אמרי שפר ט' תשרי ה'תשע"ח

בימים קדושים אלו יוצאים כל בית ישראל מדירת "קבע" ועוברים לדירת "עראי" לסוכה הקטנה, וזאת בכדי שנדע ונבין שאין "השמחה" נמצאת דווקא בבית הגדול עם הכלים והרהיטים המפוארים, אלא השמחה "האמתית" נמצאת דווקא בסוכה הקטנה שאינה תלויה בהבלי העולם הזה ועל כן נצטווינו לשמוח בה.

     בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה.

     בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא...

    העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מיד אחרי תפילת נעילה ביום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

     העולם נדון ביום זה על התורה, שנקבע לכל אחד כמה חלק בתורה יהא לו בשנה הבאה, ועל זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך”. (של"ה הק'(

     "העולם סבור כי התשובה היא משימה קשה מאוד. איך הדבר כן. התשובה היא ההחלטה שהאדם מקבל עליו שלא לעשות עוד את מה שעשה עד כה". (רבי צבי-הירש מרימנוב)

     הרבי מזיכלין הרה"ק ר' שמואל אבא. ישב בתוך סוכתו ונטפו הגשמים על פניו. קם וזעק: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אהבתו הגדולה של הרבי מזיכלין למצות סוכה הכריעה את הכף והגשמים פסקו.

    ״חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם״ (ויקרא כג,לא). התורה מאחלת שהלוואי שיבואו לעולם דורות צדיקים וישרים כל-כך, שיום כיפור ישמש לא לכפרת חטאים, אלא כ'חוק', מסורת מימים קדמונים. (אלשיך)

כל נדרי במוצאי הצום

האורות בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט שבגרמניה כבו. השומרים עזבו את משמרתם. הדלתות המרכזיות ננעלו, ואחרוני היוצאים החלו לפסוע לביתם. החזן הראשי, ר' צודיק גרינוולד , קיפל את טליתו ואת הבגדים המיוחדים שהוא נוהג ללבוש ביום הדין, והחל להתקדם לעבר הדלת הצדדית, שעדיין נשארה פתוחה.

ואז הוא נתקל ביהודי שהביט בתימהון לעבר אולם בית הכנסת. "למה סגור?!", שאל בתדהמה, "לא כל נדרי היום?!". החזן נבוך לרגע והשיב: "כל נדרי היה אתמול, והערב סיימנו את תפילת נעילה". מבט של צער עמוק עלה על פני היהודי. "אוי, איך זה קרה לי!", מלמל בעיניים זולגות דמעות. "מאז ימי ילדותי הייתי הולך עם אבי לכל נדרי", הוסיף היהודי לומר. "זה היה חשוב כל-כך לאבא"...

לעולם לא מאוחר

לבו של החזן נכמר למראה כאבו של היהודי. "בוא", אמר לו בהחלטה של רגע. "אני החזן של בית הכנסת. אעשה בשבילך את כל נדרי". חיוך קל עלה על פני היהודי. ר' צודיק התעטף שוב בטלית ולבש מחדש את בגדיו שקיפל זה עתה.

"כל נדרי ואסרי וחרמי..." קולו של ר' צודיק מרעיד את אולם בית הכנסת הריק. רק הוא והיהודי נוכחים באולם, מתפללים שוב את התפילה הפותחת את יום הדין. מעיני היהודי זולגות דמעות בלי הפוגה, והתרגשותו מדביקה את החזן, שאף הוא מתקשה לכלוא את רגשותיו.

נפגשים בכל שנה

הסיפור הזה קרה לפני כחמש שנים. "בכל שנה, כשאני פוגש את היהודי הזה ביום הכיפורים, הוא אומר לי: 'אתה הכול נדרי שלי' ", מספר ר' צודיק. "בעבורי זו הייתה חוויה מרטיטה. רק בשביל רגע כזה כדאית כל השליחות שלי בגרמניה".

ביום הכיפורים הקרוב ישמש שוב שליח ציבור בבית הכנסת בגרמניה, זו השנה האחת-עשרה. "יש פה יהודים מכל הסוגים – ניצולי שואה, עולים מרוסיה, מקומיים וגם ישראלים. כל יהודי שלבו ער בא לבית הכנסת".

מוכר מיצים שנעשה חזן

ר' צודיק (37), תושב בני-ברק, הוא חזן ומורה לחזנות ולפיתוח קול. לעיסוקו זה הגיע בהשגחה פרטית מופלאה: "עבדתי לפרנסתי בחנות למיצים טבעיים. ביום חורפי אחד, כשבקושי היו לקוחות בחנות, סלסלתי לעצמי קטעי חזנות. עובר אורח שמע את שירתי, עצר לרגע ופנה אליי: 'מה אתה עושה פה?'. 'מוכר מיצים טבעיים', השבתי. 'התכוונתי, עם קול כזה מה אתה עושה פה?!'. זה היה גיסו של החזן משה שטרן. הוא לקח אותי אליו והשאר היסטוריה".

על אף השנים שחלפו ר' צודיק נרגש בכל שנה מחדש בגשתו לעמוד התפילה. "ביום הדין חותמים אותנו בספר החיים. כשליח ציבור האחריות המוטלת עליי גדולה מאוד: להעביר את התפילה בדרך שתעביר למתפללים את משמעות המילים, ושתתקבל התפילה לגמר חתימה טובה".

תפילה ביער (תודתנו למספר הסיפור, יעקב לרר, חולון)

מלחמת העולם השנייה זעזעה את חיינו השלווים בעיירה קרסנוברוד שבפולין. התגוררנו בבית גדול, הוריי, יונה ורישא, אחיי נחמיה, חנוך ואנוכי, וכמו-כן גרו איתנו דוד??י ובני דודיי.

כאשר גברו רוחות המלחמה, בשלהי קיץ תרצ"ט, גמלה בלבם של הוריי החלטה לברוח לרוסיה. הייתי אז בן שבע. הוריי ארזו מעט מיטלטלים, ויצאנו לעבר עיר הגבול למברג.

הגענו לאדמת רוסיה, שהייתה בטוחה יותר, אך אבא לא אהב את הקומוניסטים, והחליט לחזור לפולין. האם לא פחד? אבא סמך תמיד על הקב"ה, ודבר לא הרתיע אותו.

הגשנו בקשה רשמית לעבור את הגבול לפולין, ואז נתקלנו בתגובה חריפה מצד הרוסים, שראו בנו בוגדים. כעונש על רצוננו לחזור לפולין הוגלינו לערבות סיביר. שם רוכזו פליטים יהודים רבים מפולין. בדיעבד התברר שדווקא בגלות המתין לנו גלגל ההצלה למשך ימי המלחמה.

כמו פליטים אחרים, נדרשו הוריי לעבוד בכריתת עצים ביערות הענק. את גזרי העץ הכרותים היו משיטים בנהרות הארוכים, היורדים מצפונה של רוסיה לדרומה, עם זרם המים. בכל עיר היו אוספים מהם את הכמות שהקצו השלטונות לעיר.

