‏הצגת רשומות עם תוויות סלחתי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סלחתי. הצג את כל הרשומות

יום שני, 25 בספטמבר 2017

אמרי שפר ה' תשרי ה'תשע"ח


אכילה בערב יום הכיפורים הינה מצווה בפני עצמה, אך הואיל והיא הכנה למצות התענית ביום הכיפורים עצמו, הרי היא נחשבת כביכול ל"טפילה" למצווה "העיקרית", ולכן לא יברך עליה.
ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.
בין סליחה לפיוס יש הבדל. הסליחה באה כאשר אינני יודע אם פגעתי באדם, או כשמדובר בפגיעה קלה מאוד. לעומת זאת, כאשר ברור לי שפגעתי בו - עלי לפייסו! הפיוס הוא חובה כחלק מתהליך התשובה ואין די בכך שהאדם יאמר ‘סלחתי’. (רבי ירוחם ליבוביץ ממיר)
     היום הקדוש בפתח... מסופר שבליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים:  עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה.  עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא.  הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול.  עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי


הפרס הגדול (דברים טובים – שופטים)
     דומיניק ורולו היו שני איכרים מבוגרים שהתגוררו בכפר פשוט ונידח במחוז אלזס שבצפון צרפת. שכניהם בכפר השקט מנו כמה עשרות בודדות של משפחות. בסך הכול אכלס הכפר 47 משפחות, כך שכולם הכירו את כולם הכפר שהיה מרוחק מאזור יישוב התנהל כמו כל כפרי הדייגים מסוגו- בפשטות ובצניעות, כאשר אנשי הכפר מתפרנסים בדוחק מעמל יומם האנשים הפשוטים שבכפר לא היו מחוברים לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים, והם היו ניזונים בעיקר מערוצי חדשות מקומיים וממעט עיתונים שהגיעו אליהם אחת לכמה ימים. באחד הימים קרא דומיניק לרולו חברו הטוב, והצביע בפניו בהתרגשות על כתבה קטנה שנדחקה לאחד משולי העמודים הפנימיים שבעיתון הארצי: 'בכפר שבמחוז אלזס, זכה תושב בפרס הראשון בלוטו הזוכה המאושר עדיין לא דרש את הפרס העומד על עשרים וחמישה מיליון פרנקים...' 'אתה מבין מה כתוב כאן?!' אמר דומיניק לרולו בהתרגשות. 'אנחנו הכפר היחיד במחוז הזה. ואם אני לא זכית, וגם אתה לא, הרי שרק אחד מארבעים וחמישה התושבים האחרים הוא זה שזכה בפרס הגדול!'. רולו הנהן בראשו, ודומיניק אמר: 'אני מציע שנמצא את הזוכה לפני שיתפרסם הדבר ברחבי הכפר'...
     מאחר שמדובר היה בכפר קטן, ארכה מלאכת החיפוש זמן קצר יחסית, כבר בשעות הערב הגיעו השנים לביתו של אחרון התושבים שעדיין לא נבדק – ניקולה בלייטון. בלייטון שהיה זקן רווק שגר בגפו לא הגיב לדפיקותיהם של שני החברים, והם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. המראה שנגלה לעיניהם היה משמח ומפחיד כאחד: ניקולה בלייטון ישב על הספה אל מול קריין החדשות שבטלוויזיה, בידו טופס הלוטו והוא מחייך באושר – אך ללא רוח חיים. השניים הבינו כי בלייטון צפה בפרסום המספרים הזוכים שעלו בהגרלת הלוטו, וכשהבין שהוא הזוכה הגדול חייך באושר וקיבל דום לב מרוב התרגשות. רולו ודומיניק הביטו האחד בעיני השני ורק מחשבה אחת חלפה במוחם. הם החליטו למלא את מקומו של ניקולה בלייטון ולגרוף לכיסם את הפרס הגדול עוד באותו יום התקשרו השנים מן הטלפון הציבורי היחיד שפעל בכפר אל משרדי הלוטו, ורולו הזדהה כניקולה בלייטון, זוכה הלוטו המאושר. הפקידה מן העבר השני הייתה אדיבה ביותר והבטיחה לשלוח למחרת פקיד פייס שינהל את תהליכי הזכייה שיעביר את הפרס לזוכה בצורה רשמית.
