‏הצגת רשומות עם תוויות תפילת נעילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תפילת נעילה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 30 בספטמבר 2017

אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ח


בעל ה 'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל, הסביר על פי משל מדוע מכונה חג הסוכות "זמן שמחתנו" : כל פרי יש לו זמן ועונה משלו, וכאשר עוברת העונה, שוב אין אותו פרי בנמצא. אולם, אם רוצים לאכול מהפרי לאחר תום עונתו, אזי בעת העונה כשהפרי מצוי, עושים ממנו "שימורים", למען יוכלו לאכול ממנו במשך כל השנה. כן הדבר בחג הסוכות - שהוא "זמן שמחתנו" - כעת הוא הזמן והעונה של השמחה, על כן צריך לאסוף הרבה שמחה ולשמר את השמחה לכל השנה...
      בעשרת ימי תשובה. הקב"ה מתקרב אל ברואיו ", דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדושה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר " לא זכו - נכתבים למיתה'' )המלקט(
    בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה ולכאורה תמוה מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות הרי כל אחד רוצה לחיות. וכי ששאלו שאלה זאת את רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות  )דרך שיחה(
     כתב המשנה ברורה (סימן תרכ"ז ג' ) "כי בנעילה הוא חתימת הגזר דין שנכתב בר"ה על בני אדם, לטוב ולרע. ויזדרז מאד בתפילת נעילה, כי תכלית כל עשי"ת הוא יו"כ ותכלית יו"כ הוא תפילת נעילה, שהכול הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי . "ולכן אף אם חלש מחמת התענית, מ"מ יאזור כגיבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על עצמו גדרי התשובה באמת, והבא לטהר מסייעין בידו ויחתם בספר חיים טובים''.
גרוטאות ) הרב יחזקאל יונגרייס שליט"א.(
     לפני למעלה מעשרים שנה הופיעה בעיתון כתבה על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים אחת החצרות הייתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'... היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך כל שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם . כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פנוי החצר הזו נזקקה העירייה ליותר ממאה וחמישים משאיות אשפה!
     בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיוחל, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא ייתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו... בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. וכשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, כשרקע בידיו וברגליו וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העירייה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה...  סופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה, והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי הכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום שלחה העירייה פועלים של מחלקת הנטיעות, והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומיים והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום הייתה עדנה.
     כעבור מספר חודשים החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן , ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים... הוא התקרב אל החצר ומה רואות עיניו? הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, ומתענג על יופייה והדרה הוא ניגש אליו בעדינות, וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך... יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כסו לי את אור השמש עד השעה עשר... ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים... ויתושים ופרעושים מלאו את ביתי לאלפיהםעכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד האוויר הצח ממלא את הריאות, והבריאות שלי טובה יותר... בקיצור ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה..."
החי בתוך האשפה אינו מרגיש בצחנתה ! נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? הוא לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? הוא לא שם לב שביתו שורץ  מעופפים? איך הוא לא הרגיש שהוא חי במזבלה ציבורית התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!" עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, והוא נושם עמוק מלא ריאותיו אשפה מצחינה, ובטוח אין עוד אויר צח שכזה.. וכולו מתענג בקראו "מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבורא..."  את זאת זעק ר' יעקב נימן וקרא: כשהיצר הרע חי עם האדם הוא לא אורח שלו - אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כלו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא


החוויה היהודית




יום שישי, 29 בספטמבר 2017

אמרי שפר ט' תשרי ה'תשע"ח


בימים קדושים אלו יוצאים כל בית ישראל מדירת "קבע" ועוברים לדירת "עראי" לסוכה הקטנה, וזאת בכדי שנדע ונבין שאין "השמחה" נמצאת דווקא בבית הגדול עם הכלים והרהיטים המפוארים, אלא השמחה "האמתית" נמצאת דווקא בסוכה הקטנה שאינה תלויה בהבלי העולם הזה ועל כן נצטווינו לשמוח בה.
     בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה.
     בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא...
    העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מיד אחרי תפילת נעילה ביום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

     העולם נדון ביום זה על התורה, שנקבע לכל אחד כמה חלק בתורה יהא לו בשנה הבאה, ועל זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך”. (של"ה הק'(

