אמרי שפר כ"ז תשרי ה'תשע"ח

    "אלה תולדות נח...ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת( "ו 'י' .)מפרש רש"י :תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים . הכוונה בזה שאלה היו מעשיו הטובים של נח שלימד את ג 'הדברים: "את שם " לזכור תמיד את שם הא-לקים ,"את חם "לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות ,"ואת יפת "לעשות רק מעשים שהם תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (הרה"ק מפשיסחא)

     אמר המגיד מדובנא זצ"ל - כאשר אדם פשוט חוטא, עליו לתקן את דרכו ולשוב אל דרך הישר. לא כן הדבר כאשר החוטא הוא אדם גדול ומורה דרך לרבים, או אז הנזק הוא גדול, כי התועים אחריו סבורים שמעשה זה נכון וישר ומכשיל בעטיו את הרבים.

     הרמב"ן מסביר, למה לנח התיר הקב"ה לאכול בשר ולאדם לא, ומתרץ מפני שנח טרח עליהם בתיבה לכן מגיעה לו הזכות לאכול מבעלי חיים. וזה שאמר הכתוב ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, בזה שתיקח ותכניס אותם תהיה לך הזכות לאכול מהם.

 יש כוח, יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו.

הצעיף הכתום (דברים טובים – כי תבוא)

     סיפר יהודי אחד: נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע. בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפייה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים,  הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון,  כאילו חיכה למשהו — הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני,  כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל-קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו. "ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין " , אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו.

     "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. 'מדוע', אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה, ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב,  ביישו אותו, גרמו לו צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאבי, בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר, ואבי לא ידע מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט,  לבקש סליחה , אבל... לא ידעתי אם הוא יסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לו. ואז החלטתי לכתוב לו מכתב. "'אבא יקר' היה כתוב במכתב, כתבתי לו שאני בנו, רוצה לחזור לראותו, ואני מצטער על הכול, אך אינני יודע אם הוא עוד יחפוץ בכך שאשוב הביתה 'לכן אבא' כך כתבתי 'יש לי בקשה יחידה- אם אתה רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלה בתחנה צעיף כתום כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור', אבל..." פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם..."עכשיו אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר". "והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך  ?" שאלתי  אותו. "בעוד מספר תחנות" ענה הבחור, "ואם שם לא יהיה צעיף כתום,  אמשיך הלאה לנסוע...." ענה בקול צרוד. עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום. "בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי", הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה,  נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו,  עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....

     הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. הצעיר מביט עמוק לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל... לא, לא היה שם צעיף כתום...הא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה... לא היה שם צעיף כתום...היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה... ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו... צעיף כתום! אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ג כסלו ה'תשע"ז

 "איֶזהו מכבד? המכֵבד את הבִּריֹות (אבות א,ד). זה לא רק תוצאה אלא גם הוכחה. אדם שמכבד את הבריות זה מוכיח שהוא באמת מכובד ואין לו בעיה לכבד אחרים!.

     ''אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר'' (לד,טו) - מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? והשיב על כך ר' יונתן אייבשיץ: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות: לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: "על רציחת יהודים לא תהיה בעולם תגובה כלשהיא".  (אהרון כהן)

     ויבא יעקב שלם עיר שכם (לג יח) - ראשי תיבות של המילה שלם: שם, לשון, מלבוש (ש.ל.מ=שלם), יעקב לא שינה את שמו, מלבושו ולשונו, אע"פ שהיה זמן רב אצל לבן וקשר קשרי ידידות עם עשו. למרות הכול הוא נשאר שלם. ובאמת שלמותו של יהודי היא בזה שהוא עומד בתוקף על כך לבלי לשנות משלושת הדברים הללו. (רוני גולדברגר)

     "וייוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" (לב,כה)ע"י כוח הרבים מונעים את מלחמת היצה"ר אבל אם "וייוותר יעקב לבדו" כאשר האדם מתבדל מהרבים, מהכלל, ונשאר לבדו, אז "וייאבק איש עימו" מיד מתחילה אצלו מלחמת היצר. (מעיינה של תורה)

     "וַירָץ עֵּשָו לִּקְרָאתֹו וַיחַבְקֵּהּו וַיפול עַל צַּווָארָו וַישָקֵּהּו וַיבְכּו" (לג, ג-ד). על מה בכו? יש האומרים שעשיו בכה כל כך שהוא נאלץ לנשק יהודי, ואילו יעקב בכה משום שידע שנשיקה עם שונא ישראל דורשת תמיד מחיר של וויתורים כואבים... 