לא הייתה עבודה טובה מזו בעבור אבי, שהיה סוחר עצים עוד בפולין. אבא נהג לשכור חלקות יער, לכרות את העצים ולמכור אותם בבלגיה ובהולנד, שלא היו משופעות בעצים. מגזעי העצים היו מייצרים אדנים לפסי הרכבת. אבא היה מומחה בהערכת שוויו של העץ בסקירה שטחית בלבד. לפי האומדן שלו היו מחתימים את העץ בחותמת מתאימה.

עם זה, אבא סבל מאסתמה, ולכן בסיביר זכה לפטור מעבודה. אלא שאבא הבחין כי מנהל העבודה, גוי ושמו בוברוב, מתקשה לחשב את תפוקת העבודה של הגולים. זה היה מחנה ובו חמש-מאות יהודים בעלי כושר עבודה, ואבא סייע לבוברוב בחישובים. כאשר בוברוב נלקח לשדה הקרב, המליץ למנות את אבי למחליפו. אבא ניאות בתמורה לפטור מעבודה בעבור אמי.

קרבו ובאו הימים הנוראים. אבא אמר לאימא: "אני מבטיח שלא אעבוד בראש השנה, וכל שכן ביום הכיפורים". מה עשה? הוא החביא את כלי העבודה שלו, ובראשם החותמת המיוחדת, במקום סתר, והכריז כי הוא נאלץ לשבות מעבודה עד להגעת חותמת חדשה מהעיר.

בימי ראש השנה נותר אבא בבית. הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים מתוך מחזור תפילה שהיה ברשותו. אלא שהממונים דיווחו על יהודי שנעדר מן העבודה בתאריכים הנקובים, וההנהלה שישבה בנובוסיבירסק קיימה ישיבה מיוחדת לדון בעונשו.

סכנה גדולה ארבה לאבא. בשעת מלחמה הממונים עליו היו רשאים להוציאו להורג במשפט שדה מהיר. אך אבא לא פחד. אמונתו ביושב במרומים הייתה איתנה. חלפו הימים, ועד שהממונים הגיעו למחנה מהעיר כבר הגיע יום הכיפורים.

השכם בבוקר לקח עמו אבא את הטלית ומחזור התפילה, ויצא אל היער. החורף כבר היה בשיא תוקפו, והמרחבים היו מושלגים וצחורים. וכך, באמצע יער, אבא נעמד עטוף בטלית והחל להתפלל. הוא החל לסלסל בקולו את פיוטי התפילה המוכרים של יום הכיפורים, וההד הוליך את קולו במרחבי היער, ואט-אט החלו להיאסף סביבו כל היהודים שנאלצו לעבוד בחטיבת עצים ביום הקדוש.

פתאום הופיע פרש. זה היה הממונה על העבודה. הוא הביט בנעשֶה, הסתלק מהמקום ושב אליו כעבור רגעים מועטים, מלוּוה כיתת פרשים חמושים. בינתיים אימא חשה אל אבא והפצירה בו להפסיק את התפילה. אני זוכר את עצמי אוחז בשולי שמלתה של אימא המתחננת לפני אבא שיחדל, אך אבא בשלו. "אמרתי לכם שלא אעבוד ביום הכיפורים", אמר בהחלטיות, "רק אתפלל".

כיתת הפרשים הקיפה את ציבור היהודים השרוי בתפילה. כלי הנשק שלהם היו דרוכים ומכוּונים אל המתפללים. חלפו רגעים ארוכים של מתח. פתאום סבו על עקבותיהם ונעלמו כלעומת שבאו.

לאחר מכן התברר פשר הנס. השומרים נדרשו לקבל אישור ממוסקווה כדי לפתוח בירי על הפליטים היהודים מפולין. אלא שדווקא מקבלי ההחלטות לא מיהרו להעניק את האישור לכך, בטענה כי אם יחוסלו היהודים – מי יחטוב את העצים במקומם? אין ספק, יד ההשגחה העליונה התערבה במוחש והצילה את אבא ואת כולנו.

אחרי יום הכיפורים שב אבא לעבודתו הסדירה, ואף לא נענש. הוא הוסיף לשמור על נחישותו היהודית עד תום המלחמה, בגלגולינו במדינות אירופה, עד שבחסדי שמים עלינו לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת השחרור. לאורך כל הדרך נשאנו עמנו שני ספרי תורה, שהבאנו מפולין, ושמרנו עליהם מכל משמר. את בר-המצווה שלי כבר זכיתי לעשות בארץ ישראל.

בכל שנה, בהולכי לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני רואה לנגד עיניי את תפילתם של אבא וחבריו הפליטים באמצע היער המושלג, מוקפים בחמושים המכוונים אליהם את נשקם. השלווה הקורנת מפניו של אבא, שמוסיף להתפלל בדבקות, מעניקה לי השראה בכל שנה מחדש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' תשרי ה'תשע"ח

אכילה בערב יום הכיפורים הינה מצווה בפני עצמה, אך הואיל והיא הכנה למצות התענית ביום הכיפורים עצמו, הרי היא נחשבת כביכול ל"טפילה" למצווה "העיקרית", ולכן לא יברך עליה.
ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.

בין סליחה לפיוס יש הבדל. הסליחה באה כאשר אינני יודע אם פגעתי באדם, או כשמדובר בפגיעה קלה מאוד. לעומת זאת, כאשר ברור לי שפגעתי בו - עלי לפייסו! הפיוס הוא חובה כחלק מתהליך התשובה ואין די בכך שהאדם יאמר ‘סלחתי’. (רבי ירוחם ליבוביץ ממיר)

     היום הקדוש בפתח... מסופר שבליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים:  עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה.  עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא.  הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול.  עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי

הפרס הגדול (דברים טובים – שופטים)

     דומיניק ורולו היו שני איכרים מבוגרים שהתגוררו בכפר פשוט ונידח במחוז אלזס שבצפון צרפת. שכניהם בכפר השקט מנו כמה עשרות בודדות של משפחות. בסך הכול אכלס הכפר 47 משפחות, כך שכולם הכירו את כולם.  הכפר שהיה מרוחק מאזור יישוב התנהל כמו כל כפרי הדייגים מסוגו- בפשטות ובצניעות, כאשר אנשי הכפר מתפרנסים בדוחק מעמל יומם.  האנשים הפשוטים שבכפר לא היו מחוברים לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים, והם היו ניזונים בעיקר מערוצי חדשות מקומיים וממעט עיתונים שהגיעו אליהם אחת לכמה ימים. באחד הימים קרא דומיניק לרולו חברו הטוב, והצביע בפניו בהתרגשות על כתבה קטנה שנדחקה לאחד משולי העמודים הפנימיים שבעיתון הארצי: 'בכפר שבמחוז אלזס, זכה תושב בפרס הראשון בלוטו.  הזוכה המאושר עדיין לא דרש את הפרס העומד על עשרים וחמישה מיליון פרנקים...' 'אתה מבין מה כתוב כאן?!' אמר דומיניק לרולו בהתרגשות. 'אנחנו הכפר היחיד במחוז הזה. ואם אני לא זכית, וגם אתה לא, הרי שרק אחד מארבעים וחמישה התושבים האחרים הוא זה שזכה בפרס הגדול!'. רולו הנהן בראשו, ודומיניק אמר: 'אני מציע שנמצא את הזוכה לפני שיתפרסם הדבר ברחבי הכפר'...

