אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ח

בזוה"ק (פרשת ויחי) הובא חביבותא דבני בניו חביב לאדם יותר מבניו. ובגר"א (יו"ד סימן ר"ד) הובא שיש הבדל לעניין כיבוד אב שבני בנים חייבים בכיבוד הסבא אבל בני בנות אינם חייבים.

   בחור הגיע לרב שטינמן והתאונן בפניו, הוא מתבגר והולך ושידוך אין. הרב בירך אותו בלבביות, אבל הבחור לא היה מרוצה עדיין, ואמר: "שנה שעברה ביקשתי ברכה, והרב כבר בירך אותי. זה לא הועיל". הביט בו הרב שטינמן, הפליט חצי חיוך, ואמר: "איך הגעת לדרוש פיצויים?"

    בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים.  בואו נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבנו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.

    בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.

    "דאגה מקצרת חיי האדם" הדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".

    הגר"י אברמסקי אמר לי, שהברכה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם, היא שימצא חן בעיני אלוקים ואדם, והתפילה שאנו מתפללים "ותתננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו", היא אחת התפילות החשובות ביותר. כי כאשר אדם מוצא חן בעיני הקב"ה, הדרך להצלחה פתוחה בפניו.

    היה דורש רבי חיים שמואלביץ את השם "זאת חנוכה",  שאמנם בפשוטו נקרא על שם הקריאה "זאת חנוכת המזבח", אך כבר נדרש רבות. אמר הגר"ח, לפי שימי החנוכה היו ראויים להיות ימי שקידה בכפלים. אלא שמחמת ההדלקה והאירועים המשפחתיים, מפסידים הרבה משקידתם. ואילו ביום שמיני שכבר הודלקה השלהבת בלילה של־ פניו, והיום הוא יום לימודים רגיל, "זאת חנוכה" האמיתי.

יסוד הדבר שכשם שמצווה אחת יכולה להיות משקל נגד הרבה עבירות, כך עבירה אחת יכולה להיות משקל כנגד הרבה מצוות, ורק הקב"ה הוא זה שיודע לבחון המצוות והעבירות, למשל יתכן שא' יעשה מעשה של קידוש ה' וזה יכול להצילו, ואחד יעשה מעשה של חילול ה' ויפסיד עי"ז.

הכנת מרק(דברים טובים – חיי שרה)
    יום אחד אמר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל שיעור כללי בישיבת מיר, והיה שם בדיוק אורח מאמריקה, מאלו שעוד היו במיר, ובא לירושלים לביקור בישיבה, ושמע את שיעורו של חברו מימי הבחרות, 'חיים סטוצ'ינר'. אחרי תפילת מנחה, לקח אותו ר' חיים לביתו. מיד בבואם לבית בישר ר' חיים לרבנית ואמר, 'חנה מרים, ב"ה יש לנו היום אורח לארוחת צהריים'. הם התיישבו לאכול, והרבנית הגישה מנות מרק, לר' חיים ולאורח. ר' חיים מתחיל לאכול, וכהרגלו אוכל במהירות. כשגומר, מבקש ר' חיים, 'רעבעצן, נאך איינס' - עוד מנה. ועד שהאורח מסתדר עם המנה הראשונה, ר' חיים גומר כבר את המנה השנייה ומבקש עוד אחד... ואחר כך אומר לה שוב, 'זה מאד טעים, אפשר אולי לקבל עוד מנה'... ויהי המראה לפלא בעיני האורח, עד שלא עצר ברוחו, ושאל את ר' חיים: 'הרי אנו מכירים עוד מצעירותינו, אני רוצה לשאול אותך, האם כך ראוי לאדם רם המעלה, מרביץ תורה מפורסם כמותך, לנהוג - עוד מנה ועוד מנה...'
    אמר לו ר' חיים: 'בא ואסביר לך. אתה צריך להבין, שהמרק שהיא עושה – אלו הם ה 'שיעורים כלליים' שלה. כשאני מכין שיעור, ואני אומר את השיעור, ובא אח"כ מישהו ואומר, 'השיעור היה כל כך טוב, אולי הראש ישיבה יכול לחזור על השיעור עוד פעם...' - באיזה שמחה אני מתמלא בליבי. ואם עוד אחד בא ואומר לי כך, וודאי שזה מוסיף לי עוד שמחה, וכן לעולם. והיא, הבה ונתבונן, מה השיעור שהיא מכינה, ואיך היא מכינה. את המנה מרק הזו היא הכינה בקלות? מהבוקר היא טורחת להכין. תחילה הלכה לקנות את הירקות, להביאם ולקלפם. אחר כך, הרי לפעמים קורה שאין גז, וקשה להשיג בכל השכונה, וצריך לטלפן להזמין דחוף, ועוד כמה וכמה טרחות היא טרחה עד שזכתה לראות את המרק מוכן... וזה השיעור שלה, עם כל הטרחה שמסביב... כאשר אני אומר לה 'עוד פעם לחזור על השיעור' ו 'עוד פעם לחזור על השיעור' - המלכתי אותה ב 'נחת רוח' עצומה! ולכן הוא היה 'ר' חיים שמואלביץ'. ללמדך, - צריך להיות בן אדם... 

