אמרי שפר ד' אלול ה'תשע"ח

 איינשטיין אמר שזו אי שפיות לחזור על אותה פעולה ולחכות שתהיה תוצאה אחרת, אם לא הלך לך בדרך הזו הסימן שיש דרך אחרת אתה צריך רק למצוא אותה במקום להישאר תקוע ולהמשיך לבכות.

     "אין עושה טוב, אין גם אחד".  אומר הבן איש חי: אם אדם חושב ש 'אין עושה טוב'... הוא חושב שהמצב שלו יכול להיות יותר טוב...  זה בגלל ש 'אין גם אחד'! הוא לא מאמין ב-אחד! בורא העולם!

     "אכן, התורה מצווה את האדם 'תמים תהיה' ולא 'פיקח תהיה'; אך כדי לקיים את 'תמים תהיה' זקוק האדם לפיקחות מרובה  מאוד" (רבי נפתלי מרופשיץ)

     בית יהודי הוא מקום שמחנכים בו ילד 24 שעות לעבודת ה', שבע ימים בשבוע, פתוח גם (ובעיקר(  בשבת. תת הכרה של הילד פעיל במשך כל שעות היום,  בשבתות וימי חול, בימי חג ובימי אבל, בבוקר ובערב. כל רגע ורגע בונה את נפשו העדינה של הילד.

הסוד שגילה רבי שלמה זלמן...  (להתעדן באהבתך, גיליון 212)

     לפעמים, כשצריך כלי עוצמתי במיוחד, יש את נשק ההודאה. כשיהודי צריך ישועה וכל הדרכים נראות כחסומות בפניו – הוא יכול לאמץ את גישת ההודאה,  כי יהודי שמודה לה' – זוכה בישועות גדולות, גם נדירות ובלתי צפויות ! את הסוד הזה גילה הגאון הגדול ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל והעיד כי אותו סוד מסוגל להושיע כל אדם בכל מצב שהוא ולחולל פלאות תוך זמן קצר, הרי הוא לפניכם:

     מספרים כי באחד הימים הגיע אל הגאון הגדול, ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, איש מכובד נשוא פנים כשבעיה גדולה מעיקה על ליבו . "כבוד הרב, ברוך ה' זכיתי להחזיק ולממן 'כולל' גדול וחשוב אשר לומדים בו עשרות אברכים העמלים על תלמודם, כשאני הוא זה המשלם להם משכורות חודשיות מכספי האישי .  אלא שבתקופה האחרונה התחלתי למצוא את עצמי בלחצים נוראיים כשאין לי מהיכן להביא להם את הכסף, עד אשר איני מצליח לישון בלילות".  האיש השתהה מעט והמשיך: "חיי הפכו ללחץ גדול ופחדים נוראיים, עד שהלכתי למומחה רפואי גדול שאמר לי כי אין מנוס אלא לסגור את הכולל, מפני שרק זה הדבר שיסיר ממני את הלחץ הגדול וישיב לי את הרוגע הנפשי. וכעת באתי לשאול את הרב האם עלי לנהוג כך?"  ר' שלמה זלמן הרהר קלות, והשיב: "אכן כן, אין ספק כי עליך לצאת מהלחץ הנפשי בו אתה נתון, זה אינו בריא ואינו נכון שהאדם יחיה בלחצים כבדים. אך האם הפתרון היחידי הוא רק לסגור את הכולל? חושבני שיש לי פתרון חלופי מצוין בשבילך... באמתחתי תרופת פלא שתוכל להושיע אותך ממצבך". האיש הטה אוזנו בשקיקה ור' שלמה זלמן שטח את סודו המפתיע: "ברצוני לגלות לך סוד המסוגל להסיר מעליך ומעל כל אדם באשר הוא, את כל הלחצים הנפשיים והקשיים שבחייו. ומהו? הקשב נא לי, טול מהיום פנקס קטן, אותו תחזיק בכיס במשך כל היום, ותקרא לו 'פנקס ההודאות'. בכל פעם במשך היום שתרגיש כיצד ה' סייע לך, עזר לך, שימח אותך, כיצד ראית את השגחתו והצלתו – רשום אותו בפנקסך.  אך זה עדיין לא הסוף – לפני כל תפילה במשך היום, הוצא את פנקסך והתבונן בכתוב בו לכמה רגעים, כדי שתיזכר כמה טובות וחסדים עשה לך הבורא , וכשתגיע בתפילה ל 'מודים' תכוון גם על כל אותם טובות שעשה לך ה'". או אז סיים ר' שלמה זלמן את דבריו ואמר לו: "אם תעשה כך, מובטח לך כי תוך זמן קצר תזכה לראות ישועות גדולות ותצא מכל הלחצים והצרות". האיש הודה מעומק הלב לרב ויצא מחדרו בשמחה רבה.

     הוא רכש לעצמו פנקס קטן והחל לכתוב בו בכל רגע נתון כל חסד וישועת ה' שהרגיש שעשה עמו הבורא: "1 .לאחר זמן רב של היעלמות המוצץ של בני,  מצאנו אותו באורח פלאי... ממש הרגשתי כי הבורא האיר את עיני למצוא אותו... 2 .ירדתי מוקדם בבוקר למכולת על מנת לקנות בדחיפות חלב, והנה אני רואה באורח פלא איך בדיוק באותו רגע הגיעה משאית החלב, כך שמיד לקחתי שקית חלב והגעתי תוך שניות ספורות הביתה – ממש הרגשתי איך ה' שלח לי אישית את משאית החלב... 3 .תודה לך ה' ששימחת אותי שבני חזר עם תעודת הצטיינות ששימחה אותי כל השבת... 4 .מישהו שלח לי בפתאומיות 2,000 ₪ תרומה לכולל – תודה ה' על העזרה..." תאמינו או לא, אך בדיוק כפי שהבטיח הרב... הפנקס חולל פלאים.  ניסים על גבי ניסים התחוללו בחייו של האיש, ותוך ימים בודדים הוא חש כי כל הלחצים והפחדים התפוגגו מאליהם, ויותר מכל הוא חש עין בעין כיצד ה' שולח לו סכומי כסף עצומים למימון הכולל, ובכך המשיך לממן את הכולל עד ליום זה.

     זהו הסוד שהשאיר ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל לכל יהודי: 'פנקס ההודאות והישועות' אשר בכוחו לחולל ניסים ונפלאות לכל יהודי באשר הוא, אם אשר רק יעשה זאת. אם רק יכתוב את חסדי ה' ויודה עליהם, תוך כדי התבוננות בהם טרם התפילה. כי זוהי כוחה של הודאה לה '. וכבר כתב הרב פינקוס זצ"ל בספרו 'שערים בתפילה' )עמוד ז'( כי האדם המחזיק בהודאה לה' בעת צרה – נפתחים בפניו שערי השפע והישועה.  כמו כן כותב הרמב"ן (סוף פרשת בא): "כוונת כל המצוות שנאמין בא-לוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה... שאין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לא-לוקיו שבראו". הצטרפו לאנשים שעשו זאת וראו ישועות!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ח

  

אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא . (רבי מרדכי מלכוביץ')

     ״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום !   (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)

     "אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו  היום  " (רבי יצחק מסקווירה)     

     בימי בין המצרים נוהגים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט בהלכות התורה הנקראים "משפט" שנאמר: "ציון במשפט תפדה", ובמיוחד בענייני בניין בית המקדש - על יסוד מה שכתוב במדרש "גדול קרייתה בתורה כבנינה... ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית ".             

     הצעד הראשון בהשגת משהו בחיים, הוא החלטה שאתה לא מוכן להישאר במקום בו אתה נמצא כעט .  

