אמרי שפר כ"ו ניסן ה'תשע"ח

אומרים בדרך הלצה שהלשון אין בה עצמות, כדי שיהא אפשר לסובב אותה בכל אופן שרוצה, וצריך לדאוג ולשמור שיהיה על צד הטוב.

   בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (י"ג - מ"ו) - מסופר: פעם בשעת צרת הכלל, ישב אצל הגה"ק רבי ישראל מסלנט זיע"א, יהודי אחד שהחל לפשפש במעשיהם של אחרים ולחפש תקנה לחטאיהם. אמר לו ר' ישראל, כשבאים נגעים על אדם שולחים אותו אל מחוץ למחנה, כדי שלא יראה את מעשיהם של אחרים ויהיה עסוק רק בתיקון עצמו.

    בדרש אמרו (אבות דר' נתן ספי"ג), נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבלו בפנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו.

במצוות אחרות אפשר לומר שיש גם פנייה אישית בעשיית המצווה. שונה מצוות המילה, שאי-אפשר לומר שהאדם מקיים אותה לשם פנייה זרה כלשהי.(חתם סופר)

הכנת כוס קפה ("להתעדן באהבתך", עלון 197)

    אחת מבנותיו של ר' מאיר מפרמישלאן הכינה לו כוס קפה, ולאחר ששתה הגיב האבא במילים חיוביות מאוד על טעמו של כוס הקפה. כעבור זמן מה ניגשה בת נוספת של הרבי והכינה עבורו כוס קפה, ותגובתו הייתה קרירה למדי. הדבר עורר את תמיהתה של הבת השנייה, שכן גם היא שמעה את תגובת אביה על הכוס הראשונה. ראה אביה את תמיהתה, והסביר לה כדלהלן: אחותך שהכינה לי את הכוס הראשונה, הכניסה בתחילה את הקפה, שהוא בבחינת 'דין', ואחר כך את הסוכר, והסוכר 'המתיק את הדינים'; אבל את, הכנסת קודם את הסוכר, ואחר כך את הקפה, וממילא עוררת את הדינים!

    אמר על כך הגר"י זילברשטיין: אנחנו אין לנו כל מושג בדברים אלה של ר' מאיר'ל מפרמישלאן, אחד מגדולי הגדולים בדורות שלפנינו. מה שברצוני לומר הוא, שגם ר' מאיר'ל בעצמו לא התכוון ללמד את בנותיו את תורת המתקת הדינים, על כל מה שכרוך בה. לא זו הייתה כוונתו בדבריו. הרבי התכוון ללמד את בנותיו את צורת ההנהגה בבית היהודי, ומסר זה מתאים במיוחד לתקופתנו . יש הסבורים שאמנם ההנהגה בבית צריכה להיות ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר, אבל מאידך – כך הם חושבים – לא כל דבר המתרחש והנעשה בבית, נזקק לרמה שכזו... הם מוכנים להבין ש 'המעשים הגדולים' של הבית, אכן צריכים להיעשות מתוך רצינות המחשבה, ומתוך הכוונות היותר טובות, אבל האם גם הפעולות הקטנות, מעשי היום-יום, נכרכים בהנהגה זו של הבית היהודי? ולמעשה, כאשר אני מכין קפה, האם יש הבדל אם אניח את הקפה לפני הסוכר, או ההיפך? בא הרבי, ר' מאיר מפרמישלאן ולימד את בנותיו שגם דבר זה כלול בהנהגת הבית, וגם הפעולות הקטנות ביותר –  מן הראוי שתיעשינה בכוונה הראויה, ומתוך רצון לקדש שם שמים. כי הבית היהודי, בית מקדש הוא! ומי שמתייחס לביתו כך, הרי יבין מאליו שכמו שבבית המקדש הוא לא היה מזלזל בשום פעולה, וכל מילה שהיה מוציא שם מפיו הייתה בכוונה היותר ראויה, כך צריכה להיות הנהגתו בתוך ביתו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ז

 אב ר"ת, א'ליהו ב'א. א'לול ב'א. א'דום ב'בל - טיטוס מאדום החריב בית שני,  נבוכדנצר מבבל החריב בית ראשון. אב לכל המועדות, כתוב בספרים שלעתיד לבוא יהיה יום תשעה באב ראש לכל המועדים, לכן נקרא אב שהכוונה אב לכל המועדות.

     איך שאתה מברך לקב"ה , הקב"ה מברך אותך ...

