני שיש לך גישה למזון. רק אברך על הלחם ואקח פיסה קטנה ולא יותר".

בתחילה התקשה דוד להאמין למשמע אוזניו. סוכה באושוויץ?! האוּמנם?! הוא חשד כי האיש הוזה. ואולם הלה תיאר לפני הנער כיצד בנה את הסוכה, וזה השתכנע.

זמן מה התלבט. מילוי הבקשה היה כרוך בסכנה גדולה. בסופו של דבר החליט שאם הוא כבר מהמר – יהמר עד הסוף. "אם אכן יש לך סוכה", אמר לדיין, "מדוע לא אזכה גם אני להשתתף בקיום המצווה? אכנס איתך לסוכה".

"אינני מוכן שתסכן את חייך!", השיב הדיין בתקיפות. "אם תיתפס – דינך יהיה מוות. אתה צעיר ועליך לחיות". ואולם הנער התעקש, ובסופו של דבר ויתר הדיין.

למחרת, עם ערב, נלקח דוד לסוכה הסודית. הרב התפלל ערבית בהתרגשות גדולה. אחר-כך עשה קידוש על הלחם ודוד אחריו. "בזכות המצווה הזאת נשתחרר בעזרת השם!", הבטיח לו הדיין.

עכשיו, בוונצואלה, לא ידע דוד את נפשו: זה 'הדיין מוויצן'! בקושי הצליח לכלוא את התרגשותו. בתום הערב ניגש אל הרב. "רבי, אני הנער היהודי שהביא לכם את הלחם לסוכה באושוויץ!".

תדהמתו של הרב הייתה עצומה. השניים התחבקו בעוז. "זוכר אני את ההבטחה שהבטחתם לי אז, שבזכות המצווה נזכה להינצל ולהישאר בחיים", אמר דוד יזראל בדמעות. "ההבטחה קוימה!".

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ה

אחד שלח מכתב ל"חזון איש", והתאונן על בעיותיו וצרותיו,  השיב לו החזו"א מכתב, ובו כתוב מ"י מ"י, והתכוין בזה למה שנאמר במס'  עדיות פ"ה מ"ז מעשיך ירחקוך, מעשיך יקרבוך, - איך שהוא מתנהג, כך טובה יהיה לו.

    ''את קרבני לחמי לאִשַי" (במדבר כח,ד). הקרבן הנרצֶה ביותר לפני ה' הוא "לחמי לאִשַי" — הלחם שלי שנותנים "לאִשַי", לאנשים שלי, הצדקה שנותנים לעני.  (רבי פינחס מקוריץ(

     בני יששכר למשפחותם. אומר ה"אור החיים" "יששכר" שתי מילים יש שכר, וזה מה דאיתא בגמרא ברכות בפרק תפלת השחר שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש, מודה אני לפניך וכו' אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו', זהו שאמר יש שכר, שיששכר מרמז על התורה ורק בתורה יש שכר.

     הרה"ק רבי יוסף זבארה אומר: בשלושה דברים יוודע הכסיל: במהירות המענה, ורוב ההבטה, והאמונה בכל דבר.

אשרי חלקי שזכיתי להיות שכנך בגן עדן (סיפורי צדיקים, עלון 159)

     מסופר על רבי שלמה יצחקי, רש"י הקדוש זיע"א, שרצה לדעת מי יהיה שכנו בגן עדן. הוא צם והתחנן בתפילותיו, עד שנגלה לו בחלום מלאך אשר בישר לו, כי שכנו לעתיד לבוא יהיה אברהם בן גרשון מברצלונה. התאווה רש"י להכירו, ונסע מצרפת לברצלונה אשר בספרד, שם שאל את זקני בית המדרש על אותו אדם. אף אחד לא הכירו, פרט לזקן אחד שאמר: "אולי כבודו מתכוון לדון אברהם בן גרשון העשיר? אבל הוא לא עוסק בתורה. מה לכבודו ולו?" בכל זאת ביקש רש"י מאותו זקן שיראהו היכן ביתו.