    ולפעמים אחה"צ כשהולכים ללמוד לא מבינים את התוס', ואינו מצליח בלימודו. למה? אומר החזון איש, שהסיבה לכך היא, כיון שהתורה נדבקת רק במידות טובות, כי התורה מתנה היא מהקב"ה כמו שכתוב 'כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. לא מועיל לזה לא כשרון ולא כל דבר אחר, רק סייעתא דשמיא [יעוי' נדה דף ע: וברש"י] והתורה ניתנה רק לבעל מידות טובות. צריך לדעת, ישבת, למדת חמש שעות, אח"כ אתה בא הביתה - תכנס הביתה כמו אחד שלמד תורה, שיוכלו הבריות לומר עליך 'פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו'... ולא ח"ו להיפך, שלא יהא חילול ה' בפני ההורים והאחים.

לדעת לתת. (דברים טובים –וירא)
רוח קרירה החלה נושבת בחוצות העיירה, הרוח התגברה ובישרה לכולם כי החורף הגיע. לא הייתה הודעה מראש, הוא פשוט נחת במפתיע. האנשים מיהרו אל היער הסמוך לחטוב עצים שיהיה במה להסיק את התנורים לקראת הלילה הסוער. הרוח והעננים הבטיחו שיהיה מאוד סוער. בתוך היער נתקעה קבוצה קטנה של אנשים בדיוק כשקרני השמש האחרונות הסתלקו והסערה החלה, בידי כל אחד היה גזיר עץ שאותו הספיק לחטוב לפני שירדה החשכה, אבל הדרך חזרה הפכה לבלתי אפשרית. הנסיבות הכריחו אותם להתכנס יחדיו בבקתת עץ מבודדת שעמדה בלב היער. הם הציתו ערימה גדולה של זרדים שהיו מונחים שם והתיישבו יחד להתחמם מול הזרדים הבוערים. הזרדים בערו וכילו את עצמם, ניצוצות אדומים עוד לחשו בערימה הקטנה יונקים את שארית המזון שנותרה בזרדים, מדי פעם האדימו שאריות הזרדים ולהטו, מבשרים על פרידה קרובה , והחום הנעים ששרר בבקתה פינה את מקומו לקור עז שהחל חודר פנימה. 'שכל אחד יתרום את גזיר העץ שלו' הכריז מישהו והמתין שמישהו יעשה משהו כדי שהמדורה תמשיך לדלוק, כדי שאפשר יהיה להתחמם. אבל במוחו של כל אחד מהנוכחים רצו מחשבות: איש אחד מדען, חשב לעצמו: מה פתאום שאתן לבוּרים האלו את גזיר העץ שלי. איזו סיבה יש לי לשתף אנשים פשוטים כאלה בעץ שלי? הוא לא נתן. אישה אחת שמרה על גזיר העץ שלה חזק, ולא הכניסה אותו למדורה. האיש בעל המעיל הקרוע לא רצה לתת את גזיר העץ היחיד שלו לאנשים שיש להם יותר משלו. הוא ראה את המכנסיים השלמות של אלו שמסביב, הוא הבחין בנעליים המצוחצחות של האיש שישב לידו וחשב שזה לא יהיה הוגן שאיש עני כמוהו ייתן לאחרים שיש להם יותר. גם האיש עם הנעלים המצוחצחות ושעון הזהב לא חשב לתרום את גזיר העץ שלו למדורה, מה פתאום שאתן את מה שאני עבדתי עליו לטפילים האלו שיושבים כאן?! מה פתאום?! גם הוא לא נתן. והאחרון אמר: אם אף אחד לא נותן אז גם אני לא נותן. אני נותן רק למי שנותן. והניצוצות נעלמו. והקור חדר. ובבוקר נמצאו כולם מתים וקפואים מקור. השמועות סיפרו כי הם מתו מן הקור שבתוך לבם. 

    סוד הקיום תלוי בנתינה. אנשי סדום שלא ידעו לתת לא היה להם עוד זכות קיום. הארץ הפורייה והטובה שבה ישבו, כל אחד על האדמה שלו, עם הבית שלו והכסף שלו, בלי לאפשר לאף אחד אחר לקבל משהו משלהם, הפכה לאדמת סדום ועמורה, אדמה שעליה אי אפשר לגדל עוד כלום. 'ים המוות' זה שמו של האגם הגדול והמלוח השוכן בקרבת סדום, ים שמקבל הכול, אבל אינו נותן לאחרים כלום. ורק לוט, האיש שגדל בבית אברהם ולמד את סוד הנתינה, האיש שהכניס לביתו שבסדום אורחים וסיכן את חייו כדי לתת לאחרים, רק לו ניתנה זכות הקיום בזכות אברהם . האיש שלימד את כולנו מהי נתינה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ח

אומנות התבונה היא לדעת ממה להתעלם

    אחד מחסידיו של רבי ישראל פרלוב, 'הינוקא מסטולין', נכנס אליו כדי לשאלו בעניין הצעת שידוך שקיבל בעבור בנו. אמר לו הרבי: "אומר לך איך צריך לבחון הצעת שידוך. כשמהללים את הכלה ואומרים עליה שהיא מיוחסת, יש לרשום אפס. כשאומרים שהיא יפת תואר, יש להוסיף עוד אפס. כשמוסיפים שהיא חכמה, מוסיפים עוד אפס. וכך בכל מעלה ומעלה. "אחרי כל זאת, כשאומרים על הכלה שיש לה לב טוב והיא בעלת מידות טובות, רושמים מצד שמאל את הספרה אחת, ואז כל האפסים יוצרים מספר גדול. ואולם אם אין לנערה לב טוב ואין היא בעלת מידות טובות, הרי יש לרשום שוב אפס, ונשארים רק אפסים".