     למחרת בצהריים כבר שהה רולו בביתו של ניקולה בלייטון , ודומיניק המתין בשביל המוביל אל הכפר. מיד כשנראתה מכונית מתקרבת אל הכפר החל דומיניק לצעוד ליד הרכב. הנהג, פקיד מעונב וחנוט בחליפה יוקרתית ביקש מדומיניק את עזרתו באיתור תושב בשם ניקולה בלייטון. דומיניק הציע להוביל אותו הישר אל ביתו, שם כבר המתין לו רולו כשבידו הטפסים אותם נטל מארון המסמכים של בלייטון לפקיד החביב שבירך אותו על זכייתו נענה בהתלהבות, הציג בפניו את מספר הביטוח הלאומי שלו, אותו נטל מבלי??טון, והבטיח להיזהר ולא לאבד את סכום הזכייה על תענוגות מפוקפקים. ' נותר שלב אחד להשלמת העברת הפרס' אמר הפקיד: 'והוא, אימות זהותו של הזוכה כניקולה בלייטון, מאחר ומדובר בכפר נידח שאין בו אמצעי זיהוי אלקטרוניים, אצטרך לשוב למחרת, ולבקש מאנשי המקום כי יצביעו בפניו על ניקולה בלייטון ולאחר זיהוי פשוט זה תוכל לקבל את השיק עם סכום הזכייה'. הפקיד נפרד בחביבות מרולו ועלה על מכוניתו, כשרולו ממהר ללכת אל ביתו של שותפו למזימה.
     דומיניק הנרגש שמח לראותו ושאל: 'האם קיבלת את הפרס?!' 'עדיין לא' אמר רולו והסביר לדומיניק את הבעיה, הם הבינו שלא תיוותר להם ברירה ועליהם לשתף את כל תושבי הכפר במעשה ההונאה. הם הכריזו על אסיפה דחופה ומיוחדת. ואחר הצהריים התאספו 44 משפחות הכפר בבית הקפה היחיד שפעל במקום, ורולו ודומיניק נעמדו בפני הקהל וסיפרו על זכייתו המפתיעה של ניקולה בלייטון, 'כדי שכולנו נוכל לזכות בפרס, יהיה עליכם לאשר - שרולו הוא אכן ניקולה בלייטון' הכריז דומיניק. בליל של קולות וצעקות פרץ לאחר ששני החברים סיימו את דבריהם, אך דומיניק השתיק את כולם והבטיח להם כי אם ישתפו פעולה, הרי שהפרס הגדול יתחלק שווה בשווה בין כולם. 'מהו סכום הזכייה?!' שאלו האנשים. 'עשרה מיליון פרנקים' שיקר דומיניק במצח נחושה. 'אם נחלק את הסכום בין כל התושבים, הרי שכל אחד יזכה במאתיים אלף פרנקים...!' האיכרים נענו בהתלהבות, ובשמחתם הגדולה על סכום הזכייה האגדי חגגו את האירוע עד לשעות הקטנות של הלילה.
     למחרת הופיע פקיד הלוטו, ושמע מכל תושבי הכפר אותם פגש כי רולו הוא אכן ניקולה בלייטון וכי מדובר באדם חביב ונעים הליכות. הפקיד הנהן בהסכמה ושלף מכיסו מעטפה גדולה, רולו ודומיניק ניגשו אליו בחיוך ולחצו את ידו בהתרגשות והמתינו לקבלת הפרס רעש הסירנות החריד את תושבי הכפר ההמומים אל הכביש הראשי התפרצו שתי ניידות משטרה וארבעה שוטרים זינקו מן הניידות ואזקו את דומיניק ורולו ללא גינונים מיותרים. מחלון הניידת הם ראו את הפקיד ניגש אל תושבת זקנה בשם סילביה, ומגיש לה את המעטפה. סילביה ניגשה אל חלון הניידת ואמרה לשנים: 'עם שקרנים, חייבים להתנהג בהתאם. התקשרתי למשרדי הלוטו והתברר לי שסכום הזכייה עומד על 25 מיליון פרנקים. שקלתי האם לדווח על ההונאה והתברר לי כי על דיווח הונאה בלוטו מקבלים עשרה אחוז מדמי הזכייה, אם כן לפי החשבון שלי, מגיע לי שתים וחצי מיליון פרנקים. ולא מאתיים אלף עלובים'. לצמד הפושעים, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בתסכול ולהאשים את עצמם...
     בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של הצדק והיושר, כתוב בלשון הפסוק: 'צדק צדק תרדוף', חז'ל מסבירים שהמילה 'צדק' הוכפלה בפסוק פעמיים, כדי ללמד אותנו לנהל את ??יינו במסלול הצדק והיושר. גם כאשר אנו מבקשים לברר את הצדק, עלינו לעשות זאת בדרכים ישרות והגונות ולא בדרכים עקלקלות. כאשר אדם הולך בדרך הצדק ולא מחפש דרכי רמאות, שקרופתלתלות, אזי זוכה הוא להמשך הבטחת התורה 'צדק צדק תרדוף – למען תחיה' וחייו יהיו מבורכים.