     מאחר שמדובר היה בכפר קטן, ארכה מלאכת החיפוש זמן קצר יחסית, כבר בשעות הערב הגיעו השנים לביתו של אחרון התושבים שעדיין לא נבדק – ניקולה בלייטון. בלייטון שהיה זקן רווק שגר בגפו לא הגיב לדפיקותיהם של שני החברים, והם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. המראה שנגלה לעיניהם היה משמח ומפחיד כאחד: ניקולה בלייטון ישב על הספה אל מול קריין החדשות שבטלוויזיה, בידו טופס הלוטו,  והוא מחייך באושר – אך ללא רוח חיים. השניים הבינו כי בלייטון צפה בפרסום המספרים הזוכים שעלו בהגרלת הלוטו, וכשהבין שהוא הזוכה הגדול,  חייך באושר וקיבל דום לב מרוב התרגשות. רולו ודומיניק הביטו האחד בעיני השני ורק מחשבה אחת חלפה במוחם. הם החליטו למלא את מקומו של ניקולה בלייטון ולגרוף לכיסם את הפרס הגדול.  עוד באותו יום התקשרו השנים מן הטלפון הציבורי היחיד שפעל בכפר אל משרדי הלוטו, ורולו הזדהה כניקולה בלייטון, זוכה הלוטו המאושר. הפקידה מן העבר השני הייתה אדיבה ביותר והבטיחה לשלוח למחרת פקיד פייס שינהל את תהליכי הזכייה שיעביר את הפרס לזוכה בצורה רשמית.

     למחרת בצהריים כבר שהה רולו בביתו של ניקולה בלייטון , ודומיניק המתין בשביל המוביל אל הכפר. מיד כשנראתה מכונית מתקרבת אל הכפר החל דומיניק לצעוד ליד הרכב. הנהג, פקיד מעונב וחנוט בחליפה יוקרתית ביקש מדומיניק את עזרתו באיתור תושב בשם ניקולה בלייטון. דומיניק הציע להוביל אותו הישר אל ביתו, שם כבר המתין לו רולו כשבידו הטפסים אותם נטל מארון המסמכים של בלייטון.  לפקיד החביב שבירך אותו על זכייתו נענה בהתלהבות, הציג בפניו את מספר הביטוח הלאומי שלו, אותו נטל מבלי??טון, והבטיח להיזהר ולא לאבד את סכום הזכייה על תענוגות מפוקפקים. ' נותר שלב אחד להשלמת העברת הפרס' אמר הפקיד: 'והוא, אימות זהותו של הזוכה כניקולה בלייטון, מאחר ומדובר בכפר נידח שאין בו אמצעי זיהוי אלקטרוניים, אצטרך לשוב למחרת, ולבקש מאנשי המקום כי יצביעו בפניו על ניקולה בלייטון.  ולאחר זיהוי פשוט זה תוכל לקבל את השיק עם סכום הזכייה'. הפקיד נפרד בחביבות מרולו ועלה על מכוניתו, כשרולו ממהר ללכת אל ביתו של שותפו למזימה.

     דומיניק הנרגש שמח לראותו ושאל: 'האם קיבלת את הפרס?!' 'עדיין לא' אמר רולו והסביר לדומיניק את הבעיה, הם הבינו שלא תיוותר להם ברירה ועליהם לשתף את כל תושבי הכפר במעשה ההונאה. הם הכריזו על אסיפה דחופה ומיוחדת. ואחר הצהריים התאספו 44 משפחות הכפר בבית הקפה היחיד שפעל במקום, ורולו ודומיניק נעמדו בפני הקהל וסיפרו על זכייתו המפתיעה של ניקולה בלייטון, 'כדי שכולנו נוכל לזכות בפרס, יהיה עליכם לאשר - שרולו הוא אכן ניקולה בלייטון' הכריז דומיניק. בליל של קולות וצעקות פרץ לאחר ששני החברים סיימו את דבריהם, אך דומיניק השתיק את כולם והבטיח להם כי אם ישתפו פעולה, הרי שהפרס הגדול יתחלק שווה בשווה בין כולם. 'מהו סכום הזכייה?!' שאלו האנשים. 'עשרה מיליון פרנקים' שיקר דומיניק במצח נחושה. 'אם נחלק את הסכום בין כל התושבים, הרי שכל אחד יזכה במאתיים אלף פרנקים...!' האיכרים נענו בהתלהבות, ובשמחתם הגדולה על סכום הזכייה האגדי חגגו את האירוע עד לשעות הקטנות של הלילה.

     למחרת הופיע פקיד הלוטו, ושמע מכל תושבי הכפר אותם פגש כי רולו הוא אכן ניקולה בלייטון וכי מדובר באדם חביב ונעים הליכות. הפקיד הנהן בהסכמה ושלף מכיסו מעטפה גדולה, רולו ודומיניק ניגשו אליו בחיוך ולחצו את ידו בהתרגשות והמתינו לקבלת הפרס.  רעש הסירנות החריד את תושבי הכפר ההמומים,  אל הכביש הראשי התפרצו שתי ניידות משטרה וארבעה שוטרים זינקו מן הניידות ואזקו את דומיניק ורולו ללא גינונים מיותרים. מחלון הניידת הם ראו את הפקיד ניגש אל תושבת זקנה בשם סילביה, ומגיש לה את המעטפה. סילביה ניגשה אל חלון הניידת ואמרה לשנים: 'עם שקרנים, חייבים להתנהג בהתאם. התקשרתי למשרדי הלוטו והתברר לי שסכום הזכייה עומד על 25 מיליון פרנקים. שקלתי האם לדווח על ההונאה והתברר לי כי על דיווח הונאה בלוטו מקבלים עשרה אחוז מדמי הזכייה, אם כן לפי החשבון שלי, מגיע לי שתים וחצי מיליון פרנקים. ולא מאתיים אלף עלובים'. לצמד הפושעים, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בתסכול ולהאשים את עצמם...

     בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של הצדק והיושר, כתוב בלשון הפסוק: 'צדק צדק תרדוף', חז'ל מסבירים שהמילה 'צדק' הוכפלה בפסוק פעמיים, כדי ללמד אותנו לנהל את ??יינו במסלול הצדק והיושר. גם כאשר אנו מבקשים לברר את הצדק, עלינו לעשות זאת בדרכים ישרות והגונות ולא בדרכים עקלקלות. כאשר אדם הולך בדרך הצדק ולא מחפש דרכי רמאות, שקר, ופתלתלות, אזי זוכה הוא להמשך הבטחת התורה 'צדק צדק תרדוף – למען תחיה' וחייו יהיו מבורכים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ז

או יאמר בדרך צחות, כתבו לכם, כי על פי הרוב כתיבת ספר תורה היא ע"י העשירים, אבל את קיום התורה והלימוד זאת עוזבים עבור עניים כאילו המה פטורים מזה, ולכן מזהיר הכתוב, ועתה כתבו לכם, כלומר עבורכם ולמענכם, למען תקיימו ותלמדו גם אתם, את התורה, לתכלית זו כתבו, לא רק עבור העניים.