     אמר הגאון רבי יהודה עדס שליט"א :   כשמרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל נפטר, שמעתי מכמה אנשים שאמרו  ,  נו הרי הוא היה זקן למעלה מתשעים, וכי אדם יחיה לעולם. חשבתי ע"ז משל נפלא, משל לאדם זקן עשיר שאמר לנכדים שלו, בכל שנה שאני אחיה אתן לכל נכד עשרת אלפים דולר. אכן, בשנה השנייה אכפיל את הסכום ונתן עשרים אלף דולר, ובשנה השלישית אכפיל את הסכום של השנה הקודמת ונתן ארבעים אלף דולר. וכן על זה הדרך בכל שנה אכפיל את הסכום של השנה הקודמת, עד שהגיע לסכומים אדירים, אחרי שתים עשרה שנה הוא נפטר, וכולם התאספו והתחילו לבכות בכי גדול, שאלו אותם, למה אתם בוכים, הלא הוא היה זקן ,   השיבו הבנים, הרי אדרבה בכל שנה שהוא הזקין קבלנו יותר כסף .

      הגה"ק מקאז'יגלוב זי"ע מביא את דברי הרה"ק ה'חידושי הרים' זי"ע בפרשתן, שלכן עשה הקב"ה נסים לאליעזר עבד אברהם, בדרכו לשידוכי יצחק אבינו שקפצה לו הארץ, וכיו"ב. לרמז לדורות עולם שכל שידוך ושידוך שבא =9Cידי גמר והתקשרות, הוא בדרך נס ופלא מידי שמים.

    ״ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכֹל״ (בראשית כד,א). הקב״ה בירך את אברהם במידה של ״כל״, שיחיה בשלום עם כל באי עולם.  (אור לישרים)

     ותכל להשקותו ותאמר. מסביר הספורנו שרבקה המתינה מלדבר עד שיכלה לשתות, כמו שאמרו חז"ל (תענית ה:) אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה .

     הטיפשות חולפת עם הזמן, החכמה מבזיקה לרגע, רק הבינאנית שלטת רוב הזמן.

     יש צדיקים שעיקר דאגתם לעצמם, למצוות ולמעשים הטובים שלהם, שהם עצמם יהיו שלמים עם ה׳ יתברך; אבל לא זו דרכו של הצדיק האמיתי, והיא דרכו של אברהם אבינו שנתברך במידה של ״בכֹל״, שדאגתו הייתה לא רק לעצמו אלא לכול, לכלל.  (רבי לוי-יצחק מברדיצ׳ב)

חסד עם סוכה  [ע"פ מרוה לצמא [

     עלינו לארץ מארגנטינה, שם השארנו את ההורים משני הצדדים, ולמרות ההתמודדות והניסיון היה ברור לנו שאנו נשארים. לא ידענו את השפה, אך לאט-לאט רכשנו אותה .   שמחנו שהבנות נכנסו למוסדות לימוד מצוינים, רכשו חברות טובות והצוות החינוכי משבח אותן. אבל ביום אחד נגדע כל האושר, בעלי נהרג בתאונת דרכים, בבת אחת הפכתי לאלמנה ו-7 בנותיי ליתומות. אין לתאר את ההלם ,   הצער והכאב. אנשים טובים, מכרים וידידים עטפו אותנו בחום ובדאגה, ההורים הגיעו לארץ וביקשו בכל לשון של בקשה שנחזור, אבל אני סירבתי לשמוע על כך. ידעתי שאברהם, היה רוצה שנשאר לגור כאן, בארץ. רציתי את החינוך שבה, האווירה, הקדושה של הארץ, הקרבנו הרבה ואני לא הסכמתי לפרק את מפעל החיים שלנו ברגע. ידעתי כי זכותו תמשיך ללוות אותנו ולהעתיר בעדנו.

     אנשים טובים נחלצו לעזרתנו, מדי חודש נכנס לבנק סכום צנוע שהספיק לכלכל אותנו, אבל את בור הגעגועים אי אפשר היה לכסות. שבוע לפני ראש השנה, הניח מישהו מעטפה בתיבת הדואר שלנו, היו שם תלושים לרכישת מזון, מוצרי חשמל וביגוד, היה נעים לדעת שמישהו חושב עלינו .   משפחה ממכרנו, הזמינה אותנו לסעודות החג, חשתי הקלה גדולה. אחרי יום כיפור נפלה עצבות גדולה על בנותיי, בתי בת ה-10 אמרה: "הקרשים של אבא בוכים"... שכנות מסורות התעניינו האם אנחנו מסודרים מבחינת הזמנות לסעודות החג, ענינו תשובה חיובית. פה ושם אכן הזמינו אותנו, אבל הייתה חסרה לנו הסוכה שלנו. יום אחרי יום כיפור ניסו שתי בנותיי הגדולות להוציא את הקרשים, אבל מהר מאד הן התייאשו, הקרשים היו כבדים. עודדתי אותן שברוך השם אנחנו לא לבד, הקדוש ברוך הוא איתנו והוא דואג לנו לשליחים טובים ולכן מן הראוי שנודה ונשמח. כל אחת פנתה לענייניה רק הקטנה בת ה-4 מחתה ואמרה: "זה בכלל לא סוכות כשאין סוכה בבית, זה ממש מצחיק ואני מתביישת מהגננת, אני גם אקרע את הקישוט שהבאתי מהגן, מי צריך קישוט"? השבתי לה, שנתלה את הקישוט בשמחה ובששון אצל קרובי המשפחה, אבל זה לא ניחם אותה.