     "העולם סבור כי התשובה היא משימה קשה מאוד. איך הדבר כן. התשובה היא ההחלטה שהאדם מקבל עליו שלא לעשות עוד את מה שעשה עד כה". (רבי צבי-הירש מרימנוב)
     הרבי מזיכלין הרה"ק ר' שמואל אבא. ישב בתוך סוכתו ונטפו הגשמים על פניו. קם וזעק: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אהבתו הגדולה של הרבי מזיכלין למצות סוכה הכריעה את הכף והגשמים פסקו.
    ״חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם״ (ויקרא כג,לא). התורה מאחלת שהלוואי שיבואו לעולם דורות צדיקים וישרים כל-כך, שיום כיפור ישמש לא לכפרת חטאים, אלא כ'חוק', מסורת מימים קדמונים. (אלשיך)


כל נדרי במוצאי הצום
האורות בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט שבגרמניה כבו. השומרים עזבו את משמרתם. הדלתות המרכזיות ננעלו, ואחרוני היוצאים החלו לפסוע לביתם. החזן הראשי, ר' צודיק גרינוולד , קיפל את טליתו ואת הבגדים המיוחדים שהוא נוהג ללבוש ביום הדין, והחל להתקדם לעבר הדלת הצדדית, שעדיין נשארה פתוחה.
ואז הוא נתקל ביהודי שהביט בתימהון לעבר אולם בית הכנסת. "למה סגור?!", שאל בתדהמה, "לא כל נדרי היום?!". החזן נבוך לרגע והשיב: "כל נדרי היה אתמול, והערב סיימנו את תפילת נעילה". מבט של צער עמוק עלה על פני היהודי. "אוי, איך זה קרה לי!", מלמל בעיניים זולגות דמעות. "מאז ימי ילדותי הייתי הולך עם אבי לכל נדרי", הוסיף היהודי לומר. "זה היה חשוב כל-כך לאבא"...
לעולם לא מאוחר
לבו של החזן נכמר למראה כאבו של היהודי. "בוא", אמר לו בהחלטה של רגע. "אני החזן של בית הכנסת. אעשה בשבילך את כל נדרי". חיוך קל עלה על פני היהודי. ר' צודיק התעטף שוב בטלית ולבש מחדש את בגדיו שקיפל זה עתה.
"כל נדרי ואסרי וחרמי..." קולו של ר' צודיק מרעיד את אולם בית הכנסת הריק. רק הוא והיהודי נוכחים באולם, מתפללים שוב את התפילה הפותחת את יום הדין. מעיני היהודי זולגות דמעות בלי הפוגה, והתרגשותו מדביקה את החזן, שאף הוא מתקשה לכלוא את רגשותיו.
נפגשים בכל שנה
הסיפור הזה קרה לפני כחמש שנים. "בכל שנה, כשאני פוגש את היהודי הזה ביום הכיפורים, הוא אומר לי: 'אתה הכול נדרי שלי' ", מספר ר' צודיק. "בעבורי זו הייתה חוויה מרטיטה. רק בשביל רגע כזה כדאית כל השליחות שלי בגרמניה".
ביום הכיפורים הקרוב ישמש שוב שליח ציבור בבית הכנסת בגרמניה, זו השנה האחת-עשרה. "יש פה יהודים מכל הסוגים – ניצולי שואה, עולים מרוסיה, מקומיים וגם ישראלים. כל יהודי שלבו ער בא לבית הכנסת".
מוכר מיצים שנעשה חזן
ר' צודיק (37), תושב בני-ברק, הוא חזן ומורה לחזנות ולפיתוח קול. לעיסוקו זה הגיע בהשגחה פרטית מופלאה: "עבדתי לפרנסתי בחנות למיצים טבעיים. ביום חורפי אחד, כשבקושי היו לקוחות בחנות, סלסלתי לעצמי קטעי חזנות. עובר אורח שמע את שירתי, עצר לרגע ופנה אליי: 'מה אתה עושה פה?'. 'מוכר מיצים טבעיים', השבתי. 'התכוונתי, עם קול כזה מה אתה עושה פה?!'. זה היה גיסו של החזן משה שטרן. הוא לקח אותי אליו והשאר היסטוריה".
על אף השנים שחלפו ר' צודיק נרגש בכל שנה מחדש בגשתו לעמוד התפילה. "ביום הדין חותמים אותנו בספר החיים. כשליח ציבור האחריות המוטלת עליי גדולה מאוד: להעביר את התפילה בדרך שתעביר למתפללים את משמעות המילים, ושתתקבל התפילה לגמר חתימה טובה".