     רש"י עלה במדרגות בית הארמון המפואר, ועבד קידם את פניו ושאל מה לומר לאדונו. אמר לו רש"י: "אמור לו כי הגיע ר' שלמה יצחקי מצרפת". כאשר שמע דון אברהם על אורחו, מיהר לקדמו בסבר פנים יפות ובכבוד רב ואמר: "תהיה אורחי כמה שתחפץ". דון אברהם הביא את רש"י לטרקלין מפואר, שם ערך לו קבלת פנים חמה ואמר: "בוודאי רבנו מתפלא על העושר שחנני ה'. ברוך ה', יש לי רב, ומותר לי ליהנות מברכת שמיים". "איני משתומם על זה", אמר רש"י, "אלא על דרך הארץ שעשית לי כיאה לבני תורה". דון אברהם חש שסיפרו עליו לשון הרע ואמר: "אני מקווה לקבל את חלקי בעולם הבא כמו כל יהודי". "הכתוב אומר "בפרוח רשעים כמו עשב להישמדם עדי עד", ענה רש"י, "דע לך כי העולם הזה לא נברא כדי ליהנות ממנו, אלא רק כדי לחזור בתשובה ולזכות לחיי העולם הבא, ועליך להיזהר בזה מאוד" . באותו רגע הודיע השמש לאדונו שהעניים כבר התאספו באולם ומחכים לכספי הצדקה שהוא מחלק בדרך קבע. דון אברהם אמר שהיום העניים יקבלו תוספת צדקה, מפני שמחר תהיה חתונת בתו, והזמין את רש"י לחלוקת הצדקה.  נענה רש"י ואמר: "בוודאי יש לך חתן עשיר" "לא", ענה דון אברהם, "חתני הוא בן להורים עניים, אבל הוא בעל מידות וחכם". שמחתו של רש"י גברה.

     דון אברהם התיישב באולם ליד שולחן גדול, והעניים ניגשו אליו בזה אחר זה וקיבלו את כספם. אחר כך בירכו אותו והלכו להם. לבסוף נותרה אישה אחת שאמרה: "לא באתי לקבל כסף. אני זקוקה לעצה". "מה רצונך?" שאל דון אברהם. "אני אלמנה ענייה שמפרנסת את ילדיי בדוחק.  כל תקוותי הייתה על בחור חשוב שהיה ארוסה של בתי. קיוויתי שהוא יעזור בביתי ויהיה כאב ליתומים הקטנים שלי, כפי שהבטיח לבעלי לפני מותו. אבל עכשיו הוא עזב את בתי והתארס עם בחורה עשירה כי הכסף העבירו על דעתו". "ומה ביכולתי לעשות?" שאל דון אברהם. "אדוני, בידך הדבר, כי מי שעזב את בתי הוא הארוס של בתך שמתחתן מחר. " דון אברהם נבהל.  אחרי שהתאושש ענה לאלמנה: "אחקור את הדבר. ואם אמצא שאכן כדברייך אפייס אותך".

     לאחר שהאישה הלכה לדרכה, שאל רש"י את דון אברהם: "מה בדעתך לעשות בעסק הביש הזה? לדעתי הדבר הטוב ביותר הוא לפייס את הכלה הנעזבת בסכום כסף הגון". "אזמין למחר את כבודו להיות עד בחתונת בתי", ענה דון אברהם, "ואז יידע את הפתרון לבעיה הזאת". באותו לילה נדדה שנתו של רש"י, והוא הרהר כל העת באותו מקרה. בעת החתונה דון אברהם היה לבוש בבגדי פאר ונכבדי העיר ישבו לצידו. כאשר הגיע רש"י, הלך דון אברהם לקראתו וקיבלו בכבוד רב. החופה התקיימה בחצר הארמון לעיני ההמון. הכלה היתה לבושה בבגדי משי לבן, והורי החתן והכלה הביאו אותה כנהוג אל החופה, שם חיכה החתן שהיה מלווה בשני המחותנים. מן החדר נשמעה נגינה שמימית.  

     אחרי סידור חופה וקידושין אמר החתן: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". הרב הקריא את הכתובה ורבנים גדולים אמרו את שבע הברכות. השמחה הרקיעה שחקים.  עם סיום החופה כשראה החתן את כלתו כמעט התעלף. "מי זאת?!" צעק, "הלא היא לאה, בתה של האלמנה" הקהל נדהם. ואז אמר דון אברהם לפני כולם: "זאת היא ארוסתו הראשונה של החתן, ואני לא ידעתי זאת עד אתמול ולכן בחרתי בו לחתני". הוא פנה לחתן והוסיף: "קח לך את ארוסתך הראשונה ואני אתן לך את כל הנדוניה שהבטחתי לך מכיסי כאילו שאתה חתני, וכך אני מקיים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". הקהל התלהב ואמר "יחי דון אברהם!" רש"י נפל על צווארו של דון אברהם ואמר: "אשרי חלקי שזכיתי להיות שכנך בגן עדן".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/