     בשעה 9 בערב דפק על דלת ביתנו הרב ג. שכן בשנות ה-60 לחייו "רציתי רק לשאול... אם אכפת לכם שאבנה את הסוכה שלכם, סיימתי כל כך מהר את הבניה של הסוכה שלנו יחד עם הנכדים הגדולים שלי, אז אולי נוכל לבנות גם לכם"? אמר בעדינות. לשוני נאלמה דום, לא יכולתי לענות ,   כשבנותיי הקטנות שמעו את השאלה, הן פרצו בצהלות של שמחה, הייתי צריכה להסב את ראשי לבל תתגלנה הדמעות שהחלו לזלוג, תודה לך ה' שאתה משמח את היתומות שלי הרהרתי בליבי. הרב ג. הסיק מיד את המסקנה והם ירדו למקלט, הם עבדו עד מאוחר והקימו את הסוכה, הם גם ביקשו, שנשאיר להם את כל הקישוטים. כשהבנות קמו בבוקר, הן התלבשו ורצו למטה, שמעתי את צהלותיהן, בת ה-4 הייתה מאושרת ביותר והיא שאלה בתמימות: "בטח הרב ג. הוא אליהו הנביא, נכון אימא"? בצהרים דפק אחד הבנים של הרב ג. ויחד עם ילדיו, הוא הוריד שולחן וכסאות לסוכה, הם הניחו גם שולחן קטן בצד, כדי שיהיה לנו נוח להניח עליו דברים חיוניים שנצטרך. בערב החג, הוזמנו לסוכה של קרובי משפחה ושם סעדנו. אבל כשחזרנו, נכנסנו לסוכה שלנו. בבוקר שתינו קפה ועוגה בסוכה, הבנות קראו ספר בסוכה כפי שהיו נוהגות לעשות והבת הקטנה אמרה : "  אני מרגישה כאילו אבא כאן".

     בשעת הצהרים, הבנות החליטו להישאר בסוכה ואני עליתי לנוח, התעוררתי לקול יללות סירנה שנעצרה ליד הבית שלנו. רצתי לוודא שהבנות בסדר, לא פשוט היה לגלות שמורידים במהירות את הרב ג .   באלונקה, אחריה רצה אשתו. היא סיפרה לי בחרדה, כי בעלה לקה בהתקף לב וכי הם בדרך לבית חולים. תפסתי את ידה ואמרתי לה: "כמו ששימחתם את ליבי ואת לב הבנות, כך גם הקב"ה ישמח וירפא את הלב של הרב ג.", היא השיבה אמן ועלתה לאמבולנס. במוצאי החג, היא חזרה וחיוך על פניה, היא דפקה ישירות על דלת ביתי: "באנו לומר לך תודה על הברכה שלך, הגענו לבית חולים, הוא היה במצב קשה מאד, אמרו לנו תתחילו להיפרד ממנו ואז פתאום החל המצב להשתפר בהדרגה, הרופאים השתוממו ואמרו שזה נס גדול, אנו מודים לך על הברכה שלך, ברור שהתרחש כאן משהו ניסי", לחצתי את ידה ואמרתי בדמעות: "ואני אומרת תודה על מה שעשיתם עבורנו, כדי לשמח אותנו, זו תודה תמורת תודה"!

     לאחר חצי שנה התחתנתי, לבנותיי היה אבא חדש שהגיע לביתנו ואיתו 5 ילדים. בסוכות הבא, עזרו כולם לבנות את הסוכה בשמחה ,   בערב סוכות ירדה אשתו של הרב ג. לביתנו ובידה מגש של עוגות, "אנחנו עורכים סעודת הודיה בחג, רצינו לשתף גם אותך...  אנחנו מרגישים בחוש את נס ההצלה בזכותכם ".  המחווה ריגשה אותנו מאד, ובזכותה למדנו שכל חסד שאדם עושה לזולת, ראשית כל הוא עושה חסד לעצמו. מאז בכל ערב חג סוכות, אנו מקבלים עוגה לסוכה, זו עבורנו תזכורת לשמח אחרים ולשמוח בעצמנו.