     הקב"ה מצייר לנו את החיים ואנחנו צובעים אותם  .

    "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את ה'יופי' של העניות,

     ככל שההר  .  גבוה יותר ,   כך הנוף מרהיב יותר .

בין המצרים  [זיכרון מיכאל קובץ שיטות קמאי ביצה]

     הר"ר יחיאל מיכאל יונגרמן זצ"ל ניצול השואה מסר נפשו להציל יהודים בימי השואה במלחמת העולם השנייה, והיה מלומד בניסים. פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות .

     באחד הימים התפרצו אנשי הגסטאפו הגרמנים בליווי אנשי משטרה ההונגרית המיוחדת, לאחד מבתי החסות השוודית בו שהה הרב יונגרמן, בטענה כי הם מחפשים מרגלים רוסיים שהסתננו והתחבאו בין היהודים. הם הוציאו את כל היהודים וריכזו אותם בחצר לבדיקה ומיון. על כל היהודים היה להסתדר בשורה למסדר, ואנשי הגסטאפו עברו בין השורות והצביעו על החשודים, כל חשוד נלקח מיד לפינה אחרת בחצר ונורה למוות בו במקום. והנה איש גסטאפו הורה באצבעו על הרב יונגרמן ז"ל כחשוד, ופקד על אחד השוטרים ההונגרים לקחתו לפינת הנרצחים ולירות בו.

     מנהגו של הר"ר יחיאל מיכל במשך כל שנות המלחמה היה, כי את הטלית והתפילין שלו החזיק בתיק קטן שהיה תפור לשרוול מעילו וקשור ליד ימינו, ובכל מקום שהלך והתגלגל היו עמו תמיד הטלית והתפילין, ומעולם לא נפרד מהם גם במצבים הקשים ביותר. והנה כאשר הובל לירייה בחצר ושתי ידיו מורמות למעלה מעל ראשו, היטלטל לו באוויר תיק הטלית והתפילין, וככה הוא התקדם צעד אחד צעד, כאשר השוטר ההונגרי הולך אחריו עם רובה דרוך מוכן לירייה, ומלווה אותו עד שיגיע למקום בחצר הנרצחים. כאשר הרב יונגרמן הגיע למקום המיועד לירייה, תפש פתאום את תיק הטלית והתפילין בשתי ידיו, הסתובב במהירות כאשר ידיו מושטות קדימה והתחיל להתקדם לעבר פניו של השוטר ההונגרי שהחזיק מולו את הרובה מוכן ודרוך לירייה. והנה הבלתי יאומן קרה, כאשר עם כל צעד שעשה לקראת רובהו של השוטר ההונגרי כשהוא מחזיק בשתי ידיו לפניו את הטלית והתפילין החל השוטר ההונגרי לסגת לאחור, וכך צעדו כעשרה צעדים ,   כשהרב יונגרמן מתקדם לקראת השוטר, והשוטר נסוג לאחור לעיניהם הנדהמות של היהודים שעמדו במסדר.

     באמצע המצעד המוזר הזה נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות מאווירונים של בנות הברית שהפציצו את בודפשט ללא הרף ,   אחת הפצצות נפלה על אותו בנין ששימש כבית חסות שוודי ,  ובמהומה שנוצרה החלו כולם לברוח ולחפש מחסה מפני הפצצות, וגם הרב יונגרמן זצ"ל הצליח להימלט ולהינצל, כאשר שאלו בנו הרב שלום מאיר יונגרמן שליט"א על סמך מה עשה זאת, ענה כי איננו יודע בעצמו, אך הרגיש מין דחף פנימי שלא יכל להשתלט עליו, ואמר שראה בעיניו של השוטר ההונגרי מן תדהמה מן התעוזה, ופחד מוזר מפני השקית של הטלית ותפילין.

מט' באב לפורים    (על-פי 'אהל אברהם')

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחר ית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום. ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.

השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".. הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.

בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים. יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשק=94, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.

תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".

האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".

האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.

  החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ח

אמר הגאון רבי אייזל חריף זצוק"ל צא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים: "דור המדבר" – פירקו כספם וזהבם, כדי לעשות להם א-לוהים , דורות אחרונים – פורקים א-לוהיהם, כדי לעשות כסף וזהב.

     אמר הרה"ק מווארקא זי"ע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט) פירש רש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. אומרים בשם הרה"ק מווארקא זי"ע,  שפירש רש"י זו על ענין שתיית יי"ש ללחיים, 'י"ש דורשין לשבח', קצת יי"ש כדי לומר לחיים ולברך איש את רעהו זהו לשבח, אבל 'ו י"ש דורשין לגנאי' , וי"ו מוסיף על עניין ראשון, אם כן 'ו י"ש' כשאתה מוסיף כבר הרבה יי"ש, זהו גנאי.

     בכדי לשבות את לב התלמיד ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח , יבריחו את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.

    ''הקב"ה ציווה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. יש כאן רמז למקפח פרנסת חברו ושובר עסק של חברו ויורד לאומנות חברו" (רבי יצחק-אייזיק מקמרנה)

ולתתך עליון על כל הגויים (כו, יט). (דברים טובים – כי תבוא)

     ר' דוד קרונגלס היה איש קדוש. תפילתו הרעידה לבבות. שיחות המוסר שלו העלו את שומעיהן והביאו דמעות לעיניהם. כל מכריו הסכימו, ללא עוררין, לעובדה שר' דוד הוא איש קדוש והודו בכך. נדמה היה שבעיני ר' דוד שבילי רקיע ושבילי הארץ חד הם. הוא הביא את אש התורה שבערה בליטא של טרום המלחמה, אל תוך חייהם של אינספור בחורים באמריקה.

     בזמן מלחמת העולם השנייה,  היו בין אנשי הממשל הגרמני שסברו, כי חבל יהיה אם לא יישאר בעולם זכר לעם היהודי. מאמציהם השטניים להכחיד את העם היהודי היו יעילים כל כך, עד שנדמה היה כי העם היהודי עומד, חלילה, להיכחד ולהיעלם מן העולם כדרך שבטי האינקה והמאייה העתיקים. עובדה זו הייתה דווקא חיובית בעיניהם, אך הם החזיקו בדעה שכדאי לתעד את אורח חייהם של בני העם היהודי, למען ידעו הדורות הבאים שהיה פעם עם קדום, בעל תרבות מעניינת. למען מטרה זו הם טענו, שכדאי לבנות מוזיאון, שיוקדש לתיעוד מורשת העם שאיננו. הם תכננו שהמוזיאון יכלול חפצי אומנות יהודיים שאותם בזזו מהגטאות באירופה: פמוטי כסף,  חנוכיות מחוטבות, גביעי קידוש, קופסאות בשמים של הבדלה,  קופסאות אתרוגים ומגוון חפצי אומנות נוספים. אולם חשובים מכלי הכסף וחפצי האומנות, היו בעיניהם החפצים שייצגו את עצם מהותו של העם היהודי- ספרי הקודש. לשם כך יצאו הנאצים לאסוף, לשמר, לתעד ולהשיג מיליוני ספרים מישיבות,  מבתי מדרש ומבתי כנסת ברחבי אירופה. רכבות ששימשו עד כה להובלת בני אדם המירו את ייעודן ומולאו אינספור ארגזים של ספרי ש"ך וט"ז, קצות החושן ונתיבות המשפט, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, מדרשים ואגדות, תורת הנגלה והנסתר. הם אספו בסבלנות נאצית מבחר עצום של כתבים פרטיים, לצד ספרים מפורסמים. כתבים נדירים הונחו לצד ספרים נפוצים. ארגזים-ארגזים של ספרי קודש נערמו,  ספרי תורה ותפילין נאספו במחסנים, זכר לשש מיליון נשמות הקדושים. כשהסתיימה לבסוף המלחמה, חיכו הספרים לחזור לידי בעליהם האמתיים, אך ארך זמן עד שהדבר קרה. אנשי כוחות הברית היו עסוקים במיליוני עיסוקים של אחרי מלחמה.  השבת הספרים ליהודים הייתה מבחינתם בתחתית רשימת המשימות. אולם בסופו של דבר נפנו המנצחים גם לעניינים שנראו בעיניהם פעוטים. אחד מעניינים אלה היה המוזיאון שתכננו הנאצים להקים. המוזיאון שלעולם לא יקום, כי העם היהודי המנוסה ברדיפות ובניסיונות רבים להשמדתו, שורד למרות הכול, ונותר חי וקיים בעזרת ריבון העולם. האמריקנים לא ידעו מה לעשות בספרים רבים כל כך. אחרי ששקלו ודנו בדבר, החליטו לשלוח את ארגזי הספרים לישיבות שונות ברחבי העולם, שם יוכלו בני עם הספר ללמוד מתוכם. הספרים שייכים ליהודים בדין וביושר החליטו האמריקנים. וכה היה:

