אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ח

אמר הגאון רבי אייזל חריף זצוק"ל צא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים: "דור המדבר" – פירקו כספם וזהבם, כדי לעשות להם א-לוהים , דורות אחרונים – פורקים א-לוהיהם, כדי לעשות כסף וזהב.

     אמר הרה"ק מווארקא זי"ע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט) פירש רש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. אומרים בשם הרה"ק מווארקא זי"ע,  שפירש רש"י זו על ענין שתיית יי"ש ללחיים, 'י"ש דורשין לשבח', קצת יי"ש כדי לומר לחיים ולברך איש את רעהו זהו לשבח, אבל 'ו י"ש דורשין לגנאי' , וי"ו מוסיף על עניין ראשון, אם כן 'ו י"ש' כשאתה מוסיף כבר הרבה יי"ש, זהו גנאי.

     בכדי לשבות את לב התלמיד ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח , יבריחו את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.

    ''הקב"ה ציווה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. יש כאן רמז למקפח פרנסת חברו ושובר עסק של חברו ויורד לאומנות חברו" (רבי יצחק-אייזיק מקמרנה)

ולתתך עליון על כל הגויים (כו, יט). (דברים טובים – כי תבוא)

     ר' דוד קרונגלס היה איש קדוש. תפילתו הרעידה לבבות. שיחות המוסר שלו העלו את שומעיהן והביאו דמעות לעיניהם. כל מכריו הסכימו, ללא עוררין, לעובדה שר' דוד הוא איש קדוש והודו בכך. נדמה היה שבעיני ר' דוד שבילי רקיע ושבילי הארץ חד הם. הוא הביא את אש התורה שבערה בליטא של טרום המלחמה, אל תוך חייהם של אינספור בחורים באמריקה.

     בזמן מלחמת העולם השנייה,  היו בין אנשי הממשל הגרמני שסברו, כי חבל יהיה אם לא יישאר בעולם זכר לעם היהודי. מאמציהם השטניים להכחיד את העם היהודי היו יעילים כל כך, עד שנדמה היה כי העם היהודי עומד, חלילה, להיכחד ולהיעלם מן העולם כדרך שבטי האינקה והמאייה העתיקים. עובדה זו הייתה דווקא חיובית בעיניהם, אך הם החזיקו בדעה שכדאי לתעד את אורח חייהם של בני העם היהודי, למען ידעו הדורות הבאים שהיה פעם עם קדום, בעל תרבות מעניינת. למען מטרה זו הם טענו, שכדאי לבנות מוזיאון, שיוקדש לתיעוד מורשת העם שאיננו. הם תכננו שהמוזיאון יכלול חפצי אומנות יהודיים שאותם בזזו מהגטאות באירופה: פמוטי כסף,  חנוכיות מחוטבות, גביעי קידוש, קופסאות בשמים של הבדלה,  קופסאות אתרוגים ומגוון חפצי אומנות נוספים. אולם חשובים מכלי הכסף וחפצי האומנות, היו בעיניהם החפצים שייצגו את עצם מהותו של העם היהודי- ספרי הקודש. לשם כך יצאו הנאצים לאסוף, לשמר, לתעד ולהשיג מיליוני ספרים מישיבות,  מבתי מדרש ומבתי כנסת ברחבי אירופה. רכבות ששימשו עד כה להובלת בני אדם המירו את ייעודן ומולאו אינספור ארגזים של ספרי ש"ך וט"ז, קצות החושן ונתיבות המשפט, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, מדרשים ואגדות, תורת הנגלה והנסתר. הם אספו בסבלנות נאצית מבחר עצום של כתבים פרטיים, לצד ספרים מפורסמים. כתבים נדירים הונחו לצד ספרים נפוצים. ארגזים-ארגזים של ספרי קודש נערמו,  ספרי תורה ותפילין נאספו במחסנים, זכר לשש מיליון נשמות הקדושים. כשהסתיימה לבסוף המלחמה, חיכו הספרים לחזור לידי בעליהם האמתיים, אך ארך זמן עד שהדבר קרה. אנשי כוחות הברית היו עסוקים במיליוני עיסוקים של אחרי מלחמה.  השבת הספרים ליהודים הייתה מבחינתם בתחתית רשימת המשימות. אולם בסופו של דבר נפנו המנצחים גם לעניינים שנראו בעיניהם פעוטים. אחד מעניינים אלה היה המוזיאון שתכננו הנאצים להקים. המוזיאון שלעולם לא יקום, כי העם היהודי המנוסה ברדיפות ובניסיונות רבים להשמדתו, שורד למרות הכול, ונותר חי וקיים בעזרת ריבון העולם. האמריקנים לא ידעו מה לעשות בספרים רבים כל כך. אחרי ששקלו ודנו בדבר, החליטו לשלוח את ארגזי הספרים לישיבות שונות ברחבי העולם, שם יוכלו בני עם הספר ללמוד מתוכם. הספרים שייכים ליהודים בדין וביושר החליטו האמריקנים. וכה היה:

     ביום בהיר אחד הגיע לישיבת נר ישראל משלוח ספרים מאירופה. הישיבה הייתה בין הראשונות שהוקמו באמריקה, ולכן זכתה לקבל את אחד הארגזים. ר' דוד, שגילם את אש התורה וחי את המילים שלימד, כובד לפתוח את הארגז הראשון. אלה שחזו במעמד תיארו לאחר מכן את ארשת יראת הכבוד, שעיטרה את פניו הקורנות של המשגיח, בשעה שפתח את הארגז הראשון:

     ר' דוד חי בזמן השואה בשנחאי, שם התברר לו שהוא השריד היחיד שנותר ממשפחתו. הוא החליט שהדרך היחידה להתגבר על האובדן הנורא, היא להיות שקוע בתורה ולחדש חידושי תורה, וכך עשה. החלטה זו הניבה אוצר בלום של חידושי תורה על מסכת זרעים, ברובם על סוגיות שהיו בגדר שטחים בלתי כבושים עד כה, שהתפרסמו בספר 'דברי דוד'. הוא היה שריד מלחמה. וכמוהו היו גם הספרים. ר' דוד נטל לידיו הרועדות מהתרגשות את הספר שעמד בראש הערימה... ופניו חוורו. הוא עמד בלי נוע, משותק מתדהמה.  מהופנט. נסער מכדי לדבר. אנשים נרכנו קדימה בסקרנות, לראות מה מיוחד כל כך בספר. ברגע שראו את הספר, הבינו הכול- היה זה ספר "חכמה ומוסר", הספר שכתב רבו של ר' דוד, הרב ירוחם ליבוביץ, בעודו בעיירה מיר. כמה מטלטלת הייתה עבור המשגיח העובדה, שברגע שפתח את הארגז מצא את אוצרו של רבו האהוב, מונח בראש הערימה- מתנה משמים. אט אט, הרים המשגיח את הספר בעדינות ובאהבה,  ואחזו בחוזקה בין ידיו. היה זה רגע ניצחונו של אדם, שעבר סבל כה רב, ויצא ממנו מחוזק ומחושל. כל תלאותיו, כל המסע ממיר לשנחאי, כל השדרות הירוקות בבולטימור- כל אלה איבדו את משמועתם. רק הספר שכתב רבו... רק הוא עמד אל מול עיניו. אולם הרגע המדהים ביותר עדיין לא היה. כל העיניים נתלו במשגיח בזמן שפתח את כריכת הספר. כולם התבוננו היטב בתגובותיו. הם ראו את ההתרגשות נשקפת מפניו הקדושות. ולפתע שב המחזה על עצמו: אם לפני כן חוורו פניו,  הרי שעכשיו האפירו. "מה קרה?", התלחשו כולם, "מה ראה המשגיח בתוך הספר?" בלא מילים, הרים המשגיח הדגול את הספר והראה אותו לנאספים. כולם קראו את המילים הכתובות על הכריכה הפנימית בנשימה עצורה: "מספרי דוד קרונגלס",  היה רשום שם.מתוך אלפי הספרים, שעשו את דרכם לאמריקה אחרי המלחמה, היה מונח ספרו של ר' ירוחם "במקרה" בראש ערימת הספרים, בארגז שהגיע "במקרה" דווקא לישיבת נר ישראל, ו"במקרה" נפתח על ידי המשגיח. מחבר הספר היה "במקרה" רבו של המשגיח בכבודו ובעצמו. ואם בכך לא די,  העותק המסוים של הספר היה "במקרה" שייך לר' דוד עצמו בעודו תלמיד בישיבת מיר בפולין!! נראה היה כאילו ברגעים אלו קיבל המשגיח מתנה יקרה מכל הון רב, שאותה לא ראה שנים ארוכות ואליה התגעגע בלי סוף. מי שראה את ר' דוד באותו רגע, ראה תלמיד ששב ומתאחד עם רבו האהוב!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ו

אמרו חז"ל ''לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו'".    

     בתפילת השחר אנו מתפללים שתרגילנו בתורתך וכו‘ ותרחיקנו מחבר רע, ושוב בקטע הבא כופלים אותה בקשה שתצילנו היום ובכל יום ויום מחבר רע. הלא דבר הוא! כי על חברותא רעה אין תפילה אחת מספיקה אלא יש צורך לכפלה.(האדמו“ר מבעלזא )

      דרשו חז״ל: ״בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר, ובאש, ובמים. מה אלו חנם לכל באי העולם, אף אלו חנם לכל באי העולם״ (מכילתא, פר׳ יתרו, פר׳ ה׳). דהיינו, שאדם המפקיר את עצמו על דברי תורה, ומשים ״עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו״ (ערכין, נד.).

     החוזה מלובלין שח לחסידיו: "צדיק אינו צריך לאהוב את עצמו ובעל התשובה צריך לשנוא את עצמו, אך את הזולת – כולם צריכים לאהוב". 

זהירות- לא לצער יהודי!  (קול ברמה, גיליון 236)

     לברית שנערכה בירושלים הגיעו 500 מוזמנים למרות שבפועל הוזמנו 300 בלבד. התוצאה: המנות אזלו באמצע...  אבי הבן הנרגש נעמד מול הקהל הגדול והודה לכולם על שבאו לאירוע. "האוכל הגשמי נגמר", הוא אמר, "לכן, אתן לכם אוכל רוחני לכל החיים". כולם נדרכו לשמוע מה בפיו. הוא סיפר שהוא בן 52 ואשתו בת ה- 49 נישאו לפני עשרים וחמש שנה. במשך השנים לא נפקדו בילדים. היו אצל כל המומחים בארץ ובעולם. נבדקו, עברו טיפולים, בדיקות, הפריות ומה לא.  לפני עשרה חודשים חזרו מהמרכז העולמי להפריות בארה"ב, כאשר הרופאים הרימו ידיים. מה התסכול ? אצלו - הכל בסדר,  אצל אשתו - הכל תקין אבל הריון אין.  הוא סיפר שכל הטיסה מניו יורק לישראל הוא ואשתו לא החליפו מילה. רק ישבו ובכו.  הם הגיעו הביתה ומצאו בית מבריק ומצוחצח. המנקה שלהם ביקרה שם... ואז לפתע "נפל לו האסימון". הוא פנה לאשתו ואמר לה: "אני יודע למה אין לנו ילדים, הכל בגלל המנקה"...