טוב או רע  (באורך מישור, גיליון 20)

     מסופר על כפר של אנשים פשוטים שהיה גר בו זקן הכפר שהיה אדם חכם מאוד .   יום אחד נעלם הסוס של זקן הכפר. כשבאו לנחמו  ,  שאל אותם הזקן "מדוע באתם לנחמני"? "כי קרה לך דבר רע "   ענו לו. הזקן התבונן בהם, והשיב בקול מדוד "מי אמר שזה רע?" איש לא השיבו .   אחרי יומיים, הסוס חזר עם עוד שני  סוסי פרא. כולם אמרו  " הזקן צדק, יצא מזה דבר טוב". "מי אמר שזה טוב?" חזר הזקן ושאל אותם. שוב לא ענו לו .   לאחר כמה ימים, החליט הבן של הזקן לנסות לאלף את אחד מסוסי הפרא, ונפל מהסוס ושבר את רגלו. "הזקן צדק, הנה יצא מזה דבר רע" אמרו האנשים. "מי אמר שזה רע?" חזר זקן הכפר על שאלתו הנושנה. וגם הפעם - לא ענו לו .   לאחר כמה ימים פרצה מלחמה, כל צעירי הכפר נלקחו לצבא ואת בן הזקן לא לקחו כי היה פצוע. הפלוגה שבה היו צעירי הכפר נתקלה במארב והרבה מהצעירים מתו או נפגעו .   הפעם אף אחד כבר לא אמר אם זה טוב או רע, כולם הבינו שאי אפשר לדעת  .

     נמצאנו למדים שאדם שלא תלוי בדברים אחרים - הוא זה שיכול לשמוח .   כמובן שכל זה תלוי בקשר של האדם לקב"ה. ככול שהאדם יודע שכל מה שקורה לו תלוי ובא ישירות מהקב"ה, והרי הוא יתברך הטוב האבסולוטי שיש, ומדרך הטוב להיטיב, ברור שיקבל את כל מה שקורה לו בשמחה .   הרי אדם לא יודע מה טוב בשבילו, ומה שברור, שהקב"ה כן יודע מה טוב לאדם, וכמו אותו יהודי שפתחנו בו את המאמר ,   הא-לוקים שלנו חי וקיים תמיד "כי בו ישמח ליבנו ".  זה השורש והיסוד של חג הסוכות .   להתרגל לשמוח בלי קשר למה שיש לאדם בעולם הזה, ולדעת שאדרבה, ככל שיש לאדם פחות, יותר מתרגל לבטוח בקב"ה ואז ברור שהעזרה תבוא .  כמו שדרשו דורשי רשומות, "מאין" - כשאדם מרגיש שאין לו כלום, "יבוא עזרי" - אז בטוח שתהיה לאדם סייעתא דשמיא .   ולכן סוכות הוא הזמן שיושבים בצילא דמהימנותא, ו"סוכה " בגימטריה "אמן" (אמונה). וגם גימטריה של שם הוי"ה ואדנות ביחד (הוי"ה זה מידת הרחמים, אדנות זה מידת הדין). השלמות של הביטחון בחי העולמים !  נתחזק כולנו ביסוד חשוב זה ואז נוכל לשיר אי"ה בשמחת תורה ביתר כוח וביתר עוז "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-לוקיו ".   חג שמח !!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ז

אומר ר' חיים מוולוז'ין: למה טומאת וטהרת נגעים צריך שתהיה דווקא על-פי הכהן שיאמר "טהור אתה" או "טמא אתה", כי בדרך-כלל בעלי הלשון-הרע מדברים על מובחרי-העם ועל רבנים גדולים, והכוהנים הם המובחרים.

     ״ואם פרח תפרח הצרעת... כולו הפך לבן טהור הוא״ (ויקרא יג,יב-יג). אם כל הצרעת, כל הטומאה, יצאה החוצה, טהור הוא, אין הוא מזיק עוד. טומאה חיצונית, הגלויה לעין, אינה מזיקה, שכן אפשר להיזהר מפניה. איזו טומאה מזיקה ומסוכנת? בעיקר זו הנסתרת, הצרעת המכוסה. (מאוצרנו הישן)

     זהו שאמרו חכמים (נדרים סד) ״מצורע חשוב כמת״. מכיוון שהוציאוהו אל מחוץ למחנה ואין לו שיח ושיג עם הבריות, הרי חייו אינם חיים. "או חברותא או מיתותא״ (תענית כג). (עיטורי תורה)

     ״יהי ה בעו ר בשר ו שא ת ״ – סופי תיבות 'תורה'. הנגעים באים על גסות הרוח, והפסוק מרמז לנו שאפילו אם ההתנשאות היא בשל הגדולה בתורה, גם זה חטא גדול ונגעים באים על אדם זה. (חסד לאברהם)

השידוך שיצא לפועל מההודאה...  (ברינה יקצורו, עלון 305)

מעשה בבחור אחד המתגורר בניו יורק, שהגיע לפרק 'האיש מקדש' והתקשה מאוד למצוא לעצמו זיווג הגון, וכה עברו וחלפו עליו השנים ביגון ואנחה.

     יום אחד הציעו להם שידוך מהעיר מונטריאול שבקנדה , ואכן אחרי שסיכמו ההורים ביניהם את כל עניני ופרטי השידוך, התרצו שני הצדדים לסיים את השידוך בכי טוב.  מיד יצא הבחור עם הוריו לדרך, ולשם כך שכרו אברך חסידי שיסיע אותם עם רכבו מביתם שבניו יורק ועד למונטריאול הרחוקה, וכה נסעו במשך כשש שעות עד אשר הגיעו למחוז חפצם, אולם בבואם שמה נפגשו ההורים, ונדהם אבי הבחור לשמוע, שהצד השני חוזר בו ומתחרט מלעשות את השידוך כשאין לו סיבה מיוחדת לכך כלל, ואף אחר שניסה השדכן לשכנע אותו שעליו לקיים דבריו, ובפרט על הטרחה של הבחור והוריו להגיע מדרך רחוקה, נפלו דיבוריו על אוזניים ערלות, והאב לא הסכים כלל להמשיך בשידוך.  

