אומנות התבונה היא לדעת ממה להתעלם
אחד מחסידיו של רבי ישראל פרלוב, 'הינוקא מסטולין', נכנס אליו כדי לשאלו
בעניין הצעת שידוך שקיבל בעבור בנו. אמר לו הרבי: "אומר לך איך צריך לבחון
הצעת שידוך. כשמהללים את הכלה ואומרים עליה שהיא מיוחסת, יש לרשום אפס. כשאומרים
שהיא יפת תואר, יש להוסיף עוד אפס. כשמוסיפים שהיא חכמה, מוסיפים עוד אפס. וכך בכל
מעלה ומעלה. "אחרי כל זאת, כשאומרים על הכלה שיש לה לב טוב והיא בעלת מידות
טובות, רושמים מצד שמאל את הספרה אחת, ואז כל האפסים יוצרים מספר גדול. ואולם אם
אין לנערה לב טוב ואין היא בעלת מידות טובות, הרי יש לרשום שוב אפס, ונשארים רק
אפסים".
אמר הגאון רבי יהודה עדס שליט"א : כשמרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל נפטר, שמעתי מכמה
אנשים שאמרו , נו הרי הוא היה זקן
למעלה מתשעים, וכי אדם יחיה לעולם. חשבתי ע"ז משל נפלא, משל לאדם זקן עשיר
שאמר לנכדים שלו, בכל שנה שאני אחיה אתן לכל נכד עשרת אלפים דולר. אכן, בשנה
השנייה אכפיל את הסכום ונתן עשרים אלף דולר, ובשנה השלישית אכפיל את הסכום של השנה
הקודמת ונתן ארבעים אלף דולר. וכן על זה הדרך בכל שנה אכפיל את הסכום של השנה
הקודמת, עד שהגיע לסכומים אדירים, אחרי שתים עשרה שנה הוא נפטר, וכולם התאספו
והתחילו לבכות בכי גדול, שאלו אותם, למה אתם בוכים, הלא הוא היה זקן , השיבו הבנים, הרי אדרבה בכל שנה שהוא הזקין קבלנו יותר כסף .
הגה"ק מקאז'יגלוב זי"ע מביא את דברי הרה"ק ה'חידושי
הרים' זי"ע בפרשתן, שלכן עשה הקב"ה נסים לאליעזר עבד אברהם, בדרכו
לשידוכי יצחק אבינו שקפצה לו הארץ, וכיו"ב. לרמז לדורות עולם שכל שידוך
ושידוך שבא =9Cידי גמר והתקשרות, הוא בדרך נס ופלא מידי שמים.
״ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכֹל״ (בראשית כד,א). הקב״ה בירך את אברהם
במידה של ״כל״, שיחיה בשלום עם כל באי עולם. (אור
לישרים)
ותכל להשקותו ותאמר. מסביר הספורנו שרבקה המתינה מלדבר עד שיכלה
לשתות, כמו שאמרו חז"ל (תענית ה:) אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא
לידי סכנה .
הטיפשות
חולפת עם הזמן, החכמה מבזיקה לרגע, רק הבינאנית שלטת רוב הזמן.
יש צדיקים שעיקר דאגתם לעצמם, למצוות ולמעשים הטובים שלהם, שהם עצמם יהיו
שלמים עם ה׳ יתברך; אבל לא זו דרכו של הצדיק האמיתי, והיא דרכו של אברהם אבינו
שנתברך במידה של ״בכֹל״, שדאגתו הייתה לא רק לעצמו אלא לכול, לכלל. (רבי
לוי-יצחק מברדיצ׳ב)
חסד עם
סוכה [ע"פ מרוה לצמא [
עלינו לארץ מארגנטינה, שם השארנו את ההורים משני הצדדים, ולמרות ההתמודדות
והניסיון היה ברור לנו שאנו נשארים. לא ידענו את השפה, אך לאט-לאט רכשנו אותה . שמחנו שהבנות נכנסו למוסדות לימוד מצוינים, רכשו חברות טובות
והצוות החינוכי משבח אותן. אבל ביום אחד נגדע כל האושר, בעלי נהרג בתאונת דרכים,
בבת אחת הפכתי לאלמנה ו-7 בנותיי ליתומות. אין לתאר את ההלם , הצער והכאב. אנשים טובים, מכרים וידידים עטפו אותנו בחום
ובדאגה, ההורים הגיעו לארץ וביקשו בכל לשון של בקשה שנחזור, אבל אני סירבתי לשמוע
על כך. ידעתי שאברהם, היה רוצה שנשאר לגור כאן, בארץ. רציתי את החינוך שבה,
האווירה, הקדושה של הארץ, הקרבנו הרבה ואני לא הסכמתי לפרק את מפעל החיים שלנו
ברגע. ידעתי כי זכותו תמשיך ללוות אותנו ולהעתיר בעדנו.
אנשים טובים נחלצו לעזרתנו, מדי חודש נכנס לבנק סכום צנוע שהספיק לכלכל אותנו, אבל
את בור הגעגועים אי אפשר היה לכסות. שבוע לפני ראש השנה, הניח מישהו מעטפה בתיבת
הדואר שלנו, היו שם תלושים לרכישת מזון, מוצרי חשמל וביגוד, היה נעים לדעת שמישהו
חושב עלינו . משפחה ממכרנו,
הזמינה אותנו לסעודות החג, חשתי הקלה גדולה. אחרי יום כיפור נפלה עצבות גדולה על
בנותיי, בתי בת ה-10 אמרה: "הקרשים של אבא בוכים"... שכנות מסורות
התעניינו האם אנחנו מסודרים מבחינת הזמנות לסעודות החג, ענינו תשובה חיובית. פה
ושם אכן הזמינו אותנו, אבל הייתה חסרה לנו הסוכה שלנו. יום אחרי יום כיפור ניסו
שתי בנותיי הגדולות להוציא את הקרשים, אבל מהר מאד הן התייאשו, הקרשים היו כבדים.
עודדתי אותן שברוך השם אנחנו לא לבד, הקדוש ברוך הוא איתנו והוא דואג לנו לשליחים
טובים ולכן מן הראוי שנודה ונשמח. כל אחת פנתה לענייניה רק הקטנה בת ה-4 מחתה
ואמרה: "זה בכלל לא סוכות כשאין סוכה בבית, זה ממש מצחיק ואני מתביישת
מהגננת, אני גם אקרע את הקישוט שהבאתי מהגן, מי צריך קישוט"? השבתי לה, שנתלה
את הקישוט בשמחה ובששון אצל קרובי המשפחה, אבל זה לא ניחם אותה.
בשעה 9 בערב דפק על דלת ביתנו הרב ג. שכן בשנות ה-60 לחייו "רציתי רק
לשאול... אם אכפת לכם שאבנה את הסוכה שלכם, סיימתי כל כך מהר את הבניה של הסוכה
שלנו יחד עם הנכדים הגדולים שלי, אז אולי נוכל לבנות גם לכם"? אמר בעדינות.
לשוני נאלמה דום, לא יכולתי לענות , כשבנותיי הקטנות
שמעו את השאלה, הן פרצו בצהלות של שמחה, הייתי צריכה להסב את ראשי לבל תתגלנה
הדמעות שהחלו לזלוג, תודה לך ה' שאתה משמח את היתומות שלי הרהרתי בליבי. הרב ג.
הסיק מיד את המסקנה והם ירדו למקלט, הם עבדו עד מאוחר והקימו את הסוכה, הם גם
ביקשו, שנשאיר להם את כל הקישוטים. כשהבנות קמו בבוקר, הן התלבשו ורצו למטה, שמעתי
את צהלותיהן, בת ה-4 הייתה מאושרת ביותר והיא שאלה בתמימות: "בטח הרב ג. הוא
אליהו הנביא, נכון אימא"? בצהרים דפק אחד הבנים של הרב ג. ויחד עם ילדיו, הוא
הוריד שולחן וכסאות לסוכה, הם הניחו גם שולחן קטן בצד, כדי שיהיה לנו נוח להניח
עליו דברים חיוניים שנצטרך. בערב החג, הוזמנו לסוכה של קרובי משפחה ושם סעדנו. אבל
כשחזרנו, נכנסנו לסוכה שלנו. בבוקר שתינו קפה ועוגה בסוכה, הבנות קראו ספר בסוכה
כפי שהיו נוהגות לעשות והבת הקטנה אמרה : " אני מרגישה כאילו אבא כאן".
בשעת הצהרים, הבנות החליטו להישאר בסוכה ואני עליתי לנוח, התעוררתי לקול יללות
סירנה שנעצרה ליד הבית שלנו. רצתי לוודא שהבנות בסדר, לא פשוט היה לגלות שמורידים
במהירות את הרב ג . באלונקה, אחריה רצה
אשתו. היא סיפרה לי בחרדה, כי בעלה לקה בהתקף לב וכי הם בדרך לבית חולים. תפסתי את
ידה ואמרתי לה: "כמו ששימחתם את ליבי ואת לב הבנות, כך גם הקב"ה ישמח
וירפא את הלב של הרב ג.", היא השיבה אמן ועלתה לאמבולנס. במוצאי החג, היא
חזרה וחיוך על פניה, היא דפקה ישירות על דלת ביתי: "באנו לומר לך תודה על
הברכה שלך, הגענו לבית חולים, הוא היה במצב קשה מאד, אמרו לנו תתחילו להיפרד ממנו
ואז פתאום החל המצב להשתפר בהדרגה, הרופאים השתוממו ואמרו שזה נס גדול, אנו מודים
לך על הברכה שלך, ברור שהתרחש כאן משהו ניסי", לחצתי את ידה ואמרתי בדמעות:
"ואני אומרת תודה על מה שעשיתם עבורנו, כדי לשמח אותנו, זו תודה תמורת
תודה"!
לאחר חצי שנה התחתנתי, לבנותיי היה אבא חדש שהגיע לביתנו ואיתו 5 ילדים. בסוכות
הבא, עזרו כולם לבנות את הסוכה בשמחה , בערב סוכות ירדה
אשתו של הרב ג. לביתנו ובידה מגש של עוגות, "אנחנו עורכים סעודת הודיה בחג,
רצינו לשתף גם אותך... אנחנו מרגישים בחוש את נס ההצלה בזכותכם ". המחווה ריגשה אותנו מאד, ובזכותה למדנו שכל חסד שאדם עושה לזולת,
ראשית כל הוא עושה חסד לעצמו. מאז בכל ערב חג סוכות, אנו מקבלים עוגה לסוכה, זו
עבורנו תזכורת לשמח אחרים ולשמוח בעצמנו.
טוב או רע (באורך
מישור, גיליון 20)
מסופר על כפר של אנשים פשוטים שהיה גר בו
זקן הכפר שהיה אדם חכם מאוד . יום אחד נעלם הסוס
של זקן הכפר. כשבאו לנחמו , שאל אותם הזקן "מדוע
באתם לנחמני"? "כי קרה לך דבר רע " ענו לו. הזקן התבונן בהם, והשיב בקול מדוד "מי אמר שזה
רע?" איש לא השיבו . אחרי יומיים, הסוס
חזר עם עוד שני סוסי פרא. כולם אמרו " הזקן צדק, יצא מזה דבר טוב". "מי אמר שזה טוב?" חזר
הזקן ושאל אותם. שוב לא ענו לו . לאחר כמה ימים,
החליט הבן של הזקן לנסות לאלף את אחד מסוסי הפרא, ונפל מהסוס ושבר את רגלו.
"הזקן צדק, הנה יצא מזה דבר רע" אמרו האנשים. "מי אמר שזה
רע?" חזר זקן הכפר על שאלתו הנושנה. וגם הפעם - לא ענו לו . לאחר כמה ימים פרצה מלחמה, כל צעירי הכפר נלקחו לצבא ואת בן
הזקן לא לקחו כי היה פצוע. הפלוגה שבה היו צעירי הכפר נתקלה במארב והרבה מהצעירים
מתו או נפגעו . הפעם אף אחד כבר לא
אמר אם זה טוב או רע, כולם הבינו שאי אפשר לדעת .
נמצאנו למדים שאדם שלא תלוי בדברים אחרים
- הוא זה שיכול לשמוח . כמובן שכל זה תלוי
בקשר של האדם לקב"ה. ככול שהאדם יודע שכל מה שקורה לו תלוי ובא ישירות
מהקב"ה, והרי הוא יתברך הטוב האבסולוטי שיש, ומדרך הטוב להיטיב, ברור שיקבל
את כל מה שקורה לו בשמחה . הרי אדם לא יודע מה
טוב בשבילו, ומה שברור, שהקב"ה כן יודע מה טוב לאדם, וכמו אותו יהודי שפתחנו
בו את המאמר , הא-לוקים שלנו חי
וקיים תמיד "כי בו ישמח ליבנו ". זה השורש והיסוד של חג הסוכות . להתרגל לשמוח בלי קשר למה שיש לאדם בעולם הזה, ולדעת שאדרבה,
ככל שיש לאדם פחות, יותר מתרגל לבטוח בקב"ה ואז ברור שהעזרה תבוא . כמו
שדרשו דורשי רשומות, "מאין" - כשאדם מרגיש שאין לו כלום, "יבוא
עזרי" - אז בטוח שתהיה לאדם סייעתא דשמיא . ולכן סוכות הוא הזמן שיושבים בצילא דמהימנותא, ו"סוכה " בגימטריה "אמן"
(אמונה). וגם גימטריה של שם הוי"ה ואדנות ביחד (הוי"ה זה מידת הרחמים,
אדנות זה מידת הדין). השלמות של הביטחון בחי העולמים ! נתחזק כולנו ביסוד חשוב זה ואז נוכל לשיר אי"ה בשמחת תורה ביתר
כוח וביתר עוז "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-לוקיו ". חג שמח !!
החוויה היהודית