     אחד מגדולי החסידים אמר פעם בדברו מהתנגדותו של "הנודע ביהודה" לחסידות "הלוואי ואזכה להתפלל תפילת "כל נדרי" לשם שמיים במדרגה כזו של "הנודע ביהודה" מתנגד לשם שמיים"

    אפשר לפרש, קחו עמכם דברים, שחלק גדול מהתשובה שיש לעשות בימים אלו הוא על החטא שבדיבורים, ועל זה אמר הנביא, קחו עמכם דברים, לקחת את הדיבורים, ושובו אל ה', על הדיבורים הרעים.

     בין כסה לעשור - סוחר אחד מחסידי הרה"ק בעל "שפת אמת" מגור זיע"א בא אליו פעם בין כסה לעשור לשאול עצה בענייני מסחרו, הגיש כנהוג פיתקא והוסיף בעל פה שהעניין נחוץ לו מאד עוד היום. השיב הרבי: היום העניין הנחוץ הוא לעשות תשובה.

     האדמו"ר בעל 'האמרי אש' זצוק"ל, כינה את אחד מתלמידיו ׳גדול׳, כששאלו מדוע, והלא אין הוא נעלה מאחרים, אמר הרבי בתוכחה: "הוא מדבר בתפילה, ועל זה כתוב ש 'גדול' עוונו מנשוא"...

     הוא סיפר שבהיותו בחור צעיר כשהוא למד ב"תלמוד תורה" בקלם, הוא "ניגש" פעם לפני העמוד בתפילת מנחה של שבת. בחזרת הש"ץ הוא סלסל במלים – וטהר לבנו לעבדך באמת – בניגון הידוע. לאחר התפילה א"ל הסבא מקלם זצ"ל: "ר' אלי', כולנו התרגשנו בהדגשה ובסלסול של 'וטהר לבנו', אלא שמן הראוי להדגיש יותר את המילה 'באמת'". ה"באמת" הזה חסר לנו.

     החסידים בדורות שעברו היו מתפללים בשעה מאוחרת מאוד, משום שההכנה לתפילה ארך אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו אחר גמרם את תפילתם, מיד מתיישבים ללמוד בהתמדה ולעבוד את ה' בכל כוחם, א''כ מוכרח שאינו עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה מביא לידי מצווה בוודאי שתפילה זו הוא ג"כ מצווה.

     ''הנסתרות לה' אלוקינו" הסתיר השם יתברך מאתנו את מתן שכרן של המצוות, אולם גילה לנו מתן שכרן של שתי מצוות: "והנגלות לנו ולבנינו" אחת נוגעת "לנו" שילוח הקן. ואתת נוגעת "לבנינו" כיבוד אב ואם. וזה כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" למען נעשה את כל המצוות, ולא נבחר לנו רק את המצוות ששכרן מרובה. (כתב סופר(

השוטר דני (פניני בית לוי, עלון 447)

     השוטר דני, היה שוטר קשוח בטבעו, ענייני והחלטי, גם הדמעות של הנהגים שנתפסו "על חם", שבשמים לא ננעלו שעריהם, אצלו לא שינו אפילו קוצו של יוד, מהקנס שהוטל על הנהג בשל עבירת התנועה שבה מעד וכשל. כך היה מנהגו של דני רבות בשנים עד לאותו הלילה...

     המשטרה הציבה מחסום בנקודה מסוימת בצפון הארץ מחשש של הברחה של "מיני בשמים" מלבנון.  השוטר דני הבחין בפיג'ו חבוטה, כולה מעוררת חשד. הנהג שהתבקש לעצור, ירד כשלראשו חבוש הוא בכיפה, לאחר שבדיקת הרישיון עברה אף היא בהצלחה, ביקש השוטר לפתוח את הדלת מאחור ופני הנהג חפו...  בברכיים כושלות פתח את הדלת כשלעיני השוטר הנדהמות נתגלתה ערימה של חיילים ישנים שנת ישרים. הנהג הרחמן לא הסכים ??העירם משנתם המתוקה, השוטר הקשיח את ליבו והאיר עליהם בפנסו מתוך בקשה-פקודה לצאת החוצה!  ארבעה עשר חיילים נכתבו בספר הזיכרון של השוטר שהודיע חגיגית לנהג על שלילת הרישיון וכניסה ישירה לספר השיאים של גינס וגם כמובן להגיע אתו לתחנת המשטרה. הנהג ביקש לרחם על החיילים והוריהם שחלקם מרוב עייפות פשוט השתרעו על צדי הדרכים והמשיכו בשנתם העריבה, אך השוטר בשלו ומי ישיבנו אחור ?! לפתע צלצל הפלאפון, אשתו של השוטר דיברה בבהלה: "הבן התקשר לפני שעות... הוא יצא מלבנון... הוא עדיין לא הגיע... השיחה התנתקה, הוא נסע בטנדר עמוס לעייפה...". האבא - השוטר ביקש מאשתו שלא תדאג, הוא ידווח לה בעוד דקות ספורות אם יהיה לו עדכון חדש... בינתיים, התחיל להאיר עם פנסו לעבר החיילים השרויים בצדי הכביש כשלתדהמתו מגלה לפתע את בנו יקירו. הבן שהחל לקלוט שאביו נמצא לפניו, בא לצעוק בשמחה "אבא!", אך השוטר היסה אותו לפני שיהיה מאוחר: "תשתוק בני,  אל תעשה לי בושות ". עתה, פנה אל הנהג ואמר לו: קח חלק מן החיילים ואני את השאר. לשאלת הנהג המופתע "מה עם הדו"ח? ויתרת לי? כל הכבוד,  רואים שאתה שוטר עם לב..."  עונה דני השוטר כלאחר יד: "חשבתי על מה שאמרת, לא בגללך ויתרתי, פשוט חשבתי על ההורים שלהם"...

     הסיפור אמיתי זה מסר רב טומן בחובו. אותו שוטר עם העקשנות שלו, יכול היה להשאיר את בנו ושאר חיילים ישנים עד אור הבוקר בצדי הדרכים, כאשר הוריהם על מיטותיהם מתהפכים...  לכל שער ושער אכן צריך שוטר, אך לשער הלב צריך את מאזני המשקל המדודים ביותר, מתי הדבר נחשב למצווה ומתי לעבירה,  כל נגיעה קטנה עלולה לשנות את ההחלטה לטוב ולמוטב.  בימים קדושים אלו, שומה עלינו לעשות חשבון בנפשנו, לראות עד כמה הנגיעות מטות אותנו חלילה מדרך הישר, שחלילה לא נמצא יום אחד את בננו - הנשמה שבקרבנו מוטלת דחופה, דהויה וישנה בצדי הדרך....