תפילה ביער (תודתנו למספר הסיפור, יעקב לרר, חולון)
מלחמת העולם השנייה זעזעה את חיינו השלווים בעיירה קרסנוברוד שבפולין. התגוררנו בבית גדול, הוריי, יונה ורישא, אחיי נחמיה, חנוך ואנוכי, וכמו-כן גרו איתנו דוד??י ובני דודיי.
כאשר גברו רוחות המלחמה, בשלהי קיץ תרצ"ט, גמלה בלבם של הוריי החלטה לברוח לרוסיה. הייתי אז בן שבע. הוריי ארזו מעט מיטלטלים, ויצאנו לעבר עיר הגבול למברג.
הגענו לאדמת רוסיה, שהייתה בטוחה יותר, אך אבא לא אהב את הקומוניסטים, והחליט לחזור לפולין. האם לא פחד? אבא סמך תמיד על הקב"ה, ודבר לא הרתיע אותו.
הגשנו בקשה רשמית לעבור את הגבול לפולין, ואז נתקלנו בתגובה חריפה מצד הרוסים, שראו בנו בוגדים. כעונש על רצוננו לחזור לפולין הוגלינו לערבות סיביר. שם רוכזו פליטים יהודים רבים מפולין. בדיעבד התברר שדווקא בגלות המתין לנו גלגל ההצלה למשך ימי המלחמה.
כמו פליטים אחרים, נדרשו הוריי לעבוד בכריתת עצים ביערות הענק. את גזרי העץ הכרותים היו משיטים בנהרות הארוכים, היורדים מצפונה של רוסיה לדרומה, עם זרם המים. בכל עיר היו אוספים מהם את הכמות שהקצו השלטונות לעיר.
לא הייתה עבודה טובה מזו בעבור אבי, שהיה סוחר עצים עוד בפולין. אבא נהג לשכור חלקות יער, לכרות את העצים ולמכור אותם בבלגיה ובהולנד, שלא היו משופעות בעצים. מגזעי העצים היו מייצרים אדנים לפסי הרכבת. אבא היה מומחה בהערכת שוויו של העץ בסקירה שטחית בלבד. לפי האומדן שלו היו מחתימים את העץ בחותמת מתאימה.
עם זה, אבא סבל מאסתמה, ולכן בסיביר זכה לפטור מעבודה. אלא שאבא הבחין כי מנהל העבודה, גוי ושמו בוברוב, מתקשה לחשב את תפוקת העבודה של הגולים. זה היה מחנה ובו חמש-מאות יהודים בעלי כושר עבודה, ואבא סייע לבוברוב בחישובים. כאשר בוברוב נלקח לשדה הקרב, המליץ למנות את אבי למחליפו. אבא ניאות בתמורה לפטור מעבודה בעבור אמי.
קרבו ובאו הימים הנוראים. אבא אמר לאימא: "אני מבטיח שלא אעבוד בראש השנה, וכל שכן ביום הכיפורים". מה עשה? הוא החביא את כלי העבודה שלו, ובראשם החותמת המיוחדת, במקום סתר, והכריז כי הוא נאלץ לשבות מעבודה עד להגעת חותמת חדשה מהעיר.
בימי ראש השנה נותר אבא בבית. הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים מתוך מחזור תפילה שהיה ברשותו. אלא שהממונים דיווחו על יהודי שנעדר מן העבודה בתאריכים הנקובים, וההנהלה שישבה בנובוסיבירסק קיימה ישיבה מיוחדת לדון בעונשו.
סכנה גדולה ארבה לאבא. בשעת מלחמה הממונים עליו היו רשאים להוציאו להורג במשפט שדה מהיר. אך אבא לא פחד. אמונתו ביושב במרומים הייתה איתנה. חלפו הימים, ועד שהממונים הגיעו למחנה מהעיר כבר הגיע יום הכיפורים.
השכם בבוקר לקח עמו אבא את הטלית ומחזור התפילה, ויצא אל היער. החורף כבר היה בשיא תוקפו, והמרחבים היו מושלגים וצחורים. וכך, באמצע יער, אבא נעמד עטוף בטלית והחל להתפלל. הוא החל לסלסל בקולו את פיוטי התפילה המוכרים של יום הכיפורים, וההד הוליך את קולו במרחבי היער, ואט-אט החלו להיאסף סביבו כל היהודים שנאלצו לעבוד בחטיבת עצים ביום הקדוש.
פתאום הופיע פרש. זה היה הממונה על העבודה. הוא הביט בנעשֶה, הסתלק מהמקום ושב אליו כעבור רגעים מועטים, מלוּוה כיתת פרשים חמושים. בינתיים אימא חשה אל אבא והפצירה בו להפסיק את התפילה. אני זוכר את עצמי אוחז בשולי שמלתה של אימא המתחננת לפני אבא שיחדל, אך אבא בשלו. "אמרתי לכם שלא אעבוד ביום הכיפורים", אמר בהחלטיות, "רק אתפלל".
כיתת הפרשים הקיפה את ציבור היהודים השרוי בתפילה. כלי הנשק שלהם היו דרוכים ומכוּונים אל המתפללים. חלפו רגעים ארוכים של מתח. פתאום סבו על עקבותיהם ונעלמו כלעומת שבאו.
לאחר מכן התברר פשר הנס. השומרים נדרשו לקבל אישור ממוסקווה כדי לפתוח בירי על הפליטים היהודים מפולין. אלא שדווקא מקבלי ההחלטות לא מיהרו להעניק את האישור לכך, בטענה כי אם יחוסלו היהודים – מי יחטוב את העצים במקומם? אין ספק, יד ההשגחה העליונה התערבה במוחש והצילה את אבא ואת כולנו.
אחרי יום הכיפורים שב אבא לעבודתו הסדירה, ואף לא נענש. הוא הוסיף לשמור על נחישותו היהודית עד תום המלחמה, בגלגולינו במדינות אירופה, עד שבחסדי שמים עלינו לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת השחרור. לאורך כל הדרך נשאנו עמנו שני ספרי תורה, שהבאנו מפולין, ושמרנו עליהם מכל משמר. את בר-המצווה שלי כבר זכיתי לעשות בארץ ישראל.
בכל שנה, בהולכי לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני רואה לנגד עיניי את תפילתם של אבא וחבריו הפליטים באמצע היער המושלג, מוקפים בחמושים המכוונים אליהם את נשקם. השלווה הקורנת מפניו של אבא, שמוסיף להתפלל בדבקות, מעניקה לי השראה בכל שנה מחדש.