"הביזנעס הוא 'עולם משוחרר'' (ברכי נפשי).

     באחת הקהילות החרדיות הגדולות באמריקה, התרחש מעשה שגרם לזעזוע בקרב כל מי שהדברים הגיעו לאוזניו.  יש במעשה זה כדי ללמדנו את הידיעה הפשוטה, זו שכולנו 'יודעים' אותה אבל לפעמים לא בדיוק 'חיים אותה', שיש דין ויש דיין', ואדם לא יכול לעשות בעולם הזה כל מה שהוא רוצה.

     המדובר היה באחד העשירים המפורסמים באותה קהילה, אדם אהוב ונחמד, שפיזר הון רב לצדקה ותמך בישיבות ובמוסדות תורה. כל מי שעבר ליד הווילה המפוארת שלו, הרגיש 'קטנות מוחין' לא רק בגלל העושר המופלג שלו,  אלא גם ובעיקר בשל מעשי החסד שיצאו משם במשך כל ימות השנה. זו גם הייתה הסיבה שהאיש היה אהוב על כל בני הקהילה המקומית . והנה, בליל שבת אחד, נשמעו לפתע זעקות שבר מן הווילה, ובתוך זמן קצר הגיע למקום אמבולנס של 'הצלה'. כל השכונה הייתה כמרקחה, עד שהתברר שילדתו בת ה-11 של העשיר, התמוטטה לפתע, ללא כל סיבה, ואיבדה את הכרתה, והובהלה בדחיפות לבית החולים. הרופאים ניסו לעוררה ולייצב את מצבה, ולשווא. הילדה לא התעוררה , ומצבה אף הוחמר. הפלא העצום היה שלאחר כל הבדיקות המקיפות שנעשו לה, לא התגלה דבר וחצי דבר,  והממצאים הרפואיים היו תקינים לחלוטין. התעלומה הייתה גדולה שבעתיים.  

     במשך מחצית השנה נותרה הילדה במצבה הקשה, והמשפחה הפכה באחת מנשואת הערצה לנשואת רחמנות,  כאשר הכול נדים בליבם להורים האומללים שנאלצו לשבת ימים ולילות ליד מיטת בתם, ששכבה דום, ללא ניע.  כעבור מחצית השנה, חל שיפור במצב הילדה, ואט אט היא שבה לאיתנה, עד שהתרפאה.  הדבר היה לפלא בעיני כל בני הקהילה, שהרגישו שהעשיר נענש על דבר מה, אבל כמובן שאיש לא ידע על מה ולמה.

     אחד מתושבי המקום, הרב נטע שלמה זילבער, החליט לברר את סיבת העניין... הוא פנה אל האבא בעצמו, ושאלו האם הוא יודע למה ניחתה עליו הצרה הגדולה הזו.  והאב, למרבה הפלא, לא כיחש ולא הסתיר דבר. הוא ידע אף ידע בעטיו של מה נגרמה לו עגמת נפש כל כך גדולה.  הוא סיפר להרב זילבער, על אירוע מביש שהתרחש ב'ביזנעס' שלו, עם אחד משותפיו.  לאחר תקופה ארוכה שבה עבדו השניים יחדיו, התגלגלה ביניהם מריבה, ודרכיהם נפרדו. אבל שלא כמו במקרים אחרים, המריבה שלהם המשיכה גם לאחר הפרידה וניתוק הקשר המסחרי.  העשיר סיפר שעד כדי כך הגיעו הדברים, ש'כאשר השותף שלי לשעבר רכש מוצר מסוים, כדי למוכרו, רכשתי גם אני כמויות גדולות מן המוצר ההוא, והצעותיו למכירה במחירים מוזלים מאוד, מתחת למחיר הקרן, על מנת לשבור את השוק, ולגרום לכך שהשותף שלי יפסיד...  ההתנצחות הזו נמשכה זמן רב, והמריבות ביניהם הפכו לאש של ממש.  פעם הגיע יהודי שניסה לתווך בינינו, והצליח להפגישנו יחדיו, על מנת לעשות שלום בינותינו. והנה, בפגישה ההיא, פ נה אליי שותפי לשעבר ושאלני כיצד אני מעז לעשות לו את כל הדברים הנ"ל, ולגרום לו להפסדים; 'האם אינך מאמין שיש דין ויש דיין, ולבסוף תיענש על כל זה'?! – אמר לי.  ואני השבתי לו, בשיא פחזותי: "הביזנעס הוא 'עולם משוחרר', וכל אחד יכול לעשות בו מה שהוא רוצה" ... סגנון של תשובה המתאים להווי- החיים באמריקה, למי שיודע.  שותפי, שישב מנגד, שמע את הדברים, ואמר בשקט, כמדבר לעצמו: 'העולם איננו הפקר; מי שחושב שבביזנעס אפשר לעשות מה שרוצים, טועה טעות מרה עד מאוד'!  הדיבורים הללו של השותף לשעבר, הרגיזני עוד יותר, ולבשתי עזות פנים ואמרתי לו: 'אל תלמד אותי מה לעשות ואל תטיף לי מוסר' - - -  והוא, השותף שכל כך הצקתי לו, סינן שוב מפיו, בשקט: "'אכן, אני לא אלמד אותך מאומה. רק הקב"ה ילמד אותך שיש דין ויש דיין'. ולא יסף עוד לדבר.  הפגישה הזו נערכה בבוקרו של יום שישי. בליל שבת התמוטטה ילדתו של העשיר, והאמבולנס הבהילה בדחיפות לבית החולים, שם שכבה במשך למעלה ממחצית השנה במצב קשה מאוד.