לב יהלום (על-פי 'איש חסד היה', מאת הרב יצחק-בירך דסקל)

"סלח לי", ביקש האיש שהתייצב בפתח המשרד. "אני לוטש יהלומים במקצועי ואני מחפש עבודה. אולי יש לך משרה בעבורי?".

קומת המשרדים של חברת 'דסקל יהלומים', בבורסה ליהלומים ברמת-גן, המתה כבכל יום. הבעלים, ר' שמואל-משה דסקל, תושב בני-ברק, ניהל עסקים מסועפים בתחום היהלומים. לצד עסקיו תרם לצדקה ברוחב לב והושיט עזרה ליהודים רבים במתן משרות במפעליו.

ר' שמואל הרים את עיניו מן המסמכים שלפניו, הביט באורח והשיב: "צר לי, אך כרגע אין לי צורך במלטשים נוספים". ארשת אכזבה עלתה על פני האיש. "השאר נא כאן את פרטיך", עודדו ר' שמואל, "ברגע שתתפנה משרה, אצור עמך קשר".

האיש הודה ל ר' שמואל ויצא מן המשרד. ר' שמואל ניסה לשוב אל שגרת יומו ולא הצליח. הוא שקע בהרהורים, והפטיר באנחה לעבר ר' ברוך איבר, אחד ממנהלי עסקיו: "אני חש חוסר מנוחה למראה יהודי המחפש עבודה לפרנסתו ואינו מוצא!".

מידת הצדקה המפורסמת שלו הביאה לפתחו של ר' שמואל מבקשי נדבה רבים. למחרת התייצב אצלו יהודי שהיה זקוק לעזרה לקראת נישואי בתו, אך הוא לא ביקש תרומה. "ברשותי יהלום גולמי", אמר, והוציא מכיסו יהלום לא מלוטש. "אנא, הואל לקנות אותו מידי תמורת שבעת-אלפים דולרים. כך אוכל להשיא את בתי בלב שקט".

ר' שמואל נטל את האבן והתבונן בה. הוא היה ידוע במומחיותו להעריך את טיבו של יהלום גולמי ולדעת כמה יהיה ערכו לאחר הליטוש. באותן שנים הציוד הטכנולוגי טרם היה מפותח, ומומחיות אנושית של הערכת יהלומים הייתה נדירה וחיונית בשוק.

ר' שמואל בחן את גודלו, ניקיונו וצבעו של היהלום. כל מדד כזה חיוני מאוד לקביעת איכותה ומחירה של האבן היקרה. בדיקתו העלתה כי ערכו של היהלום לאחר הליטוש לא יעלה על חמשת-אלפים דולרים.

הוא התלבט כיצד לנהוג. בתחילה סבר לנקוב במחירה האמיתי של האבן, ולתת ליהודי עוד אלפיים דולרים כתרומה. ברגע האחרון נמלך בדעתו. הוא השיב ליהודי שאכן, היהלום שווה שבעת-אלפים דולרים, ובו במקום שילם לו את הסכום הזה. חיוך של אושר עלה על פניו של המוכר, והוא נפרד ממנו לשלום ובכיסו סכום נכבד לחתונת בתו.

לאחר שהאיש הלך הביעו אנשיו של ר' שמואל את תמיהתם על המחיר המופרז ששילם בעבור היהלום. "המתינו רגע", עלה חיוך קל על שפתיו של ר' שמואל. הוא ביקש לזמן אליו את מבקש העבודה מיום האתמול.

"ברוך ה', מצאתי לך עבודה", בישר לו במאור פנים והניח לפניו את היהלום שזה עתה קנה במחיר מופרז. "אנא, לטש לי אותו, ואשלם לך חמש-מאות דולרים תמורת עבודתך". באותם ימים סכום זה היה שווה ערך למשכורתו החודשית של מלטש יהלומים.

הלוטש לא ידע את נפשו מרוב אושר. לאחר שיצא הסביר ר' שמואל לאנשיו: "הבינו, ניתנה לי הזדמנות לעשות חסד עם שני יהודים בדרך כבוד. מדוע להחמיץ מצווה יקרה כל-כך?".

הלוטש סיים את עבודתו על היהלום והביאו ל ר' שמואל כדי שיתרשם מפרי עבודתו. ר' שמואל סקר את היהלום מכל עבריו. עתה הוא בהק באור יקרות והיה מרהיב ביופיו. "מתברר שטעיתי", אמר בשמחה, "שוויו של היהלום שנים-עשר אלף דולרים לפחות!".

בעוד אנשיו נפעמים מן המעשה שהתרחש לנגד עיניהם, נשמעו דפיקות בדלת. סוחר יהלומים שהיה בקשרי מסחר עם ר' שמואל נכנס אליו. "אני מחפש יהלום גדול ללקוח עשיר", אמר. "חיפשתי בכמה מקומות וטרם מצאתי. זה צריך להיות יהלום מיוחד, גדול ובעל נוכחות מרשימה".

"מה דעתך על האבן הזאת?", הצביע ר' שמואל על היהלום שעדיין היה מונח לפניו.

"אבן מדהימה!", אמר הסוחר. הוא בחן או??ה היטב, משמיע קריאות התפעלות ותשבחות על יופייה הנדיר. "נראה לי שהיא הולמת את צרכיי. כמה תרצה בעבורה?".

"תחליט אתה כמה לשלם בעבורה", השיב לו ר' שמואל מִניה- וביה.

"ובכן", אמר הלה, "להערכתי היא שווה שנים-עשר אלף וחמש-מאות דולרים".

"מזל וברכה!", קרא ר' שמואל כדרך היהלומנים החותמים עסקה מוצלחת. בו במקום הוציא הסוחר את הכסף הדרוש, שילם ויצא עם האבן. עתה נותר ר' שמואל ובידו חמשת-אלפים דולרים רווח, בניכוי מחירו של היהלום ועלות ליטושו, לאחר שקנה אותו בכלל למטרות חסד. שכרו שולם מן השמים פשוטו כמשמעו.

אבל מבחינתו של ר' שמואל דסקל הסיפור טרם הסתיים. הוא פנה אל ברוך איבר ואמר: "ראה נא, לא התכוננתי להרוויח מהמצוות שעשיתי ביהלום הזה, והנה יד ההשגחה הביאה לי רווח של חמשת-אלפים דולרים. אינני רוצה להמיר את מעשה החסד בכסף. אנא העבר אותו לכלה ענייה הזקוקה לכסף לצורך חתונתה".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ז

'אופיו של אדם הוא בבסיסו צירוף של כלל הרגליו. "הזורע מחשבה קוצר פעולה; הזורע פעולה, קוצר הרגל; הזורע הרגל, קוצר אופי; הזורע אופי, קוצר גורל". (סטיבן קובי)

     אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' -  דברים אלו אמרה נעמי בשובה משדה מואב , ואפשר ללמוד כאן מלשונה חולשת טבע האדם , כי כאשר הולך הכל בטוב הוא תולה ההצלחה בעצמו 'אני' מלאה הלכתי , אך כאשר המזל מתהפך לרעה , אזי נזכרים בה 'ותולים את ההתרחשויות בו , וזהו 'וריקם השיבני ה' .(שמעתי מידי"נ המחנך הדגול הרה"ג ר 'ישעיה הכהן פישר שליט"א מי-ם)

     הרה"ק מרן ה"אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע היה רומז בפסוק (שמות י', ט'): בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו – ר"ל – כאשר בנינו ובנותינו הולכים ביחד עם האבות, אזי אז "חג ה' לנו" – אז הוא יום טוב – כי היו"ט האמיתי הוא כאשר הבנים הולכים בדרכי אבותם ומקיימים את המסורת בית אבות ללא שום פשרה או שינוי ח"ו.

     ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני. אור חומרי היינו אור השמש, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מידות טובות, מעשים טובים, תכונות נפשיות חיוביות וכו', וכשם שאדם אינו מסתפק באור הקיים, אלא קורע חלונות, פותח אשנבים, עושה מרפסות, כדי להגדיל את האור, כן הדבר באור רוחני, אין להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור חומרי מבטיח בריאות, רעננות וחוסן גופני, כן גם אור רוחני נותן בריאות, רעננות וחוסן נפשי. כל זה תודות למנורה והאורות הרוחניים שהאירו דרכנו עד היום. כל יהודי הוא בבחינת כהן השומר על הציווי "בהעלותך את הנרות".

כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם וגו'" [כג, כח].  (ברכי נפשי)

     אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.  לפני שאנו מתחילים את תפילת "כל נדרי" ישנו קטע המתחיל כך: "על דעת המקום... אנו מתירים להתפלל את (עם) העבריינים(ן)". קטע זה נתקן בימי אנוסי ספרד. מכיוון שרשעי הגויים כפו על ישראל בכל מיני ייסורים קשים ועינויים מלאי סבל לעבור על דת התורה והכריחום לקבל עליהם את דת הגויים, והיו הרבה מהיהודים שמרוב סבל קיבלו עליהם את דתם כלפי חוץ בלבד ולמראית עין, אבל בסתר שמרו הם עדיין על מסורת ישראל . וכך עשו רבים ולא גילו אחד לחברו על מעשיו, עד שבליל יום הכיפורים שמו נפשם בכפם ובאו כולם והתאספו במרתפי סתר כדי לקבל עליהם קדושת יום- טוב ולבקש על עצמם רחמים מלפני המקום על היותם נראים כעבריינים כל השנה. על אותם עבריינים מאותו הזמן נתקן לומר: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" . נוסח זה נשאר עומד בעינו וגם היום אנו אומרים אותו לפני "כל נדרי" מפני שגם היום מגיעים ביום כיפור אנשים להתפלל על אף שהם במשך כל השנה עבריינים, ולולא ההיתר שאנו מתירים להתפלל עם העבריינים היו אלה העבריינים המגיעים ביום כיפור לבית - הכנסת מפריעים לתפילותיהם של הצדיקים, ועכשיו שמתירים להם לעבריינים להתפלל הרי שתפילותיהם עולות כאחד עם תפילות הצדיקים ושוב נעשים הם גם כן צדיקים.

     בספר "שבעים פנים לתורה" מובא הסיפור הבא: רבי לייב שרה'ס נדד בערים ובכפרים, בשדות וביערות, ולפעמים לא התעכב בימות החול אף יום שלם במקום אחד – ואף על פי כן לא קרה לו אף פעם שיתפלל בלא מנין של עשרה.  בכל מקום שהיה, בכפר, ביער, בשדה, ואפילו במקום רחוק מן הישוב, כיוון שהגיע זמן תפילה, היה הקב"ה מזמן לו מנין של יהודים כשרים והוא היה מתפלל עימהם בציבור. רבי לייב היה בטוח כל כך שיזמן לו ה' יתברך את מנינו בכל מקום, עד שהיה משכים ויוצא לדרך קודם עלות השחר,  כיס הטלית והתפילין תחת בית שחיו, והיה הולך לו למקום רחוק מישוב מתוך ביטחון גמור שיתפלל את תפילתו בציבור.  רק בערב יום הכיפורים לא היה רבי לייב סומך על הנס והיה זהיר תמיד לבוא בעוד מועד לאיזו עיר, כדי שיוכל להתפלל ב"יום הקדוש" לא רק בציבור, אלא גם בבית תפילה קבוע במקום קדוש.  ואולם פעם אחת בימי חייו אירע לו לרבי לייב שרה'ס להתפלל ביום הכיפורים בכפר ובבית תפילה ארעי. מן השמיים עיכבוהו באיזה כפר נידח, כדי לתקן נשמתו של יהודי מומר ולהחזירו למוטב.

     ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בערב יום הכיפורים בהיותו בדרך,  לא רחוק מעיר, אשר בתוכה חשב רבי לייב שרה'ס להישאר ביום הקדוש ולשבות שם את שבת שבתון שלו, התחוללה פתאום סערה נוראה ואחריה גשמים שוטפים, שקלקלו את כל הדרך, ובקושי גדול עלה לו לרבי לייב לבוא אחר חצות היום לכפר אחד והחליט להישאר בכפר זה ליום הכיפורים. כשנודע לו שמתאסף מנין של יהודים בכפר, שמונה מן הכפר ושניים מן היער הסמוך הבאים תמיד אל המניין, נתמלא שמחה והתחיל להכין את עצמו ליום הקדוש. הלך לטבול בנהר, אכל את הסעודה מפסקת, מיהר לבוא ראשון לבית התפילה הארעי של יהודי הכפר, לבש את ה"קיטל", התעטף בטליתו והתחיל לומר מתוך כוונה עצומה את התפילות והתחנונים,  שהיה נוהג תמיד לאומרם לפני "כל נדרי" . בינתיים התאספו כל יהודי הכפר. עוד מעט ושקעה החמה. רבי לייב גמר את תפילותיו ותחנוניו, וכבר הגיע הזמן לומר "כל נדרי" – ואין מנין! יחד עם רבי לייב ישנם רק תשעה יהודים ואחד חסר. מחכים לשני היהודים הגרים ביער והם לא באו.  נודע הדבר, ששניהם נאסרו לרגל עלילה שהעלילו עליהם שכניהם הנוצרים, ואינם יכולים לבוא אל המניין... " אולי אפשר למצוא עוד יהודי אחד בקרבת הכפר הזה?" – שאל רבי לייב שרה'ס. "אין כאן שום יהודי מלבדנו." – ענו כולם מתוך צער ואנחת כאב. "אפשר נמצא בכפר איזה יהודי מומר?" – שאל שוב רבי לייב. " מומר?..." – התפלאו כולם ונעצו עיניהם ברבי לייב מתוך תמיהה. "אבל דלתי התשובה אינן ננעלות גם בפני יהודי מומר!" –  החזיר להם רבי לייב– "גם כשמחטטים באפר, אמר אחד מאבותי הקדושים, יכולים למצוא ניצוץ אחד של אש... ואם יש כאן בכפר יהודי אחד שהמיר את דתו, הריני מוכן ומזומן ללכת אליו ולבקש וגם לנסות להשפיע עליו, שיבוא להשלים את המניין..." " יש כאן יהודי מומר," – ענה אחד בלחישה – "והוא ה 'פריץ' שלנו, אדון הכפר..." "אבל" – הוסיפו אחרים מתוך רעדה – "מומר זה כבר שקוע בחטאיו עד צוואר. עוד לפני ארבעים שנה התאהבה בו בתו יחידתו של הפריץ הקודם, אחד מן האצילים, והלה הבטיח לו כי אם ימיר את דתו וישא את בתו, יהיה הוא יורשו היחידי. זמן רב נלחם עם יצרו,  אבל העושר הרב של הפריץ האציל שבה את ליבו והוא לא עמד בניסיון. הוא המיר את דתו ונשא את בת הפריץ לאישה כדת הנוצרים" . "האם ילדה לו האישה הנוכרית בנים או בנות?" שאל רבי לייב. "לא," – ענו היהודים – "אשתו כבר מתה עליו לפני שנים אחדות והוא הולך ערירי". "איה ארמונו?" – שאל רבי לייב במהירות. יהודי הכפר הראו לו את ארמון הפריץ, שהוא בנוי בגובה הכפר ורבי לייב הסיר מעליו את טליתו, מצנפתו ואבנטו הלבנים ומיהר לרוץ ביו חלוקי אבן וחצץ עד שהגיע אל הארמון.  דפק הרב על דלת חדרו של הפריץ, ומבלי לחכות לתשובה פתח את הדלת ונפגש פנים בפנים עם אדון הכפר, יהודי מומר.