החוויה היהודית






יום ראשון, 4 בספטמבר 2016

אמרי שפר ב' אלול ה'תשע"ו

 

  אומר הגאון הרב סולבייציק בסוף תפילת נעילה אנו אומרים "למען נחדל מעושק ידינו", ולכאורה הדבר תמוה שהרי במשך כל יום כפור הזכרנו אשמנו, בגדנו, גזלנו, ודווקא את העניין הזה של "עושק ידינו", של גזילה מזכירים בסוף היום . הסיבה לכך, שאדם צריך לדעת שכל מה שיש בידו, אם זה רכוש, כישרונות, בעצם הקב"ה נתן לו את זה כדי להשתמש בזה לצורך הכלל, לעבודת ה' ולא רק לצורכו הפרטי, ואם אדם משתמש בשכלו למטרות שליליות זה עושק.


     בספר קהלת עוסק שלמה המלך בהתבוננות מעמיקה בייעודו של האדם ומכריז: 
  "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִּבוֹ" (ז, ב).  במה באים לידי ביטוי חייו של האדם? בכך שהוא נותן אל ליבו - מתבונן, שואל, חוקר ומנסה לרדת לשורשם של דברים. ובניסוח הפוך: אם האדם (החי) לא נותן אל ליבו - לא מתבונן ולא חושב על ייעודו ותכליתו, הרי שהוא אינו בבחינת חי - אין לו חיות רוחנית.


