אמרי שפר כ"ו ניסן ה'תשע"ח

אומרים בדרך הלצה שהלשון אין בה עצמות, כדי שיהא אפשר לסובב אותה בכל אופן שרוצה, וצריך לדאוג ולשמור שיהיה על צד הטוב.

   בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (י"ג - מ"ו) - מסופר: פעם בשעת צרת הכלל, ישב אצל הגה"ק רבי ישראל מסלנט זיע"א, יהודי אחד שהחל לפשפש במעשיהם של אחרים ולחפש תקנה לחטאיהם. אמר לו ר' ישראל, כשבאים נגעים על אדם שולחים אותו אל מחוץ למחנה, כדי שלא יראה את מעשיהם של אחרים ויהיה עסוק רק בתיקון עצמו.

    בדרש אמרו (אבות דר' נתן ספי"ג), נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבלו בפנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו.

במצוות אחרות אפשר לומר שיש גם פנייה אישית בעשיית המצווה. שונה מצוות המילה, שאי-אפשר לומר שהאדם מקיים אותה לשם פנייה זרה כלשהי.(חתם סופר)

הכנת כוס קפה ("להתעדן באהבתך", עלון 197)

    אחת מבנותיו של ר' מאיר מפרמישלאן הכינה לו כוס קפה, ולאחר ששתה הגיב האבא במילים חיוביות מאוד על טעמו של כוס הקפה. כעבור זמן מה ניגשה בת נוספת של הרבי והכינה עבורו כוס קפה, ותגובתו הייתה קרירה למדי. הדבר עורר את תמיהתה של הבת השנייה, שכן גם היא שמעה את תגובת אביה על הכוס הראשונה. ראה אביה את תמיהתה, והסביר לה כדלהלן: אחותך שהכינה לי את הכוס הראשונה, הכניסה בתחילה את הקפה, שהוא בבחינת 'דין', ואחר כך את הסוכר, והסוכר 'המתיק את הדינים'; אבל את, הכנסת קודם את הסוכר, ואחר כך את הקפה, וממילא עוררת את הדינים!

    אמר על כך הגר"י זילברשטיין: אנחנו אין לנו כל מושג בדברים אלה של ר' מאיר'ל מפרמישלאן, אחד מגדולי הגדולים בדורות שלפנינו. מה שברצוני לומר הוא, שגם ר' מאיר'ל בעצמו לא התכוון ללמד את בנותיו את תורת המתקת הדינים, על כל מה שכרוך בה. לא זו הייתה כוונתו בדבריו. הרבי התכוון ללמד את בנותיו את צורת ההנהגה בבית היהודי, ומסר זה מתאים במיוחד לתקופתנו . יש הסבורים שאמנם ההנהגה בבית צריכה להיות ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר, אבל מאידך – כך הם חושבים – לא כל דבר המתרחש והנעשה בבית, נזקק לרמה שכזו... הם מוכנים להבין ש 'המעשים הגדולים' של הבית, אכן צריכים להיעשות מתוך רצינות המחשבה, ומתוך הכוונות היותר טובות, אבל האם גם הפעולות הקטנות, מעשי היום-יום, נכרכים בהנהגה זו של הבית היהודי? ולמעשה, כאשר אני מכין קפה, האם יש הבדל אם אניח את הקפה לפני הסוכר, או ההיפך? בא הרבי, ר' מאיר מפרמישלאן ולימד את בנותיו שגם דבר זה כלול בהנהגת הבית, וגם הפעולות הקטנות ביותר –  מן הראוי שתיעשינה בכוונה הראויה, ומתוך רצון לקדש שם שמים. כי הבית היהודי, בית מקדש הוא! ומי שמתייחס לביתו כך, הרי יבין מאליו שכמו שבבית המקדש הוא לא היה מזלזל בשום פעולה, וכל מילה שהיה מוציא שם מפיו הייתה בכוונה היותר ראויה, כך צריכה להיות הנהגתו בתוך ביתו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ז

אומר ר' חיים מוולוז'ין: למה טומאת וטהרת נגעים צריך שתהיה דווקא על-פי הכהן שיאמר "טהור אתה" או "טמא אתה", כי בדרך-כלל בעלי הלשון-הרע מדברים על מובחרי-העם ועל רבנים גדולים, והכוהנים הם המובחרים.

