‏הצגת רשומות עם תוויות להתעלם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות להתעלם. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ח



אומנות התבונה היא לדעת ממה להתעלם
    אחד מחסידיו של רבי ישראל פרלוב, 'הינוקא מסטולין', נכנס אליו כדי לשאלו בעניין הצעת שידוך שקיבל בעבור בנו. אמר לו הרבי: "אומר לך איך צריך לבחון הצעת שידוך. כשמהללים את הכלה ואומרים עליה שהיא מיוחסת, יש לרשום אפס. כשאומרים שהיא יפת תואר, יש להוסיף עוד אפס. כשמוסיפים שהיא חכמה, מוסיפים עוד אפס. וכך בכל מעלה ומעלה. "אחרי כל זאת, כשאומרים על הכלה שיש לה לב טוב והיא בעלת מידות טובות, רושמים מצד שמאל את הספרה אחת, ואז כל האפסים יוצרים מספר גדול. ואולם אם אין לנערה לב טוב ואין היא בעלת מידות טובות, הרי יש לרשום שוב אפס, ונשארים רק אפסים".
     אמר הגאון רבי יהודה עדס שליט"א   כשמרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל נפטר, שמעתי מכמה אנשים שאמרו  ,  נו הרי הוא היה זקן למעלה מתשעים, וכי אדם יחיה לעולם. חשבתי ע"ז משל נפלא, משל לאדם זקן עשיר שאמר לנכדים שלו, בכל שנה שאני אחיה אתן לכל נכד עשרת אלפים דולר. אכן, בשנה השנייה אכפיל את הסכום ונתן עשרים אלף דולר, ובשנה השלישית אכפיל את הסכום של השנה הקודמת ונתן ארבעים אלף דולר. וכן על זה הדרך בכל שנה אכפיל את הסכום של השנה הקודמת, עד שהגיע לסכומים אדירים, אחרי שתים עשרה שנה הוא נפטר, וכולם התאספו והתחילו לבכות בכי גדול, שאלו אותם, למה אתם בוכים, הלא הוא היה זקן   השיבו הבנים, הרי אדרבה בכל שנה שהוא הזקין קבלנו יותר כסף .
      הגה"ק מקאז'יגלוב זי"ע מביא את דברי הרה"ק ה'חידושי הרים' זי"ע בפרשתן, שלכן עשה הקב"ה נסים לאליעזר עבד אברהם, בדרכו לשידוכי יצחק אבינו שקפצה לו הארץ, וכיו"ב. לרמז לדורות עולם שכל שידוך ושידוך שבא =9Cידי גמר והתקשרות, הוא בדרך נס ופלא מידי שמים.
    ״ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכֹל״ (בראשית כד,א). הקב״ה בירך את אברהם במידה של ״כל״, שיחיה בשלום עם כל באי עולם.  (אור לישרים)

     ותכל להשקותו ותאמר. מסביר הספורנו שרבקה המתינה מלדבר עד שיכלה לשתות, כמו שאמרו חז"ל (תענית ה:) אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה .
     הטיפשות חולפת עם הזמן, החכמה מבזיקה לרגע, רק הבינאנית שלטת רוב הזמן.
     יש צדיקים שעיקר דאגתם לעצמם, למצוות ולמעשים הטובים שלהם, שהם עצמם יהיו שלמים עם ה׳ יתברך; אבל לא זו דרכו של הצדיק האמיתי, והיא דרכו של אברהם אבינו שנתברך במידה של ״בכֹל״, שדאגתו הייתה לא רק לעצמו אלא לכול, לכלל.  (רבי לוי-יצחק מברדיצ׳ב)