     ביום בהיר אחד הגיע לישיבת נר ישראל משלוח ספרים מאירופה. הישיבה הייתה בין הראשונות שהוקמו באמריקה, ולכן זכתה לקבל את אחד הארגזים. ר' דוד, שגילם את אש התורה וחי את המילים שלימד, כובד לפתוח את הארגז הראשון. אלה שחזו במעמד תיארו לאחר מכן את ארשת יראת הכבוד, שעיטרה את פניו הקורנות של המשגיח, בשעה שפתח את הארגז הראשון:

     ר' דוד חי בזמן השואה בשנחאי, שם התברר לו שהוא השריד היחיד שנותר ממשפחתו. הוא החליט שהדרך היחידה להתגבר על האובדן הנורא, היא להיות שקוע בתורה ולחדש חידושי תורה, וכך עשה. החלטה זו הניבה אוצר בלום של חידושי תורה על מסכת זרעים, ברובם על סוגיות שהיו בגדר שטחים בלתי כבושים עד כה, שהתפרסמו בספר 'דברי דוד'. הוא היה שריד מלחמה. וכמוהו היו גם הספרים. ר' דוד נטל לידיו הרועדות מהתרגשות את הספר שעמד בראש הערימה... ופניו חוורו. הוא עמד בלי נוע, משותק מתדהמה.  מהופנט. נסער מכדי לדבר. אנשים נרכנו קדימה בסקרנות, לראות מה מיוחד כל כך בספר. ברגע שראו את הספר, הבינו הכול- היה זה ספר "חכמה ומוסר", הספר שכתב רבו של ר' דוד, הרב ירוחם ליבוביץ, בעודו בעיירה מיר. כמה מטלטלת הייתה עבור המשגיח העובדה, שברגע שפתח את הארגז מצא את אוצרו של רבו האהוב, מונח בראש הערימה- מתנה משמים. אט אט, הרים המשגיח את הספר בעדינות ובאהבה,  ואחזו בחוזקה בין ידיו. היה זה רגע ניצחונו של אדם, שעבר סבל כה רב, ויצא ממנו מחוזק ומחושל. כל תלאותיו, כל המסע ממיר לשנחאי, כל השדרות הירוקות בבולטימור- כל אלה איבדו את משמועתם. רק הספר שכתב רבו... רק הוא עמד אל מול עיניו. אולם הרגע המדהים ביותר עדיין לא היה. כל העיניים נתלו במשגיח בזמן שפתח את כריכת הספר. כולם התבוננו היטב בתגובותיו. הם ראו את ההתרגשות נשקפת מפניו הקדושות. ולפתע שב המחזה על עצמו: אם לפני כן חוורו פניו,  הרי שעכשיו האפירו. "מה קרה?", התלחשו כולם, "מה ראה המשגיח בתוך הספר?" בלא מילים, הרים המשגיח הדגול את הספר והראה אותו לנאספים. כולם קראו את המילים הכתובות על הכריכה הפנימית בנשימה עצורה: "מספרי דוד קרונגלס",  היה רשום שם.מתוך אלפי הספרים, שעשו את דרכם לאמריקה אחרי המלחמה, היה מונח ספרו של ר' ירוחם "במקרה" בראש ערימת הספרים, בארגז שהגיע "במקרה" דווקא לישיבת נר ישראל, ו"במקרה" נפתח על ידי המשגיח. מחבר הספר היה "במקרה" רבו של המשגיח בכבודו ובעצמו. ואם בכך לא די,  העותק המסוים של הספר היה "במקרה" שייך לר' דוד עצמו בעודו תלמיד בישיבת מיר בפולין!! נראה היה כאילו ברגעים אלו קיבל המשגיח מתנה יקרה מכל הון רב, שאותה לא ראה שנים ארוכות ואליה התגעגע בלי סוף. מי שראה את ר' דוד באותו רגע, ראה תלמיד ששב ומתאחד עם רבו האהוב!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ז

 

  אדם שאינו שומר את פיו ולשונו לדבר בקדושה וטהרה, אזי יכול להיות רשע כדור המבול, כי "מבול" ר"ת מות וחיים ביד לשון, וכשם שהאדם מדבר כך ניכר טבעו.

     ''אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (ו' ט'). בבעה"ט מביא רמז "האלקים התהלך נח" ס"ת 'חכם', וי"ל הכוונה בזה כי כדי ללכת בדרך הישר והטוב ולעבוד את השי"ת צריכים להיות חכם בכדי לדעת איך לנצח את היצ"ר. )מקור ברוך(

     הקלקול של דור המבול היה שהקדימו את הארץ לפני הא-לקות עשו את הארציות עיקר ואת הרוחניות טפל. (המגיד ממזריטש(

     בספר 'מגדל עוז' לרבינו יעקב מעמדין זצ"ל מובא: היונה שבה והעלה בפיה "לעת ערב", מדוע רק חזרה בערב? משום שיום זה שבת היה והיונה אינה תולשת גידולים בשבת. וזו היא הסיבה שמזמרים בשבת את הזמר "יום שבתון" שבו מוזכר "יונה מצאה בו מנוח", שכבר אז היא שמרה שבת.

     בפסוק (דברים ל"ב, ה'): שיחת לו לא בניו מומם, דהיינו, "שיחת לו" – אם הוא בעצמו מושחת, הוא מדבר בעת התפילה לדוגמא, "לא", זה לא מדבר אליו כלום, הוא ממשיך בדרכיו הלאה כאילו לא אירע כלום, "בניו מומם", רק כשרואה כן אצל בניו שהם מדברים בעת התפילה וכדומה – אז הוא מחשיב את זה למום, "דור עיקש ופתלתול"

     והנה ידוע, שאסור להוסיף על מצוות התורה, כי כמו שהוא מוסיף, כך הוא יבוא לגרוע, וזהו הרמז בפסוק, "והיה כאשר תרי"ד" – כאשר תוסיף מצוות על תרי"ג מצוות התורה, וכגון, כאשר תוסיף מצוה, ותאמר שאותו פלוני "מצוה" להרוג וכדו' – שבכך הלא הוספת 'מצוה' על תרי"ג המצוות – ובכך יהיו תרי"ד מצוות במקום תרי"ג – "ופרקת עולו" – אז תבוא גם לגרוע מהמצוות, ותאמר שלאותו פלוני "אסור" לעזור, "אסור" ליתן לו צדקה...

