אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ז

אוכלים בר"ה פירות וירקות לסימן טוב. במס' הוריות דף ו' כתוב אמר אביי יהא רגיל למיחזי בריש שתא, פירוש לראות הסימנים,  ובמס' כריתות דף י"ד אמר אביי יהא רגיל איניש למיכל הסימנים, אם אחד חושש לאכול אחד מהסימנים, כגון רוביא שיש חשש מתולעים או שאינו אוהב אחד מהסימנים, אפשר להביאם לשולחן ורק להסתכל על זה, ולומר יהי רצון.

    אמר רבי יצחק מווארקי זצ"ל )הובא בספר מקראי קודש( זהו שאומרים ב"ונתנה תוקף" "אם ישוב מיד תקבלו". אם אדם שב בימים אלו שהם זמני תשובה, אזי "מיד תקבלו" – תשובתו נחטפת מן הידיים כסחורה מבוקשת, ומתקבלת ללא דרישות וחקירות רבות... (ומתוק האור(

      אפשר לומר על דרך המוסר כי דרך האנשים להימנע מן הצדקה באמרם שאין להם ליתן, אבל באמת הוא בהיפך, מפני שאינם נותנים - אין להם ליתן, כי הצדקה היא המפתח לשפע, ובאם זורק את המפתח במה יפתח האוצר?  וזה "כי דור תהפוכות המה" הם מהפכים הסדר, ומונעים עצמם מן הצדקה, מפני שאין להם, והיה טוב יותר ליתן ואז היה השי"ת משפיע להם כפל כפלים, אבל המה "לא אמון בם" אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזרם ד' ויפתח להם אוצרו הטוב (חתן סופר(

     החכמה שבתקיעה - ״תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט). בתקיעת שופר לא מלאכת התקיעה היא העיקר, אלא החכמה היא לפתוח את שערי הלבבות ולהתעורר לתשובה. (רבי בונם מפשיסחה)

     הסטייפלער זי"ע היה אומר: רואים בעלי תשובה שגם אבא ואימא שלהם היו חוטאים לה', אך שבו בתשובה מחמת הדמעות של הסבתות, הינו שהתפילות הועילו לאחר עשרות שנים. כך גם במעשים.

     השופר פיו צר ופתחו רחב, רמז מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה.

     ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. (רמ"א, או"ח תקפג, א(  מה שאוכלים דבש, מובן, כיוון שהוא מתוק, אבל למה דווקא עם תפוח?  כתב בזה הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל (שו"ת "להורות נתן" יו"ד סימן קא ( עפ"י דברי התוספות בברכות )לז, א( שתפוחים הם מכלל המאכלים שאינם הכרחיים לאדם, רק בגדר של תענוג בעלמא. וזה מה שמבקשים מהקב"ה שתהיה שנה טובה לא רק במה שמוכרח אלא בהרחבה ובהרווחה גדולה.

    יש שני סוגים בתפילה: יש התפילה ש"אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה פרק א, הלכה ב), שזו תפילה על הצרכים הרגילים; ויש תפילה על דבר מיוחד, כמו בעת צרה או כשמבקשים דבר שהוא למעלה מדרך הטבע. ההבדל בין השתיים דומה להבדל שבין 'ברכה' ל 'תפילה'. 'ברכה' היא מלשון 'בריכה', היינו שיש שפע במקום כלשהו, וצריך רק לפתוח את הצינור כדי שהשפע יזרום משם. זו המשמעות השנייה בשם 'ברכה', כמו "המבריך את הגפן", הנמכת הענף והורדתו למטה. אבל 'תפילה', שנפתחת ב"יהי רצון", שואפת להשיג דבר חדש, שאינו מוכן ומזומן. התפילה מבקשת ליצור 'רצון' חדש למעלה. וככל שהדבר המבוקש כרוך בשינוי גדול יותר בטבע הבריאה, נדרשים מאמצים גדולים יותר בתפילה.