חסד עם סוכה  [ע"פ מרוה לצמא [

     עלינו לארץ מארגנטינה, שם השארנו את ההורים משני הצדדים, ולמרות ההתמודדות והניסיון היה ברור לנו שאנו נשארים. לא ידענו את השפה, אך לאט-לאט רכשנו אותה   שמחנו שהבנות נכנסו למוסדות לימוד מצוינים, רכשו חברות טובות והצוות החינוכי משבח אותן. אבל ביום אחד נגדע כל האושר, בעלי נהרג בתאונת דרכים, בבת אחת הפכתי לאלמנה ו-7 בנותיי ליתומות. אין לתאר את ההלם   הצער והכאב. אנשים טובים, מכרים וידידים עטפו אותנו בחום ובדאגה, ההורים הגיעו לארץ וביקשו בכל לשון של בקשה שנחזור, אבל אני סירבתי לשמוע על כך. ידעתי שאברהם, היה רוצה שנשאר לגור כאן, בארץ. רציתי את החינוך שבה, האווירה, הקדושה של הארץ, הקרבנו הרבה ואני לא הסכמתי לפרק את מפעל החיים שלנו ברגע. ידעתי כי זכותו תמשיך ללוות אותנו ולהעתיר בעדנו.

     אנשים טובים נחלצו לעזרתנו, מדי חודש נכנס לבנק סכום צנוע שהספיק לכלכל אותנו, אבל את בור הגעגועים אי אפשר היה לכסות. שבוע לפני ראש השנה, הניח מישהו מעטפה בתיבת הדואר שלנו, היו שם תלושים לרכישת מזון, מוצרי חשמל וביגוד, היה נעים לדעת שמישהו חושב עלינו   משפחה ממכרנו, הזמינה אותנו לסעודות החג, חשתי הקלה גדולה. אחרי יום כיפור נפלה עצבות גדולה על בנותיי, בתי בת ה-10 אמרה: "הקרשים של אבא בוכים"... שכנות מסורות התעניינו האם אנחנו מסודרים מבחינת הזמנות לסעודות החג, ענינו תשובה חיובית. פה ושם אכן הזמינו אותנו, אבל הייתה חסרה לנו הסוכה שלנו. יום אחרי יום כיפור ניסו שתי בנותיי הגדולות להוציא את הקרשים, אבל מהר מאד הן התייאשו, הקרשים היו כבדים. עודדתי אותן שברוך השם אנחנו לא לבד, הקדוש ברוך הוא איתנו והוא דואג לנו לשליחים טובים ולכן מן הראוי שנודה ונשמח. כל אחת פנתה לענייניה רק הקטנה בת ה-4 מחתה ואמרה: "זה בכלל לא סוכות כשאין סוכה בבית, זה ממש מצחיק ואני מתביישת מהגננת, אני גם אקרע את הקישוט שהבאתי מהגן, מי צריך קישוט"? השבתי לה, שנתלה את הקישוט בשמחה ובששון אצל קרובי המשפחה, אבל זה לא ניחם אותה.
     בשעה 9 בערב דפק על דלת ביתנו הרב ג. שכן בשנות ה-60 לחייו "רציתי רק לשאול... אם אכפת לכם שאבנה את הסוכה שלכם, סיימתי כל כך מהר את הבניה של הסוכה שלנו יחד עם הנכדים הגדולים שלי, אז אולי נוכל לבנות גם לכם"? אמר בעדינות. לשוני נאלמה דום, לא יכולתי לענות   כשבנותיי הקטנות שמעו את השאלה, הן פרצו בצהלות של שמחה, הייתי צריכה להסב את ראשי לבל תתגלנה הדמעות שהחלו לזלוג, תודה לך ה' שאתה משמח את היתומות שלי הרהרתי בליבי. הרב ג. הסיק מיד את המסקנה והם ירדו למקלט, הם עבדו עד מאוחר והקימו את הסוכה, הם גם ביקשו, שנשאיר להם את כל הקישוטים. כשהבנות קמו בבוקר, הן התלבשו ורצו למטה, שמעתי את צהלותיהן, בת ה-4 הייתה מאושרת ביותר והיא שאלה בתמימות: "בטח הרב ג. הוא אליהו הנביא, נכון אימא"? בצהרים דפק אחד הבנים של הרב ג. ויחד עם ילדיו, הוא הוריד שולחן וכסאות לסוכה, הם הניחו גם שולחן קטן בצד, כדי שיהיה לנו נוח להניח עליו דברים חיוניים שנצטרך. בערב החג, הוזמנו לסוכה של קרובי משפחה ושם סעדנו. אבל כשחזרנו, נכנסנו לסוכה שלנו. בבוקר שתינו קפה ועוגה בסוכה, הבנות קראו ספר בסוכה כפי שהיו נוהגות לעשות והבת הקטנה אמרה : "  אני מרגישה כאילו אבא כאן".