    

     ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" – דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה – לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח,  וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... – שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.

      ותהי ראשית ממלכתו בבל (י,י(  ראשית המלכת הקב"ה היא.. בבל היינו ע"י לימוד תלמוד הבבלי.

לא יחרץ

     מספרים על המגיד מדובנא, שפ"א הגיע למקום של לצים ואפיקורסים שלעגו לכל דבר שבקדושה, כשראוהו אמרו לו: ידוע ידענו שנודע שמך בשער בת רבים שאתה מספר משלים מאוד יפים ולבסוף מוסר השכל ע"פ פסוקי התורה ומדרשי חז"ל, אנחנו איננו מכירים בזה [ח"ו], וברצוננו לשמוע רק את המשל ולא הנמשל המשולב בפסוקי התורה.

     נענה להם המגיד, וישא משלו ויאמר:

     פ"א היה איזה מלמד תינוקות אשר החליט לקחת את תלמידיו יחד אתו לטיול ביער הסמוך לעיר. פחדו תלמידיו ואמרו לו: רבינו, כלבים מסתובבים ביער, וקול נביחתם מטיל מורא על כל בנ"א, ילדים לא כ"ש?! עצם המלמד את עיניו, פתח את עיניו ויאמר: הנה יש סגולה בדוק ומנוסה, לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, ומיד הכלבים משתתקים. או אז נרגעו הרוחות והתחילו לטייל ביער. עוד הם מדברים ומתעסקים בדבר של מה בכך, ופתאום קול חבורת כלבים מהדהדת ביער וקול הכלב הולך וחזק מאוד. כשמוע המלמד את קולם וירא את אשר לפניו, כי סכנה נשקפת לחייו, ויברח וירץ העירה כל עוד נשמתו בו. ובהרגעת הרוחות שנית, וישאלו הילדים את המלמד לדעת מה זה ועל מה זה. הלוא הוא הוא בעל העצה לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, וכשבא מעשה לידו ברח כילד ואילו ה'פסוק' לא אמר???

     ענה המלמד: העצה עצה טובה היא, והסגולה סגולה היא, והפסוק פסוק הוא, אבל מה אעשה בראותי שאלו הכלבים [וכאן הראה המגיד מדובנא באצבעו על הלצים] אינם מניחים אותי אף לומר פסוק, אלא מיד הם נובחים

לא ישאיר חובות (פניני בית לוי, גליון 306)

     חדרו של הרופא ד“ר בלניקוב בבית החולים תל-השומר היה שקט לגמרי. השקט לא נבע מכך שהחדר היה ריק. נכחו בו שלושה אנשים: הרופא עצמו ד“ר דני בלניקוב, וזוג חרדי בני ברקי. ר‘ שלמה יוסף מירסקי (בדוי) ואשתו פנינה. השנים נראו באותו רגע כאילו יד נעלמה שאבה את החיות מקרבם. פניהם נמתחו על עצמות לחייהם וארשת של בהלה וחרדה נצנצה מאישוניהם. המילים ששמעו מהרופא היו קשות וחדות כסכין. כמה ימים של מתח נפשי קשה עברו עליהם עד לאותו מעמד. מזה שבועות אחדים עובר ר‘ שלמה יוסף תקופה לא פשוטה שהתחילה עם שיעול טורדני והמשיך בכאבים חזקים בגב ובצלעות. ר‘ שלמה יוסף, אברך צעיר באמצע שנות הארבעים השקוע עמוק בלימודיו בכולל, ייחסו בתחילה את הכאבים והשיעול להתקררות חולפת, אבל הכאבים התגברו ותחושת המחנק לא הניחו לו לישון בלילות. כמעט בכל נשימה שלו חש כאב חד כסכין שחותך את ריאותיו.

     ר‘ שלמה יוסף אינו מן המפונקים. כל עוד יכול היה לסבול את כאביו נשאם בדומיה, אלא שמיום ליום חש את מצבו מחריף והולך. הלך לרופא בקופת חולים וזה שלחו בבהילות לסדרת בדיקות וצילומים. התוצאות הגיעו די מהר. רופא המשפחה ניסה להסוות את תגובתו הקודרת לנוכח פענוחי המעבדה והשורות באותיות לטיניות המצורפות אליהם, אבל ר‘ שלמה יוסף לא היה מן הטיפשים וקלט שמשהו לא בסדר. הוא קיווה לטוב ובתוך לבו ככר קיננה פניקה קלה. עמדו הוא וזוגתו והמתינו למוצא פי הרופא. ספר תהלים פתוח בידיהם, השפתיים לוחשות והלב מפרפר בין תקווה ליאוש. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.

     הרופא נכנס לחדר, ארשת פניו רצינית ולא מבשרת טובות. הוא קרא לפנינה ושאל אותה בשקט האם בעלה הוא ”אדם חזק“. היא לא ירדה לסוף דעתו וענתה ”בודאי“. הרופא שהתכוון לחוסן נפשי ולא גופני, קיבל אישור על כוונתו הלא ברורה וזימן מיד גם את ר‘ שלמה יוסף אל שולחנו. ”תראו, הממצאים אינם קלים. מדובר בגידול ממאיר ואלים במיוחד, ומה שגרוע יותר, מן המהירים ביותר מסוגו. ישנם כמה סוגי טיפולים אפשריים, אבל אני רוצה שתהיו מוכנים לכל התרחישים ותכינו את בני המשפחה“. ”להכין את המשפחה, למה?“ מלמלה פנינה חצי משותקת. הרופא הביט בהם בעיניו האפורות, עינים שכבר ראו הכל. ”אני לא רוצה להשלות אתכם. הבה נקרא לילד בשמו: לשלמה יוסף נותרה תקופת חיים קצרה במקרה הטוב ביותר, שלושה חודשים“.

     ברגעים הראשונים שניהם היו נסערים ובכו כתינוקות, אבל כבר בדרך הביתה החלו מתאוששים. חדורי אמונה ובטחון בבורא הרחמן היו. לרופאים ניתנה רשות לרפאות, לא לייאש. שבו הביתה ואחרי ששקלו וטרו במצב ובבשורת האיוב שנחתה על ראשם, החליטו לנסוע מיד למירון. להתפלל על קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. לקרוע את שבעת הרקיעים ולפעול ישועה גדולה. עוד בדרך למירון הספיקו לסיים את ספר תהילים כולו, וכשהגיעו לאתרא קדישא לציונו של התנא רשב“י, נפרצו כל הסכרים ושניהם געו בבכי מר כל אחד בפינתו שלו. זה עומד במערה הקטנה ושטוח כולו על הציון המשופע כמין גג, ודמעותיו ממיסות את ציפוי האבן, וזו עומדת במערה הגדולה של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, ונחלי דמעות ניגרים מעיניה כשני מעיינות. הצד השווה שבשניהם, העתרת תפילות ותחנונים לבורא כל העולמים שישלח להם עזרתו מן השמיים.