     בספר "דרכי דוד" מובא, שהרה"ק רבי דוד מקשאנוב זי"ע היה אומר בשם רבו הרה"ק רבי אשר מראפשיץ זי"ע, שיום אחד בלא דברים בטלים, חשוב הרבה יותר מתענית.

     ''ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם,  זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל,  אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכוח התורה אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום שכן שלמה אומר (קהלת ט) שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם, וכן ירמיה אומר (ירמיה ט) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו" (במדבר רבה פכ"ב)

     הגמרא המספרת על הגוי שהרג את אביו הזקן באשקלון והניחו לפני כלבו. 'מה כתוב כאן' ? שאל האדמו"ר הקלויזנבורג זצ"ל . ותירץ, שהגוי ההוא הבין שאדם זקן כבר לא שווה מאומה, גם אם הוא אבא שלו, שהרי אין לו כבר מה לעשות בעולם... ואם כן עדיף לתת את בשרו לכלב, שלפחות הכלב - שיש לו עוד מה לעשות בעולם - ייהנה ממנו...  אבל אנחנו, עם ישראל קדושים, יודעים שהדבר אינו כן   ואדרבה, ככל שהאדם מזקין והולך, כך יש הרבה יותר מה ללמוד ומה לקבל ממנו. אשרינו מה טוב חלקנו. )עלינו לשבח(

     הלשון, קולמוס הלב ושליח המצפון.

              הנה בפסוק נאמר (דברים כ"ג, כ"ד): מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך. ומפרש ק"ז הגה"ק בעל "שמן רוקח" זי"ע באופן נפלא (דרשת מנחת ערב, דרוש ט'), דהנה אמרו חז"ל (מס' נדה דף ל' ע"ב), שקודם ביאת האדם לעולם, משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע – ומלמדנו הכתוב – אם אדם רוצה לדעת איך לקיים את השבועה להיות צדיק ולא רשע, אזי יעשה כך, "מוצא שפתיך תשמור" – שישמור על הדיבורים היוצאים מפיו, מה לומר ואיך לדבר, ולהיות עומד בדיבורו – ואז יוכל להתקיים המשך הכתוב, "ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך" – שיוכל לקיים את השבועה שנשבע קודם ביאתו לעולם שיהיה צדיק ולא רשע.

     הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע שמע בצעירותו את אביו מרן הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אומר, שהוא חיפש שפה, שבו יוכלו לומר דברים שבקדושה ולא מצא אלא "לשון הקודש". תמה בנו ה"אמרי חיים" זי"ע: וכי אדם המדבר רק בלשון הקודש, האם אינו יכול לדבר לשון הרע רכילות וליצנות? השיב לו אביו: אם הוא מדבר דברים הללו, הרי זה כבר לא "לשון הקודש!"...

הבטחת הרבי (סיפור ששמע הרב אליעזר ג. מכפר חב"ד, מבעל המעשה בעצמו.)

▪היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת.

באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות.

שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר.

▪לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה.

כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!!

שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע.

עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא.

את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא. וביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון.

▪בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ. להתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80.

בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי.

והנה בשיא פריחתי גילו אצלי ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק.

אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלימה.

▪כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה שלימה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ואמר לי רפואה שלימה, הכל יעבור.

ואגב. כך הוה המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני נשוי עם ילדים וכו'.

*אך כאן רק מתחיל הסיפור*.

▪כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה.

הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון:

*"בשנת תש"ס תראו ניסים"*.

חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים.

אמרתי לרבי שוב, "לא שמעתי" , והרבי חוזר ואומר "בשנת תש"ס תראו ניסים".

▪עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד. ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה.

▪והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* ( 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה.

אשתי הלכה, וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה.

▪תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים.

קפצתי מהספה ואמרתי לה יש לך הוכחה.

והיא בפשטות אמרה יש לי תמונה יחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי..

רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם..

▪שאלתי את אימי יש לך עוד סימן. והיא ענתה , שעל גופה של אחותי במקום מסוים נשארה צלקת.

טסנו הבייתה בחזרה, ו.. הצלקת הייתה.

▪אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק כפי נבואתו של הרבי.

בברכת חודש טוב וגאולתי, 🌸 ראובן כהן.