     בשעת הצהרים, הבנות החליטו להישאר בסוכה ואני עליתי לנוח, התעוררתי לקול יללות סירנה שנעצרה ליד הבית שלנו. רצתי לוודא שהבנות בסדר, לא פשוט היה לגלות שמורידים במהירות את הרב ג   באלונקה, אחריה רצה אשתו. היא סיפרה לי בחרדה, כי בעלה לקה בהתקף לב וכי הם בדרך לבית חולים. תפסתי את ידה ואמרתי לה: "כמו ששימחתם את ליבי ואת לב הבנות, כך גם הקב"ה ישמח וירפא את הלב של הרב ג.", היא השיבה אמן ועלתה לאמבולנס. במוצאי החג, היא חזרה וחיוך על פניה, היא דפקה ישירות על דלת ביתי: "באנו לומר לך תודה על הברכה שלך, הגענו לבית חולים, הוא היה במצב קשה מאד, אמרו לנו תתחילו להיפרד ממנו ואז פתאום החל המצב להשתפר בהדרגה, הרופאים השתוממו ואמרו שזה נס גדול, אנו מודים לך על הברכה שלך, ברור שהתרחש כאן משהו ניסי", לחצתי את ידה ואמרתי בדמעות: "ואני אומרת תודה על מה שעשיתם עבורנו, כדי לשמח אותנו, זו תודה תמורת תודה"!

     לאחר חצי שנה התחתנתי, לבנותיי היה אבא חדש שהגיע לביתנו ואיתו 5 ילדים. בסוכות הבא, עזרו כולם לבנות את הסוכה בשמחה   בערב סוכות ירדה אשתו של הרב ג. לביתנו ובידה מגש של עוגות, "אנחנו עורכים סעודת הודיה בחג, רצינו לשתף גם אותך...  אנחנו מרגישים בחוש את נס ההצלה בזכותכם ".  המחווה ריגשה אותנו מאד, ובזכותה למדנו שכל חסד שאדם עושה לזולת, ראשית כל הוא עושה חסד לעצמו. מאז בכל ערב חג סוכות, אנו מקבלים עוגה לסוכה, זו עבורנו תזכורת לשמח אחרים ולשמוח בעצמנו.