     לצדו של ר‘ שלמה יוסף עמד אברך חסידי שהרגיש בלבו כי משהו כאן מאוד אינו כתקנו. אדם שבוכה ככה, כנראה זקוק לרחמי שמים מרובים. למען האמת, כל מי שלא היה חרש יכול היה להבין במה מדובר, כיון שהמילים ”רפואה שלמה! רחמים! אבא יקר תרפא אותי!“ חזרו על עצמם בתדירות של אחת לכמה דקות, בבכיות איומות. כשנפרד מעם הציון ניגש האברך לר‘ שלמה יוסף ולחש לו באוזנו. ”הבנתי הכל, אבל דע לך כי לפי מה ששמעתי, לא הרחק מכאן נמצא בדיוק בימים אלו צדיק יסוד עולם, הרבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב, (הסיפור התרחש בחודש תמוז תשמ“ו, בעת שהרבי הברכת משה מלעלוב זיע“א שהה אז בצפת, בהר כנען), ידוע כי הוא משיירי כנסת הגדולה ודעתו נשמעת בשמים. הכל יודעים כי כוחו רב לחולל ישועות. לדעתי עליך לנסוע אליו כעת“.

     ר‘ שלמה יוסף ראה בזאת תחילתה של ישועה, רק סיים תפילתו וכבר טורחים ליידע אותו על הצדיק שדבריו נשמעים בשמים. למען האמת, הוא הספיק להתוודע לרבי בעבר ובשנים הקודמות שימש כבעל קורא בבית הכנסת שלו ברח‘ רבי עקיבא 65 בבני ברק. הוא היה נרגש כל כך עד ששכח לשאול את האברך לכתובתו המדויקת של הרבי והיכן הוא נמצא. המתין לזוגתו שתצא אל החצר וסח לה מה ששמע. מיד שאלה אותו שאלה פרקטית, ”והיכן בדיוק הרבי נמצא“ ועל כך לא היה לו מענה. ”כאן בגליל“ ענה תשובה סתמית. עמדו אובדי עצות בחצר המערכה והחלו לשאול, אולם איש לא ידע לומר להם איפה נמצא הרבי מלעלוב. אותו אברך שנידב את המידע כמו התאדה. יצאו אל הכביש היורד מן ההר והנה עוצרת על ידם מונית שירות. הנהג הוריד נוסע שהגיע לתפילה בציון, והתכונן לחזור. בהחלטה של רגע ניגשו אליו. ”אתה מהאזור?“ ”כן“. ”אולי אתה יודע היכן נמצא האדמו“ר מלעלוב?“ ”בטח“ קרנו פני הנהג בחיוך טוב. ”הסעתי כמה פעמים את הגבאים של הרבי. אני מכיר אותם“. ”אנחנו צריכים להגיע דחוף אל הרבי מלעלוב“. ”פגשתם את האיש הנכון“, אמר להם. ”הרבי נמצא כעת בדירה בהר כנען, לא הרחק מכאן. בואו עמי ותוך דקות ספורות תגיעו אליו“. ”השגחה פרטית,“ מלמלו כשנכנסו למונית, הם חשו מעודדים ודימו לראות חיוך ראשון משמים. ברם, כשהגיעו לבית הרבי הקדוש, נתקלו בגבאי נמרץ שעמד על משמרתו ולא הרשה לאיש להיכנס. כשראה את הזוג הודיע להם שאין אפשרות להיכנס אל הרבי, כיון שאינו חש היום בטוב ולא מקבל אנשים. (המעשה התרחש כאמור בחודשי חייו האחרונים, ואמנם באותם ימים בצפת החל מצבו מתדרדר).

     אבל, לא ידע אותו גבאי מאיזה חומר קורצה מרת פנינה. בשעה שחיים ומוות מונחים על כף המאזניים לא יכניעוה גבאים ומשמשים. היא ניגשה אל הגבאי. מילותיה היו שקטות אך ספוגות עוצמה: ”היכנס נא אל הרבי הקדוש ואמור לו שנמצא כאן זוג שמשווע לישועה גדולה. בעלי חולה מאד וכל רגע הוא קריטי עבורו. לא נזוז מכאן עד שנכנס אל הרבי“.

     הגבאי, אדם חכם ובעל ניסיון רב, הבין שאמנם מדובר במקרה לא פשוט. הוא נכנס אל חדר הרבי, ויצא בסבר פנים חייכניות. ”הרבי ניאות לקבלכם“. ר‘ שלמה יוסף וזוגתו נכנסו. החדר היה רווי קדושה. דמות מלאכית זוהרת בהוד קדומים מוטלת הייתה במיטה בתנוחה של חצי ישיבה. ניכר היה שאינה שייכת לעולם. הגוף אכול כולו, אבל הפנים המיוסרות זרחו במתיקות שלא מעלמא הדין, והעיניים היו עזות מבט, מקרינות אור יקרות ועוצמה רוחנית בלתי מוסברת.

     התקרב הבעל למיטת הרבי ואילו האשה עמדה מוצנעת בצד. אך היא נטלה את רשות הדיבור, ובדמעות שליש סיפרה על מכאוביו של בעלה, על תוצאות הבדיקות ועל חוות דעתו הקטלנית של הרופא. הרבי שמע את הדברים, פניו התעוותו בכאב מייסר על צערם הגדול שקע דקות ספורות בשרעפים. אחרי כן ענה במילים שקטות אך החלטיות ”בעזרת ה‘ יתברך, שלמה יוסף בן חנה ייצא מהמחלה ויהיה בריא כאחד האדם“. הביטו בני הזוג זה על זו, הרבי נשמע יותר כמבטיח ולא רק כמברך. אך פנינה – למרות שמחתה על הברכה החד-משמעית, עדיין לא נחה דעתה. עד עתה זכו להשיא רק שניים מתוך שמונת צאצאיהם, ועדיין יש פעוטות בבית. האם יזכה בעלה להוביל את כולם לחופה? ”שהרבי יברך – הפצירה – שבעלי יזכה להוביל את כל ילדיו לחופה“. הרבי, כל הטוב שבעולם משתקף מפניו הטהורות. זקן ומלא רחמים. ”בעלך יוביל את כל ילדיו לחופה“ שוב בירך – הבטיח. ופנינה החליטה שאם מזלה משחק לה, הרי יש לנצל את שעת הכושר עד תום. המחלה עדיין בעיצומה, הטיפולים – הבהיר הרופא – יהיו יקרים מאד ועלות התרופות גדולה. בעלה יזכה להוביל את כל הילדים לחופה, אך החובות, מה יהיה עליהם? האם תוכל להתמודד עם עול החובות לבדה. בשנת תשמ“ו איש לא חלם על ועדות צדקה ממוסדות הנכנסות לעובי הקורה לעזור למשפחות שיקיריהם חלו או שבקו חיים, וגם עול החתונות משתרג על צווארם. כבר עתה הם בעלי חוב גדולים מנישואי שני הגדולים, ועדיין ששה ילדים לא נישאו. עת רצון היא ועליה לנצל זאת.

     ”רבי קדוש, יסולח נא לי אם אני מרבה בדברים, אבל דומה שעדיין צרתנו צרה היא. כבר עתה אנו בעלי חובות גדולים מהחתונות הקודמות, ומרבית הילדים עודם בבית. איך נתמודד עם כל החובות. ובפרט אם חלילה, מי יודע... ”לא רצתה לפתוח פה לשטן חלילה. קולו של הרבי היה חלוש אבל ברור ביותר. ”בעזרת ה‘ יתברך תזכו לחתן את כל הילדים ובעלך לא ישאיר אחריו חובות“. פני הזוג אורו. הדברים נכנסו ללבם. חשוב כי משמים נענו.

     כשיצאו מחוץ לחדר התלווה אליהם הגבאי ואמר בחיוך. ”כל הכבוד, ידעת לעמוד על שלך. ומשמים יסייעו לכם ככל אשר שאלתם“. ומספר להם הגבאי כיצד בחוש רואים איך השכינה מדברת מתוך גרונו של הרבי. וסיפר להם כמה סיפורים ועובדות על אותות ומופתים שחולל הרבי.

