אמרי שפר כ"ז תשרי ה'תשע"ח

    "אלה תולדות נח...ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת( "ו 'י' .)מפרש רש"י :תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים . הכוונה בזה שאלה היו מעשיו הטובים של נח שלימד את ג 'הדברים: "את שם " לזכור תמיד את שם הא-לקים ,"את חם "לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות ,"ואת יפת "לעשות רק מעשים שהם תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (הרה"ק מפשיסחא)

     אמר המגיד מדובנא זצ"ל - כאשר אדם פשוט חוטא, עליו לתקן את דרכו ולשוב אל דרך הישר. לא כן הדבר כאשר החוטא הוא אדם גדול ומורה דרך לרבים, או אז הנזק הוא גדול, כי התועים אחריו סבורים שמעשה זה נכון וישר ומכשיל בעטיו את הרבים.

     הרמב"ן מסביר, למה לנח התיר הקב"ה לאכול בשר ולאדם לא, ומתרץ מפני שנח טרח עליהם בתיבה לכן מגיעה לו הזכות לאכול מבעלי חיים. וזה שאמר הכתוב ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, בזה שתיקח ותכניס אותם תהיה לך הזכות לאכול מהם.

 יש כוח, יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו.

הצעיף הכתום (דברים טובים – כי תבוא)

     סיפר יהודי אחד: נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע. בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפייה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים,  הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון,  כאילו חיכה למשהו — הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני,  כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל-קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו. "ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין " , אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו.

     "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. 'מדוע', אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה, ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב,  ביישו אותו, גרמו לו צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאבי, בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר, ואבי לא ידע מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט,  לבקש סליחה , אבל... לא ידעתי אם הוא יסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לו. ואז החלטתי לכתוב לו מכתב. "'אבא יקר' היה כתוב במכתב, כתבתי לו שאני בנו, רוצה לחזור לראותו, ואני מצטער על הכול, אך אינני יודע אם הוא עוד יחפוץ בכך שאשוב הביתה 'לכן אבא' כך כתבתי 'יש לי בקשה יחידה- אם אתה רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלה בתחנה צעיף כתום כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור', אבל..." פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם..."עכשיו אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר". "והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך  ?" שאלתי  אותו. "בעוד מספר תחנות" ענה הבחור, "ואם שם לא יהיה צעיף כתום,  אמשיך הלאה לנסוע...." ענה בקול צרוד. עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום. "בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי", הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה,  נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו,  עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....

     הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. הצעיר מביט עמוק לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל... לא, לא היה שם צעיף כתום...הא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה... לא היה שם צעיף כתום...היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה... ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו... צעיף כתום! אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט אדר ה'תשע"ה

''אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ”.(רבי אלימלך מלז’יענסק) אחדות זו לא פריבילגיה. זו דרישה אלמנטרית. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' כל העושים רצונו, לא נאמר אלא כל המייחלים, צא ולמד כמה יקר הוא הרצון, אל תוותר אף פעם על הרצון שלך להיות עבד ה' באמת. ואם אינך רוצה, זה לגיטימי. אבל לפחות תרצה לרצות. ואם אינך רוצה לרצות באמת, גם זה לגיטימי, אבל לפחות תרצה לרצות לרצות וכן על זו הדרך. כל אחד נולד עם מחלה חשוכת מרפא, שכל החולה בה סופו שימות". המחלה נקראת ''חיים'' (שמואל אייזיקוביץ) ''וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה ה''' "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה הי ''(שמות לה, י). "וימלא אתו רוח אלהים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת...ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש..." (שמות ל"ה, ל"א-ל"ה). בצלאל, בצל קל הוא היה כלי קודש הוא הבין. מדי שבת בשבתו, לאחר דרשתו של הרב, היה עולה "טוביה כויפר" אל בימת בית הכנסת, והיה חוזר בכוח חקיינותו על דרשת הרב בשלמותה. אלא מאי? שלחקיינות זו התלוותה אחותה הסוררת - הליצנות, בעזרתה היה "טוביה כויפר" מבקש לקרר את עוצמת הדרשה ולחלל את קדושתה. ראו" - היה נוהג טוביה לומר בסיום "דרשתו" - "מה ההבדל ביני ובין הרב? הוא מדבר ואני מדבר. לא דברים אחרים אני אומר, אלא אותם דברים ממש, הלא כן? אם כן מדוע אתם בזים לי, והרי רוחב ידיעותיי כידיעותיו של הרב. מדוע אותו תכבדו ובי תמאסו?" כשהיו הדברים יוצאים מפיו של פוקר זה, היו בני הקהילה כובשים את פניהם בקרקע ושותקים. בצר להם, פנו בני הקהילה אל רבם ושטחו בפניו את כאבם על עלבונה של תורה. הרב הבטיחם כי בשבת הקרובה ישיב לו ל"טוביה כויפר" כגמולו, שהרי יצאה חוצפתו של טוביה מביזוי הרב ונכנסה לכלל בזיונה של תורה. בשבת, לאחר שסיים את דרשתו, לא יצא הרב מבית המדרש כהרגלו, נתיישב במקומו והמתין ל"הצגתו" של המשכיל הכפרי. "טוביה כויפר" עלה כהרגלו אל הבימה, היטיב את בגדיו, והחל לחזור על דרשת הרב מילה במילה. הרב האזין לדבריו בקשב רב, וחייך כאשר חיקה טוביה את תנועותיו. לאחר שסיים את "דרשתו", פנה טוביה אל הציבור ושאל כדרכו: "נו... מה תאמרו? מה הבדל יש ביני ובין הרב, הרב קם ממקומו ועלה אל הבימה. דממה השתררה בבית המדרש. שאלה טובה שאלת טוביהל'ה", פנה הרב לחצוף, "אלא שכדי להשיב לך אבקש לשאול שאלה. שאל, רבי, שאל, לעג טוביה. הרב שאל: "אתה טוען שאין הבדל בינינו ואם כן, ודאי שמצוי אתה היטב בדיני כשרות, עליהם אמון אני. ובכן, אמור נא לי טוביה, כיצד יתכן כי תרנגולת שנשחטה כראוי ולפי כל ההידורים והחומרות, ואף בסכין כשרה, ובנוסף לזאת נמלחה כדת וכדין, ואף על פי כן תיאסר באכילה, טוביה שתק, אימץ את מוחו עד שקמטים נחרשו במצחו . חשב וחשב, אך תשובה לא הצליח להשיב. ובכן טוביה, אענה לך", השיב הרב, "יתכן שתישחט תרנגולת בסכין כשרה ועל ידי שוחט ירא שמים, תיבדק בכל הבדיקות הנדרשות ותימצא כשרה ומהודרת, ואף על פי כן תיאסר באכילה, וזאת משום שהתבשלה בקדרה טריפה! אתה מבין טוביה? אותה תרנגולת, אותו שוחט, אותה סכין, זו טריפה וזו מהודרת. מכאן אתה למד כי גם לסיר שבו התבשלה התרנגולת נודעת חשיבות רבה והוא משפיע על כשרותה. האזנתי לדרשתך ואמת דיברת, לא הוספת ולא גרעת מדברי מאומה, אלא שההבדל בינינו הוא הכלי שבו נאמרו הדברים. אפשר שיאמר אדם דברי תורה כשרים למהדרין, אלא שמתוך שהכלי טרף,נטרפו דבריו. הרב סיים את תוכחתו, וטוביה ירד מן הבימה אבל וחפוי ראש. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/