     שעה קלה עמדו זה מול זה, שני אנשים שתהום עמוקה הפרידה ביניהם. אחד פריץ- עריץ, שבגד בעמו ובא-לוקיו, והשני יהודי צדיק, בנם של קדושים.  שעה קלה היו שניהם מציצים איש לתוך עיני חברו מחרישים. פניו של הפריץ היו זועפות, ושל היהודי – רציניות אך בת-שחוק ריחפה על שפתיו. מתחילה נצנצה במוחו של הפריץ מחשבת זדון כלפי יהודי זה שהתפרץ לתוך ביתו וחדרו בלי נטילת רשות. הוא חשב לקרוא לאחד ממשרתיו ולצוות עליו שיקח את היהודי וישליכו מביתו, אולם פניו המרשימות של רבי לייב ריככו מעט את ליבו של הפריץ.  פנה רבי לייב אל הפריץ ואמר לו: "שמי לייב שרה'ס. זכיתי להכיר את רבי ישראל בעל שם טוב, אשר רבים מן הפריצים היו מתייחסים אליו ביראת הכבוד והרוממות. ואנוכי שמעתי פעם אחת מפיו הקדוש מה שאמר לי: 'כל יהודי צריך להתפלל תפילה קצרה שהתפלל דוד המלך: 'הצילני מדמים א-לוקים', כלומר, הצילני שדמים (כספים) לא יהיו נחשבים אצלי לא-לוהים ושתאוות הממון לא תעביר אותי על דתי ועל אמונתי בא-לוקים חיים. " אימי, שרה, הייתה יהודיה קדושה וטהורה. היא הייתה יפת-תואר ואחד מבני הפריצים נתן עיניו בה וחפץ לקחתה לאישה.  הוא הבטיח לה עושר וכבוד, אבל היא קידשה שם ישראל וכדי להינצל מציפורניו של אותו פריץ נוכרי, הלכה ונישאה ליהודי זקן אחד,  שהיה מלמד עני. אתה לא זכית לעמוד בניסיון כזה. בשביל כסף וזהב החלפת את אמונתך ויצאת לשמד... אבל תדע, כי אין דבר עומד בפני התשובה ויש קונה עולמו בשעה אחת. היום ערב יום הכיפורים ועוד מעט והשמש יבוא ויפנה. ליהודים היושבים הכפר שלך חסר אחד למניין. בוא איתי יחד לבית תפילתם הארעי, תהיה העשירי למניין והכתוב אומר 'העשירי יהיה קודש לה''.

     ''מי יודע," – הרהר כל אחד בליבו – "איזו צרה יביא עליהם היהודי האורח המוזר הזה?..." ופתאום נפתחה הדלת ברעש. לבית התפילה נכנסו בחיפזון רבי לייב ואחריו הפריץ, בעל הכפר... פני רבי לייב היו עכשיו לבנים כסיד,  ופני הפריץ היו כבושים בקרקע ובריסי עיניו נתלו דמעות. רבי לייב רמז לאחד מן היהודים והלה מסר לפריץ טלית מצוינת שיתעטף בה, גם מחזור נתנו לו, שהוא לקחו בידיים רועדות. אחרי כן ניגש רבי לייב אל ארון הקודש, הוציא מתוכו שני ספרי תורה, את הראשון מסר לאחד מזקני היהודים שבכפר, ואת השני לידי הפריץ. רבי לייב עמד בין שניהם והתחיל בניגון המסורתי: "על דעת המקום ועל דעת הקהל – אנו מתירים להתפלל עם העבריינים..."  אנחה גדולה ועמוקה התפרצה בסערת אונים ממעמקי לב הפריץ, שזעזעה את ליבות כל המתפללים וכולם געו בבכייה.  במשך כל הזמן של תפילת ערבית וגם למחרתו, מאשמורת הבוקר עד לאחר תפילת נעילה, עמד הפריץ על רגליו, כולו רצוץ גו ונפש , כפוף תחת עול סבל חטאיו, והתפלל כל התפילות והפיוטים מתוך כוונה מיוחדת. כפעם בפעם היה מוציא אנחות מקרב ליבו,  שהיו שוברות את כל הגוף, וקול בכייתו החריד את הלבבות. בייחוד גדלה בכייתו באמירת ה"וידוי". בכל "על חטא" היה גועה בבכייה, עד שהגיע ממש למדרגת "כלות הנפש"... בסוף תפילת נעילה, כשהגיע הקהל ל"שמע ישראל", הכניס הפריץ את ראשו לתוך ארון הקודש ובידיו הרועדות חיבק את ספרי התורה.  בקול גדול שהחריד וזעזע את כל המתפללים קרא: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"...  פתאום הוציא את ראשו מתוך ארון הקודש, הזדקף מלוא קומתו והתחיל לקרוא בכל כוחו: "ה' הוא האלוקים!"  ובכל פעם היה קולו הולך וגדל, הולך וחזק ופניו האירו בזוהר פלאי מיוחד, זוהר של מעלה ... וכשקרא "ה' הוא האלוקים" בפעם השביעית – יצתה נשמתו ב"אלוקים "... לתפילת ערבית שוב לא היה מניין, אבל רבי לייב שרה'ס קם על רגליו ואמר: "אשריו שיצאה נשמתו ב"אלוקים". עכשיו הוא מאותם הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים, ומותר לצרפו למניין..."  ורבי לייב עבר בעצמו לפני התיבה והתחיל להתפלל תפילת ערבית: "והוא רחום יכפר עוון"... ועוד באותו לילה הביאו את הפריץ לקבר ישראל בעיירה הסמוכה. רבי לייב עצמו התעסק בטהרתו וקבורתו ומאז היה רבי לייב שרה'ס נוהג בכל יום הכיפורים לומר קדיש לעילוי נשמתו של אותו בעל תשובה…

