אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ח

בעל ה 'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל, הסביר על פי משל מדוע מכונה חג הסוכות "זמן שמחתנו" : כל פרי יש לו זמן ועונה משלו, וכאשר עוברת העונה, שוב אין אותו פרי בנמצא. אולם, אם רוצים לאכול מהפרי לאחר תום עונתו, אזי בעת העונה כשהפרי מצוי, עושים ממנו "שימורים", למען יוכלו לאכול ממנו במשך כל השנה. כן הדבר בחג הסוכות - שהוא "זמן שמחתנו" - כעת הוא הזמן והעונה של השמחה, על כן צריך לאסוף הרבה שמחה ולשמר את השמחה לכל השנה...

      בעשרת ימי תשובה. הקב"ה מתקרב אל ברואיו ", דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדושה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר " לא זכו - נכתבים למיתה'' )המלקט(

    בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה ולכאורה תמוה מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות הרי כל אחד רוצה לחיות. וכי ששאלו שאלה זאת את רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות  )דרך שיחה(

     כתב המשנה ברורה (סימן תרכ"ז ג' ) "כי בנעילה הוא חתימת הגזר דין שנכתב בר"ה על בני אדם, לטוב ולרע. ויזדרז מאד בתפילת נעילה, כי תכלית כל עשי"ת הוא יו"כ ותכלית יו"כ הוא תפילת נעילה, שהכול הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי . "ולכן אף אם חלש מחמת התענית, מ"מ יאזור כגיבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על עצמו גדרי התשובה באמת, והבא לטהר מסייעין בידו ויחתם בספר חיים טובים''.

גרוטאות ) הרב יחזקאל יונגרייס שליט"א.(

     לפני למעלה מעשרים שנה הופיעה בעיתון כתבה על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים.  אחת החצרות הייתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר,  שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'... היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך כל שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם . כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פנוי החצר הזו נזקקה העירייה ליותר ממאה וחמישים משאיות אשפה!

     בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיוחל, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא ייתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו... בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. וכשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, כשרקע בידיו וברגליו,  וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העירייה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה...  סופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה, והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי הכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום,  שלחה העירייה פועלים של מחלקת הנטיעות, והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומיים והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום הייתה עדנה.

     כעבור מספר חודשים החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן , ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים... הוא התקרב אל החצר ומה רואות עיניו? הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, ומתענג על יופייה והדרה.  הוא ניגש אליו בעדינות, וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך... יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כסו לי את אור השמש עד השעה עשר... ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים... ויתושים ופרעושים מלאו את ביתי לאלפיהם. עכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד.  האוויר הצח ממלא את הריאות, והבריאות שלי טובה יותר... בקיצור,  ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה..."

החי בתוך האשפה אינו מרגיש בצחנתה ! נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? הוא לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? הוא לא שם לב שביתו שורץ  מעופפים? איך הוא לא הרגיש שהוא חי במזבלה ציבורית?  התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!" עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, והוא נושם עמוק מלא ריאותיו אשפה מצחינה, ובטוח אין עוד אויר צח שכזה.. וכולו מתענג בקראו "מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבורא..."  את זאת זעק ר' יעקב נימן וקרא: כשהיצר הרע חי עם האדם הוא לא אורח שלו - אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כלו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ז

אוכלים בר"ה פירות וירקות לסימן טוב. במס' הוריות דף ו' כתוב אמר אביי יהא רגיל למיחזי בריש שתא, פירוש לראות הסימנים,  ובמס' כריתות דף י"ד אמר אביי יהא רגיל איניש למיכל הסימנים, אם אחד חושש לאכול אחד מהסימנים, כגון רוביא שיש חשש מתולעים או שאינו אוהב אחד מהסימנים, אפשר להביאם לשולחן ורק להסתכל על זה, ולומר יהי רצון.

    אמר רבי יצחק מווארקי זצ"ל )הובא בספר מקראי קודש( זהו שאומרים ב"ונתנה תוקף" "אם ישוב מיד תקבלו". אם אדם שב בימים אלו שהם זמני תשובה, אזי "מיד תקבלו" – תשובתו נחטפת מן הידיים כסחורה מבוקשת, ומתקבלת ללא דרישות וחקירות רבות... (ומתוק האור(

      אפשר לומר על דרך המוסר כי דרך האנשים להימנע מן הצדקה באמרם שאין להם ליתן, אבל באמת הוא בהיפך, מפני שאינם נותנים - אין להם ליתן, כי הצדקה היא המפתח לשפע, ובאם זורק את המפתח במה יפתח האוצר?  וזה "כי דור תהפוכות המה" הם מהפכים הסדר, ומונעים עצמם מן הצדקה, מפני שאין להם, והיה טוב יותר ליתן ואז היה השי"ת משפיע להם כפל כפלים, אבל המה "לא אמון בם" אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזרם ד' ויפתח להם אוצרו הטוב (חתן סופר(