 הוא עוד ישוב! (תודתנו לבנם, הרב יוסף-יצחק גורביץ')

בכל בוקר, בשעה שמונה בדיוק, הייתה חנה פותחת את דלת ביתה כדי סדק צר. היא ציפתה בדריכות לטריקת הדלת בקומה שמעליה. לרגע הזה המתינה בכל בוקר, שהשכן החסיד, שהיה מגיבורי המחתרת החב"דית בברית-המועצות, יאמר לה אותן מילים: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".

סיפורה העצוב התחיל בשנת תש"ו. אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח חלון הזדמנויות צר ליציאה מברית-המועצות. אזרחי פולין, שברחו לתחומה בזמן המלחמה, הורשו לשוב לארצם. יהודים רבים, אזרחי רוסיה, ניצלו את ההזדמנות, בעזרת זיופי מסמכים והתחזות לפולנים, וכך יצאו מהכלא הסובייטי.

גם בערל וחנה גורביץ', זוג צעיר, שטרם מלאה שנה לחתונתם, ביקשו לצאת אל העולם החופשי. הוענקו להם זהויות בדויות, אך בעוד חנה קיבלה את מסמכיה הפולניים, לבעלה הובטח כי יקבל אותם בתחנת ביניים.

התכנית השתבשה. הרכבת הגיעה לעיר הגבול לבוב, ושוטרי הגבול ציוו על הנוסעים המבקשים להמשיך בדרכם לפולין לרדת מהרכבת לביקורת גבולות. מצבו של בערל היה בכי רע. בהעדר מסמכים היה צפוי להיות מואשם בהברחת הגבול.

בני הזוג נקלעו לדילמה אכזרית. האם חנה תצא לחופשי במחיר ניתוק מבעלה? באותם רגעים מורטי עצבים התפתח דיון בין החסידים שהיו ברכבת. אף עלתה מחשבה לערוך גט ביניהם, כדי שלא להותיר את האישה הצעירה עגונה, אם בעלה יישלח לסיביר, אך הדבר לא היה מעשי.

בבדיקה טען בערל כי הוא אזרח פולני ומסמכיו אבדו. למזלו, הבדיקה לא הוכיחה כי הוא אזרח רוסי, וכך ניצל מעונש חמור ביותר, אך נאמר לו כי יועמד לדין על העדר מסמכים אישיים.

רעייתו התקשתה להיפרד ממנו. המעמד היה קשה מנשוא. רק בכוח הצליחו חברותיה לגרור אותה אל הרכבת, ובכייה קרע את הלבבות.

חנה יצאה לפולין, עברה למחנה מעבר בגרמניה ומשם לפריס. היא התגוררה בבית אחותה ובעלה, ועבדה לפרנסתה בתיקון בגדים בחנות. ימיה היו רצופים בכיות ודמעות. הדאגה לבעלה הדידה שינה מעיניה.

באותם ימים קשים הייתה קרן אור אחת שהפיחה בה מעט תקווה: אלה היו המילים שהשמיע באוזניה שכנהּ, החסיד ר' יצחק גולדין, כשהיו נפגשים בכל בוקר בדרכם לעבודה: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!".

חנה נתלתה במילים האלה כטובע הנאחז בקש. בכל בוקר ציפתה לשעה הזאת, ותזמנה את מועד יציאתה לטריקת הדלת בקומה שמעליה.

אך הימים חלפו ואין שום אות חיים מהבעל. בשלב כלשהו גמלה בלבה החלטה לשוב לברית-המועצות ולחפש את בעלה. היא ביקשה את ברכתו של אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, שכבר היה בארה"ב.

תשובת הרבי הייתה חד-משמעית: "מוטב שהוא יגיע אליה, משהיא תגיע אליו". דברי הרבי היו מעודדים. חנה נותרה בפריס, תוהה ומתפללת: האוּמנם ישוב בעלה?

בינתיים הועמד בערל למשפט קצר ונגזרו עליו שנתיים מאסר. החסידים שנשארו ברוסיה ניסו לפעול לשחרורו. בשלב מסוים אף הצליחו לאשר את שחרורו של אסיר אחד, וביקשו שזה יהיה בערל. אלא שהוא ביקש באצילות נפש להעניק את השחרור לציפה קוזלינר, חסידת חב"ד, שהייתה כלואה באגף הנשים. ואכן זו השתחררה, ובערל הועבר למחנה עבודה.

שנה וחצי לאחר פרידתה של חנה מבעלה קרה הנס. ממשלת פולין קָבלה לפני שכנתה הסובייטית כי לא כל אזרחיה הפליטים שבו אל תחומה. הגבול נפתח שנית לשמונה שבועות, כדי לאפשר לפולנים שאין ברשותם מסמכים – לשוב לארצם.