     ״ואם פרח תפרח הצרעת... כולו הפך לבן טהור הוא״ (ויקרא יג,יב-יג). אם כל הצרעת, כל הטומאה, יצאה החוצה, טהור הוא, אין הוא מזיק עוד. טומאה חיצונית, הגלויה לעין, אינה מזיקה, שכן אפשר להיזהר מפניה. איזו טומאה מזיקה ומסוכנת? בעיקר זו הנסתרת, הצרעת המכוסה. (מאוצרנו הישן)

     זהו שאמרו חכמים (נדרים סד) ״מצורע חשוב כמת״. מכיוון שהוציאוהו אל מחוץ למחנה ואין לו שיח ושיג עם הבריות, הרי חייו אינם חיים. "או חברותא או מיתותא״ (תענית כג). (עיטורי תורה)

     ״יהי ה בעו ר בשר ו שא ת ״ – סופי תיבות 'תורה'. הנגעים באים על גסות הרוח, והפסוק מרמז לנו שאפילו אם ההתנשאות היא בשל הגדולה בתורה, גם זה חטא גדול ונגעים באים על אדם זה. (חסד לאברהם)

השידוך שיצא לפועל מההודאה...  (ברינה יקצורו, עלון 305)

מעשה בבחור אחד המתגורר בניו יורק, שהגיע לפרק 'האיש מקדש' והתקשה מאוד למצוא לעצמו זיווג הגון, וכה עברו וחלפו עליו השנים ביגון ואנחה.

     יום אחד הציעו להם שידוך מהעיר מונטריאול שבקנדה , ואכן אחרי שסיכמו ההורים ביניהם את כל עניני ופרטי השידוך, התרצו שני הצדדים לסיים את השידוך בכי טוב.  מיד יצא הבחור עם הוריו לדרך, ולשם כך שכרו אברך חסידי שיסיע אותם עם רכבו מביתם שבניו יורק ועד למונטריאול הרחוקה, וכה נסעו במשך כשש שעות עד אשר הגיעו למחוז חפצם, אולם בבואם שמה נפגשו ההורים, ונדהם אבי הבחור לשמוע, שהצד השני חוזר בו ומתחרט מלעשות את השידוך כשאין לו סיבה מיוחדת לכך כלל, ואף אחר שניסה השדכן לשכנע אותו שעליו לקיים דבריו, ובפרט על הטרחה של הבחור והוריו להגיע מדרך רחוקה, נפלו דיבוריו על אוזניים ערלות, והאב לא הסכים כלל להמשיך בשידוך.  

     למותר לתאר גודל עוגמת הנפש של ההורים בחשבם שסוף סוף כבר מצאו זיווג הגון לבנם, וכן הבחור התייסר בייסורי נפש בהיותו בטוח שמצא את אבדתו, ועכשיו נהפכה הקערה על פיה, אולם את הנעשה אין להשיב ובלית ברירה נכנסו בפחי נפש אל הרכב כדי לחזור ולנסוע לביתם, אך אז התעשת הבחור והתחיל לדבר על לב הוריו שלא יצטערו דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה), ובודאי יצא דבר טוב מנסיעתם הארוכה, ועליהם להתחזק באמונה שלימה בחי העולמים שהכל לטובה , ובעזרת ה' יתברך עוד ימצאו את זיווגו הנכון בשעה טובה ומוצלחת, וכה הרבה להרגיע את רוחם, ואכן מצא מסילות בלבבם, עד שענו ואמרו שהם מקבלים גזרת שמים באהבה.

     לאחר ימים ספורים, זכה הבחור לבוא בברית האירוסין עם בתו של האברך שלקח אותם ברכבו למונטריאול, כי הלה התפעל מאוד מאמונתו ובטחונו בבורא יתברך שמו, ואיך התחזק בגבורת נפשו וקיבל עליו גזירת שמים באהבה, ואז ראו עין בעין, שכדי להוציא את השידוך הנכון מן הכוח אל הפועל, היו צריכים לנדוד ולטרוח בנסיעתם עד למונטריאול הרחוקה, ולעבור את כל הבושה ועוגמת הנפש בביטול השידוך, ורק על ידי שהבחור קיבל את הדין באהבה, הוא זכה למתק את הדין ולקבל את השידוך הראוי לו באמת שהרי אילולי שקיבל את זה באהבה אותו נהג לא היה רוצה אותו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/