     המנקה שהיתה בישיבה בה למד בצעירותו, איך לא חשב על כך קודם ? השעה הייתה 4 לפנות בוקר. הוא הגיע לישיבה בה הוא למד ונכנס למשרדי ההנהלה. שם הוא פגש את מנהל הישיבה ושאל על המנקה שושנה. נאמר לו שהיא יצאה לפנסיה והיא גרה בבת ים.  הוא לקח את אשתו והם נסעו לביתה. פתחה להם את הדלת אישה זקנה. הוא ניסה להזכיר לה את שמו והיה קשה לה להיזכר. תוך כדי שהוא ואשתו בוכים שאין להם ילדים עשרות בשנים, המנקה נזכרת בו. הוא היה הבולט שבחבורה - המנהיג.  המנקה, היתה מגיעה כל ליל שישי לנקות את בית המדרש והחדרים. היא היתה מביאה אתה את ארבעת ילדיה הקטנים. הם היו שובבים והפריעו לתלמידים ללמוד. הוא עשה מעשה, נגש אל המנקה ואמר לה שככה זה לא יכול להימשך... והיא ענתה לו "לי יש צער גידול בנים, אני מאחלת לך שלך לא יהיה צער גידול בנים"... אתמול בלילה נפל לו האסימון... זאת לא היתה ברכה!

    הוא ואשתו בקשו מחילה מהמנקה, וביקשו שהיא תאמר "דוד בן יצחק אני מוחלת לך ומברכת אתכם בילדים" - כך שלוש פעמים. כעת, עשרה חודשים אחרי, הם חוגגים את הולדת הבן שנולד בצורה טבעית לחלוטין.  והוא סיים את סיפורו במשפט: "כמה מוסר השכל צריך ללמוד מזה. לא לפגוע באף אדם, גם אם אתה חושב שאתה צודק.  המנקה היתה חד הורית, בעלה היה שתיין ומהמר. הוא נטש אותה והיא נאלצה לכלכל את עצמה וילדיה לבדה.  לה לא היה סידור לילדים, הוא פירש זאת כקמצנות מצידה על תשלום לבייבי סיטר אך טעה... כמה חשוב לדון לכף זכות!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ה

"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט,כד). אמר ריש לקיש: מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר זאת התורה "אדם כי ימות באוהל" (ברכות ס"ג). הגוף מתנגד לשכל ולרוח, ולכן צריך שהאדם ימית עצמו על דברי תורה. (המהר"ל) 

לעני קל לפנות את החמץ, אבל קשה להכניס את הפסח.

     "לפעמים אנחנו בונים חומות, לא כדי למנוע מאנשים להתקרב, אלא כדי לראות למי מהם מספיק אכפת בשביל לשבור אותן".

     לפעמים השתיקה באה מרצון עמוק לצעוק, לפעמים החיוך בא מרצון לבכות ולפעמים כשרע – צריך להאמין שלמרות הכול יהיה טוב!

הקשר בין הרבי מליובאוויטש למארק צוקרברג (שרה כהן – התחברות)

     בראיון שמסר לאחרונה למגזין יהודי בארה"ב, סיפר נשיא הרשת החברתית 'פייסבוק' מארק צוקרברג על הקשר המיוחד שלו לרבי מילובאוויטש, שהתחיל עוד לפני שהגיח לעולם.

     "לפני שנולדתי, להוריי היו שלוש בנות ואבי רצה בן זכר. הוריי ביקרו אצל מספר רופאים, אך ללא הצלחה. כמעט שהגיעו לייאוש טוטאלי, עד שחבר משפחה קרוב שהיה מקורב לחסידות חב"ד, יעץ לאבי לבקש את ברכת הרבי". כך, בשנת 1982, מצא עצמו האב בניו יורק - מקום מושבו של הרבי. חיכה האב בתור הארוך, וכשהגיע תורו ביקש את ברכת הרב לבן זכר. אלא שלמרבה הפלא, קודם שנתן את ברכתו, שאל אותו הרבי במאור פנים האם הוא שומר תורה ומצוות.  משהודה האב שאינו שומר, הסביר לו הרב את משנתו ואת הפילוסופיה של חסידות חב"ד ואף ביקש מהאב להתחייב ללמד ולחנך את הבן שיולד לו - בחינוך יהודי. "אבי הבטיח שיעשה כן, ואני נולדתי פחות מ-18 חודשים לאחר ברכת הרב", אמר צוקרברג בחיוך.

     אבל זה לא נגמר בזה: "כשהגיע בר המצווה שלי, אבי נתן לי את הדולר הזה שקיבל מידיו של הרבי, וחזר על המסר שהוא שלח לי. שמרתי את הדולר, בלי להקדיש לו יותר מדי תשומת לב. בעת לימודיי האקדמיים באוניברסיטה, החל להיבנות אצלי אט-אט הרעיון של פייסבוק, ופתאום נזכרתי במה שאבי אמר לי. הרגשתי שיש כאן קשר מסוים בין המסר שהרב שלח לי, ובין הרשת החברתית שלי. כשהגיע זמן הקמת 'פייסבוק' כחברה פעילה, הייתה לי הרגשה שהגיע הזמן לעשות שימוש בדולר, והפקדתי אותו בבנק ביום הקמת החברה".

"אמנם אני לא דתי, אבל אני יכול להעיד על האינטואיציה יוצאת הדופן של האיש הזה (כוונתו לרבי מילובאוויטש - ש.כ) ואני מצטער שלא נפגשנו", הוסיף צוקרברג בסיום הראיון.. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ה

"לוּ ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים – לא היו הולכים ברחוב בלי לומר דברי תורה" (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

     "לו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את ה'קינות' בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא" (רבי מרדכי מלכוביץ')

     לולב בגימטריא חיים. לולב ר"ת וטהר לבנו לעבדך באמת.

     לולב יבש פסול שנאמר לא המתים יהללו יה, מכיון שלולב בגימטריא חיים, לכן אם זה יבש, זה לא חיים.