יום אחד קרא המפקד לבערל ושאל לפרטיו האישיים. תהפוכות הזמן השכיחו ממנו את זהותו הפולנית המזויפת, ומרוב מבוכה לא ענה דבר. הוא חשד שמטרת הזימון להעבירו לסיביר והחל להתחנן שישאירוהו במחנה הנוכחי. המפקד סטר על לחיו והורה לו להתלוות אליו. בערל נלקח לעיר בריסק, בגבול רוסיה-פולין, ולתדהמתו נאמר לו: "חצה את הגבול!".

בפולין החל בערל לחפש אחר חסידי חב"ד. הוא נדד ממקום למקום, עד שפגש יהודי שומר מצוות. "חסיד חב"ד אתה מחפש?", קימט הלה את מצחו, "אני מכיר אחד, בפריס – איצ'ה גולדין!". בערל מיהר לשלוח מברק לכתובת שקיבל מהאיש. הכסף שהיה ברשותו הספיק לארבע מילים: "בערל גורביץ'. חי בפולין".

את קריאות השמחה שנשמעו בבניין שבפריס – אין לתאר. איצ'ה גולדין, החסיד שהבטיח לאישה האומללה כי בעלה ישוב, זכה להיות המלאך המבשר לה את הבשורה הנפלאה. הוא אמר לה: "חנה, בכל יום, כשאמרתי לך שבעלך יחזור, לא האמנתי לשום מילה שיצאה מפי! אך האם הייתה לי ברירה? ראיתיך, אישה צעירה, שבורה ורצוצה, והמילים יצאו מאליהן!".

לבני הזוג גורביץ' נולדו אחד-עשר ילדים. הם הקימו ביֶר שבצרפת בית ספר לבנות, שבו התחנכו במרוצת השנים אלפי נערות מצפון אפריקה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז אדר א' ה'תשע"ו

"ארון העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. (רבי מרדכי הכהן )

     הברכה, לעולם אינה מיותרת, תמיד היא מבוקשת ורצויה ואין לדעת מתי היא תביא בכנפיה שפע וברכה למברך ולמתברך.

     הגה''ק רבי אלימלך מליזענסק זיע''א כותב ב'צעטיל קטן' וז''ל: 'בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפילה, הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון, הריני עושה זאת לשם יחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו',

"     טלאי מכוער טוב מחור יפה." (פתגם אידי)

יחף מכעס (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

     לר' אלכסנדר פרויליך נולדו עשר בנות, אך לא היה חסיד מאושר ממנו בכל רחבי החסידות המעטירה. מאושר? הכי מאושר? עשר בנות? ואפילו לא בן אחד לרפואה? איך יכול להיות? קורה. גם תשעת חתניו שיחיו, הם התפארת שבתפארת מגידולי ההוד וההדר של החסידות, ואין חתן שלא עבר את עינו הבוחנת של האדמו"ר, אשר אישר כל שידוך במילים "במזל וברכה, עם הרבה תורה ושמחה". כל תשע החתנים היו אברכי משי אחד אחד, וגם רשימת הנכדים הנכבדה העידה, כי מדובר פה בהצלחות מופלאות של זיווגים משובבי נפש. נדוניות? נו טוב, ר' אלכסנדר חביבנו היה סוחר אופניים נכבד בעירו, אשר פרנס בכבוד את משפחתו, אך בהגיע עת דודים של כל בת בעתה ובזמנה, הוא שלף מן הבוידעם ומן המרצפות כל שטר ירוק שחסך, ומימן בעין יפה ובנפש חפצה את מה ששדכנים הטילו עליו לשלם. עד שהזמן עשה את שלו, והזיקנה על שלל לחץ דמיה וחולשותיה ואף מתיקות הסכרת המפעמת בה, קפצה גם על ר' אלכסנדר. הלה התעורר בדיוק בבוקר היום האחרון של השבע ברכות של בתו התשיעית רוחמ'קה, והרגיש ש'זה זה'. לפתע גבו כאב עליו, ידיו בקושי נעו ורגליו במאמצים מרובים בקושי נשאו את גופו. רופא המשפחה ביצע בו בדיקה זריזה, ומיד הבהילו לבית החולים. במחלקה הקרדיולוגית גילו איזה שסתום או שניים במצב רעוע וכמה סתימות לא סימפתיות בעורקים, ומיד הוא הובהל לחדר ניתוח, וצונטר כמעט בכל כיוון אפשרי. "אני אוסר עליך לעבוד, בטח לא להרים אופניים. זה פשע להעמיס על לבך החלש משאות כבדים" הבהיר לו ד"ר מנצ'בסקי מנתח הלב. "הרופא צודק אלכסנדר, אתה כבר בן 70, אופניים זה עסק לא רע, אבל לא בשבילך, תציע את החנות לאחד החתנים או הנכדים, ושב בבית מדרש ללמוד" הציעו חבריו האוהבים.