     החכמה שבתקיעה - ״תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט). בתקיעת שופר לא מלאכת התקיעה היא העיקר, אלא החכמה היא לפתוח את שערי הלבבות ולהתעורר לתשובה. (רבי בונם מפשיסחה)

     הסטייפלער זי"ע היה אומר: רואים בעלי תשובה שגם אבא ואימא שלהם היו חוטאים לה', אך שבו בתשובה מחמת הדמעות של הסבתות, הינו שהתפילות הועילו לאחר עשרות שנים. כך גם במעשים.

     השופר פיו צר ופתחו רחב, רמז מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה.

     ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. (רמ"א, או"ח תקפג, א(  מה שאוכלים דבש, מובן, כיוון שהוא מתוק, אבל למה דווקא עם תפוח?  כתב בזה הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל (שו"ת "להורות נתן" יו"ד סימן קא ( עפ"י דברי התוספות בברכות )לז, א( שתפוחים הם מכלל המאכלים שאינם הכרחיים לאדם, רק בגדר של תענוג בעלמא. וזה מה שמבקשים מהקב"ה שתהיה שנה טובה לא רק במה שמוכרח אלא בהרחבה ובהרווחה גדולה.

    יש שני סוגים בתפילה: יש התפילה ש"אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה פרק א, הלכה ב), שזו תפילה על הצרכים הרגילים; ויש תפילה על דבר מיוחד, כמו בעת צרה או כשמבקשים דבר שהוא למעלה מדרך הטבע. ההבדל בין השתיים דומה להבדל שבין 'ברכה' ל 'תפילה'. 'ברכה' היא מלשון 'בריכה', היינו שיש שפע במקום כלשהו, וצריך רק לפתוח את הצינור כדי שהשפע יזרום משם. זו המשמעות השנייה בשם 'ברכה', כמו "המבריך את הגפן", הנמכת הענף והורדתו למטה. אבל 'תפילה', שנפתחת ב"יהי רצון", שואפת להשיג דבר חדש, שאינו מוכן ומזומן. התפילה מבקשת ליצור 'רצון' חדש למעלה. וככל שהדבר המבוקש כרוך בשינוי גדול יותר בטבע הבריאה, נדרשים מאמצים גדולים יותר בתפילה.

אינני סוחר שמן לעגלות (דרכי מוסר(

     סיפר הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה.  פעם נסע רבי משה ברכבת ופגש בחסיד מודז'יץ שסיפר לו מעשה ברבו הקדוש, חסיד אחד נכנס אל הרבי ממודז'יץ זצ"ל וביקש עצה בדבר פרנסתו,  דחאו הרבי מפניו באמרו "אינני מתעסק בהבלי עולם הזה", ויהי אך יצוא יצא החסיד, נכנס חסיד שני ושוחח עם הרבי כשעתיים, ורק בענייני פרנסה.  חזר החסיד הראשון אל הרבי ושאלו מדוע לא רצה לשוחח איתו בעניינים אלו , ואילו עם חברו טייל הרבי בארוכה בעסקי פרנסה? " אמשול לך משל", ענה הרבי, "נכנס עגלון לחנות בה מוכרים כל מיני סחורות יקרות, וביקש שימכרו לו מעט שמן לשמן את גלגלי העגלה, מיהר בעל החנות וסילקו משם, "אינני סוחר שמן לעגלות" זעק, לא נשאר העגלון חייב ותמה "מדוע לקונה שלפני נתת שמן לצורך העגלה?"  הסביר לו בעל החנות: הקונה שלפניך רכש סחורה יקרה, עליה הרווחתי סכום נכבד, לכן נתתי לו גם שמן לצורך גלגליו, לא כן אתה, אינך מבקש רק שמן, ולכן עלי להודיעך כי אינני מוכר שמן לגלגלים.  הפטיר הרבי ממודז'יץ לאותו חסיד: פלוני שואל תמיד בעצתי, בענייני חינוך הבנים, בקביעות עיתים לתורה, ושאר עניני עבודת ה', לפיכך כשבא פעם להתייעץ בענייני פרנסה, הקדשתי לו מזמני לשוחח איתו. לפי שאי אפשר לחנך בנים ולעבוד את ה' בלי פרנסה בהרחבה, לא כן אתה שבאת רק עבור פרנסה בחינת "שמן לגלגלים" לכן גיליתי לך שאינני "סוחר של שמן "! כן הדבר ברוחניות, סיים רבי משה המשגיח, אדם הקובע עיתים לתורה,  מקיים את המצוות ועושה נחת רוח ליוצרו ובראש השנה מבקש הוא את צרכיו הגשמיים, נותן לו הקדוש ברוך הוא משאלות ליבו, בכדי שיוכל לעבוד את ה', אבל מי שמבקש רק פרנסה ושוכח את העיקר, ידוע ידע שאין הקדוש ברוך הוא סוחר של פרנסות!!! 