החוויה היהודית




יום שבת, 5 בספטמבר 2015

אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ה





     דיבור של הערכה והוקרה כלפי בן הזוג מפריח את הבית לגבהים ומשרה בו אווירה טובה ואף נהדרת''

     הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה מאריך מאד בראש השנה ויום הכיפורים, בשעה שאמר: "זכרנו לחיים" . לדעתי, המקצר בבקשה זו, הינו בבחינת רוצח ח"ו, כי הלא בתפילה זו תלויים חייו וחיי בני ביתו, ואיך יעמוד בתפילה זו בלי שימת הלב? [הסבא מקלם[

     ולא יהיה המוחל אכזרי... נתחזק כולנו ללכת בדרכיו של הקב''ה נדבק בי"ג מידותיו... נמחל... נסלח... נשכח... ואם נעשה את זה מכל הלב... אזי כבר ביום הראשון של הסליחות... הקב''ה  יפצה ויאמר: גם אני סלחתי

"     יהי רצון שנהיה לראש" ראשי תיבות של לרא"ש לעשות רצון אבינו שבשמים. [אדמו"ר מדזיקוב]

בני לאן אתה הולך??? (למען אחיי, גליון 706)
     את סיפור שלפנינו היה מספר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב זיע"א לבני קהילתו: " בני, בני, לאן אתה הולך?" היה פותח הצדיק ואומר:
     "כולם מכירים את האלמנה הגבקובלסקי, השם ישמרה ויחייה. יותר מעשר שנים היא נותרה ללא משען ומשענת, וחייה סובבים עליה בעניות מרודה ובמאמץ להביא פת לחם לארבעת עולליה הקטנים המשוועים לטרף. אתם זוכרים את בעלה עליו השלום , חנניה קובלסקי החייט החרוץ, אשר כולנו רכשנו ממנו חליפות חג ובגדי שבת לילדינו צנוע ונחבא אל הכלים, היה ר' חנניה. נוהג היה כמנהג חסידים, מקדים שעה ופורש כשעה אחרי התפילה לבית מלאכתו הקטן. עד לפני עשר שנים היתה משפחת קובלסקי ברוכה ומאושרת, התינוקות סמוקי לחיים ועיניהם קורנות שמחה ואושר, עד שנפל חנניה למשכב ונלקח כרוח סערה אל מקומו המפואר בגנזי מרומים, עם שאר צדיקים וחסידים כמותו.
     איש צעיר היה ר' חנניה עת נַדמה שירת חייו עלי אדמות. " כן, אנחנו כאן בקהילתנו הקדושה עושים ברוך השם ככל שהיד משגת כדי להמתיק את מרורי ותמרורי האלמנה והיתומים, למרות העניות והמחסור המכים בנו רבות בשנים אך לא על השכול והעניות באתי לדבר. באתי לדבר על היתום הגדול בארבעת ילדי קובלסקי נחומ'קה. נחום בן ה -17 , בכור בניו של המנוח אשר לא עליכם ולא על אף אחד אחר, נטרפה עליו דעתו... ממש לבכות. זה הנער היקר עוד זיכרונות טובים ויפים מפעפעים בקרבנו, עת כילד פעוט נישא על כתפי אביו לבית הכנסת ישב על ברכיו כטלה רענן בבית המדרש, וגמע בשקיקה בשמים של תורה על מיתרי קולו המתנגן של ר' חנניה המשנן משניות. נחום זה הצעיר זכה להסתופף בצל קורת קומתו התמירה של אביו המנוח, ולספוג ממנו כמה שנים של יראה ותמימות. " זכורני היטב כי לאחר מסע הלוויה, אל מול הקבר התחוח, נישא קולו הזך של היתום וחצב את שבעת הרקיעים, "יתגדל ויתקדש" , כדי להגביה את נשמת אביו אל מקומה הנכון והטהור.