     לא בן ולא נכד, אף לא אחד מצאצאיו קפץ על המציאה. אלכסנדר הודיע לבעלי החנות על סיום השכירות שנמשכה כ 40 שנים. הוא נעל את דלת הברזל בפעם האחרונה ושלש דמעות קטנות ביקשו לברוח מעיניו. "כבוד הרב, ומה עם נדוניה של רחלי בתי העשירית, מאיפה אגרד את הסכום? כל מה שהרווחתי כיהודי עמל כפיים נתתי לבנותי, אין לי חסכונות ולא רכוש. עם קיצבת ביטוח לאומי, זה מבצע בלתי אפשרי לממן את נישואיה...".

האדמו"ר הביט בחסיד היקר הזה והרהר. אחרי חמש דקות אמר: "אלכסנדר סע לאמריקה, אתן לך כמה כתובות, ותחזור עם נדוניה". "אמריקה?!? מה לי ולארץ העמים?" "סע אלכסנדר, בשביל לסייע בהקמת בית יהודי, מותר. שיהיה במזל וברכה עם הרבה תורה ושמחה". ר' אלכסנדר קנה חליפה חדשה, נעלים חדשות, וגם כרטיסי טיסה הלוך ושוב. פניו מועדות לשדה התעופה. בכיסו רשימה נכבדה של נדיבי עם. "הוי, הוי ריבונו של עולם" מלמל החסיד העניו, "ברכני שזו תהיה נסיעה קצרה ביותר, שאזכה להצלחה בחו"ל למען הקמת ביתה של רחלי...".

     ועכשיו ידידי הביטו במשקפות, אלכסנדר מיודענו ניצב בראש התור של הבדיקה הביטחוניות בטרמינל, ומה מתרחש שם בדיוק? "תוריד בבקשה את הכובע" מצווה הבודק הביטחוני, בקול קשוח. "תוריד בבקשה את החליפה". כמעט באותה נשימה. צוות הבודקים ממשמש לו בכיסים, בבטנה, בתיק יד של ר' אלכסנדר. אצבעותיהם ממשמשות את הכובע מכל צדדיו. הם פותחים את התיק שלו ומוציאים משם תפילין, טלית וכמה ספרים. אלכסנדר נעלב כשאחד הבודקים, פוקד עליו לפתע "אדוני, נא להוריד נעלים". הוא חלץ נעליו, והללו נישאות בידי אחד הבודקים, לאן? לא ברור. "הם כנראה חושדים שיש לי יהלומים בסוליות? ממתי בודקים בבטנה? בנעלים? איזו בושה?".

     שימו לב צופים חביבים כיצד עשרות נוסעים מביטים בחסיד המבוגר, מתלחשים... "הוא כנראה מבריח משהו... החרדים... כמו תמיד", אש ההסתה בתקשורת מעלה גם כאן אש. אדם מבוגר גבה קומה לבוש חליפה צבעונית לגופו, עם כובע קש לראשו ומשקפים על עיניו הביט במחזה משועשע וסקרן. "עמוד בצד ותן מעבר לבאים אחריך", קיבל אלכסנדר פקודה נוספת. סומק של בושה עטה את פניו, כאשר כולם חלפו לפניו, מציצים בגרביים האפורות שלרגליו. ואיה הנעלים? נמוגו בבדיקה הביטחוניות. הגבוה עם כובע הקש איפשר אף הוא לנוסעים שמאחוריו לחלוף, בעוד הוא נשען על עמוד שיש סמוך. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה, ר' אלכסנדר פרויליך ניצב יחף בגרביו, והופך לבדיחה של נמל התעופה. ילדים מצביעים לעברו. "נא לעלות למטוס טיסה  TWAמספר 704 לניו יורק... ברציף 7". "אדוני אתה משוחרר", מצחקק הבודק. "אבל תחזירו לי את הנעלים...". "מצטער הנעלים שלך עדיין נבדקות, אבל לך יש אישור לעלות...". "מה פירוש?" תמה אלכסנדר. "זה הפירוש! מה לא ברור!? אתה משוחרר והנעלים עדיין לא!". פרצי הצחוק מסביב עטפו את ר' אלכסנדר במעטה של קלון מרסק נפש. הוא שתק, בלע עלבונו לבש חליפתו אסף תפיליו וספריו לתיק היד, ורץ יחף לרציף, ומשם לכבש המטוס.