אינני סוחר שמן לעגלות (דרכי מוסר(

     סיפר הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה.  פעם נסע רבי משה ברכבת ופגש בחסיד מודז'יץ שסיפר לו מעשה ברבו הקדוש, חסיד אחד נכנס אל הרבי ממודז'יץ זצ"ל וביקש עצה בדבר פרנסתו,  דחאו הרבי מפניו באמרו "אינני מתעסק בהבלי עולם הזה", ויהי אך יצוא יצא החסיד, נכנס חסיד שני ושוחח עם הרבי כשעתיים, ורק בענייני פרנסה.  חזר החסיד הראשון אל הרבי ושאלו מדוע לא רצה לשוחח איתו בעניינים אלו , ואילו עם חברו טייל הרבי בארוכה בעסקי פרנסה? " אמשול לך משל", ענה הרבי, "נכנס עגלון לחנות בה מוכרים כל מיני סחורות יקרות, וביקש שימכרו לו מעט שמן לשמן את גלגלי העגלה, מיהר בעל החנות וסילקו משם, "אינני סוחר שמן לעגלות" זעק, לא נשאר העגלון חייב ותמה "מדוע לקונה שלפני נתת שמן לצורך העגלה?"  הסביר לו בעל החנות: הקונה שלפניך רכש סחורה יקרה, עליה הרווחתי סכום נכבד, לכן נתתי לו גם שמן לצורך גלגליו, לא כן אתה, אינך מבקש רק שמן, ולכן עלי להודיעך כי אינני מוכר שמן לגלגלים.  הפטיר הרבי ממודז'יץ לאותו חסיד: פלוני שואל תמיד בעצתי, בענייני חינוך הבנים, בקביעות עיתים לתורה, ושאר עניני עבודת ה', לפיכך כשבא פעם להתייעץ בענייני פרנסה, הקדשתי לו מזמני לשוחח איתו. לפי שאי אפשר לחנך בנים ולעבוד את ה' בלי פרנסה בהרחבה, לא כן אתה שבאת רק עבור פרנסה בחינת "שמן לגלגלים" לכן גיליתי לך שאינני "סוחר של שמן "! כן הדבר ברוחניות, סיים רבי משה המשגיח, אדם הקובע עיתים לתורה,  מקיים את המצוות ועושה נחת רוח ליוצרו ובראש השנה מבקש הוא את צרכיו הגשמיים, נותן לו הקדוש ברוך הוא משאלות ליבו, בכדי שיוכל לעבוד את ה', אבל מי שמבקש רק פרנסה ושוכח את העיקר, ידוע ידע שאין הקדוש ברוך הוא סוחר של פרנסות!!! 

הרבי מבארדיטשוב (סיפורי צדיקים, עלון 274)

     ערב ראש השנה בבארדיטשוב, עירו של מליצם של ישראל הרב הקדוש רבי לוי יצחק בן שרה סאשא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. האוויר ספוג רטט של קדושה,  ערב יום הדין היום והלב היהודי עולה על גדותיו, הוא מלא הרהורי תשובה, כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת, ומגיע למסקנה עגומה, המאזן אינו מניח את הדת כלל וכלל, גרעון גדול בתורה תפילה ומעשים טובים.  וכיצד, תשאלו נוצר גרעון זה? פשוט מאד, פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה, ולעומת זאת, כמה רכילות ולשון הרע, וכמה עבירות קטנות וגדולות שעברנו עליהן במשך השנה השם ירחם.  ביום זה לא חיכו יהודי בארדיטשוב שהשמש יעיר אותם לסליחות, עם קריאת התרנגול קמו חיש מהר, ובצעדים מדודים כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקווה ולטבול בו, למען היטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקווה מצאו את השמש שעובר מבית לבית, וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא, אולם כאמור לא היה לשמש הרבה לעשות, כי מי ישן בלילה כזה? אורחים רבים נהגו לבוא לבארדיטשוב לימים הנוראים, כדי לשאוב מהאווירה המיוחדת שאפפה את העיר בה חי הצדיק המפורסם הרה"ק רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מבארדיטשוב זיע"א. בבואם עתה מהמקווה בהרגשת טוהר וקדושה, ניגשו אל ביתו של הצדיק כדי לקבל שלום ממנו, וללוותו לבית הכנסת לאמירת "זכור ברית ".