הרבי מבארדיטשוב (סיפורי צדיקים, עלון 274)

     ערב ראש השנה בבארדיטשוב, עירו של מליצם של ישראל הרב הקדוש רבי לוי יצחק בן שרה סאשא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. האוויר ספוג רטט של קדושה,  ערב יום הדין היום והלב היהודי עולה על גדותיו, הוא מלא הרהורי תשובה, כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת, ומגיע למסקנה עגומה, המאזן אינו מניח את הדת כלל וכלל, גרעון גדול בתורה תפילה ומעשים טובים.  וכיצד, תשאלו נוצר גרעון זה? פשוט מאד, פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה, ולעומת זאת, כמה רכילות ולשון הרע, וכמה עבירות קטנות וגדולות שעברנו עליהן במשך השנה השם ירחם.  ביום זה לא חיכו יהודי בארדיטשוב שהשמש יעיר אותם לסליחות, עם קריאת התרנגול קמו חיש מהר, ובצעדים מדודים כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקווה ולטבול בו, למען היטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקווה מצאו את השמש שעובר מבית לבית, וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא, אולם כאמור לא היה לשמש הרבה לעשות, כי מי ישן בלילה כזה? אורחים רבים נהגו לבוא לבארדיטשוב לימים הנוראים, כדי לשאוב מהאווירה המיוחדת שאפפה את העיר בה חי הצדיק המפורסם הרה"ק רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מבארדיטשוב זיע"א. בבואם עתה מהמקווה בהרגשת טוהר וקדושה, ניגשו אל ביתו של הצדיק כדי לקבל שלום ממנו, וללוותו לבית הכנסת לאמירת "זכור ברית ".

     בהיכנסם אל ביתו של הצדיק, לא מצאו אותו בחדרו . והדבר היה לפלא, רק לאחר מכן ראוהו יוצא מהמטבח,  כשבידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה.  להשתוממותם של החסידים לא היה גבול, תארו לעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות,  במקום להחזיק בידו את ספר הסליחות והטלית, מחזיק הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בידו סל מלא דברים טובים ומתוקים. הייתכן? אולם הרבי הקדוש לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה, הבה ונלך יהודים, קרא,  והחבורה יצאה אל הלילה בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מיצרים, הכוכבים עודם מנצנצים על הרקיע, ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד התריסים המוגפים, מאחוריהם מתכונן עוד יהודי ללכת לסליחות. בית הכנסת הגדול היה מאור בשלל אורות, ציבור גדול של יהודים כבר ישב בפנים, אמר תהילים וחיכה לצדיק. אולם הרבי מבארדיטשוב לא נכנס לבית הכנסת הוא הלך הלאה בצעדים מהירים, והחסידים המשתוממים הולכים אחריו.  לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית אחד,  וריח בלתי נעים של טבק יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו,  על רצפת האדמה ישנו זה בצד זה כמו דגים מלוחים יהודים וגויים. רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק שעל יהדותו העידו הטלית קטן שלבש,  והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה,  באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו להרטיב את גרונו בטיפת משקה, ולהיטיב את לבו במליח ובדבר מאפה.  היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר, על כן הוא נתן עליו בקולו הנרגז ואמר לו, יהודי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידים לקחת משקה? מה אתה שח, איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים,  תפילה וברכה, מה אני בעיניך גוי? רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים, וכולם ענו לו בסגנון זה.  לאחר מכן העיר גוי אחד באומרו לו, קום איוון ותשתה כוסית יי"ש. הגוי רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין,  חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה בלגימה אחת, אח"כ גמר את המליח והמאפה באותה צורה, וכששוכנע שלא מצפה לו יותר הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור. כן היה גם עם סטפאן וגריגור, וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי.  אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה ואמר: ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, יעקב כשקם מהשינה אינו חושב על צרכי גופו, אלא על צרכי נשמתו הוא אינו אוכל ושותה עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך, ואילו עשו חוטף ואוכל. חוטף ושותה בלי נטילת ידיים, בלי ברכה. בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם עתה יהודים נלך ל"זכור ברית"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/