     למטוס הוא כבר נכנס עם חיוך קטנטן על שפתיו. הבדיחה על החסיד היחף הדהדה ברחבי הנמל. הוא התיישב בשורה השלישית כסא מספר 17, הדף את רגליו אל מתחת לכסא, והוציא ספר תהלים קטן. "תסלח לי אדוני, אני יכול לשאול אותך משהו?" השאלה באנגלית. האיש המבוגר הגבוה עם כובע הקש והחליפה הצבעונית הציג עצמו במאור פנים "שמי ריצ'רד קולינס מניו יורק". אלכסנדר חייך לעברו בעניים טובות. "כן, מה תשאל ידידי, אגב שמי אלכסנדר פרויליך". "תסביר לי מיסטר אלכסנדר, איך לא רתחת מכעס מן ההשפלה שעשו לך הבודקים הביטחוניים? הם פשוט ביזו אותך! אחרי שעלית למטוס עוד נותרתי שם ונזפתי בהם. חצופים שכאלה, ואתה שותק?! תסביר לי לאן נעלם לך הכעס...?" אלכסנדר גייס את כל הידע שלו באנגלית, והצליח לומר עם שינים כמעט שבורות: "אנחנו יהודים, ורבותינו חינכנו כי כעס הוא עבודה זרה. הכעסן הוא גאוותן ואפילו אפיקורוס. מדוע? כי מי שכועס על בני אדם חושב שהם אלה שמרעים לו ומשפילים אותו, ואינו מכניס בלבו את העובדה שבורא העולם הוא זה ששלחם למשימה זו. הם רק המקלות להכותני אבל ההשפלה באה משמים והיא בודאי מגיעה לי. אתה מבין מיסטר קולינס. אני מעדיף להישאר יחף ושמח, מאשר כועס עם נעלים".

     הגבוה הנהן בראשו אף הוא נבוך משהו. "ומה כבודו מחפש בארה"ב?" שאל. "נדוניה לבת הצעירה שלי, שמה רחלי. הצלחתי להשיא תשע בנות בעזרת ה'. הייתה לי חנות אופניים דרכה הקב"ה הזרים לי פרנסה ונדוניות, אבל מה לעשות שחליתי וסגרתי את העסק והאדמו"ר הורני לנסוע לאמריקה לנדיבים ללקט שם נדוניה. אני איש תמים, האדמו"ר אומר, אני עושה". "כמה כסף מיסטר פרויליך צריך לאסוף לנדוניה של הבת?". "200,000 ₪, פחות הסכום של מחיר הנעלים שאקנה בניו יורק" והשניים פרצו בצחוק מתגלגל.

     ועכשיו הביטו היטב קוראים נאמנים, איך מיסטר קולינס שולף מכיסו פנקס צ'קים ורושם המחמאה על סך 50,000 דולר ארה"ב, ותוחב אותה עמוק עמוק לכיס חולצתו של החסיד היחף. אלכסנדר פוער עיניו בתדהמה. "אני לא ביקשתי...". "אבל אני נתתי אלכסנדר. דומני שתעריף הקורס שעשית לי בשעה האחרונה איך להימנע מכעס, שווה הרבה יותר מ- 50,000 דולר".

     למותר לציין שר' אלכסנדר פרויליך קנה נעליים בנמל התעופה בניו יורק ומיד עלה למטוס, בחזרה לישראל. מוסיף ומסיים המחבר: "העלבון הזה שהותיר יהודי יחף ומגוחך לעיני מאות נוסעים, היה מוביל אותנו לעשות 'חגיגה' בנמל התעופה, עד לתביעת פיצויים נכבדה. לא היינו שותקים, לא היינו מוותרים. אין ספק כי מדובר פה בדרגה של ניקיון הנפש והדעת של יהודי פשוט, שמכר כל חייו אופניים, ולימדנו, כי גם בין הצמיגים והכידונים, ניתן לתקן מידות ברמה שראוי להתקנא בה".

     ומוסיף המחבר - "ברגע האחרון נזכרתי כי רבי נחמן מברסלב כתב בליקוטי מוהר"ן כי מי שכועס, שידע שנגזר עליו להרויח ממון, ובכעסו הוא אובד ממונו. וההיפך.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/