     למותר לתאר גודל עוגמת הנפש של ההורים בחשבם שסוף סוף כבר מצאו זיווג הגון לבנם, וכן הבחור התייסר בייסורי נפש בהיותו בטוח שמצא את אבדתו, ועכשיו נהפכה הקערה על פיה, אולם את הנעשה אין להשיב ובלית ברירה נכנסו בפחי נפש אל הרכב כדי לחזור ולנסוע לביתם, אך אז התעשת הבחור והתחיל לדבר על לב הוריו שלא יצטערו דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה), ובודאי יצא דבר טוב מנסיעתם הארוכה, ועליהם להתחזק באמונה שלימה בחי העולמים שהכל לטובה , ובעזרת ה' יתברך עוד ימצאו את זיווגו הנכון בשעה טובה ומוצלחת, וכה הרבה להרגיע את רוחם, ואכן מצא מסילות בלבבם, עד שענו ואמרו שהם מקבלים גזרת שמים באהבה.

     לאחר ימים ספורים, זכה הבחור לבוא בברית האירוסין עם בתו של האברך שלקח אותם ברכבו למונטריאול, כי הלה התפעל מאוד מאמונתו ובטחונו בבורא יתברך שמו, ואיך התחזק בגבורת נפשו וקיבל עליו גזירת שמים באהבה, ואז ראו עין בעין, שכדי להוציא את השידוך הנכון מן הכוח אל הפועל, היו צריכים לנדוד ולטרוח בנסיעתם עד למונטריאול הרחוקה, ולעבור את כל הבושה ועוגמת הנפש בביטול השידוך, ורק על ידי שהבחור קיבל את הדין באהבה, הוא זכה למתק את הדין ולקבל את השידוך הראוי לו באמת שהרי אילולי שקיבל את זה באהבה אותו נהג לא היה רוצה אותו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג אדר א' ה'תשע"ו

איפה ראינו סירנה (צופר אזעקה) בתפילה ? תשובה: בהוצאת ספר תורה אומרים )אחינו האשכנזים( ' ועיננו סירנה )תראינה( מלכותך...

     הסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא לקחת סיכון...!

     חתן אחד שניגש לרבו וביקש להתברך לפני החתונה. אמר לו הרב 'אני מברך אותך שתזכה          ל 'שיבה טובה' אמר החתן 'תודה אבל מה זה שייך לחתונה?' אמר הרב

' שי בה' זה ר"ת שפע ברכה והצלחה . אמר החתן 'ומה עם האות 'יוד'?' אמר הרב: ה 'יוד' זה החלק שמוטל עליך, להיות יהודי זריז לעבודת ה' ואז ממילא תזכה ל 'שפע ברכה והצלחה...

     חתן ניפגש עם המחותן העתידי שלו לפני סגירת השידוך, שאל אותו המחותן במה אתה עובד, ענה לו החתן אני קבלן, שאל אותו מה אתה בונה, ענה לו אני בונה עליך...

'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת'  (הרב ישראל ליוש)

     ברור לכל שאין כוונת התורה שאהרן הכהן צריך היה את הבגדים כדי לכבדו, וודאי שענייני 'כבוד' רחוקים היו מאוד מאהרן הכהן, אלא התורה מלמדת אותנו שבגדי האדם הם כבוד ותפאורה לתפקיד אותו הוא מייצג, אהרן הכהן בהיותו מייצג הכהונה, נצטווה ללבוש בגדים מיוחדים ומפוארים, כדי לכבד את תפקיד הכהונה ואת העבודה הקדושה שעשה ככהן, ולא חלילה כבוד ותפארת של אהרן.   