     הגאון הצדיק רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ”ל: “שתי גישות לאלול יש”, כותב הרב וינטרוב. “ יש מי ששש ושמח לקראת ימים אלו ויש מי שהם מעיקים עליו תחושת המועקה היא סימן שמקוננת אצלו תחושה של שרירות בלב. כי הוא מרגיש שהוא נכנס לבית האסורים. אלו ששמחים מרגישים שהגיעו לגן עדן התחתון, ימים בהם אפשר לצאת מהרפש, נכנסים למרחץ ולא רק שוטפים את הרפש אלא נותנים בשמים יוצאים עם ריחות טובים. אלו ימי ניקוי”.


     ''הדבר היקר ביותר בעולם הוא העוני שכן זהו הדבר היחיד בעולם שאי אפשר לקנותו בממון..."


'בכייה של חינם'   (בעל המעשה:א.י.ב)
     פצע קטן באצבע הצליח לשבש את היום יום שלי, פעולה קטנה כמו לכתוב לא הצלחתי, כל מכה ולו הקלה ביותר באצבעי שלחה תדר של כאב חד עד למוח פניתי לרופא המשפחה שחבש את האצבע בתוספת טיפול שבועי. כעבור שבועיים הפצע שוב חזר לאותו מקום והחל לגדול שוב, בפעם השלישית הפנה אותי הרופא לרופא אחר מחשש כי מדובר בגידול חלילה הרופא הבכיר אכן אישר כי מדובר בגידול ועלי לערוך סידרת בדיקות מקיפות, לשם כך הפנה אותי לגורמים המתאימים. אלא שהתורות הקרובים ביותר ניתנו לחודשיי לחודשיים ושלושה קדימה.
     חבר המליץ לי על רופא בכיר בבית חולים אחר, התקשרתי וקיבלתי וקיבלתי זימון ליום המחרתהרופא הסביר כי מדובר בהליך פשוט ואם ארצה התפנה לו מקום כבר למחרת . לשאלתי אם אפשר לעשות את ההליך דרך הקופה השיב: שאם אביא הפנייה ייעשה הטיפול חינם אין כסף. ולא, עלי לשלם 4,000₪ באופן פרטי כמובן שמיהרתי לקופה לקבל את ההפניה המיוחלת והמזכיר והמזכירה מיאנה לתת לי בתואנה שאינם עובדים עם בתי חולים מחוץ לעיר מגוריי. הפעלתי את כל קשריי והפרוטקציות האפשריות אך לשווא כיוון שאין בידי סכום שכזה, לא נותרה בידי ברירה כי אם להמתין בסבלנות לתור הבא בעירי 
     במקום להתרוצץ בין הרופאים החלטתי לנצל את הזמן בתפילות בפני בורא כל עולמים שבידו נפש כל חי כעבור חודשיים הגעתי לפרופסור לצורך ביצוע הניתוח ובדיקת מקור הגידול, הגשתי את האצבע החבושה לרופא. הרופא התבונן וביקש את ידי השנייה, מאחר והסתכל שוב ושוב נלחצתי ושאלתי אם המצב כה גרוע?!  הרופא הביט בי ושאל: "באת לצחוק עלי? איפה הפצע?!"  הסתבר שהגידול נעלם לגמרי ללא כל התערבות חיצונית חיצונית על ידי רופא כל בשר באופן פילאיהרופא קרא לרופא נוסף להתבונן להתבונן במקרה ושניהם אמרו פה אחד: "בשפה הרפואית קוראים לזה נס!" שכן על פי הבדיקות המקדימות ראו בפירוש שמדובר בגידול...  בתודה לה' הרופא כל בשר ששלח לי רפואה של חינם אבקש להדגיש נקודה אחת שהרגשתי רע עם עצמי על הבכייה של חינם בתחילת התהליך כה כעסתי ורתחתי על המערך הרפואי ובכלל שכחתי שיש מנהיג לבירה שמסובב את כל הסיבות ורק אחרי שכוחי ועוצם ידי הכניעוני וראיתי שאין בכוחי לעשות דבר דבקתי בדרכי האמונה, אז סליחה להקב"ה ושוב תודה 


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/





יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ו







 אפילו שאדם חושב שאין סיכוי, אין תקנה. כמה יש בכוחה של תפילה לשנות את המצב . 

     העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מיד אחרי תפילת נעילה ביום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

     הרה"ק האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז זיע"א היה אומר " : נוי סוכה היפה ביותר הוא שהעניים לא יהיו רעבים בחג!