     בהיכנסם אל ביתו של הצדיק, לא מצאו אותו בחדרו . והדבר היה לפלא, רק לאחר מכן ראוהו יוצא מהמטבח,  כשבידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה.  להשתוממותם של החסידים לא היה גבול, תארו לעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות,  במקום להחזיק בידו את ספר הסליחות והטלית, מחזיק הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בידו סל מלא דברים טובים ומתוקים. הייתכן? אולם הרבי הקדוש לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה, הבה ונלך יהודים, קרא,  והחבורה יצאה אל הלילה בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מיצרים, הכוכבים עודם מנצנצים על הרקיע, ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד התריסים המוגפים, מאחוריהם מתכונן עוד יהודי ללכת לסליחות. בית הכנסת הגדול היה מאור בשלל אורות, ציבור גדול של יהודים כבר ישב בפנים, אמר תהילים וחיכה לצדיק. אולם הרבי מבארדיטשוב לא נכנס לבית הכנסת הוא הלך הלאה בצעדים מהירים, והחסידים המשתוממים הולכים אחריו.  לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית אחד,  וריח בלתי נעים של טבק יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו,  על רצפת האדמה ישנו זה בצד זה כמו דגים מלוחים יהודים וגויים. רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק שעל יהדותו העידו הטלית קטן שלבש,  והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה,  באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו להרטיב את גרונו בטיפת משקה, ולהיטיב את לבו במליח ובדבר מאפה.  היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר, על כן הוא נתן עליו בקולו הנרגז ואמר לו, יהודי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידים לקחת משקה? מה אתה שח, איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים,  תפילה וברכה, מה אני בעיניך גוי? רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים, וכולם ענו לו בסגנון זה.  לאחר מכן העיר גוי אחד באומרו לו, קום איוון ותשתה כוסית יי"ש. הגוי רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין,  חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה בלגימה אחת, אח"כ גמר את המליח והמאפה באותה צורה, וכששוכנע שלא מצפה לו יותר הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור. כן היה גם עם סטפאן וגריגור, וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי.  אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה ואמר: ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, יעקב כשקם מהשינה אינו חושב על צרכי גופו, אלא על צרכי נשמתו הוא אינו אוכל ושותה עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך, ואילו עשו חוטף ואוכל. חוטף ושותה בלי נטילת ידיים, בלי ברכה. בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם עתה יהודים נלך ל"זכור ברית"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' אלול ה'תשע"ו

 

 אחת מהדרכים שדרכם ניתן לדעת מה מעמדו הציבורי של אדם העומד מולי, היא על ידי שנתבונן כמה אנשים יש סביבו. אדם מן השורה הולך ברחוב לבדו, אדם יותר חשוב מסתובב עם עוזר, שר בממשלה מסתובב עם מאבטח, וראש ממשלה בקושי יכול להסתובב מרוב אבטחה שסובבת אותו... כך זה, ככול שהאדם במעמד גבוה יותר, השמירה סביבו חזקה יותר. כשם שזה כך בגשמיות, ברוחניות על אחת כמה וכמה.

    היה אחד שלא היה לו מספיק כסף לקנות לרגל יום היארצייט של אביו ובא לשאול מה יותר שווה או לקנות נר או כוסית לחיים, אמר לו האדמו"ר כוסית לחיים תקנה כי באם תקנה נר אתה מצדיק את מלאך המוות שלקח את אביך, ואם תקנה כוס לחיים ותעשה שהכול נהיה בדברו אז אתה מצדיק את ד' שמה שעשה עשה לטובה.

     הכול בראש', זהו אחד המשפטים הידועים בפסיכולוגיה. לאנשים יש נטייה לחשוב שתמיד הדשא של השכן יותר ירוק. ולא משום שהוא באמת ירוק יותר אלא משום שהוא של השכן. אנחנו בטוחים שבחו"ל יש דברים יותר טובים מאשר בארץ, ושלשכנים שלנו יש דברים טובים יותר משלנו. לפעמים אנחנו נוטים רק בגלל העטיפה החיצונית לפסול או להעדיף דברים, למרות שמצד האמת אין קשר בין הטיב שלהם לעטיפה החיצונית. ולכן תמיד כדאי לנסות ולראות מה מסתתר מעבר לעטיפה החיצונית...

     וכמסופר מהרה"ק מצאנז זי"ע, שאמר: בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכה"פ את עצמי אוכל לתקן כראוי...

וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך (ט ,ו(  מזזות כתיב, שאין צריך אלא אחת (רש״י ) (פנינים – ואתחנן)

     אמר הכותב: חשבתי לתת פשט נוסף בדברי רש״י, וזאת על פי המעשה הבא:

     מסופר שלאחר הסתלקותו של המגיד הגדול הרה״ק ממעזריטש זי״ע באו לשם כל אנ״ש לחלוק לו את הכבוד האחרון. בתוכם היו גם כן האחים הקדושים רבי אלימלך מליעז׳נסק זי״ע ורבי זושא מאניפולי זי״ע. לאחר שנגנז ארון הקודש, היה משא ומתן בין החסידים את מי לקבל עליהם לרבי ומנהיג עבורם , למלא מקומו של המגיד הגדול . אחרי חקירות ודרישות וישוב הדעת הסכים קהל גדול של חסידים לקבל עליהם למנהיג את הרה״ק רבי אלימלך מליעז׳נסק זי״ע, ותיכף נתנו כתר מלכות בראשו וקראו לפניו: יחי רבנו אלימלך ! אחרי כן נסעו החסידים לדרכם, ביחד עם הרבי ר' אלימלך.

     כשבאו לאמצע הדרך שקעה השמש, ולא רצו ללכת הלאה בלילה . נכנסו כולם לפונדק אחד שהיה שם . החסידים ציוו לבעל הפונדק שיתן לרבי חדר מיוחד, והוא מילא רצונם. כשנכנס הרבי לחדרו, ביקש להציע לו את המטה, כי רצונו לנוח מעט מיגיעת הדרך. שכב הרבי לישון, וישן כמה שעות רצופות. והיה הדבר לפלא וגם לחרפה בעיני האנשים, שקיבלו עליהם להסתופף בצלו, כי הייתכן שממלא מקומו של המגיד הגדול יישן בלי הפסק שעות רצופות?  והתחרטו כבר על אשר בחרו אותו למנהיג עבורם ... כעבור עוד זמן מה, והוא עדיין ישן, הרהיבו עוז והלכו לאחיו רבי זושא , ובקשו ממנו שהוא באשר הוא אחיו, יעורר אותו משנתו . הלך ר' זושא והניח את ידו על המזוזה אשר בחדר המיוחד של הרבי ,ותיכף קם הרבי ממיטתו. ויהי הדבר לפלא גדול בעיני כל הרואים .

     הלכו לר' זושא וביקשו ממנו, שיאמר להם פשר הדבר: מה עניין המזוזה אצל שינה? השיב רבי זושא: ידוע, שלכל איש צריך להיות תמיד מצויר שם ד' יתברך לנגד עיניו, כמאמר הכתוב: ״שויתי ד' לנגדי תמיד״ (תהילים ח ,טז ). אבל בשעת שינה, שאז אי אפשר לאדם לצייר לנגד עיניו את ד',  אנו מוכרחים לסמוך על השם שכתוב על המזוזה. לכן , כאשר הנחתי את ידי על המזוזה לכסות את השם, ממילא לא היה יכול עוד לישון, והיה מוכרח תיכף לקום ממיטתו. ולקיים את ה״שויתי״ , כי אז לא היה לו עוד על מה לסמוך ... כששמעו החסידים את ההסבר הנשגב, התרגשו מאוד ואמרו: ברוך השם,  שלא הניח אותנו כצאן בלא רועה!...

     ולפי זה חשבתי לפרש את דברי רש״י ": מזוזות כתיב שאין צריך אלא אחת. " הכוונה שהמזוזה תפקידה אינה ״אלא אחת״ לאותה שם של ״האחד יחיד ומיוחד״ שחקוק עליו, ששומר עלינו כל הזמן ועליו אנו גם סומכים בשעת השינה, לקיים את הנאמר ״שויתי ה' לנגדי תמיד״ .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ו

  בסיום קריאת הפרשה האחרונה בספר 'ויקרא'. נאמר: "חזק חזק ונתחזק". שלוש פעמים "חזק"=משה=345 בגימט'. רמז שאין חיזוק, אלא בתורת משה. כל הצלחותינו, קיומנו ונצחיותינו תלויים רק בדבקות שלנו בתורת משה.