     ר‘ שלמה יוסף ופנינה חזרו לביתם. מדברי הרבי לא נפל צרור ארצה. המחלה האנושה נרפאה כליל. אלא שלא עובר זמן רב והגידול מתפרץ במקום אחר. המחלה שוב נותנת אותותיה. שלמה יוסף ופנינה ניגשים לרופאים, ושוב ”מתבשרים“ כי המחלה אנושה וקשה מאד. הפעם כבר ידעו מאליהם את הכתובת. אצו לבית הרבי ושטחו את לבם. נזף בהם הרבי. ”לשם מה רצתם לשאול ברופאים? אין הם יודעים כלום! לכו לביתכם לחיים ולשלום ואל תדרשו שוב ברופאים“. חדורי אמונה שבו אל ביתם ומאז לא הלכו לרופאים. לא עבר זמן רב והמחלה נעלמה כפי שהופיעה.

     אבל... שוב חלה ר‘ שלמה יוסף, והפעם היכה הגידול הממאיר במקום שלישי. אלא שהפעם כבר לא נסע לבית החולים. דברי הרבי היו לו כאורים ותומים. ובינתיים נסתלק לבית עולמו הרבי הקדוש מלעלוב בכ“ד טבת תשמ“ז אך דבריו עושים פירות, מיודענו הבריא כליל חזר לעצמו ושב לשגרת חייו. במשך השנים השיא את כל ילדיו. אלא שנטל החובות הרובץ על גוו תפח והלך משידוך לשידוך. ככל שניסה להצטמצם, לא היה די בכך. חובותיו עלו למעלה ראש והגיעו לידי סכום בלתי מתקבל על הדעת. מעתה היה סדר היום סובב והולך סביב השאלה, היכן מוצאים גמ“ח חדש כדי לגלגל חובות. לבם של הילדים נצבט למראה אביהם הכורע תחת החובות.

     כשהגיעו מים עד נפש – התאספו כל בני המשפחה לדון בפתרונות. הצעות מגוונות עלו על השולחן. הצד השווה שבכולם שלא היה בהן ממש. לבסוף עלתה הצעה קשה לעיכול אבל ברת ביצוע: למכור את הבית הגדול בבני ברק ולקנות דירה צנועה בפריפריה, באחת הערים החרדיות החדשות. ”כך תוכל לגור לידינו, אבא“, זרחו עיני הצאצאים, ” והעיקר, הפער בין דירה בבני ברק לדירה בפרויקטים הוא כה גדול, עד כי בהפרש שבין שתי הדירות תוכל לפרוע את כל חובותיך“.

     ר‘ שלמה יוסף וזוגתו התלבטו וחככו בדבר ימים ולילות. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה והדירה נמכרה, ואמנם היה בה די כדי לסלק את החובות שהצטברו, עד לפרוטה האחרונה!

     את ההמשך איש לא צפה. ר‘ שלמה יוסף עבר להתגורר בשכנות לצאצאיו. החל לרוות נחת ולהתהלך ללא גב שחוח מחובות, כאשר לפתע פתאום חזרה וניעורה המחלה הישנה והתפרצה בכל חריפותה הקטלנית. הפעם לא היה מי שיבטיח שהמחלה תיעלם. המחלה נגסה בגופו המיוסר חלקה אחר חלקה. לא יצאו ימים רבים ור‘ שלמה יוסף השיב את נשמתו לבוראה. ובימי השבעה ישבו בניו ונזכרו בדברי הרבי הברכת משה מלעלוב זיע“א, ”לא ישאיר אחריו חובות“. לא ידעו אם טוב עשו שנתנו לו את הרעיון למכור את דירתו בבני ברק, אולי אם לא היה מזדרז לפרוע את חובותיו, בעידודם, היה עדיין מאריך ימים. מאידך, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה‘! כיון שהגיע זמנו ללכת מן העולם, שום דבר לא היה יכול למנוע זאת, והבטחתו הנושנה של הרבי נשכחה מלב. אבל כעת ראו בחוש כיצד נתקיימה. הרבי הבטיח שאביהם לא יעזוב את העולם עם חובות ואכן כך היה. הוא לא השאיר חובות. דברי הרבי התקיימו במלואם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ז

 

   אברהם זכה להיות אבינו הראשון, למרות שנח המציל את היקום כולו. מנהיגותו נקבעה מאחריותו כלפי החלשים והרחוקים, גם להם הטיב באכפתיות, במאכל ובמשקה. בהלבנת שיניים ולא בהלבנת פנים.

     אומר ר' מאיר שפירא מלובלין: שבפסוק שאחרי המבול התורה לא מזכירה את שבחיו של נח שכן נחשב לו לחטא על שלא עשה מספיק לתיקונו של הדור החוטא, וכבר הוכח הרבה פעמים שאדם המסתגר בד' אמות שלו, ואינו פועל כראוי לתיקון סביבתו סופו לירד מן המדרגה שאליה הגיע מקודם.

     אומר רבי שלמה גנצפריד בספרו "אפיריון" על התורה, שדרך העולם היא, שאם יעמוד איש צדיק להוכיח את אנשי דורו, מיד ידאגו הם לברר היטב היטב במעשיו כדי שאם יאמר להם "טול קיסם מבין שיניך", יאמרו לו הם "טול קורה מבין עיניך". אבל, אם יש צדיק שיושב לו בשקט בפינתו ולומד תורה ולא מוכיח את אנשי דורו, אז יאמרו כולם זהו צדיק אמתי. והנה חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת האלוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם

     וכאן המקום להביא אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, דלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש להחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.

לא הוציא את שינתו (פניני בית לוי, עלון 313)

     הרב הקדוש רבי צבי אריה מהעיירה אליק הידוע בכינויו ר‘ הערש לייב היה מראשוני תנועת החסידות. מסורת חסידית מספרת כי הבעש“ט הקדוש עוד הספיק לראות את הרך הנולד ובישר שהוא יאיר את העולם. כשגדל הסתופף בצילו של המגיד הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב והיה תלמידו המובהק. בשנת תקמ“א, כשהוא עודנו אברך צעיר, ייסד את שושלתו החסידית בעיר אליק הנמצאת בקרבת הערים המפורסמות רובנא, דובנא ולוצק וכיהן בה גם כרב העיר.

     רבי הערש לייב היה קדוש עליון והתפרסם ככזה בקרב עדות החסידים. ההערצה אליו הייתה עצומה ובכל מקום אליו הגיע כבדוהו כבוד מלכים. ובין אותו כבוד מלכים התרחש סיפורנו דנן...

     אותו יום הגיע רבי הערש לייב לביקור בעיירה אחת לא הרחק מעירו אליק, וכל היהודים בעיירה נקהלו בכיכר הגדולה הסמוכה לבית המדרש וקבלוהו בהדרת כבוד השמורה רק למלכים, מאן מלכי רבנן. תור ארוך של יהודים עמד בדרך ארץ וכל אחד ניגש בתורו אל הצדיק כשפניו נוהרות משמחה על הזכייה שזכה לה בעיצומו של יום חולין רגיל, לראות צדיק ובעל מדרגה, ויתרה מזאת, על הזדמנות להשיח לפניו את כל המצוקות ועקתין דנפישין.

     הצדיק עמד ליד כרכרתו, טרם הספיק לצעוד אפילו חמישה צעדים כאשר יהודי העיירה עטו עליו כמוצאי שלל רב, הם שואלים את שאלותיהם והוא עונה לכל שואל בניחותא ובאורך רוח. אווירת יום טוב הורגשה בחלל האוויר. שמחה פנימית הנובעת ממעמקי הלב היהודי קרנה מפניהם של כל הנוכחים.