     ספור מעניין שמעתי מאבי שליט"א ששמע מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א על חשיבות הלבוש היהודי המיוחד והשונה מכל העמים,  בהיותו מכבד ומייצג את רום מעלתו של היהודי הלובש אותם. כאשר זקנו של האדמו"ר מטאלנא שליט"א היה בן י"ד שנה בלבד,  ביקש מהוריו לאפשר לו ליסוע לארץ ישראל כדי ללמוד שם תורה.  הוריו שכנראה היו עשירים ויכולתם הכספית איפשרה להם את זאת,  הסכימו עימו, ואכן בשנת תרפ"ג, עלה לבדו על אניה ונסע מניו יורק לאלכסנדריה, ומשם המשיך ברכבת ללוד, ומלוד נסע לירושלים עיה"ק בסוס ועגלה.  כאשר היה באניה ירד לחדר האוכל, וכנכד לאדמור"י טאלנא ישב באוכל עם בגדיו - כובע וחליפה ארוכה, למותר לציין שהקפיד לאכול רק מהדברים הכשרים ומותרים לילד יהודי בנכר - ירקות ופירות, והנה ניגש אליו אחד מהגויים מנוסעי האניה ואומר לו: וכי אינך יודע שיש חוק שבמקום ציבורי לא יושבים עם כובע, (כך היה נהוג בזמנם, וכנראה שהסיבה לכך היתה כדי לא להיראות כביכול מכובד יותר מהאחרים(  ותוך כדי דבריו הוריד הגוי את הכובע מראשו של הנער וזרק את הכובע על הריצפה. קם הנער ללא אומר ודברים, הרים את הכובע מהריצפה ומיהר לחובשו, הגוי שהיה המום מחוצפתו של נער יהודי קטן, הוריד שוב את הכובע מראשו של הנער ושוב זרק את הכובע על הארץ. הרהיב הנער עוז בנפשו ופנה אל הגוי: 'וכי אתה גיבור נגד ילד קטן, נראה אותך מתחיל עם בני גילך', כל האנשים יושבי חדר האוכל באניה פרצו בצחוק גדול, ופני הגוי חפו וחמתו בערה בו, ומתוך כעסו איים על הנער ואמר לו: 'אם תחזור לחבוש שוב את הכובע לראשך,  אכה אותך באגרופי ואשבור לך את כל השיניים שבפיך. אמר הגוי, והנער ענה : 'לא תישאר לי אף שן בפה, אבל את הכובע לא אוריד מראשי! הגוי רתח מזעם, ורצה לכלות בו את חמתו, או אז ניגשו כמה אנשים - ובתוכם יהודי מודרני שהיה אמנם דתי, אבל באותו מעמד היה ללא כיפה - ומנעו בעדו לבצע את זממו.

     אותו יהודי פנה אל רב החובל בבקשה להשליט סדר בויכוח בין הגוי והנער. רב החובל - שכנראה קיבל כסף מהורי הנער כדי שידאג לבנם בנסיעה - סידר לו היתר מיוחד לשהות בחדר האוכל עם הכובע לראשו . האדמו"ר מטאלנא שליט"א מספר שמרוב ענוותנותו של הסבא מעולם לא סיפר להם את כל הקורות אותו באניה, רק היה מספר שהגיע כנער בן 14 ללמוד תורה בארץ ישראל. אולם היהודי הזה שעזר לו היה מטורונטו, והוא ספר שכאשר חזר לביתו בטורונטו הלך לסעודה שלישית אל הרבי מסטרטין, וסיפר לו את סיפור מסירות הנפש של הבחור היהודי עד כמה חשוב היה לו לשמור על הלבוש היהודי, והרבי מסטרטין התפעל מאד ואמר: 'כזה בחור אני רוצה לפערל'ה שלי'. לאחר שלש שנים כשחזר הנער לבית הוריו לאמריקה, והוריו העשירים ערכו לו קבלת פנים, שלח האדמו"ר מסטרטין שליח מיוחד להוריו כדי לבקש מהם לשדך את בנם – שחזר עתה מארץ ישראל – לבתו. השידוך אכן יצא לפועל, ומסיים האדמו"ר מטאלנא שליט"א : 'והנה אני כאן עומד לפניכם - נכד של שניהם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ה

"אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (במדבר כג,יג). כאשר אתה מוצא חסרונות בישראל, אין זה אלא ב"קצהו", ביחידים, ולא בכלל ישראל. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

     לרבה של קובנא הגה"צ רבי לייב שפירא זצוק"ל הציעו פעם שידוך את בנו של גביר העיר שהיה בור וע"ה גמור, אמר הרב לשדכן שא"א לגמור את השידוך כי שם החתן הוא כשמי, תמה השדכן ואמר והרי שמו של החתן הוא משה ולא לייב כשמו של הרב, א"ל הרב הרי אחז"ל כל המשיא בתו לע"ה כאילו כפתה לפני ארי ונמצא לפי"ז כי ע"ה נקרא בשם ארי (לייב) וא"כ שמו כשמי. (מאורה של תורה)

     לתת זה לקבל.

     "מאחורי אדם גדול עומדת אישה גדולה"

'בחינה' לצדיק

     בעיר קרמנצ'וג שבאזור פולטבה באוקראינה, שימשו שני רבנים ענקי תורה וחסידות. האחד - הגאון רבי יוסף תומרקין, רבה של עדת חסידי חב"ד, והשני - הגאון רבי ישראל-יעקב יעבץ, רבם של חסידי צ'רנוביל.

     פעם אחת הובא לפניהם דין-תורה סבוך ומורכב. כדי להכריע בדיון זה ביקשו לצרף אליהם דיין שלישי. הם בחרו בגאון רבי יהושע, מהעיר ליובאר, שכונה בפי כול 'ר' יהושע'לה חריף'. כשמו כן הוא - היה חריף ובקי בכל חדרי התורה.

     הדיון התארך והשלושה ישבו כמה ישיבות, שנמשכו ימים אחדים. במשך כל אותה עת עשה ר' יהושע בקרמנצ'וג. יום אחד התקבצו סביבו כמה מצעירי החסידים וביקשו ליהנות מחוכמתו ומחסידותו. הגאון נודע גם בדבקותו הרבה בצדיק רבי ישראל מרוז'ין. באותה הזדמנות גילה הגאון כיצד התקרב לחסידות: כל ימי גדלתי וחונכתי בעולמה של תורה, בישיבות שאליהן החסידות לא הגיעה כלל, סיפר הגאון. בכל אזור מגוריי לא נמצא אפילו בית-כנסת אחד של חסידים. אני המתתי את עצמי באוהלה של תורה, שבה מצאתי סיפוק לנפשי, וכל עניין החסידות והחסידים לא העסיק אותי כלל.