     אשריו לאותו אדם היודע, באמת, שיש דין ויש דיין. אשריו לאותו אדם היודע, באמת, שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים. מי שמאמין בכך, ומתנהג על פי אמת זו, כל חייו נראים אחרת. הוא לא יציק ולא יזיק לאף אחד, ביודעו שהכל עלול להתגלגל עליו בחזרה, ולהכותו שוק על ירך. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ז

 

אומר ה'שיח יצחק' דבר מענין: כתוב בגמרא "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה" (ביצה ט"ז). למה "הוצאות שבת" יצאו מן הכלל? מדוע עליהם לא חלה הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם"? מסביר ה'שיח יצחק' לפי דברי המדרש הנ"ל. כי השבת קיבלה ברכה מהקב"ה, ככתוב "ויברך אלוקים את יום השביעי". ובמקום שיש ברכה לא יכולה לחול הקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם. ) להגיד)

     ''אלה תולדות נח ..... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" (, ט-י) פירש רש"י שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, בשם הרה"ק מפשיסחא שבשמות תולדותיו מרומז המעשים טובים,  שנח לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את הדברים האלו: את שם לזכור תמיד את שם ה', שויתי ה' לנגדי תמיד, את חם לקיים כל מצוה בחום ובהתלהבות ולא כמצוות אנשים מלומדה, ואת יפת לעשות אך ורק מעשים שיהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

     חז"ל אומרים חותמו של הקב"ה אמת. יש מפרשים כך, שהאותיות והמילים של חותמת, מבחוץ הם הפוכות, אבל אחרי שחותמים נעשה כראוי. כך יש לפעמים אנשים, שכשלא מבינים את דרכי ה',  מיד יש להם טענות ח"ו, לזה אומרים להם חותמת מבחוץ נראה הפוך, אבל אם נסתכל טוב על הדבר נראה שזה ישר, מפני שהנהגת ה' וחותמו מדויק ואמת וישר.

    חז"ל אומרים שאחרי המבול בכה נח ואמר לה' שהיה לך לרחם על העולם, ענה לו ה': רועה שוטה, למה אתה נזכר עכשיו להתפלל,  למה לא התפללת ולמה לא בכית מקודם לפני המבול, מזה אנו רואים שצריך האדם להקדים בתפילה קודם שמגיע ח"ו פורעניות לעולם (מדרש(

הבטחה בסוכה (על-פי מחקרה של הד"ר א' פרבשטיין)

הטלפון צלצל במשרדו של דוד יזרעאל. הוא היה איש עסקים שהתגורר בוונצואלה, שאליה היגר אחרי שזכה להינצל מציפורני הנאצים.

מן האפרכסת נשמע קולו של חברו: "אני רוצה להזמין אותך לבוא הערב לביתי. אנחנו עורכים קבלת פנים לרב שבא לכאן משיקגו".

"בשמחה", השיב דוד ושאל לפשר בואו של הרב.

כשנכנס דוד לבית חברו וראה את הרב, משהו בפניו גרם לו להביט בו שוב ושוב. הרב סיפר שהוא ניצול שואה, ודוד נדרך. הרב הסביר שהביא עמו ספרים בעבור הקהילה המקומית ומטרתו לעורר את הלבבות בימי התשובה.