     "בדרך חזרה אמרה לי האלמנה: "נחום שלי הוא ילד תמים ומתוק, והוא חכם וירא א-לוקים. הרב שלו אומר לי שהוא יהיה גדול בתורה, וזו נחמתי בעניי...". " כך ניצבה האלמנה עיקשת כגיבורת חיל אל מול קשיי החיים, כדי להעמיד את בניה על יציבותם הרוחנית בסולם העולה אל בית א-לוקים ואל שער השמים ניצבה אמרתי ? עדיין ניצבת. אלא שללא הסבר, וללא הבנה מהיכן, נחום, בכור בניה ובחיר שאיפותיה, יום אחר בר המצווה שלו, החל להשתנות לרעה אוי! אוי! אוי! ניצתה בו אש זרה ונוראה והחלו עיניו לפזול אל הערלים, אל הגויים הבזויים הצוענים והנודדים העוסקים להם בקירקסאות ובריקודים שאין להם תכלית ואין להם פשר. " הפזילה של נחום אל עבר הערלים הייתה ידועה לאמו, והיא אזרה תעצומות נפש וכוחות גוף, כדי למנוע ממנו לברוח מחלקת הא-לוקים הקטנה הפרושה בין הבקתה הדלה שלה על ציר בית המדרש למבוא התלמוד תורה בעיירתנו.
     הייתי בסוד העניינים, עודדתי הנחיתי, ואף שוחחתי עם הנער שיחות על אמונה ועל קרבת א-לוקים לי טוב. אך הוא צונן היה, זר ומנוכר, כאילו מקשיב, כאילו משתף פעולה, אך מחשבותיו ורעיונותיו הפליגו להם הרחק אל מעבר לאופק המשובש והעקום של הגרועים באומות העולם. ריבונו של עולם, גם אני קצרה ידי מלהושיע. " אך אמו לא נכנעה, היא לא נתנה לו שום מרחב בריחה, תמיד הייתה בסמוך, עיניה בולשות ורגליה עוקבות היום לפנות ערב, יצאתי להתבודדות ביער הסמוך לעיירה, ושרכתי רגלי לעמק המוצל שבלב היער והנה על הדרך הפתלתלה אני מבחין בעגלת צוענים נוסעת בזריזות, ואחריה במרוצה שועט כסוס שוטף במלחמה, נחום, מנסה להשיגה. "חכו לי, חכו לי", הוא צועק. לא מוותר. עוד צעד, ועוד אחד והנה ידיו נוגעות במעקה העגלה, והוא מזנק למעלה. בעודו מרחף באויר שמעתי זעקה נוראה שפילחה את צמרות העצים והחרידה אף את ציפורי היער נוגות המבט. " בני!!! בני!!! לאן אתה הולך?!?!". צווחה איומה, שפילחה לדעתי שבעה רקיעים, ואם היה שמיני, גם אותו היא הייתה מנסרת . "אמו האלמנה בשארית כוחותיה, הרעידה, מי יודע, אולי גם את כסא הכבוד "בני, בני, לאן אתה הולך?!" היא צעקה, היא שאלה... היא נסדקה עמדתי שם, איש זקן, שמרבית שנות חיי כבר מאחורי, נרעד והלום נחום על עגלת הצוענים הרחק הרחק, נבלע לו בחורשות הצאלון המאפירות, באופק האוקראיני, ואמו האלמנה פוכרת אצבעות וממררת בכי: "בני... בני... לאן אתה הולך...". "
     אינני יכול להחזיר לה את נחום שלה אינני יודע היכן הוא נמצא, ואני תפילה שברחמי השם הוא עוד ישוב, אך אינני יכול להוציא מתוכי את המילים הצורבות הללו, שזועק הקב"ה לעברנו, לעבר כל אחד מאתנו: "בני... בני... לאן אתה הולך" . "כן יקיריי, אחיי בני קהילת ברדיצ'וב, כל יהודי עלול לעלות על עגלת הצוענים הפרטית שלו ולהיעלם הרחק מאבא שבשמים לאו דווקא עם צוענים וערלים, הוא יכול להיות בעל תפילה, בעל צדקה, תלמיד חכם מבריק אבל עיניו ולבו נשואים להם אל הכבוד, אל המעמד, אל התפקיד, ואולי אפילו אל הממון שבצד עשייתו. זה סוג של קרקס שגם יהודי מאמין עלול להישבות בקסמו ולהיכשל במסע חייו. אם פניו, עיניו ולבו של היהודי אינם נשואים כל הזמן אל אבא שבשמים ורק אליו אלא אל אותם עניינים שוליים, הרי אלו כעין עבודה זרה שהוא עובד ומקטיר לה וכל אותן דקות, שעות, ימים, שבועות חודשים ושנים הקב"ה זועק לעברו: "בני... בני... אן אתה הולך?!", אבל אתה לא שומע אתה בשלך, אתה נוסע כאילם וכחרש בעגלת הצוענים הקטנה שלך אל האבדון. ואינני יודע אחיי ורעיי בני קהילת ברדיצ'וב מי אומלל יותר, נחום שלנו המצוי אי שם במחוז בלתי נודע, או שמא אנחנו...".
     כך סיים סניגורם של ישראל את דבריו, ופרץ בבכי ארוך שכולו שאלה: "בני, לאן אתה  הולך?".



 חוויית השבוע שלי