יש שובב ונשכר (פניני בית לוי, גליון 312)

בכל שנה כיון שמגיעים ימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן בית המקדש, נצבט ליבו של כל אדם מישראל לראות את שריד בית מקדשנו אשר שועלים עדיין מהלכים בו. שפחה תירש גברתה, ובעוד עומדים יהודים להתפלל בחצרות בית ה‘ מרעימים עליהם קול המואזין מחד גיסא, וצלצולם בטמא של פעמוני הכנסיות מאידך גיסא, היו גדולי עולם שהעדיפו להתגורר בגולה רק בעיירות מסוימות, משום שבהם לא נשמע לעולם דנדון הפעמון של אותו האיש יש“ו.

     ומעשה בילד יהודי שהצליח במו ידיו הצעירות לזרוע תוהו ובוהו ומבוכה, בקרב עדת מאמיני הכנסייה במעשה קונדס אשר חמד לו לצון, ומפירותיו של מעשה לצון זה נהנתה יהדות הונגריה כולה. וכדי שלא נדבר בחידות נספר דברים כהוויתם, דבר דבור על אופניו.

     בדור דעה של אדירי התורה שחיו ופעלו בהונגריה לפני מאה שנה ויותר תפס מקום מיוחד הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסעליש זצוק“ל הוא היה מקובל על כל החוגים והזרמים כגאון וקדוש, וזכה להערצתם של החסידים והמתנגדים גם יחד. גדול היה בתורה ובחכמה, ובחריפות ובפיקחות גם יחד וספרו ”צרור החיים“, תופס מקום של כבוד בכותל המזרח של ספרות התורנית של גדולי הונגריה. אולם בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי לרבי שמעלקא לצמחו כה גבוה, ואלמלא אותו מקרה שקרה בעיירה, היה נשאר יהודי פשוט כמו אביו.

     ומעשה שהיה כך היה. באחת העיירות בגליל זיבענבירגען, בחבל טרנסילבניה, גרו פחות מעשרה יהודים. הצעיר שבהם היה האברך ר‘ יוסף קליין. איש תם וישר היה. לפרנסתו עסק בבישול יי“ש, ובעת ובעונה אחת, היה לו מקולין של בשר. איש פשוט היה ר‘ יוסף, תלמיד חכם גדול לא היה ובגלל אילוצי הפרנסה כמעט ולא קבע עיתים לתורה. אשתו מרת פעסיל, באה ממשפחה מיוחסת. צדקת גדולה היתה מרת פעסיל, עזר כנגד לבעלה שגם הוא היה ירא שמים מרבים וכל התנהגותו היתה בפרישות יתירה כאחד מבני עליה. רבי יוסף היה מאריך מדי בוקר בתפילה עד חצות היום, מעוטף בטלית ותפילין, ומרת פעסיל היתה מנהלת את החנות וקוצבת את הבשר לגוים בעת שבעלה האריך בתפילתו. בשאר שעות היום ניהלר‘ יוסף את החנות וכאשר ראה שלא יבואו עוד קונים הלך לביתו ועסק בבישול היי“ש.

     לר‘ יוסף ומרת פעסיל נולד בן ונקרא שמו בישראל שמואל שמעלקא ע“ש זקנו מצד אמו. שמעלקא‘לע הקטן הצטייין מקטנותו במוח חריף ופקחות יתרה והיווה מקור גאוה ונחת להוריו. דא עקא, כי מרת פעסיל נפטרה בדמי ימיה והותירה את בנה הפעוט שמעלקא‘לע יתום מאם והוא עודנו פעוט כבן ארבע שנים. שמעלקא‘לע היה צמא דעת ורצה ללמוד, אולם אביו לא היה יכול ללמדו. אם משום שתמיד היה עסוק באטליז או בבישול היי“ש, ואם משום שבעצמו לא ידע ללמוד הרבה. תלמוד תורה לא היה בעיירה, כיון שכמעט ולא נמצאו ילדים בגיל הלימודים. שבעה יהודים היו בעיירה חוץ מר‘ יוסף קליין וששה מהם היו זקנים. מזקנים אלו למד שמעלקא‘לע מעט תורה והנהגות יהודיות, אך רוב שעות היום משוטט היה בעיירה ומשחק עם ה‘שקצים‘ ילדי הגויים השכנים.

     רגיל היה שמעלקא‘לע לשמוע מדי יום ראשון את פעמוני הכנסייה מכה בצלצולו ומזעיק את חבריו והוריהם לכנסיה. בשעות אלו יורדת עליו תוגה כיון שהפעמון הלז מנתק את חבריו ממנו ומשאירו ללא מעש. היה זה בתחילת האביב, כאשר שיחק עם חבריו ולפתע שם לבו כי הפעמון השנוא אינו מפריע היום את משחקם. חבריו רצו בעליזות משוחררים מעולה של הכנסייה.

     ”מה יום מיומיים?“ תמה שמעלקא‘לע. ”האם הכומר חולה ואינו יכול להכות בפעמון?“ ”אח, אתה אינך מבין כלום.“ נדו לו חביריו. אינך יודע כי לפני חג הפסחא אסור לצלצל בפעמון? ’אותו האיש‘ יימח שמו וזכרו מגיע ולוקח עמו את פעמוני כל הכנסיות בדרכו לרומי, ולכן אי אפשר לצלצל. עוד הם מדברים ושמעלקא‘לע טס על רגליו הקטנות לחצר הכנסייה מביט למעלה אל המגדל, והנה הפעמון המתכתי הגדול עומד על מקומו כרגיל. מיד אץ אל חביריו ונזף בהם: ”שקרנים, הפעמון נמצא במקומו כבכל שבוע, איש לא נטל אותו לרומי“. סטיפן, בנו של יוזי‘ף גירד בפדחתו. גם לו לא היה נהיר הדבר. אבל הוא נזכר בהסבר ששמע מאבא וחזר עליו מילה במילה: ”אסור לצלצל בימים האלו, שבועיים לפני חג הפסחא, כדי לאמת את הדבר שהפעמון אמנם נמצא ברומי“. ”אבל הוא פה!“ צעק הילד היהודי, ”ראיתי אותו במגדל כמו תמיד. בוא גם אתה ותראה במו עיניך. אתם מדברים שטויות!!“ סטיפן משך בכתפיו. העניין הצליח לבלבל גם אותו אבל הוא נזכר באזהרה החמורה של אבא. ”אבא שלי אמר כי יש איסור חמור לצלצל בפעמון ומי שעובר על האיסור הזה חייב שריפה“. כל הילדים השתתקו במורא.