הרב דיבר על חשיבות המצוות של החגים. "יודעים אתם? אפילו במחנה ההשמדה אושוויץ תקעתי בשופר, ואפילו הקמתי סוכה. היה שם נער יהודי שדאג לי ל'לחם משנה', וכך זכיתי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה' בלב התופת".

למשמע הדברים חלפה צמרמורת בגופו של דוד. חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים של ערב חג הסוכות תש"ה. הוא היה אחד מאסירי 'צריף הנערים' במחנה אושוויץ.

בדרך-לא-דרך הצליחו הנערים לזכור את התאריכים העבריים, וציפו להם בחרדה. הם כינו אותם באירוניה מרה 'גבלס קלנדר' – לוח השנה של גבלס יימח שמו, וזאת מפני שבכל חג יהודי נהגו הנאצים הארורים לשלוח רבים מהנערים אל המשרפות.

בהתקרב ראש השנה תש"ה התרבו הידיעות שהנאצים סופגים מפלות. בלבבות ניצתה התקווה כי המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים, מתקרבת לסיומה. ואולם עד הרגע האחרון המשיכו חיות הטרף במלאכת ההשמדה.

בהכירם את מנהגם המרושע של הנאצים המתינו הילדים באימה גוברת לראש השנה. ואכן, כשלושת אלפים ילדים נלקחו ולא שבו. ההלם והכאב בקרב הנותרים היו קשים מנשוא. ועם זה עדיין נשתמרה רוח האמונה בלב הנותרים בחיים.

באותו יום הצליח אסיר אחד, רבי צבי-הירש מייזליש, הדיין מוויצן, לסייר בין הצריפים ובידו שופר ולתקוע בו. קול השופר עודד את רוחם של הילדים.

אחר-כך בא יום הכיפורים. הילדים גילו לחרדתם שהקלגסים הכינו בעבורם סלקצייה נוספת. עוד אלף מהם נלקחו ושולחו בדרך שממנה לא שבו. עתה נותרו אלף ילדים בלבד. וכך, בעוד חרבו של מלאך המוות קוטלת מכל עבר, הצליחו השרידים לדבוק במצוות במסירות נפש.

חג הסוכות התקרב. הרב מייזליש, בעזרת עוד יהודים, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות סוכה בתוך מחנה אושוויץ. הם פירקו דרגשים מהצריפים ובנו מהם סוכה נמוכה ונסתרת. סיני אדלר העיד כי היה אחד האסירים שזכו לשבת בסוכה. בשעת מעשה הסתפק אם הסוכה כשרה, מפני שהייתה קטנה ביותר; ואולם דיי היה במראה הסוכה בלב התופת כדי להרנין את הלבבות.

ביום האחרון של החג הצליח אדלר להשתחל פנימה אל הסוכה, ואמר בה את תפילת 'יהי רצון' שיש הנוהגים לאומרה בפרידה מן הסוכה. בתוך ליבו פיעמה התפילה שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת, ובשנה הבאה יזכה לשבת כבן-חורין בסוכה כשרה.

דוד יזרעאל היה אז בן חמש-עשרה. בהיותו דובר גרמנית נתמנה לעוזרו של אסיר פולני, שעבד בבית החולים של המחנה, וסייע בחלוקת מזון. לילה אחד, בעודו ישן, העיר אותו אחד האסירים. "אנא, זקוק אני לעזרה!", לחש האסיר ביידיש. "אינך מכיר אותי. אני הדיין מוויצן".

דוד לא הכיר את הדיין מוויצן, אך ליבו אמר לו שראוי לסייע לאיש. "זכיתי לבנות סוכה", אמר הדיין מוויצן בעיניים בורקות, "ומחר יחול חג הסוכות. אנא, עזור לי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה', ודאג לי בבקשה ל'לחם משנה'. יודע אני שיש לך גישה למזון. רק אברך על הלחם ואקח פיסה קטנה ולא יותר".

בתחילה התקשה דוד להאמין למשמע אוזניו. סוכה באושוויץ?! האוּמנם?! הוא חשד כי האיש הוזה. ואולם הלה תיאר לפני הנער כיצד בנה את הסוכה, וזה השתכנע.

זמן מה התלבט. מילוי הבקשה היה כרוך בסכנה גדולה. בסופו של דבר החליט שאם הוא כבר מהמר – יהמר עד הסוף. "אם אכן יש לך סוכה", אמר לדיין, "מדוע לא אזכה גם אני להשתתף בקיום המצווה? אכנס איתך לסוכה".