      ומי יודע, גם "עבריינים" עדיין נתונים בשבי ואין מי שיגלה אותם. כמה נשמות טהורות שטרם נחלצו מסבך חטאיהן עדיין נמצאות בכוך טומאתן, ומחכות שיהיו עוד כמה "רבי לייב שרה'ס" שיבואו אליהן וייקחו אותן ויטהרו אותן.  כמה ילדים שנרשמו לבתי - ספר ממלכתיים הלכו לאבדון עד סוף ימיהם! בדורנו אנו מצווים לקום ולעשות מעשה, להציל את אחינו הטועים. הרי כל ישראל ערבים זה לזה ומצד ערבות אנו מצויים להשיבם ל... בורא עולם 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ו

אירופה מאז ולתמיד - שנאת עולם הפקודה בדבר מס הנרות משנת 1797 תקנ"ח מס זה נשאר בתוקפו עד שנת 1848 תר"ח!!!  פירוט מס הנרות: נר לשבת ולמועד בבית המדליק 2 קרייצר . נר המודלק ליום זכרון 3-6 קרייצר. נר ליל "כל נדרי" בבית הכנסת 01 קרייצר. נר חנוכה חצי קרייצר. נר לחגים בבית הכנסת 1 קרייצר. נר לחתונה 1 קרייצר. (ס"ה)   

     באחת מקהילות ישראל הנכבדות כאן בארץ ישראל נוהגים להדליק כל אחד מבני הבית, כולל הבנות, כפשט דברי הרמב"ם 'שיהיו כל בני הבית מדליקין'. היוצא מזה שאם נולדו תינוק או תינוקת בחנוכה צריך לקנות עבורם מלבד עריסה גם חנוכיה... כמובן שלמעשה האב מדליק בשבילם. ("נר לשולחן שבת"(

     הרה"ק רבי מאיר מפרמישלן אומר: "וצרת הכסף בידך" (דברים יד,כה) - שיהא צרור הכסף צרור בידכם וברשותכם, שיהא אדם שליט על בכספו ובנכסיו ולא שיהא, חלילה, הונו וממונו שולטים בו.

     הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר: העושר דומה למלח - מטעים את האוכל, אולם המרבה לשתות מים מלוחים, מגדיל את צימאונו.

"וכשם שעשית "!  ("נר לשולחן שבת"(

      היה זה לפני שנים רבות. שעת לילה מאוחרת בצומת פולג,  חמישה ערבים התקרבו אל חייל יהודי ובידיהם סכינים שלופות. אותו חייל בשם צחי היה כשלון בנושא של ירי מדוייק... במבחני הירי בצבא לא פגע אפילו בדמויות עומדות...  אך הפעם למרבה הנס, הצליח לפגוע בארבעה מהם פגיעות מדוייקות שהביאו למותם.  מיד לאחר הארוע, מרוב פחד רץ לכביש, עלה על טרמפ וברח מן המקום. בינתים הערבי החמישי שנותר בחיים אסף את הסכינים ונעלם אף הוא.  כוחות המשטרה שהגיעו למקום נדהמו, התמונה שנתגלתה לעיניהם היתה חד משמעית, בוצע כאן טבח! פתחו מיד במצוד נרחב ועוד באותו לילה תפסו את החייל היורה.  כל טענותיו שהוא היה המותקף נפלו על אוזנים ערלות. 'היכן הסכינים?!' שאלו החוקרים, 'איך יתכן שאדם מותקף מצליח לפגוע ולהרוג ארבעה אנשים בהצלחה מדהימה כזו, בוודאי אינך חייל תמים אלא שהדבר היה מתוכנן'. הוא נשפט וקיבל עונש חמור, ארבעה מאסרי עולם!  בבית הסוהר ביקש צחי להטיב את תנאי מאסרו, אך סורב שוב ושוב. היחס אליו היה כאל רוצח מסוכן.  לבסוף השיח על מר גורלו בפני רב בית הסוהר. אף שהוא לא היה דתי היו לו שאלות על בורא עולם. 'א-לוקים הציל אותי ממוות, אז למה הוא השליך אותי בכלא למשך שארית חיי.  שאלו הרב: 'מהיכן אתה יודע שא-לוקים הציל אותך'. השיב: 'באותו רגע בו התקרבו אלי אותם רוצחים אכזריים ועמדתי בפני המוות, ביקשתי מא-לוקים שיציל אותי'. המשיך הרב ושאלו: 'ומאיפה ידעת לבקש מא-לוקים, הרי אינך נראה דתי?!'  השיב החייל: 'באותו רגע נזכרתי בדברי סבי שהיה רגיל לומר לי: "צחי, א-לוקים עוזר גם למי שלא מכיר אותו!" היתה זו תשובה מפתיעה!  ידידי, הרה"ג ז"ב שעמד במקום ושמע את הדברים, נכנס אל מרן בעל "איילת השחר", סיפר לו את שארע, ואת טענותיו של אותו חייל. אמר רבי אהרן לייב: 'הוא ראה שא-לוקים עזר לו,  למה הוא לא מבקש שוב מא-לוקים שיעזור לו? שיתפלל עוד,  למה הוא לא מתפלל?'  אמר ידידי: 'מה יש להתפלל פה, מילא אז הוא התפלל כדי להנצל מן הרוצחים, היה לו רובה ביד, אבל פה הוא כבר נשפט,  ונידון לארבעה מאסרי עולם ?!' רבי אהרן לייב החל לצחוק: 'וכי הוא יודע לירות?! ובכל זאת הוא התפלל והצליח להרוג את תוקפיו, שיצעק, שיבקש שוב מה' שיציל אותו!'  המשיך ידידי וסיפר: 'בביקורי הבא בבית הכלא סיפרתי לצחי את דבריו של רבי אהרן לייב, עודדתי אותו ואמרתי לו 'תתפלל לה', תתפלל מכל הלב '. לאחר זמן הלכתי ברחובה של עיר והנה לפתע למולי נקרה אותו חייל. שאלתיו בתדהמה: 'צחי, מה אתה עושה פה, ברחת מבית הסוהר, הרי קיבלת ארבעה מאסרי עולם ?!' תשובתו היתה מפתיעה: 'ה' שמע לתפילתי ויצאתי לחופשי.  השב"כ תפסו את הערבי החמישי, במהלך חקירתו סיפר את שארע, הוא הודה שהם באו לרצוח והוא שלקח את הסכינים עמו לכפר. שם הם מצאו את הסכינים. מיד שיחררו אותי.  למעשה ישבתי בכלא ארבעה חודשים בלבד'. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/