טוב או רע  (באורך מישור, גיליון 20)
     מסופר על כפר של אנשים פשוטים שהיה גר בו זקן הכפר שהיה אדם חכם מאוד   יום אחד נעלם הסוס של זקן הכפר. כשבאו לנחמו  ,  שאל אותם הזקן "מדוע באתם לנחמני"? "כי קרה לך דבר רע   ענו לו. הזקן התבונן בהם, והשיב בקול מדוד "מי אמר שזה רע?" איש לא השיבו   אחרי יומיים, הסוס חזר עם עוד שני  סוסי פרא. כולם אמרו  " הזקן צדק, יצא מזה דבר טוב". "מי אמר שזה טוב?" חזר הזקן ושאל אותם. שוב לא ענו לו   לאחר כמה ימים, החליט הבן של הזקן לנסות לאלף את אחד מסוסי הפרא, ונפל מהסוס ושבר את רגלו. "הזקן צדק, הנה יצא מזה דבר רע" אמרו האנשים. "מי אמר שזה רע?" חזר זקן הכפר על שאלתו הנושנה. וגם הפעם - לא ענו לו   לאחר כמה ימים פרצה מלחמה, כל צעירי הכפר נלקחו לצבא ואת בן הזקן לא לקחו כי היה פצוע. הפלוגה שבה היו צעירי הכפר נתקלה במארב והרבה מהצעירים מתו או נפגעו   הפעם אף אחד כבר לא אמר אם זה טוב או רע, כולם הבינו שאי אפשר לדעת  .
     נמצאנו למדים שאדם שלא תלוי בדברים אחרים - הוא זה שיכול לשמוח   כמובן שכל זה תלוי בקשר של האדם לקב"ה. ככול שהאדם יודע שכל מה שקורה לו תלוי ובא ישירות מהקב"ה, והרי הוא יתברך הטוב האבסולוטי שיש, ומדרך הטוב להיטיב, ברור שיקבל את כל מה שקורה לו בשמחה   הרי אדם לא יודע מה טוב בשבילו, ומה שברור, שהקב"ה כן יודע מה טוב לאדם, וכמו אותו יהודי שפתחנו בו את המאמר   הא-לוקים שלנו חי וקיים תמיד "כי בו ישמח ליבנו ".  זה השורש והיסוד של חג הסוכות   להתרגל לשמוח בלי קשר למה שיש לאדם בעולם הזה, ולדעת שאדרבה, ככל שיש לאדם פחות, יותר מתרגל לבטוח בקב"ה ואז ברור שהעזרה תבוא  כמו שדרשו דורשי רשומות, "מאין" - כשאדם מרגיש שאין לו כלום, "יבוא עזרי" - אז בטוח שתהיה לאדם סייעתא דשמיא   ולכן סוכות הוא הזמן שיושבים בצילא דמהימנותא, ו"סוכה בגימטריה "אמן" (אמונה). וגם גימטריה של שם הוי"ה ואדנות ביחד (הוי"ה זה מידת הרחמים, אדנות זה מידת הדין). השלמות של הביטחון בחי העולמים  נתחזק כולנו ביסוד חשוב זה ואז נוכל לשיר אי"ה בשמחת תורה ביתר כוח וביתר עוז "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-לוקיו ".   חג שמח !!


החוויה היהודית




יום רביעי, 22 במרץ 2017

אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ז


אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם אבל בסופו של דבר תתעורר לאותה מציאות.
     ברד אש מתלקחת, "ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה. "מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.
     ויקהל משה. וברש"י שזה היה למחרת יום הכיפורים. דרך ומנהג העולם לפייס איש את חברו בערב יום הכיפורים, אך יש לדאוג שגם למחרת יום הכיפורים, להמשיך ולהתקהל ביחד ולחיות בשלום ובאחווה. וזה הכוונה ויקהל משה "למחרת" יום הכיפורים.
     ועשה בצלאל... את כל מלאכת עבדת הקדש. וקשה שהרי כאן עדיין אפילו תרומת המשכן לא הייתה, וכל שכן עשיית מלאכת המשכן עדיין לא נעשתה, ואיך שייך לכתוב ועשה שמשמע שעשה כבר. ומתרץ האור החיים הק', שהפירוש של ועשה בצלאל, הכוונה שעשה את הכלים שבהם עושים את כל המלאכות, והיינו כלי האומנות שבהם עשו את עבודת המשכן.
לא משחקים באש
     כשאורי לרנר אומר לילדיו שלא משחקים באש, הוא מצטמרר. זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד הפלוגה קרא לו ואמר: ”יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל הצוותים“. אורי לקח נגמ“ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם, כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס לנגמ“ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: ”לאאאאא!“ והבין שהנורא מכל קרה. הרוח תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ“ש. אורי האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע: ”תודה אלוקים!“ תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.
     השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים ברמאללה, בעיצומו של מבצע ”חומת מגן“ למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג‘יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות. המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך. הפעם לא אמר: תודה, אלוקים. הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: ”הרי אני בסדר גמור. לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?“
     כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור. הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם – אולי הפחד, המתח, הסכנה והאיתות, הם שגרמו.
     עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבניין כעין חור, גומחה. חשב שכאן הקבר, שפה טמון איש הא-לוקים. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אתה גדול כל כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה“. נדמה היה לו שהאלוקים כאילו ענה לו: ”אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?“ ואז, הוסיף: ”אבל ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו, תאותת לי!“
     יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה. שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את המילואים והוא בדרכו הביתה.
     משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו. לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אני לא רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!“ למחרת, נשלח לבצע עבודה במעונות הטכניון. ההנהלה ביקשה מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.
     אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.
     אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר. הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו. כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: ”חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד“. וזה היה קשה. אך בא איתות נוסף. מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קרוב למקום האירוע. רץ לעזור לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ולפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: ”למה נקלעתי לכאן? מה מאתת לי ריבונו של עולם?“ והבין. מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?“
     אורי בחר צד. מאז ועד היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא, כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה‘ כאילו אמר: ”אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני“ - וזה פועל!