"אינני מוכן שתסכן את חייך!", השיב הדיין בתקיפות. "אם תיתפס – דינך יהיה מוות. אתה צעיר ועליך לחיות". ואולם הנער התעקש, ובסופו של דבר ויתר הדיין.

למחרת, עם ערב, נלקח דוד לסוכה הסודית. הרב התפלל ערבית בהתרגשות גדולה. אחר-כך עשה קידוש על הלחם ודוד אחריו. "בזכות המצווה הזאת נשתחרר בעזרת השם!", הבטיח לו הדיין.

עכשיו, בוונצואלה, לא ידע דוד את נפשו: זה 'הדיין מוויצן'! בקושי הצליח לכלוא את התרגשותו. בתום הערב ניגש אל הרב. "רבי, אני הנער היהודי שהביא לכם את הלחם לסוכה באושוויץ!".

תדהמתו של הרב הייתה עצומה. השניים התחבקו בעוז. "זוכר אני את ההבטחה שהבטחתם לי אז, שבזכות המצווה נזכה להינצל ולהישאר בחיים", אמר דוד יזראל בדמעות. "ההבטחה קוימה!".

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "נח" ה'תשע"ו

דרך סיפורי התורה עלינו ללמוד היטב על חיינו שלנו. לחפש בכל דבר ואירוע שמוזכר בתורה את הנקודות שקשורות אל כל אחד ואחת מאיתנו ולהוציא מהם את הלימוד ואת המסקנות על החיים שלנו.

בפרשת השבוע, פרשת "נח", אנו קוראים לראשונה על יחסי הורים וילדיהם: יחסי נח והבנים שלו.

לאחר שנח יוצא מהתיבה הוא שותה יין ומשתכר,ואז מסופר לנו: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ, ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו".

שלושה בנים היו לנח: חם,שם ויפת.

בפסוקים אלה אנו לומדים על ההבדלים העצומים הקיימים בין האחים ועד כמה הם שונים זה מזה. חם רואה את אביו ערום ואין בליבו כל יראת כבוד כלפי אביו, כאיש וכאדם.

חם מבטא בהתנהגותו את החושניות הרדודה. הוא מתנהג כנער שמורד באביו ולא רואה בו כבעל מרות עליו וכבעל חיוב כלפיו. הוא בועט במוסכמות הכי פשוטות ובסיסיות ולכן מאוחר יותר כשאביו יבין את מעשיו יאמר לו נח: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" - עבד במהות שלו אין לו קניין משלו בשום דבר. הכול שייך לאדונו. וכזה הוא חם, שפועל על פי היצר, אין בו ולא כלום מן היצירה. כל יצירה תרבותית תלויה בריסון עצמי ובשליטה בכוח הפראי של התשוקה ואת כל זה אין לחם.

לעומתו, שם ויפת מתנהגים אחרת לחלוטין. הם יודעים מהן נקודות החולשה של אביהם ולמרות זאת הם לא רוצים ומסרבים להתבונן בהם. הם ניגשים אל אביהם כשהם הולכים אליו לאחור.

הכבוד שלהם לאביהם למרות אי שלמותו מביאה אותם לריסון עצמי גבוה. הם מתנהגים בצורה אצילית ודואגים לכסות את אביהם למרות הכול. הריסון העצמי הזה שלהם בשעה קשה כזאת מזכה אותם להיות מקדמי התרבות האנושית בעולם. אביהם נח מברך אותם: "ברוך ה' אלוקי שם... יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם"

ובאמת שיא פריחת יפת יהיה בימי יוון הגדולה ושיא הפריחה של שם הוא עבר - העם העברי עם ישראל.

מיפת ומשם הם יוון וישראל יצאה התרבות לעולם. תרבות יוון ותורת ישראל היו גורמים עצומים ופעילים במלאכת חינוך האדם במשך הדורות.

ההבדלים הגדולים האלה בין בניו של נח מלמדים אותנו שגם לנו בתוכנו יש ילדים ממספר סוגים עם הבדלים ביניהם. עלינו לדעת ולהכיל את כולם ולחבקם אל ליבנו בדרך הטובה והנכונה ביותר עבור כל אחד ואחד מהם על מנת שלא נאבד אותם חלילה מעצמנו.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם ,לרפואת כל פצועי הפיגועים ולרפואת כל חולי עם ישראל.