     אבל לא רק יהודים היו שם. גם גויי העיירה עמדו שם בתוך הקהל והכל, יהודים וגויים להבדיל קבלו את הצדיק בכבוד גדול. וכשהושיט את ידו נישקו אותה בחרדת קודש. אמנם, לא הכל היו שלמים עם הכבוד הגדול הניתן לצדיקם של היהודים. אחד מתוך הקהל העמיד פנים כאילו גם הוא חוגג, נקרא בשמו פטריק ולדימירסקי לצורך הענין, הוא עמד בתוך השורה הארוכה של מקבלי הפנים ובלבו גאו מחשבות עוינות. מתבונן חד עין היה יכול לזהות על פניו מדי פעם הבעה מאד לא סימפתית של זעף וקנאה, אך איש לא טרח להתבונן בפניו של פטריק. הכל היו עסוקים בהתבוננות בפניו הקורנות של הצדיק.

     ”הז‘ידים הללו“ חשב פטריק בכעס, ”כל יום יש להם חג, לא מזמן חגגו את חג הפסח שלהם וכעת חג חדש, חג ”ראבין“. רב חשוב משלהם הגיע לביקור ואיזה כבוד והדר נוהגים הם בו, כאילו היה המלך בכבודו ובעצמו. הקנאה שפעפעה בו התלהטה והפכה עד מהרה לפרץ אדיר חסר מעצורים של שנאה צרופה אל הצדיק היהודי המעז להיות וגם להראות כה קדוש וטהור. ממש כמו מלאך. הוא הרגיש שאינו יכול לשאת עוד את ההערצה הגואה של חבריו הנוכרים. וכאשר הגיע תורו לנשק את ידו של הצדיק, במקום לנשק אותה ירק לתוכה בשאט נפש!

     הכל עמדו המומים מול חילול הקודש ומרוב תדהמה לא ידע איש מה לעשות. עוד הם עומדים אובדי עצות פסע פטריק מעדנות משם והלאה, התרחק והלך לעבר ביתו כשהוא אינו שת לבו כלל למהומה האדירה המתחוללת מאחורי גבו. סערת רוחות שלא זכורה כדוגמתה פרצה במקום. כעסם של יהודי העיירה התמימים התלקח עד להשחית. ”צריכים להרוג אותו“ פרצו קריאות ספונטניות מפי רובם ככולם של אנשי העיירה. ”אסור לעבור בשתיקה של מעשה נבלה שכזה“. אבל רבי הערש לייב צינן את הרוחות. הוא מחה במטפחת את סימני הרקיקה מכף ידו ופנה מתונות אל עדת שוחרי כבודו הנזעמים. יהודים, אל תשכחו כי בגלות אנחנו חיים. אם תרדפו אחרי הגוי החצוף כדי לכלות בו את זעמכם, אין ספק כי תצליחו להתגבר עליו. הוא אחד ואתם מאה. אבל מה היה מחר?“ קולו הפך ללחישה זהירה. הוא העיף מבט לעבר תושבי המקום הנכריים אשר גם הם חשו שלא בנוח מעזות פניו והתנהגותו המחפירה של אחיהם לדת. ”כעת הם חושבים כמוכם, אף אם תגעו לרעה בחברם, הרי הם כולם יתהפכו מקצה לקצה. הם וכל גויי האזור יבואו ויעשו בכם שפטים. יחוללו כאן פוגרום בנקמם את דמו השפוך של אחיהם מבני דתם. ומה תועלת תצמח לכם מן הדבר?“. דבריו של הצדיק התקבלו ברגשות מעורבים. כמה חמומי מוח שטרם נרגעו מן הכעס האיום שאחז בהם סיננו בחימה שפוכה: ”ומה? שמא נעבור בשתיקה על פשע שכזה? רבי הערש לייב חייך חיוך סתום. ”אל דאגה, הגוי החצוף יבוא על עונשו“. באותו רגע השתתקו הרוחות הסוערות והכל נרגעו. אם הצדיק מבטיח שהגוי יבוא על עונשו, הרי ברור הדבר לכל בר דעת כי במוקדם או במאוחר תבוא עליו מיתה משונה ולפיכך מה להם להזדרז ולנקום בו. מלאך המוות יטפל בו טוב יותר מהם...

     דוד שייע בעל בית המרזח חזר לביתו נרעש ונרגש. טרם הצליח להרגע מן המאורע החריג שהתחולל  בקבלת הפנים לצדיק הנשגב. דמו עוד געש בעורקיו וכל גיד בבשרו תבע את עלבונו של הצדיק. מכל יהודי העיירה היטיב הוא להכיר את פטריק זה, שהיה קונה ממנו כמויות עצומות של בשר ויין וקשור היה עמו בקשרי מסחר הדוקים סביב המשקאות החריפים ששיווק. מעולם לא שיער כי מתחת להבעה הנעימה השורה על פניו המגושמות של פטריק, מסתתר זאב טורף וחד ציפורניים.

     זוגתו טויבה חשה כי אין פניו כתמול שלשום שעה שנכנס הביתה ופשט את מעילו העליון. הבעה מודאגת וכאובה כבשה את קלסתרו החייכני בדרך כלל. ”קרה משהו?, שאלה בדאגה. ”כן! הרבה מאד“ ענה בהתרגשות וסיפור המעשה התפרץ ממנו כקיטור מיורה רותחת. טויבה שמעה את ההתרחשות בקשב רב כשידיה נתונות על מותניה ומטאטא הזרדים שבו כיבדה את הרצפה נשען על הקיר לצידה. היא התקשתה להבין מדוע הוא כה מודאג. ”אני מבינה מדוע אתה כועס וכאוב, אבל מה פשר הדאגה המציפה את כולך“. שאלה בתמיהה. ”מדוע את לא מבינה, אוי ואבוי לנו“, הכה כף אל כף. ”המצב שלנו מאד קשה“. ”מדוע“? הצטיירו סימני שאלה ענקיים על מצחה של טויבה. ”איך אנחנו קשורים לעניין?“ ”אוהו קשורים“ טפח שוב בידו על מצחו? ”אל תשכחי שפטריק קנה ממני כמויות עצמות של יין ובשר ועשרות חביות של ”ברונפן“ (ברנדי) שעדיין לא שילם לי את תמורתם, והרי הדבר ברור לכל בר דעת כי אם פטריק ביזה את הצדיק, מן השמים לא יעברו על כך בשתיקה והגוי לא יראה את אור הבוקר של מחר“. כלום אינך מבינה זאת בעצמך?“ הביט בה בארשת פלצות. ”הכסף שלנו ירד לטמיון“. ”הצדיק אמר שלא יוציא את יומו?“ שאלה. ”הוא רק אמר שהגוי יבוא על עונשו“. ”אה, את לא מבינה“ נד בראשו. ”הרי לא יכול להיות שהגוי הרשע שפגע כל כך בכבודו של הצדיק יוציא את יומו. מן השמים ינקמו בו עוד היום. את עוד תיווכחי בכך. ומחר נעמוד בפני שוקת שבורה ונדבר אל הקירות“.