     שובו בנים שובבים. שובו על התשובה שלכם שאינה אמיתית כי על פי רוב גם התשובה היא למראית עין. (ספרים)

     שובה ישראל. התשובה נבראה לפני העולם וכשאדם רוצה לשוב הוא צריך לצאת מן העולם. (הרה"ק מקאצק זצוק"ל)

     שומר פיו ולשונו שומר נפשו מצרות (משלי)

     שימוש בכלים נכונים תקל עליך את המלאכה (שמואל אייזיקוביץ)

     שינה מוגזמת מזיקה לא פחות מחוסר שינה.

     "שיפוט טוב רוכשים מניסיון. ניסיון טוב רוכשים משיפוט גרוע"

     שיר אחד יכול להאיר כל רגע

כחו של דיבור (פניני עין חמד, עלון 536)

     אין אנו מודעים, עד כמה גדולה כוחה של מלה ובמיוחד היוצאת מפי צדיק! הגאון רבי מרדכי לייב הכהן קמינצקי זצ"ל שזכה לאריכות ימים ושנים ב-93 שנותיו גולל את סיפורו המופלא מדוע זכה לכך:

     מטבע הדברים הצדיק בשנותיו האחרונים נזקק לנער מלווה , שיעזור לו בדרכו לבית - הכנסת וחזרה. במוצ"ש , לאחר שאותו נער ליווה את הרב לביתו, בסיום ברכו בברכת "שבוע טוב ומבורך". להפתעתו המרובה השיב לו הישיש: "אכן אותך אברך בשבוע טוב ומבורך, אולם את ברכתך לא אוכל לקבל, שכן בשבוע זה אתבקש לבית עולמי". בשמוע הנער תשובה זו לא ענה דבר, שכן מה יוכל להשיב.

      ביום חמישי של אותו השבוע התקשר הצדיק לבנו , שהתגורר באותו הבניין בקומה מתחתיו ואמר לו: "דע לך, בשעות הקרובות הנני מתבקש לבית-עולמי. חש אני , כי שעותיי קצובות. דע לך, כי על אף היותך כהן - מותר לך להיטמא לאביך". הבן המופתע לא ידע במה מדובר ומדוע אביו דובר נחרצות בעניין עתידו. לא חולפות שעות אחדות , והבן עתה התבקש להגיע לדירת אביו. שם ביקש ממנו לומר איתו את וה וידוי מלה במלה. בתום הווידוי הצדיק התבקש מן העולם לגנזי מרומים כאשר דעתו הייתה צלולה כל השנים ועל אף גילו המופלג , בריאותו הייתה טובה עד מאוד.

     סוד אריכות ימיו ובריאותו התגלה ע"י הגאון הצדיק ר' משה זייבלד שליט"א ששמע את דבר המעשה מר' מרדכי לייב בעצמו: הגאון עצמו התגורר בשכונת 'שערי חסד'. מדי יום ביומו קבע עיתים לתורה. גם ביום וגם בלילה. שכן ביקש הוא לקיים את הציווי: " וְהָגַיתָ יומָם וָליְלָה (יהושע א, ח)". באותם ימים רבינו היה כבן 88 שנים וכאשר הבחין בו אחד מהלומדים (שבאותם זמים היה בחור, הגאון ר' משה זייבלד שליט"א), ניגש אליו והעיז לשאלו: "ילמדנו רבינו, במה הארכתם ימים?". והסביר , שלא חלילה תוהה על אריכות ימיו , מפני שרוצה חלילה שיסתיימו חייו, אלא מבקש הוא ללמוד מפני מה זכה לכך , שכן תורה היא... לשמע דברים אלו התרצה ר' מרדכי לייב וכך סיפר:

     "אגלה לך את סיפורי, שחוויתי , בזמן שהייתי צעיר לימים ומשם סוד אריכות ימיי ושנותיי. באותה תקופה, שמו של הגאון ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, הרי הוא ה'חפץ חיים' שהתפרסם בעולם. מידותיו המופלאות, אהבת ישראל המוטבעת בו, גאוניותו, קדושתו וכו'. אין ספק שמפעל חייו של הצדיק היה כתיבת ספרו 'משנה ברורה'. (לשם כך צריכים אנו לדעת שזמן כתיבת ששת הספרים של ה'משנה ברורה' ארכה כשלושים שנים! וחלק ג' לבדו ארך כעשר שנים! ) "ה'חפץ חיים' שכשמו כן הוא, ביקש לזכות כמה שאפשר את עם ישראל. הוא בכבודו ובעצמו, לא חס על כבודו, היה יוצא וסוחב על גבו חבילות של ספרים. כשהיה מגיע לעיירה מסוימת, היה מגיע לבתי-הכנסת ולאחר תפילת הערבית היה מציע את ספריו למתפללים. באחת העיירות אליה הגיע הצדיק, ניגשתי אל ה'חפץ חיים', נטלתי לידיי את אחד הספרים, ולאחר דפדוף בספר שאלתי למחירו, הרב נקב במחיר, הוצאתי את הכסף הדרוש והגשתי לרב" .

     חלפו מספר שנים, סיימתי את תפילת הערבית והנה הבחנתי שוב בדמותו של הכהן מראדין. הפעם שב אלינו , כשבידו חלק נוסף של ה'משנה ברורה'. הכרתי את תוכנו מהכרך הקודם , ושוב ניגשתי לרב ושאלתי למחיר הספר. הכנסתי את ידי לכיס והגשתי לרב את הדרוש. הצדיק הביט בפניי ושאל לשמי . 'מרדכי לייב הכהן שמי', השבתי" . "הרב הביט בפניי ואמר: 'כמדומני שרכשת ממני את החלק הראשון'. 'אכן כן', השבתי. הצדיק הביט בפניי ולאחר מבט קט בפנקסו אמר: 'כמדומני שנותר בידכם חוב', ואף הראה לי את אותה שורה כתובה בפנקס עם סכום החוב. השתוממתי: ' מחילה רבינו, רכשתי את החלק הראשון ושילמתי עליו במיטב כספי עד תום!" . "הצדיק לא התווכח עמי. 'אם יהודי אומר ששילם ואינו חייב מאומה - אני מאמין לו, כי חלה טעות ברישומיי'. נטלתי את הספר החדש לביתי ללמוד בו. לאחר יום-יומיים המשיך ה'חפץ חיים' בדרכו לעיירה סמוכה, שכן ביקש גם אותם לזכותו בספר החדש. שוב העמיד ספסל בבית-הכנסת ולאחר תפילת ערבית הכריז על החלק החדש. והנה ניגש אליו יהודי, פונה לצדיק ואומר לו: "ברוכים הבאים! ב"ה, הגעתם שוב אלינו, שמי מרדכי לייב הכהן ואני מבקש לרכוש את החלק החדש ולשלם את חובי מפעם הקודמת שכן חייב אני לכם סכום כסף!" . "באותו רגע הבין ה'חפץ חיים' - ובכן, ישנם שני ר' מרדכי לייב הכהן, ואני לצערי הרב, חשדתי חינם בראשון, שכן התברר למפרע , שאכן הלה לא היה חייב לי מאומה... לבו של הצדיק החל נוקפו. על אתר החליט שלא ישוב לביתו מראדין אלא יחזור אל העיירה הקודמת. כדי לפייס את ר' מרדכי לייב הכהן שכן מאמר חז"ל - 'מי שחשדו בו לחינם, על החושד לפייס את הנחשד ולברכו!'. וממחשבה למעשה, ה'חפץ חיים' חזר לאותה עיירה בה התגוררתי, שאל למקום מגוריי והגיע לביתי!" . "למשמע הדברים , השבתי לצדיק כי כלל וכלל לא הקפדתי על כך. אולם הרב , שחפץ לפייסני שאל: 'במה אברכך לפייסך ?'. 'איני זקוק למאומה', השבתי. אולם הצדיק לא ויתר. 'ושמא תחפוץ באריכות ימים?'. על כך הקשתי - 'מה הטעם בכך, שכן כאשר אדם מזקין, גופו נחלש ודעתו מטשטשת'. 'כהן אני ואברכך בשלמות ' - יהי רצון שתזכה לאריכות ימים ושנים בבריאות הנפש והגוף וצלילות דעת'. זהו סוד אריכות ימיי ושנותיי". כך סיפר לר' משה. אשרי מי שחשדו ה'חפץ חיים', ועלינו ללמוד מכך כמה עצום כוח הדיבור!".