     דקותיים לאחר מכן שכחו את הכל וכדרכם של ילדים שקעו שוב במשחקם והתרוצצו מליאי עליזות בין כרי הדשא המוריקים. יום אביב נאה ירד לעולם והקטנים שמחו לחלץ עצמותיהם לאחר החורף הארוך והמושלג.

     ילד אחד לא הפסיק מלחשוב על העניין. שמעלקא‘לע הלך הביתה וראשו מלא הרהורים. מוחו הקונדסי החל מעבד את הנתונים.אני אוכיח לנוצרים האלו את השקר שבטענתם הטיפשית. אסור לצלצל כי אם יצלצלו יראו הכל במו עיניהם את השטות והאיוולת שבאמונה הזו שיש“ו לוקח את כל הפעמונים לרומי...

     הוא החליט לעשות מעשה. זמן קצר לאחר שאביו סגר את האיטליז ותלה את המפתח ליד הדלת כדרכו, התגנב לשם ראשו של ילד קטן. הוא אחז במפתח והורידו מהמסמר. האיטליז היה ריק, כצפוי. הוא ניגש למתלים והוריד שם נתח בשר אדום עסיסי. יצא כלעומת שבא והחזיר את המפתח למקומו.

     אביו היה עסוק במרתף חביות היי“ש ולא חש במעשיו של בנו השובב. אלו היה יודע מה בנו זומם היה מתעלף. שמעלקא קילף עתה ברגש כמה שיני שום ומרח אותם ביד נדיבה על נתח הבשר הגדול. ריח השום התערבב בריח הבשר ונדף עד למרחקים. כעת הכל כבר כמעט מוכן.

     הוא התגנב לחצר הכנסייה והגיע אל מתחת למגדל הפעמונים. הכומר הזקן בעיירה לא הטריח את רגליו הישישות לעלות אל המגדל כדי לצלצל בפעמון. הוא קשר לפעמון משני צדדיו חבלים ארוכים שהשתלשלו עד למטה. ובכל יום א‘ כאשר רצה להזעיק את המאמינים לבית התיפלה, היה עומד מתחת למגדל ומושך בשני קצות החבלים. אחד בימינו ואחד בשמאלו וכך היה הפעמון הגדול מתנדנד ונוטה מצד לצד והענבל שבתוכו מכה על דופנותיו בקול צלצול חזק.

     תוכניתו של שמעלקא היתה פשוטה בגאונותה. הוא חתך את הבשר לשנים וקשר כל נתח בקצה אחר של החבל. קשירה הגונה שהחזיקה היטיב בבשר האדום והטרי. כשסיים את מעשיו חמק משם כל עוד רוחו בנפשו, מותיר לרוח הקלה לעשות את המלאכה....

     לא חלף זמן רב וריחו של הבשר, מתוגבר בריחו החריף של השום התפשט עד למרחוק והגיע אל חוטמיהם הרגישים של כלבי העיירה המשוטטים ומחפשים טרף לפיהם. הם הגיעו בריצה קלה לעבר חצר הכנסייה והנה ששון ושמחה נתחי בשר אדום תלויים על חבלים כאילו מזמינים אותם, הם נעצו את מלתעותיכם בבשר החי. הייתה בעיה אחת קטנה, החבלים לא הגיעו עד הארץ, הם היו תלויים באויר בגובה קומתו של כלב ממוצע. הכלבים זנקו על רגליהם האחוריות וניסו לתפוס את הבשר. הם הצליחו אבל כיון שהחבלים היו גבוהים מעט, רק נתחי בשר קטנים נתלשו בנעיצת שיניהם. היה צורך לנתר באויר עוד ועוד. כל תקיעת שינים כזאת משני קצות החבל גרמה לפעמון לנטות ימינה ושמאלה. גויי העיירה לא הבינו כיצד זה קרה כי העיירה השקטה התמלאה בליל אביבי מבושם בצלצולים קולניים של פעמון הכנסייה ונביחת כלבים נרגשת. הכל אצו לעבר הכנסייה. ”מיהו הכופר המצלצל לפני חג הפסחא.“ שאלו בזעם תוך כדי ריצה. ”ושמא טעינו בחשבון והחג כבר הגיע“, הציע כפרי אחד. ”או אולי החג הוקדם במפתיע, ולא ידענו?!“ ניחש שני. ”ושמא הכומר מבקש למסור הודעה אישית על התפטרותו מראשות הכנסייה לרגל חקירות משטרתיות המתנהלות נגדו,“ הרהר שלישי בקול.

     כשבאו למקום הזדעזעו לראות מיהו המצלצל... חמישה-ששה כלבים נתרו על רגליהם באויר, דחפו כלב את רעהו ובינתיים הפעמון מצלצל ומכה בכל עוז!... זמן מה עמדו ותהו לפשר המחזה, עד שהבינו: מישהו חמד לצון ורצה להציג את הדת הנוצרית בקלונה. לאמור הפעמון אינו ברומי, ואם רק ימשכו בחבל - הפעמון יצלצל, ועוד איך יצלצל!. מי היה יכול לחשוב ולבצע תעלול כזה?! שאלו איש את רעהו.לא היה צריך לחשוב יותר מדי. כל הכפר הכיר את שמעלקא, הילד היהודי הפיקח והשובב שעיניו תמיד בורקות במשובה. אם יש מישהו שיכול לחשוב על רעיון כזה, הוא שמעלקא.