     דוד שייע היה שרוי במצוקה. ”אני צריך לגבות ממנו את כל חובותיו עוד היום, אבל איך אני מוציא ממנו את הכסף בפתע פתאום?, שאל בהגיון צלול. ”הרי פטריק ישאל אותי מה קרה פתאום באמצע יום בהיר שאני זקוק לכל כספי ואינני מוכן לחכות אפילו יום אחד“. היא חשבה רגע ומיד הבריק רעיון במוחה. ”אמור לו שאתה זקוק לכסף כי נקרתה בפניך עסקה מוצלחת מאד. מישהו מוכן למכור לך כמות עצומה של יינות ומשקאות חריפים תמורת כסף מזומן, ואם לא תזדרז לתת לו את כל הכסף עוד היום, ימכור הלה את הסחורה לקונה אחר וכך שניכם תצאו נפסדים. הבהר לו כי הענין אינו סובל דיחוי“. סבר וקיבל. דוד שייע יצא לעבר ביתו של פטריק. חצה בזהירות את הגינה והקיש על דלת העץ. פטריק בעצמו פתח את הדלת וארשת מופתעת עלתה על פניו. ”דוביד שייע, מה מביא אותך אלי באמצע היום? דוד שייע התאפק בכל כוחו לא לסטור על פניו האדומות של הגוי וענה לו בנימה עניינית שהוא זקוק בדחיפות לפירעון החוב שפטריק חייב לו, למרות שבדרך כלל אינו עומד על גביו, הפעם השתנו הנסיבות. עקב הרקע המסחרי העשיר של דוד שייע ופטריק, לא התקצף הגוי למשמע הבקשה החריגה. ברם הוא התנצל כי סכום כל כך משמעותי אינו עומד לרשותו בזה הרגע, וכי יארכו לו כמה ימים כדי להשיג את כל הכסף. ”לא! אני צריך את הכסף עוד היום“ התחנן דוד שייע. ”שאם לא כן, תאבד לי הזדמנות פז של מסחר טוב. אל תשכח פטריק שגם אתה עתיד לצאת נשכר מהעניין. כמות נכבדה מהקניות שלי מוצאת את דרכה אל מרתפיך“. פטריק הבין את טענתו של שכנו היהודי, אולם התפלא מאד כיון שמעולם לא ראה את דוד שייע כה נסער. לא עלה על דעתו כי מה שקורה עתה קשור איכשהו להתנהגותו הנפשעת באותו יום. הוא חשב לרגע ואז הפטיר. ”אתה יודע מה, אולי אקח הלוואה מייבגני לאליץ‘, העשיר של העיירה“. ”אבל מהר“ האיץ בו היהודי. אני יוצא אליו בעוד רגעים אחדים. רק אנעל את מגפיי. תבוא אלי בעוד שעה. כעבור שעה ומחצה חבק דוד שייע את הצרור ובו אלף רובלים אותם לקח פטריק בהלוואה מייבגני לאליץ‘. כעת – ידע – הציל את כספו מרדת שחת ולא נותר לו אלא להמתין ולראות כיצד ייפול דבר. הביא את הכסף הביתה והחל מסתובב סביב ביתו של הגוי.

     הערב ירד ובביתו של פטריק עלה האור בחלונות הטרקלין הגדול בדיוק באותו לילה קרא פטריק לכמה אורחים והוא ישב וחגג איתם במסיבה של סביאה וזלילה. ומעל כולם התנשא קולו הצרוד מרוב שתייה של פטריק שמצא לנכון לשתף את אורחיו בסיפור המשעשע שהזדמן לו היום, כיצד ביזה את ה“צדיק“ היהודי ברקיקה הגונה על כף ידו. אורחיו שאגו בצחוק פרוע ויצאו עם פטריק גיבור היום במחול של צעדים מתנודדים. רקדו לימין ורקדו לשמאל. עיניו של דוד שייע כמעט ויצאו מחוריהן, כאשר ארב מבין השיחים ועקב מבעד לחלונות לראות כיצד יפול דבר. לצערו לא היה קץ. ”אולי הרחקתי לכת באמונתי“ לחש לעצמו. ”הגוי בריא כשור הבר והלוויתן גם יחד. הוא עוד יכול לחיות כך עוד חמישים שנה. כולו אומר בריאות וחוסן גופני“. ביאוש חזר הביתה וסיפר לזוגתו כי הגוי אינו מגלה כלל סימני מוות. אדרבה, חוגג הוא עם מרעיו ומתפאר בבזיון שהנחיל לראבין. ”סבלנות“ לאטה לו רעיתו. ”השחר עוד לא עלה“. כעת הדביקה היא אותו בלהט אמונתה היוקדת והוא חזר מדי חצי שעה לעמדת המעקב שלו, רק כדי לגלות למרבה אכזבתו שהמסיבה מרקיעה שחקים ומדי פעם הניגון מתחלף. אם פטריק היה סמל של בריאות בכל יום, הרי הלילה הגיע לשיא השיאים. הוא רקד ורקד ולא ידע לאות, ומדי פעם ניגש אל השולחן ואל טסי הבשרים שהיו מונחים עליו. בלע אומצה מטוגנת וקינח בלגימת שכר הגונה, וחזר אל המעגל וחוזר חלילה... אי שם לקראת האשמורת השלישית, כאשר מול הגויים העליזים פצח בריקוד שמח במיוחד – שקל דוד שייע לשוב אל ביתו. הוא היה אחוז יאוש גמור. הגוי פטריק ומלאך המוות לא נראו מעולם רחוקים יותר זה מזה. נראה כי פטריק, כוח אבנים כוחו, הוא והמוות תרתי דסתרי, שני הפכים גמורים. שקל לחזור אל ביתו. לצנוח אל מיטתו ולשקוע בשינה עמוקה. ואכן לרגע נעצמו שמורות עיניו העייפות והוא כבר חלם...

     ”דוד שייע, קום“. ”מה?“ טויבה הושיטה לו את הקערית ונטלת הפח. ”טל ידך“. ”כל העיירה הולכת על גלגלים“ ואתה ישן“ צחקה. ”פטריק ולדימירסקי התפגר וכולם גויים ויהודים כאחד, שחים בדבר ומספרים על העונש שקיבל עוד באותו יום. אין אחד שלא מציין את הקשר שבין מעשהו החצוף של פטריק לעונש שקיבל תיכף ומיד. מה אמרת? מי שהשפיל את הצדיק לא יראה את אור היום!“ ”מה?“ צווח בתדהמה. ”והרי כמעט בוקר היה כאשר נטשתי את הגינה מול ביתו וראיתיו במו עיני רוקד ושמח“. ”הכול נכון“ הסכימה אתו. ”אולם, מתברר כי זמן קצר אחרי שהתייאשת והלכת ניגש מיודענו אל השולחן וחטף עוד אומצה לפיו והפעם נתקע הבשר בקנה הנשימה שלו וחנקו למוות בו ברגע!“.

     פתאום התעורר מן השינה החטופה והתכונן לראות שוב את החינגה הפרועה בביתו של פטריק. לתדהמתו הגמורה התאמת החלום שחלם זה עתה באמצע השדה והפך למציאות. דוד שייע שפשף את עיניו כלא מאמין. פטריק אמנם היה שרוע על הרצפה כפגר מת וסביבו בני משפחתו וחבריו הצורחים ומקוננים על מותו הפתאומי כתוצאה מאומצה שחנקתו... בדיוק מה שחלם לפני רגע! הוא קם ממסתורו ורץ כצבי לעבר ביתו. כשהגיעה הידיעה על מותו החטוף של הגוי וכל המעשה ביהודי שמיהר לגבות ממנו את חובו לאוזניו של הצדיק, הגיב רבי הערש לייב ואמר. ”אני לא התכוונתי שזה יקרה כל כך מהר. אולם היהודי עם האמונה החזקה שלו והפעולה המעשית שפעל בעניין, המשיכו את מלאך המוות אל הגוי הרשע ואמנם כדבריו, הוא לא זכה לראות את אור הבוקר“.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/