כחו של דיבור II (הרב זמיר כהן שליט''א)

     עד כמה גדול כוחו של הדיבור היוצא מהפה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. בכוחו של הדיבור להשפיע אף על עצמים דוממים כפי שהוכיח חוקר יפני, בשם ד''ר מסרו אמוטו, הלה פרסם סידרת מחקרים , שערך בעניין השפעת הדיבור על המים, כלומר על המולקולות של המים.  בין הניסויים שאותם ערך החוקר כדי להוכיח את דבריו: החוקר הציב בחדר ספל מים וביקש מהנוכחים להשמיע בסמוך למים סוג מסוים של מילים - או מילים חיוביות, הכוללות דברי שבח ומחמאות וכדומה, או מילים שליליות, הכוללות גידופים וצעקות וכדומה (כמובן כל אחד מהנוכחים דיבר כראות עיניו) . לאחר מכן הוא טפטף מהמים באמצעות מזרק חצי סמ"ק לצלחת מבחנה, 'צלחת פטרי', והקפיא את הטיפות בטמפרטורה של מינוס 25 מעלות למעלה משלוש שעות. כשמתבוננים בטיפות המים הקפואות מבעד לעדשת מיקרוסקופ, התגלה הממצא המדהים הבא : כאשר מדברים בסמוך למים דיבורים חיוביים, המולקולות של המים מצטרפות ומתחברות יחד ויוצרות צורה מרשימה של גבישים קריסטליים, הנראים לעין כמו פתיתי שלג נאים בעלי ששה קצוות. לעומת זאת, כאשר דיברו בסמוך למים דיבורים שליליים - הללו יצרו צורות מכוערות ובלתי סימטריות.

     בספרו 'מסרים מן המים', שתורגם אף לשפה העברית, ד"ר מסרו טוען שכיום, בעזרת הכלים המתקדמים הטכנולוגיים של המדע, ניתן להוכיח באופן חד משמעי , שהמציאות הפיזית מושפעת מן הדיבור. אמנם חוקרים רבים יצאו כנגדו וטענו , כי מדובר בתרמית ובאחיזת עיניים, שכן מדובר לכאורה בדומם!  אולם בעקבות פרסום דבריו ניסו יהודים רבים לערוך מחקר דומה, באמצעות הנחת זרעי קטניות בשני מצעי גידול שהונחו במקומות בעלי תנאים זהים. ההבדל היחיד היה , שמצע אחד הושקה במים שבירכו עליהם, ואילו המצע השני הושקה במים , שנחשפו לדיבורים שליליים.  התוצאה מדהימה כל עין ומוכיחה באופן חד משמעי את הניסוי. הזרעים הראשונים שהושקו באמצעות מים שבירכו עליהם - צמחו ושגשגו באופן מרשים ביותר, ואילו האחרים, אותם זרעים שהונחו במקומות בעלי תנאים זהים של הראשונים, אולם הושקו במים שנחשפו לדיבורים שליליים - דעכו .

תמונות וסרטונים למחקרים אלו הוצגו לנגד עיני הגאון הרב זמיר כהן שליט''א (יו"ר ארגון הידברות, מייסד ומקים מוסדות "נתיבות שלום" וראש ישיבת "היכל מאיר" בביתר עלית). על ידי מגוון אנשים, ביניהם ד"ר יצחק איזקוב, המשמש כמנתח עיניים בכיר , והנהלת בית הספר 'מדע ויהדות ' טבריה, שאף הם ערכו ניסוי כזה לעיני התלמידים ובהשתתפותם הפעילה של התלמידים,  וזאת כדי להשיג מטרה אחת מרכזית - חיזוק שמירת הפה בבית הספר.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ט אדר ה'תשע"ה

''אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ”.(רבי אלימלך מלז’יענסק) אחדות זו לא פריבילגיה. זו דרישה אלמנטרית. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' כל העושים רצונו, לא נאמר אלא כל המייחלים, צא ולמד כמה יקר הוא הרצון, אל תוותר אף פעם על הרצון שלך להיות עבד ה' באמת. ואם אינך רוצה, זה לגיטימי. אבל לפחות תרצה לרצות. ואם אינך רוצה לרצות באמת, גם זה לגיטימי, אבל לפחות תרצה לרצות לרצות וכן על זו הדרך. כל אחד נולד עם מחלה חשוכת מרפא, שכל החולה בה סופו שימות". המחלה נקראת ''חיים'' (שמואל אייזיקוביץ) ''וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה ה''' "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה הי ''(שמות לה, י). "וימלא אתו רוח אלהים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת...ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש..." (שמות ל"ה, ל"א-ל"ה). בצלאל, בצל קל הוא היה כלי קודש הוא הבין. מדי שבת בשבתו, לאחר דרשתו של הרב, היה עולה "טוביה כויפר" אל בימת בית הכנסת, והיה חוזר בכוח חקיינותו על דרשת הרב בשלמותה. אלא מאי? שלחקיינות זו התלוותה אחותה הסוררת - הליצנות, בעזרתה היה "טוביה כויפר" מבקש לקרר את עוצמת הדרשה ולחלל את קדושתה. ראו" - היה נוהג טוביה לומר בסיום "דרשתו" - "מה ההבדל ביני ובין הרב? הוא מדבר ואני מדבר. לא דברים אחרים אני אומר, אלא אותם דברים ממש, הלא כן? אם כן מדוע אתם בזים לי, והרי רוחב ידיעותיי כידיעותיו של הרב. מדוע אותו תכבדו ובי תמאסו?" כשהיו הדברים יוצאים מפיו של פוקר זה, היו בני הקהילה כובשים את פניהם בקרקע ושותקים. בצר להם, פנו בני הקהילה אל רבם ושטחו בפניו את כאבם על עלבונה של תורה. הרב הבטיחם כי בשבת הקרובה ישיב לו ל"טוביה כויפר" כגמולו, שהרי יצאה חוצפתו של טוביה מביזוי הרב ונכנסה לכלל בזיונה של תורה. בשבת, לאחר שסיים את דרשתו, לא יצא הרב מבית המדרש כהרגלו, נתיישב במקומו והמתין ל"הצגתו" של המשכיל הכפרי. "טוביה כויפר" עלה כהרגלו אל הבימה, היטיב את בגדיו, והחל לחזור על דרשת הרב מילה במילה. הרב האזין לדבריו בקשב רב, וחייך כאשר חיקה טוביה את תנועותיו. לאחר שסיים את "דרשתו", פנה טוביה אל הציבור ושאל כדרכו: "נו... מה תאמרו? מה הבדל יש ביני ובין הרב, הרב קם ממקומו ועלה אל הבימה. דממה השתררה בבית המדרש. שאלה טובה שאלת טוביהל'ה", פנה הרב לחצוף, "אלא שכדי להשיב לך אבקש לשאול שאלה. שאל, רבי, שאל, לעג טוביה. הרב שאל: "אתה טוען שאין הבדל בינינו ואם כן, ודאי שמצוי אתה היטב בדיני כשרות, עליהם אמון אני. ובכן, אמור נא לי טוביה, כיצד יתכן כי תרנגולת שנשחטה כראוי ולפי כל ההידורים והחומרות, ואף בסכין כשרה, ובנוסף לזאת נמלחה כדת וכדין, ואף על פי כן תיאסר באכילה, טוביה שתק, אימץ את מוחו עד שקמטים נחרשו במצחו . חשב וחשב, אך תשובה לא הצליח להשיב. ובכן טוביה, אענה לך", השיב הרב, "יתכן שתישחט תרנגולת בסכין כשרה ועל ידי שוחט ירא שמים, תיבדק בכל הבדיקות הנדרשות ותימצא כשרה ומהודרת, ואף על פי כן תיאסר באכילה, וזאת משום שהתבשלה בקדרה טריפה! אתה מבין טוביה? אותה תרנגולת, אותו שוחט, אותה סכין, זו טריפה וזו מהודרת. מכאן אתה למד כי גם לסיר שבו התבשלה התרנגולת נודעת חשיבות רבה והוא משפיע על כשרותה. האזנתי לדרשתך ואמת דיברת, לא הוספת ולא גרעת מדברי מאומה, אלא שההבדל בינינו הוא הכלי שבו נאמרו הדברים. אפשר שיאמר אדם דברי תורה כשרים למהדרין, אלא שמתוך שהכלי טרף,נטרפו דבריו. הרב סיים את תוכחתו, וטוביה ירד מן הבימה אבל וחפוי ראש. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/