     ”לשרוף את שמעלקא הכופר!“ נהם אחד הכפריים ובזאת ניתן האות לנהמת נקמה. ”לשרוף את שמעלקא“ צעקו הכל, ”הכופר שביזה את דתנו“. שעה קצרה עמדו ודנו כדת מה לעשות, עד שבהסכמת הכומר הזקן הוחלט כי עם אור ראשון יבואו הכל לביתו של ר‘ יוסף היהודי, יוציאו את הנער הפוחז ויגררוהו לכיכר השוק. שם יקימו גל של עצים סביבו וישרפו אותו חי למען יראו וייראו. הגויים הנרגשים התפזרו מתוך רגשי נקם שלא בא עדיין על סיפוקו ונחמה אחת בליבם. בבוקר ישרפו את הילד!

     ר‘ יוסף התעורר משנתו בבהלה לשמע דפיקות קולניות על דלת ביתו. ”מי זה?“ צעק לעבר הדלת. ”סטיפן“ ענה לו קול ילדותי. ”פתח את הדלת!“ ר‘ יוסף תמה מה לשייגץ לבא אל ביתו באמצע הלילה. אולם הוא קם מהמיטה ופתח את הדלת. סטיפן היה מבוהל . הוא הציץ לכל עבר לראות אם איש אינו רואה אותו. ”תשמע, הבן שלך נמצא בסכנה גדולה!“ לחש בקדחתנות לעבר ר‘ יוסף. הקצב היהודי רצה לגרשו. ראשו נסוך השינה לא קלט את דבריו של הערל הקטן. מה אתה אומר? לא הבנתי. סטיפן סיפר לו את הויכוח שהיה ביניהם בעניין צלצולי הפעמונים, וכנראה לפי כל הסימנים בנו ביצע תעלול שהעלה את חמתם של כל גויי הכפר והללו רוצים להעלות אותו על המוקד עם אור ראשון.

     כעת הצטלל מוחו של ר‘ יוסף לגמרי קורי השינה סרו מעיניו והוא נדהם. ”אתה בטוח בזה?“ שאל חסר נשימה. ”לפני שעה שמעתי את כל הכפר שואג לשרוף את שמעלקא!“ תיאר הילד. ”אני אוהב את שמעלקא ואני לא רוצה שהוא ימות בשריפה“. ”תודה לך!“ הודה לו ר‘ יוסף ודחף לתוך כפו של הנער מטבע כסף כהכרת הטוב. ”אתה יכול לישון בשקט.“

     הוא הכיר היטב את גויי הכפר. הם היו נוצרים חמומי מוח ולא ימחלו לנער השובב. ללא שהיות תפס את שמעלקא הישן במיטתו שנת ישרים ואינו מודע לאש שהצית, העלה אותו על העגלה וכיסה אותו בערמת ירקות במקרה ומישהו יחליט לעקוב אחריו. ללא שהיות ברח מהכפר עד שהגיע לאחת העיירות במרחק כמה שעות נסיעה. שם התחבא עד אור הבוקר.

     עם אור ראשון הגיעו הכפריים הנוצרים לביתו של ר‘ יוסף וללא אזהרות חבטו בדלת ועקרו אותה מיצריה. לתדהמתם ואכזבתם הבית היה ריק. הילד נעלם. בפחי נפש עזבו את הבית. בבוקר המשיך ר‘ יוסף במנוסתו ולאחר כמה שעות הגיע לעיירה אחת שבה גרו יהודים. הוא הפקיד את בנו בביתו של יהודי אחד שהבטיחו נאמנה לגדל את הילד היתום מאמו וכעת גם גולה מביתו מפחד נקמת הגויים.

     רבי יוסף שב לביתו כשנרגעו הרחות אבל לשמעלקא לא הרשה לחזור כי הזעם עליו היה עד להשחית. ובנתיים עשה הילד חיל, עלה ונתעלה בתורה אצל הגאון רבי שלמה חריף שגידלו כבן ולימדו תורה ומצוות ובהגיעו לפרקו השיאו אשה. שמעלקא למד בהתמדה ובכישרונותיו העילויים עשה חיל ונעשה גדול בתורה. הוא נודע כאחד מגדולי הרבנים בהונגריה וכיהן כאב“ד בערים חוסט וסעליש. ועד סוף ימיו לא הצליח להגיע לעמק השווה עם אביו. בעוד ר‘ יוסף מוכיחו כפעם בפעם: ”ראה מה עלתה לך שובבותך. נאלצת לברוח מהכפר ולא יכולת לגדול כמו כל ילד סמוך לאביו“, היה רגיל רבי שמעלקא לומר: ”ראו מה עלתה לי בגין שובבותי, ולא מעשה נערות זה, מן הסתם הייתי מוכר בשר במקולין עד היום הזה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע

"ה "אלו דברים שאין להם שיעור", שלכאורה קשה סדר הדברים שמביאים שם, "ביקור חולים, והכנסת כלה, והלווית המת," היה לו לכתוב את סדר הדברים כמנהגו של עולם הכנסת כלה ביקור חולים הלוויית המת, ואמאי הכניסו את מצוות הכנסת כלה בין ביקור חולים להלוויית המת. ותירץ הווארקער רבי שאם יש אחד שמקיימים אצלו את מצוות ביקור חולים רח''ל, והוא רוצה שלא יבוא לידי הלוויית המת חלילה, העצה לזה הוא ליתן מעות להכנסת כלה וזה עושה הפסק בין הביקור חולים להלוויית המת, שהחולה לא ימות ח''ו. ''אם כסף תלוה את עמי את העני עמך"- כשאתה מלווה כסף לעני, אל תחשוב שלו אתה נותן, כי באמת "את העני עמך" רק מה שאתה נותן לעני הוא שלך והולך עמך, כי אין מלוין לו לאדם אלא תורה ומצוות ומעשים טובים. (רבי שמחה בונם מפשיסחא זצק"ל) דברי תורה נמשלו כאש: מה אש - ניתנה מן השמים, כך דברי תורה ניתנו מן השמים; מה אש - חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם; מה אש - קרוב לה - נכווה, רחוק ממנה - צונן, קרוב ולא קרוב- נהנה, כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו, פרש מהם ממיתים אותו; מה אש - משתמשים בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשים בהם בעולם הזה ובעולם הבא; מה אש - כל המשתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל המשתמש בהם עושה בו רושם; מה האש - בני אדם שעמלים בה ניכרים הם בין הבריות, כך תלמידי חכמים ניכרים בדיבורם ובעטיפתם, בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם. (ספרי ברכה ל"ג; ילקוט שמעוני שם) דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו; מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם; מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם; מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים; מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות; מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם; מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטומאתו; ומה המים יורדים טיפין טיפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע; ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו; ומה המים אין מתקיימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; ומה המים אין הגדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע. (שיר השירים רבה א, שוחר טוב א, ספרי עקב) האמת היא שאין שום ברכה בבורות – הבורות היא קללה. עדיף לנו בהחלט לסבול מכאב הידע, מאשר להתענות בחיי בערות. ''והגישו אל הדלת'' - מדוע לדלת דווקא, מפני שפתחו לפניו את כל הדלתות, נתנו בידו את הזכות לחופש ועצמאות, ואין הוא רוצה בכך אלא בחר בעבדות. (מאוצרנו הישן) ''ונקרב בעל הבית אל אלקים" - במה יכול "בעל הבית" פשוט, סתם יהודי שאינו לא למדן ולא חסיד, להתקרב אל האלקים ? "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" אם אינו נוגע במה ששייך לחברו, זהו לבד די חשוב ומספיק כדי להיות קרוב אל האלקים (רבי מאיר מפרישמלאן זצק"ל) "חציהם של שני אנשים נעוצים במרכז המטרה. הראשון הוא אלוף קליעה, השני מצייר את המטרה מסביב למקום הפגיעה של החץ." אל תחששו לשאול. לפני בערך 100 שנים, חי באירופה אדם עשיר, ששמו היה הרב אייזל חריף מסלונים. בתו של הרב הגיעה לפרקה ואביה החל לחפש עבורה את הגבר הצעיר המוצלח ביותר, שיישא אותה לאישה. באותם הימים, המשמעות של "הגבר המוצלח ביותר", הייתה בדרך כלל, תלמיד הישיבה המוצלח ביותר. אז הרב אייזל נסע עד לעיר וולוז'ין, שהייתה בתחום אחריותו התורנית של ראש הישיבה המפורסם, הנצי"ב. (מסופר שבימיו של הנצי"ב מוולוז'ין, למדו בישיבה שלו כ-10,000 תלמידים!) כאשר הגיע לשם הרב אייזל, הוא נכנס אל תוך בית המדרש, דפק בחוזקה על השולחן המרכזי והכריז בקול: "יש לי קושיה מאד מסובכת על סוגיה מסוימת בגמרא. מי שיצליח לענות לי על הקושיה, יזכה לפגוש את בתי למטרת שידוך!" רחש גדול עבר באולם בית המדרש. סיכוי אמיתי להתחתן עם בתו של הרב אייזל! במהרה נוצר תור ארוך ומסודר ולכל אחד מהתלמידים בישיבה ניתנה ההזדמנות לספק לרב את התשובה. אחת אחרי השניה, הרב אייזל דחה מעליו את כל התשובות, שנשמעו מפי התלמידים. התהליך נמשך כך מספר ימים, כשחלק מהתלמידים עמדו בתור אפילו פעמיים ושלוש. אבל עדיין, אף אחד מהתלמידים לא הצליח לספק לרב את התשובה הנכונה. כאשר התלמידים סיימו את כל תשובותיהם, הרב אייזל החל לארוז את חפציו כשהוא מתכוון לשוב לביתו. הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!" הוא פנה לאחור וראה מולו תלמיד ישיבה צעיר רץ במהירות לכיוונו. התלמיד הסביר: "הרב אייזל, אני יודע שלא הצלחתי למלא את התנאי שלך ושלא אוכל להינשא לבתך, אבל רק בשבילי, האם תוכל בבקשה לומר לי מהי התשובה הנכונה לשאלתך?" "אהה!", צעק