     ״ושבת עד ה׳ אלוקיך ושמעת בקולו״ (דברים ל,ב). כשם שבהכנסת נר דולק למקום חשוך, החושך סר וכאילו לא היה כלל, כך כשהאדם חוזר בתשובה, אף שחטא מקודם והשחית את דרכו, הוא נעשֶה ברייה חדשה, וכאילו לא חטא כלל.(הבעל-שם-טוב)

הניגון עורר את הנשמה (שיחת השבוע, גליון 1498)
     זה קרה לפני חצי יובל. הרב דוד-מאיר דרוקמן , רב העיר קריית מוצקין, נסע לביקור בברית-המועצות. בעיר פרם שבהרי אורל הציע לו ידיד לבקר יהודי מקומי, שאינו יודע דבר על יהדותו. הרב ישב מול היהודי ובמקום להרבות מלל פיזם לעצמו את הניגון 'א-לי אתה ואודך' של רבי שניאור-זלמן מלאדי. "תוך כדי השירה התרגשתי ומעיניי זלגו דמעות", תיאר הרב דרוקמן. "כשהרמתי את מבטי הופתעתי לראות שגם האיש היושב מולי בוכה". אלה היו ימים קשים לאותו יהודי, יאשה שמו. הוא נותר לבדו, אחרי שאשתו ובנם עלו ארצה. בשל תפקידו כמהנדס בכיר בתעשייה הצבאית של רוסיה סורבו פעם אחר פעם בקשות העלייה שהגיש. הניגון עורר את ליבו והביא אותו לפרוק לפני הרב את מצבו העגום. עוד נשוב למפגש הזה.
     כשמביטים כיום על 'יאשה', הלוא הוא ר' יעקב אורלוב (75), תושב רמות בירושלים, קשה להאמין שהוא גיבור הסיפור. הוא נראֶה כמי שנולד וגדל בעולם החרדי. אבל הוא נולד בעיר בריאנסק שברוסיה. סבו היה שוחט, ולאחר שנתפס עוסק במלאכת הקודש – הוגלה לסיביר. הילד כבר גדל בבית נטול סממנים יהודיים. "חבריי ידעו שאני יהודי, אבל הצטיינתי בלימודים ומבחינתם הייתי רוסי כמותם", הוא מספר. בצעירותו נתמנה לתפקיד בכיר בתעשייה הצבאית. לכאורה היה לו כל מה שביקש, אבל בהיותו כבן ארבעים החל לכתוב שירים על משמעות החיים. משהו בליבו זעק.
     עד היום אין לו מושג איך 'צנח' פתאום הרב לביתו. "חברים סיפרו שבא רב מישראל", הוא משחזר. "שמחתי שהוא בא, אם כי לא כל-כך הבנתי את מטרת ביקורו". באותו מפגש הרב דרוקמן כתב בעבורו 'פדיון נפש' לרבי מליובאוויטש וביקש ש"יעקב (יאשה) בן אידה (אורלוב)" יזכה לעלות לארץ הקודש. הברכה התממשה במהירות. זמן קצר לאחר מכן הצליח יעקב לצאת מרוסיה ולעלות לארץ. העלייה הייתה גם רוחנית. "התחלתי ללמוד עברית ובהמשך גיליתי את עולמה של התורה", הוא אומר. במרוצת השנים זכה לסיים כמה מסכתות בש"ס. את כישרון ההנדסה שלו רתם לטובת עבודתו החדשה כמהנדס במכון המדעי טכנולוגי לבעיות ההלכה, בראשות הרב לוי-יצחק הלפרין .
     חיבור מיוחד הוא מרגיש ליום הכיפורים. "כשכתבתי שירים בימים ההם ציינתי את תאריך הכתיבה של כל שיר. לימים גיליתי שאחד השירים המיוחדים שכתבתי על משמעות החיים, נכתב ב...יום הכיפורים – שלא ידעתי אז על קיומו! באותו רגע הבנתי את החיבור המיוחד שיש לי ליום קדוש זה. בעבורי יום הכיפורים הוא יום גאולת נשמתי. "כל יהודי צריך להרגיש שהקב"ה איתו תמיד", הוא אומר לסיום. "אין דבר כזה יהודי בודד. אני גיליתי את יד ההשגחה שם, כשחשבתי שאני בודד"
חוויית השבוע שלי