     יום אחד הגיע לישיבתנו יהודי עשיר ותלמיד-חכם, שחיפש חתן לבתו. ראש-הישיבה המליץ עלי לפניו והשידוך נגמר בכי-טוב. התחתנתי ועברתי להתגורר וללמוד בבית חותני. לאחר נישואיי חשתי פתאום צורך להכיר גם את חלקי התורה הידועים לי פחות. על לימודי הגמרא, המפרשים, הרמב"ם, השולחן-ערוך ונושאי-כליו, הוספתי אפוא גם עיון בספר הזוהר הקדוש. במשך הזמן נוכחתי בתועלת שלימוד זה הביא לי ביראת- שמים. חותני, שמעת לעת נהג לפלפל עמי בתורה, נמנה עם חסידיו של הצדיק מרוז'ין. לא אחת ביקשני להתלוות אליו אל רבו, אך אני סירבתי. "מה לי ולמנהגים משונים של 'עריכת שולחן' ו 'שיריים'", הרהרתי בליבי. נוסף על כך גם חששתי מפני ביטול התורה הכרוך בנסיעה. אולם חותני לא נואש ולא חדל מלשדלני. "אם תראה פעם אחת צדיק-אמת, תדע עד כמה הייתה נשמתך כלואה ולא ראתה אור", נהג לומר לי. אבל אני הרגשתי שלא חסר לי דבר וסירבתי לנסוע.

     פעם אחת נכנסו דברי חותני באוזניי והסכמתי להתלוות אליו בנסיעתו הבאה אל רבו. מובן שהידיעה על כך שימחה את ליבו מאוד. אולם החלטתי שלא לבוא ריקם. מכיוון שלאחרונה התחבטתי קשות בקושיה חמורה שהציקה לי, החלטתי להביאה אל הצדיק. למעשה התכוונתי שלא להציגה לפניו, אלא לראות אם יידע עליה מעצמו ויתרצה לי מיוזמתו. אז אדע שרוח-הקודש מפעמת בו...

     הוטרדתי אז מסתירה מפורשת שמצאתי בין דברי הגמרא לבין הזוהר הקדוש. בגמרא (נדרים טז,ב) מבאר אביי את ההבדל שבין נדר לשבועה, ומסביר, שבנדר נאסר החפץ על האדם ואילו השבועה מחייבת את האדם. משום כך נדר יכול לחול רק על דבר שיש בו ממש, לעומת שבועה שיכולה לחול על כל דבר, מכיוון שהיא מחייבת את הנשבע. ואילו בזוהר (שמות קטו,ב) נאמר במפורש להפך: "שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש"!

     איני זוכר איזה יום בשנה זה היה. כשהגענו לבית-מדרשו של הרבי, נכחו שם חסידים רבים, שהגיעו ממקומות רחוקים. הרבי ישב במרכז השולחן וסקר בעיניו את המוני המסתופפים. לפתע צדה עינו חסיד זקן ונשוא-פנים ושמו ר' לייב, והוא הזמינו לשבת לימינו.

     כשהתיישב, פנה אליו הרבי: "מילא 'אותנו' אין מחשיבים בעולם כלמדן, אף שאנו מסיימים בכל חודש את הש"ס. אבל סבי הקדוש, המגיד הגדול ממזריטש, שהכול הכירו בגאונותו האדירה, גם אותו ניסה פעם לבחון 'ליטוואק' (ליטאי) אחד...

     "ומעשה שהיה כך היה: אותו 'ליטוואק' הגיע יום אחד לבית-מדרשו של המגיד וביקש לראות אם יגלה את הצפון במחשבתו. מיד כשהתקרב אל סבי המגיד, פתח ואמר: 'יש כאן יהודי ליטאי שבראשו מנקרת קושיה עצומה מן הגמרא בנדרים על מאמר הזוהר הקדוש בפרשת משפטים, בהבדל שבין נדר לשבועה'... חשתי סחרחורת בראשי. עתה כבר היה ברור כי הרבי קרא את מחשבותיי. וזאת אף- על-פי שכל אותה שעה לא פנה אלי כלל ואף לא הביט לעברי אפילו פעם אחת! הצדיק המשיך ואמר, שלא יחזור כעת על התשובה שהשיב סבו המגיד לאותו 'ליטוואק', והשיב באריכות תשובה משלו שהתבססה על דברי הגמרא במסכת בבא- מציעא, בעניין המחלוקת שבין קודשא-בריך-הוא לבין מתיבתא-דרקיעא. כשסיים להסביר את העניין ל ר' לייב שישב לצידו, הפנה אלי לפתע את ראשו ושאל בפנים מאירות: "נו, אברך, הכבר תהיה חסיד?". בדברו הגיש לי את מקטרתו, כדי שאצית בה אש -דבר שנחשב בין החסידים קירוב גדול מאוד.

     מאז - סיים ר' יהושע'לה חריף את סיפורו - נקשרתי לצדיק ואני חש כיצד כל נסיעה אליו, לא זו בלבד שאינה גורמת לי ביטול תורה, אלא היא מביאה לי תוספת עצומה הן בלימוד התורה והן באהבת ה' ויראתו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/