בקול הרב אייזל. "אתה תהיה החתן של בתי!" בחיים שלנו, החיפוש אחר האמת עלול להיות מעוכב, אם אין לנו את האומץ לשאול. כאשר אנו מבקשים את עזרתו של הזולת, אנו למעשה מודים בכך, שאין בידינו את כל התשובות. לפעמים נדרש מאתנו לשאול שאלות מביכות, שאלות שלא נוח לנו לשאול. לעיתים נדרש מאתנו להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים, או אפילו להסתכן בכך, שיחשבו שאנחנו בורים. אך כל הסיכונים הללו, זעירים ביותר יחסית לחיים שלמים, המבוססים על שקר וכזב. תלמיד הישיבה נהג באומץ לב בדיוק מהסוג הזה; התנהגות כזו היא סימן המאפיין יושר אישי ואינטלקטואלי. ''אש התורה'' בנו של הרב נח, הרב הלל וינברג שליט"א, מתאר כיצד החל הכול עם שלושה בחורים בחדר קטן בקרית צאנז. אף אחד לא דמיין שצעדים ראשונים אלה יגיעו לפסגה בדמות "אש התורה" ושלוחותיה. אף אחד לא דמיין, חוץ מהרב נח וינברג עצמו. אלה הקרובים אליו מעידים שהוא האמין באמת ובתמים שהוא יביא את המשיח בכוחו – על ידי מאמציו. הישגיו המרשימים היו קטנים בעיניו כיוון שהוא ידע והיה משוכנע שה' רוצה יותר. הר' הלל, אמר בהלוויתו, שאם הרב וינברג היה עומד מולנו כרגע, הוא היה אומר שאנו יכולים להגיע ליותר ממה שהוא הגיע. אנו יכולים להגיע לרמה של משה רבנו! מילותיהם של חז"ל בנושא זה, לא היו עבורו עוד מאמר מעורפל שלא קשור לחיים, מילים אלה היו בשבילו אמת אשר עלינו לקחתה ברצינות יתרה. סיפור מדהים ששמעתי על הרב וינברג מראה עד כמה הייתה רמת האמונה שלו גבוהה, ועד כמה השפיעה על חיי המעשה שלו. בתו סיפרה בימי ה"שבעה" שפעם הגיע לישיבת "אש התורה" אלוף שחמט, למד שם מספר ימים, והחליט לעזוב. הרב נח הזמין אותו לשחק איתו שחמט אך התנה איתו שאם אותו אלוף ינצח – הוא יכול לעזוב את הישיבה, אבל אם הרב נח ינצח – עליו להישאר. הרב נח ניצח. כאשר הוא נשאל מניין היה לו את האומץ להציע עסקה שכזו, הוא ענה שהוא ידע שה' רוצה שאותו צעיר יישאר ללמוד בישיבה, לכן הוא האמין בלב שלם שהוא ייתן בידו את היכולת לנצח. מתאים ביותר לסיים באחד מהסיפורים שהרב נח נהג לספר לעיתים קרובות. לפני שנים רבות, ביקר הרב שך זצ"ל בישיבת "אש התורה" לרגל ברית מילה שנערכה בה. הוא נדהם למראה מספר גדול כל כך של בעלי תשובה – אנשים שהגיעו מחיים מערביים לגמרי ונכנסו לחיי תורה. הרך שך קם ואמר חידוש שהוא מעולם לא אמר קודם: הוא ציטט את הפסוק מהושע: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעווניך" (הושע יד ב), ושאל – מהפסוק נשמע שהעובדה שחטאנו ונכשלנו בכל כך הרבה עוונות, היא בעצם הסיבה לכך שעלינו לשוב עד ה' אלוקינו. כיצד ייתכן? מדוע? על מנת לענות על קושייתו הוא הסביר, שעד כמה שהרוע מסוגל לקלקל, הטוב יכול לתקן לפחות באותה המידה, אם לא יותר. לפי זה, אם אדם מסוגל להתרחק כל כך מהקדוש ברוך הוא, אזי אין ספק בכך שהוא מסוגל גם לחזור אליו, ואף להגיע לרמה גבוהה יותר! עד כמה שהיצר הרע של האדם הוא חזק ובעל כוח, הרי שיצרו הטוב חזק עוד יותר. בדומה לכך, המשיך הרב שך, אם ההיסטוריה הוכיחה שבכוחו של בן אנוש אחד להרוס את חייהם של שישה מליון בני אדם, הרי שבכוחו של בן אנוש גם להציל את חייהם של שישה מליון בני אדם! הרב שך התעורר לרעיון זה בעקבות הרושם העמוק שהשאיר בו המראה של ההישגים המדהימים אליהם הגיע הרב וינברג. הרב הלל, בנו של הרב נח, הוסיף ואמר, שאותו אדם שגרם להרס כה נורא – היטלר ימ"ש, לא היה אדם כשרוני במיוחד או אינטליגנטי, ולמרות זאת הוא היה מסוגל לגרום לנזק כה גדול לאנושות. ולכן לכל אחד מאיתנו, לא משנה כמה הוא רואה את עצמו כסתמי וחסר כישרונות, יש את הפוטנציאל והיכולת להיטיב, עוד יותר מרעותיו ופשעיו של היטלר. כיצד אנו יכולים להגיע לרמה כזו? עלינו ללמוד מר' נח, לפתח את האמונה והביטחון שלנו בה' יתברך, כך יהיה לנו את הכוח להאמין שאנו יכולים להגיע להצלחות והישגים שלא יאומנו, אם ה' אכן רוצה בכך. רמה כזו של אמונה וביטחון בהקב"ה, כמו זו שהגיע אליה הרב נח, נראית גבוהה מאד וקשה להשגה. אולם, גדולתו בנושא זה ובכל שאר השטחים לא הגיעה כתוצאה מכישרונותיו הטבעיים – אלא כתוצאה מעמל של שנים בהם הוא עבד והשקיע בקשר שלו עם הקב"ה. לעיתים קרובות הוא המליץ בפנינו ללמוד ולהפנים את ששת המצוות התמידיות, המצוות שעוטפות את היהודי ושומרות על הקשר שלו עם הקב"ה. על מנת לעשות לזכרו, הרי שיהיה מתאים ביותר שנקרא את מאמריו, נחזק את עצמנו ואת קשר שלנו עם הקב"ה, על ידי לימוד ועיון בששת המצוות התמידיות - שהראשונה שבהן היא האמונה. זהו המפתח להגיע לרמת ביטחון של "קום עשה" אליה הגיעו היהודים בקריעת ים סוף, ואותה ייצג כל ימי חייו הרב נח וינברג זצ"ל. ייתן ה' ונזכה כולנו ללמוד מהרב נח, להמשיך בדרכו ובמאמציו ולהגשים את חלומו – שכל יהודי ישוב לאביו שבשמיים. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/