החוויה היהודית




יום רביעי, 19 באוגוסט 2015

נקודה שבועית פרשת "שופטים" ה'תשע"ה


התורה שלנו היא תורת חיים. היא עוסקת ומקיפה את כל תחומי החיים. 
אחת התכונות החשובות של תורתנו היא העיסוק בחברה האנושית. התורה מאוד חברתית.
פרשת השבוע שלנו, פרשת "שופטים", נוגעת בהרבה דינים שבין אדם לחברו וכל היחסים בין בני אדם: מלחמה עם האויב, דיני החייל הלוחם, דיני עגלה ערופה כאשר נמצא אדם מת, דיני משפט והצדק שבו, מינוי שופטים, שוטרים ומלך על העם ועוד.
אחת המצוות שמופיעות בפרשה היא מצוות השבת אבידה: "לא תראה את שור אחיך... והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך...ואספתו אל תוך ביתך...עד דרוש אחיך אותו והשבתו לו...וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך...לא תוכל להתעלם".
אם נשים לב היטב נראה שהמילה העיקרית בפסוקים אלה שעוסקים בהשבת אבידה היא "אחיך". חמש פעמים מוזכר האח במצווה זו.
התורה בכוונה פונה אל הרגש שלנו ואל מידת האחווה שבתוכנו שנפתח את ליבנו בתחושה שכולנו אחים ושעלינו לא להתעלם מאבידת האח שלנו  שאנו מוצאים ברחוב.
אל לנו לחפש לעצמנו סיבות מקילות כגון: המאבד זר לנו או חוסר בסימנים אלא להתאמץ עבור האח שלנו שאיבד את חפצו.
עיון מעמיק יותר בפסוקים מראה שחובת השבת האבידה היא רחבה יותר ממה שמשתמע ממבט ראשון:
בתחילת הפסוקים כתוב: "השב תשיבם" - כפל המילים האלה מעיד לנו שגם אם האבידה הלכה מבעליה כמה פעמים עלינו לשוב ולהחזירה כפי שכתוב במדרש: "החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבע או חמש פעמים, חייב להחזירה שנאמר "השב תשיבם".
אם בעל חיים נמלט מהבעלים שלו אחרי שהשבנו אותו כבר בעבר מוטלת עלינו החובה להשיבו לבעליו בדיוק כמו בפעם הראשונה.
הדבר נובע מכך שעל כל אדם מוטלת החובה והאחריות לקיום רכושו של הזולת.
העניין השני שנלמד מהמילים "והשבתו לו" היא ההלכה: "שתהא בו השבה, שלא יאכל (השור/פרה/תרנגול) בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו, מכאן אמרו: כל דבר שעושה ואוכל (כלומר נותן חלב/ביצים) יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל - יימכר" - המוצא לא צריך לפרנס את הבהמה שמצא, אולם כן ייתן לה צורכיה על ידי ההכנסות שיבואו לו ממנה (חלב/ביצים) ואם לא הוא ימכור אותה ואת הכסף ישיב לבעלים. 
הנה, גם במצווה זו אנו רואים את האחריות המוטלת עלינו המוצאים לרכוש הזולת.
שנזכה תמיד לדאוג לרכוש זולתנו כשלנו.

שבת שלום ומבורך! 



חוויית השבוע שלי


תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם