אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ז

אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם אבל בסופו של דבר תתעורר לאותה מציאות.

     ברד אש מתלקחת, "ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה. "מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.

     ויקהל משה. וברש"י שזה היה למחרת יום הכיפורים. דרך ומנהג העולם לפייס איש את חברו בערב יום הכיפורים, אך יש לדאוג שגם למחרת יום הכיפורים, להמשיך ולהתקהל ביחד ולחיות בשלום ובאחווה. וזה הכוונה ויקהל משה "למחרת" יום הכיפורים.

     ועשה בצלאל... את כל מלאכת עבדת הקדש. וקשה שהרי כאן עדיין אפילו תרומת המשכן לא הייתה, וכל שכן עשיית מלאכת המשכן עדיין לא נעשתה, ואיך שייך לכתוב ועשה שמשמע שעשה כבר. ומתרץ האור החיים הק', שהפירוש של ועשה בצלאל, הכוונה שעשה את הכלים שבהם עושים את כל המלאכות, והיינו כלי האומנות שבהם עשו את עבודת המשכן.

לא משחקים באש

     כשאורי לרנר אומר לילדיו שלא משחקים באש, הוא מצטמרר. זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד הפלוגה קרא לו ואמר: ”יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל הצוותים“. אורי לקח נגמ“ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם, כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס לנגמ“ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: ”לאאאאא!“ והבין שהנורא מכל קרה. הרוח תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ“ש. אורי האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע: ”תודה אלוקים!“ תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.

     השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים ברמאללה, בעיצומו של מבצע ”חומת מגן“ למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג‘יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות. המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך. הפעם לא אמר: תודה, אלוקים. הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: ”הרי אני בסדר גמור. לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?“

     כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור. הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם – אולי הפחד, המתח, הסכנה והאיתות, הם שגרמו.

     עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבניין כעין חור, גומחה. חשב שכאן הקבר, שפה טמון איש הא-לוקים. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אתה גדול כל כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה“. נדמה היה לו שהאלוקים כאילו ענה לו: ”אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?“ ואז, הוסיף: ”אבל ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו, תאותת לי!“

     יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה. שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את המילואים והוא בדרכו הביתה.

     משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו. לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אני לא רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!“ למחרת, נשלח לבצע עבודה במעונות הטכניון. ההנהלה ביקשה מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.

     אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.

     אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר. הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו. כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: ”חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד“. וזה היה קשה. אך בא איתות נוסף. מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קרוב למקום האירוע. רץ לעזור לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ולפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: ”למה נקלעתי לכאן? מה מאתת לי ריבונו של עולם?“ והבין. מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?“

     אורי בחר צד. מאז ועד היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא, כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה‘ כאילו אמר: ”אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני“ - וזה פועל!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ו

אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ו

'אפשר לקחת מהאדם הכל פרט לדבר אחד בלבד: האחרון מבין סוגי החופש של האדם – החופש לבחור את דרכו". (ויקטור פרנקל)

"     האדם אינו רק קיים, אלא הוא תמיד מחליט איזו צורה תהיה לקיומו, למה יהפוך ברגע הבא. באותו אופן, לכל בן אנוש יש את החופש להשתנות כהרף עין". (ויקטור פרנקל)

הנשים צדקניות הזקנות שבירושלים היו מאחלים ומברכים בימי בין המצרים,  שהשי"ת יעזור שבשנה זו כבר נזכה ל"שבת נחמו" – עוד קודם ל"שבת חזון"...

הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע פגש פעם את הרה"ק רבי שמעון מיעריסלאוו זי"ע,  ושאלו בן כמה אתם,  אמר לו את גילו בשלש שנים פחות – אמר לו : חושבני שאתם קצת יותר מבוגרים,  אמר לו:  כן,  נכון,  אמנם אני אומר תמיד כך לפי ש השלש שנים הראשונות של האדם,  הם אינם נחשבים בכלל ! – החיים מתחילים מאז היותו בן שלש,  אז הוא מקבל נשמה חדשה והוא נעשה כקטן שנולד.

")אמרי יוסף" (פרשת משפטים,'')

כמה שוקלת כוס מים?

     פסיכולוג המלמד התמודדות והתנהלות מול לחץ, הרים כוס מים בידו ושאל את הסטודנטים: 'כמה כבדה כוס המים?'  היושבים בחדר זרקו לאוויר כל מיני תשובות המנסות לאמוד את משקל הכוס. הוא השיב: 'המשקל המוחלט של הכוס לא משנה. הכול תלוי בכמה זמן אצטרך להחזיק את הכוס. אם אחזיק אותה במשך דקה, זוהי איננה בעיה. אם אחזיק אותה במשך שעה, ארגיש כאב בידי. אם אחזיק אותה למשך יום שלם, ארגיש את ידי רדומה ומשותקת... בכל מקרה, משקל הכוס לא משנה, ככל שאחזיק אותה, היא הופכת להיות כבדה יותר' . מוסר השכל: 'המתח ודאגות חיינו הם כמו כוס המים. הרהרו בהם לזמן קצר ושום דבר לא יקרה. אם תחשבו עליהם לזמן יותר ארוך הם יתחילו להכאיב. ואם תחשבו עליהם לאורך כל היום, תרגישו משותקים לא מסוגלים לבצע דבר'....  זכרו להניח את כוס המים...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לקחת,חופש,לבחור,קיים,מחליט,בן אנוש,כהרף עין,נשים צדקניות,זקנות,שבת נחמו,כקטן שנולד,כוס מים,נשמה חדשה,

אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ה

 אף בחדרי חדרים, כשאין איש רואה אותך ואתה "עם ה' אלוקיך" בלבד – גם אז "תמים תהיה". (אלשיך)   

     את הכלל הזה תדע, כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל,  כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו, שיחרץ וידקדק . וגם מעצמך צריך אתה כבר להבין טעם הדבר. כי כוחות הנפש שבאדם המתרשל נרדמים הם, וצריכים לדבר שיעורר אותם ויכריחם לעבודתם, ורק העול אשר עליך לגמור המה הכלים המעשים המעוררים את הנפש לעבודת ה' '. )מתוך חובת התלמידים פרק ה(

     זה עניין של בחירה!!!!!!!!  - בחור נמצא במצב פנוי !!!! פנוי יכול להיות פנוי לתורה... ופנוי יכול להיות פנוי להובלות...  פנוי זה דבר מאד אינדיבידואלי... מי שכל כולו פנוי ללימוד התורה ... אין סוף ליכולות הנסיקה שלו ... ומי שכל כולו פנוי לשטויות... אין גבול להתרסקות שלו...

דוהרים קדימה [חיים ולדר - סיפורים מהחיים]

     בחור מובטל שגדל בשכונת עוני, מוצא תעסוקה באורוות סוסים. האורווה מושכת אליה נערים שאינם מוצאים את עצמם - ואלה, גורמים דווקא לו - למצוא את עצמו.

     כבר מזמן רציתי לספר לך את סיפורי. אני חושב שהוא מעניין מאד, ואולי פעם תכתוב אותו יפה, כדי שיוכלו לקרוא אותו כולם.

     עד היום לא העזתי לכתוב לך, והסיבה: ידעתי שכל הסביבה שלי תדע מיד במי מדובר. אבל בסופו של דבר, דווקא החברים שלי שכנעו אותי לספר.

     אני שייך לשכונה שיצא לה שם לא כל כך טוב. הרבה אנשים לא ישרים יצאו ממנה. גדלתי איתם ביחד. כמה מהחברים שלי כבר אינם בחיים, והם לא מתו מזִקנה. גם לי היו ימים קשים. הלכתי עם חבר'ה לא טובים. נחשבתי לפרא אדם, אחד שלא עושה חשבון לאף אחד. כולם ידעו שלא כדאי להתעמת איתי. כולם בשכונה עשו לי 'כבוד', בגלל שידעו שאני בן אדם שלא פוחד מאיש. אחר כך התדרדרתי עוד יותר. הפכתי לסמרטוט, לבן אדם בלי כבוד, שיכול לרמות את ההורים שלו בשביל עשרה שקלים. היה לי כל כך רע, שהרגשתי כי טוב מותי מחיי.

     החלטתי להשתקם. לא יודע מאיפה קיבלתי כוחות. נהייתי בן אדם כנגד כל הסיכויים. אפילו השוטרים היו באים ואומרים לי: "עזוב, מחר שוב תחזור לרחוב ולפשע." עדיין עצרו אותי על כל חשד קל, אבל לאט לאט ראו שאני רציני, ועזבו אותי לנפשי.

     התחלתי לחפש עבודה, ואז התברר לי שאנשים לא אוהבים להעסיק פושעים לשעבר. אחד המעבידים אמר לי: 'פעם פושע - תמיד פושע.' בכמה מקומות קיבלו אותי, וזה החזיק בדיוק עד הגניבה הראשונה. ברגע שנעלם איזה חפץ למישהו, או מישהו חשב שנעלם לו משהו - העיניים עליי, חקירות בלי בושה, והיידה, הביתה. במדינה הזאת, אין מי שיאמין באדם שרוצה לחזור למוטב. התחלתי ללכת בטל, וידעתי שאו-טו-טו אני מתדרדר שוב.

* * *

     יום אחד הציע לי חבר להתיישב באיזו קרקע שלא שייכת לאף אחד, ולהקים שם אורוות סוסים. לא הבנתי בדיוק מה העניין שלו עם סוסים, אבל מכיוון שממילא לא היה לי מה לעשות, התחלתי לעבוד איתו. הכשרנו שטח, בנינו גדרות ואורוות, ואחר כךהחבר שלי התחיל להביא סוסים. אמנם פרנסה לא היתה לי מזה, אבל מצאתי לפחות תעסוקה - וגם זה היה משהו. חודש עבדנו שם, טיפחנו את המקום - עד שהיה מאורגן למופת.

     התחילו לבוא אלינו כל מיני נערים מהשכונה. התייחסנו אליהם יפה, נתנו להם לרכוב על הסוסים. המשטרה לא אהבה את זה. השוטרים היו בטוחים, שכל האורווה הזו היא כיסוי למשהו לא טוב. הם התחילו להזהיר את הנערים מפנינו, להטריד אותנו.בקיצור, לא נתנו לנו מנוח.

     הבנתי אותם. ידעתי שאני לא טלית שכולה תכלת, והחבר שלי אפילו פחות ממני, ויש בסיס לחשדות שלהם. החלטנו לגרש את הנערים שבאים, כדי שהמשטרה תניח לנו. רובם באמת הסתלקו, אבל היה אחד שפשוט חזר בכל פעם שהיינו מגרשיםאותו. זה היה ילד בן 12, ממשפחה קשה. ראו עליו שבחיים שלו לא קיבל אהבה, ממש כמוני. הוא ראה הרבה דברים קשים בבית, וזה די שבר לו את הלב. הוא היה מגיע למתחם שלנו, מטפל בסוסים, מסתדר איתם מצוין. ראיתי שאלה הם רגעי האושרהכי גדולים שלו.

     התחלתי לקרב אותו ולדבר איתו. היינו מדברים כמו מבוגרים. סיפרתי לו על החיים שלי, כאילו הוא בן אדם בגילי. הייתי מתנה איתו שיבוא אלינו, רק אם הוא הולך לבית הספר. שלא יהיה כמוני, שראה את בית הספר רק במסיבות הסיום. הוא היה שומע בקולי, כאילו הייתי אבא שלו. בעצם, זו לא דוגמא טובה, כי לאבא שלו הוא לא היה שומע. הדבר הזה לא מצא חן בעיני ההורים שלו, והם התחילו להרים קול זעקה, עירבו את שירותי הרווחה – כאילו אני איזה חוטף ילדים. קודם כל עצרו אותי לכמה ימים, ואחר כך הזהירו אותי לא להתקרב אליו. חזרתי לאורווה ואמרתי לו, שהוא לא יכול לבוא יותר. הוא לא הבין למה. לך תסביר לילד בן 12 מה מסתובב לאנשים בראש. ודווקא הבנתי אותם. אולי אם אני הייתי אבא שלו, גם אני הייתי פוחד שהוא יסתובב ליד אדם כמוני. ככה אני, תמיד מנסה להבין את הראש של השני.

     הוא התחיל לנדנד להורים שלו ולא הרפה. הם הלכו לעובדת סוציאלית, והיא שוחחה עם הילד. כל מה שהיה לו להגיד, זה - "תנו לי להיות שם באורווה". היא הגיעה לבדוק אותנו, ואני ניסיתי לדבר אליה כמו אינטליגנט, לעשות רושם טוב. החבר שלי,שלא ידע מי האורחת רמת המעלה, בדיוק היה קצת מעוצבן. ניסיתי להשקיט אותו ולרמוז לו שידבר יפה, אבל הוא רק התעצבן עוד יותר. בקיצור, היא יצאה משם די מהר, ואולי ברכה "הגומל" על שזכתה לצאת בשלום.

     בסוף היא חיברה דו"ח שקצת הפתיע אותי. היא רשמה כל מיני מילים שמאבחנות את הילד ואותי, כאילו היא פסיכולוגית, ואני איזה פציינט שלה, ואחר כך רשמה המלצה לאפשר לילד לבקר באורווה תחת מעקב קפדני, למניעת התדרדרותו ורכישת התנהגות עבריינית. מילים כאלה. האמת היא שהתרגזתי מכל הביטויים הפסיכולוגיים. אבל בגלל שבתכל'ס, הילד יכול היה להמשיך לבוא, סלחתי לה על כל המילים הגבוהות. הזהרתי את הילד, שהביקורים שלו אצלנו תלויים בהתקדמות שלו בלימודים, ושלא ייגרר אחרי כל מיני טיפוסים. והוא באמת נזהר - רק בשבילי.

* * *

     ככה עברה שנה, ולאט לאט באו עוד כמה נערים, רגע לפני התדרדרות לפשע. הם היו מטפלים בסוסים, קצת רוכבים עליהם - דבר שהערים קצת קשיים מצד הסביבה, שפחדה מהסוסים וראתה בהם סכנה לילדים. וביום אחד בהיר, הגיעו טרקטורים בליווי משטרתי, ותוך כמה שעות הרסו לנו את כל המתחם. מה זה הרסו. לא השאירו שריד ופליט. את כל הגדרות והסככות שברו. כל מה שהשקענו – ירד לטמיון בתוך שעתיים. את הסוסים הם לקחו איתם, ונעלמו כלעומת שבאו. ניסיתי להתנגד, אבל הםמיהרו לעצור אותי ואת חברי, ורק בבוקר שחררו אותי.

     חזרתי לשם, וכשראיתי את ההרס – פשוט התחלתי לבכות כמו ילד קטן. לא הבנתי למה עשו לי את זה. כשאני בוכה, באים אליי כל הנערים ובוכים איתי, וממש ישבנו ובכינו כמו בתשעה באב. חס ושלום, אני לא משווה, אבל ההרגשה שלנו היתה, שהחריבו לנו את החיים.

     כשאנחנו נרגעים קצת, אנחנו רואים איזה איש מבוגר, מכובד, עם חליפה ועניבה. הוא ניגש ושאל אותנו כל מיני שאלות. בהתחלה ענינו לו בסגנון של: "בוא הנה, לך מכאן", בגלל שהוא נראה כמו אלה שרדפו אותנו כל הזמן. אבל הוא שאל כל מיני שאלות על הנערים, ואיך הם מרגישים כאן. הנערים בכו והסבירו לו, שהמקום הזה נתן להם את כל מה שאין להם בבית. הוא ביקש את מספר הטלפון שלי והלך.

     אחרי כמה ימים מתקשרים אליי ומזמינים אותי לעירייה, לפגישה עם כמה אנשים. הלכתי לשם בצורה מכובדת, בבגדים חדשים ומגוהצים, והבאתי איתי את הנערים. ישבו שם במעגל כמה פסיכולוגים ועובדות סוציאליות, וגם האיש עם העניבה שפגשאותי, והתחילו לחקור אותי על מה שאני עושה באורווה, ואיך אני מתַפעל את הילדים.

     האמת היא שבקושי דיברתי. הנערים התחילו לדבר עליי ולשבח את המסירות שלי כלפיהם. הרגשתי שיורדות לי דמעות מהעיניים. בחיים שלי לא שיבחו אותי ככה. לא אבא, לא אמא, ובטח לא המורים. וכאן יושבים חמשה ילדים, בני 14-12, ומדברים עליי כאילו אני אבא שלהם. ראיתי שגם יתר הנוכחים מתרגשים מהדיבורים האלה. בסוף הם הודיעו לי, שהפגישה הסתיימה ושיזמינו אותי שוב.

* * *

     אחרי כמה ימים, באמת הזמינו אותי לפגישה נוספת. ישבו שם האדון המבוגר, ועוד שתי עובדות סוציאליות, והם אמרו שהם רוצים לעשות יחד איתי "פרוייקט נסיוני". הם יבנו לי בחזרה את האורווה, ואני אוכל להמשיך ולעבוד עם נערים. הם אפילו יפנו אליי נערים חדשים - ואני אתפעל אותם, כמו שתיפעלתי אותם עד עכשיו. אמרתי להם: "רגע רגע, מה העניין הזה עכשיו? אני לא לישכה, ולא מפנים אליי נערים. מי שרוצה בא, וצריך לעמוד בחוקים שלי. לא מתאים לי שיביאו לי כל מיני ילדים בלי להתייעץ איתי."

     הייתי חייב להבהיר להם, שאני עובד לפי החוקים שלי, ואם אעבוד לפי החוקים שלהם - זה יצליח בדיוק כמו שהם הצליחו איתם. זאת אומרת - ייכשל.

     "אתם רוצים שאמשיך?" אמרתי. "אז תנו לי לעבוד עם הלב, כמו שאני מבין. לא שאני פסיכולוג גדול, אבל מהסבל שלי בחיים, אני יכול להבין את הסבל של האחר, ולא כמוכם שיושבים על סיר הבשר."

     הם התייעצו קצת, ואחר כך נכנעו לגמרי. "טוב, אנחנו נבנה לך את האורווה, ואתה תפעל לפי החוקים שלך, אבל תעשה את זה בתאום איתנו." הלכתי משם ולא האמנתי. חשבתי שהם צוחקים לי, אבל אחרי כמה ימים, הגיעו באמת כמה פועלים ובנו לי אורווה יפה, עוד יותר ממה שהיתה. בהתחלה עבדנו בחשדנות, אבל לאט לאט הקרח הפשיר, ואני התחלתי לעבוד איתם בשיתוף פעולה. כבר ארבע שנים נמשך הסידור הזה. הילד הראשון שאיתו עבדתי - הפך לנער רציני, לומד במוסד מכובד. הוא כמו הבן שלי, והוא גם עושה לי כבוד בהתאם. ולא רק הוא, בערך עשרים נערים עברו תחת הידיים שלי, ולפחות 17 מהם יצאו בני אדם.

     האיש המבוגר, שבזכותו התמסד כל העניין הזה - הוא סגן ראש המועצה שלנו, ואני חושב שאם כל המנהיגים שם למעלה היו כמוהו - היינו נראים אחרת. זה בן אדם שרואה את כולם כשווים לו, ולא כנחותים ממנו.

* * *

     ארבע השנים האלה שינו את החיים שלי. השתכנעתי לעבור כל מיני קורסים והשתלמויות בחינוך ובפסיכולוגיה. בהתחלה התביישתי בדברים האלה. אחר כך ראיתי שיש בהם הרבה חוכמה. היום אני נקרא: "מדריך חבורות רחוב". כאילו, מחנך כזה.מקבל מהעירייה משכורת, ובכל פעם שיש בעיות עם בני נוער - מזמינים אותי, וכל הפסיכולוגים הגדולים שותקים ושומעים טוב טוב מה יש לי לומר.

     אני קורא בספרים שלך על בעיות של נערים, ואני רוצה לומר לך שכל מה שצריך זה למסור את הטיפול בהם, למישהו שיש להם אמון בו. צריך לקחת מישהו שאינו מהממסד, אבל יש לו אחריות, והוא יגשר בין הנערים שאיבדו את האמון לבין אלה שרוצים לעזור להם.

     ובהזדמנות הזאת, יש לי מילה טובה לסגן ראש המועצה, האיש שבעצם שיקם אותי, בכך שנתן בי את האמון שאוכל לעבוד עם ילדים. הוא האבא השני שלי, ואולי בעצם הראשון. בעולם השחור שלנו, הוא נקודה לבנה. הוא המלאך הפרטי שלי.שא-לוקים ישלח לו הרבה בריאות ואריכות ימים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/