אמר הקוצקאי: לא תמצא תורה אצל יהודים
החושבים שכבר הגיעו לשמים.
"באין מליץ יושר מול
מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, וצדקנו במשפט" (מן התפילה). כשם שבני
ישראל מקיימים את ה"דבר חוק ומשפט", את ה 'חוקים' שבתורה, אף שאינם
מבינים את טעמם ונימוקם, עשה גם אתה כן עמנו "וצדקנו במשפט" – הצדק
אותנו בדין בלי שום נימוק וסיבה. (קדושת לוי)
"
ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו
ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך" וגו'.
"ובחרת
בחיים" אבל באילו חיים תבחר? חיים שהם "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע
בקולו" "כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך" וזהו שאנו מבקשים
בימים הנוראים הבאים לקראתנו לטובה: "זכרנו לחיים, וכתבנו בספר החיים"
חיים שהם "למענך אלוקים חיים"! (אור החיים
הק'(
כשזקוקים לעזרת הגנב, מורידים אותו מחבל התלייה.
ברכה עד בלי די – (חיים
ולדר - אנשים מספרים על עצמם)
לכבוד אדון חיים ולדר, אני כותב אליך
בעיצומו של החורף, כששלג יורד בחוץ. הבטיחו שלג שלא היה כמותו, ובסוף
יורד פה זכר לשלג דאשתקד, נו שוין, אמרתי לאשתי שגם החזאים צריכים
פרנסה, והיא אמרה: "וכאילו זה שהם המציאו סערה בכוס תה יעזור
להם לפרנסה?".
הכלל, בכל מקרה רעייתי ואני כמעט לא
יוצאים מהבית. זה לא פשוט בגילנו לצאת בחורף. גם לא פשוט שנכנסים אנשים
לכאן, כי אנחנו זוג זקנים שיכולים להידבק, ואם אתה שואל מי נכנס לכאן אתה
בטח שוכח את עשרת ילדיי ולא רוצה לנקוב במספרם של נכדיי, ניניי ובני
ניניי. אז מדוע אני כותב לך? כי השלג הזה מזכיר לי סיפור שאני לא מבין
איך הוא נשכח ממני. אשתי אומרת שכנראה קפא עם הזמן, כי הסיפור הזה בהחלט
מתחיל ביום של שלג ירושלמי לפני שנים רבות. אני מדבר איתך על מאה שלושים
ושתיים שנים אחורה. כדי שלא תחשוד בי שהייתי בעולם בתאריך הזה, אני חייב
לציין שנולדתי 35 שנה לאחר שהסיפור התחיל, ועד תשל"ה, כלומר לפני ארבעים
שנה, לא ידעתי עליו דבר.
בשנת תשל"ה, בעיצומו של השלג הגדול,
הלכתי בזהירות בשכונה, מה שלא הייתי מעז לעשות היום, ופגשתי בדרכי את
ידידי, ר' זלמן כהן משערי חסד, הולך במהירות ונראה מוטרד
במקצת. "ר' זלמן, לאן אתה ממהר? אתה יכול חלילה להחליק בשלג",
אמרתי לו. "טוב שאני פוגש אותך בשלג הזה", ענה לי, "כי
חתני ר' חיים הויזמן הזעיק אותי לביתה של הרבנית חיה־טובה". כמובן
שהדבר עורר את סקרנותי, שכן לא יכולתי למצוא את הקשר בין הרבנית חיה טובה
לחיים הויזמן, שהיה אז צעיר יחסית.
חיה טובה הנ"ל היא קשישה
מופלגת בגיל 104 שנים, וזאת למרות מצבה הרעוע מזה חמישים שנה. למען
האמת, מזה עשרות שנים צופים כל הרופאים את המעבר של חיה טובה בחודשים
הקרובים לעולם "שכולו טוב", אך בינתיים הרופאים שאמרו לה את זה
כבר הלכו בעצמם לאותו עולם, וגילו שהיא טרם הגיעה לשם. אחרים הלכו לעולם
שכולו רע, המיועד ל"טוב שברופאים", אך תחתם הגיעו תמיד
רופאים חדשים עם אותה תחזית שתמיד לא התגשמה. חיה טובה חיה ונושמת, אם
כי היא סובלת מאינספור מחלות, שרובן היו ממיתות צעירים בני שמונים, אך
היא ממשיכה לחיות עד שהרופאים הורידו את הידיים שהרימו.
הכלל, מסתבר שאותה חיה טובה ביקשה
מחיים הויזמן לזמן עשרה אנשים לביתה, כדי לעשות התרת נדרים. זלמן ידידי
ביקש ממני להצטרף להיות "צנטר". האמת שידעתי היטב כי רוב
הסיכויים שאני האדם השלישי אחרי הויזמן וזלמן, אך כמובן שלא אמרתי
השקפתי זו לזלמן, מאחר שהוא עלול היה להיפגע מכך, ובעיקר מכיוון שהרצון שלי
להיות נוכח בהתרת נדרים הזו היה גדול, כי הייתי מספיק זמן בשכונה כדי להריח
סיפור גדול מתחת לאפי. רק ביקשתי מזלמן לסור לרגע לביתי כדי לקחת את
רעייתי, מאחר ויש בינינו הסכם שלא יוצאים להרפתקאות מבלי שנשתתף בהן שנינו.
הגענו לביתה השוכן ב'בתי ויטנברג',
שכונה קטנה סמוך לכיכר השבת, ויחד ליקטנו עוד שבעה אנשים כדי לארגן
לאותה חיה טובה את התרת הנדרים שהיא ביקשה. חיה טובה ישבה על כורסא
עתיקה, אמנם פחות ממנה, וביקשה מאיתנו כמה דקות מזמננו כדי לספר לנו את
הסיפור שבגללו היא נאלצת לבצע התרת נדרים. מובן שאיש מאיתנו לא התנגד,
פרט ליוסל, איש חברה קדישא, שתמיד מיהר כאילו יש מישהו שיכול להתלונן אם
יגיע כמה רגעים מאוחר יותר.
הסיפור שהיא סיפרה החל בשנת
תרמ"ג (1883) והיה קשור לרבה של העדה החרדית בירושלים, מרן הגאון
רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, אותו הכרתי באופן אישי עד נעוריי. בהיותה
בגיל 16 הלך לעולמו.
ובכן, רבי יוסף חיים זוננפלד, שהיה
תלמידו של מרן ה"כתב סופר", עלה עשר שנים לפני כן
(בשנת תרל"ג) מהונגריה, והתמנה לכהן בראש העדה החרדית, ובין היתר
היה זה שייסד את שכונת "בתי אונגרין'. שנת 1883 הייתה שנה מושלגת
במיוחד. השלג בירושלים הגיע עד לגובה חצי מטר. חיה טובה, שהייתה אז ילדה
בת 12, הביטה מבעד לחלון על הרחוב המושלג. לפתע, ראתה את דמותו של
רבי יוסף-חיים זוננפלד מהלכת בשלג והבינה מה עלול לקרות. היא חשבה
רגע ושניים, וקיבלה החלטה לרדת מהבית ולצאת לרחוב, שכן ידעה כמעט
בוודאות שרבי יוסף חיים זוננפלד לא יצליח להגיע לסוף הרחוב מבלי שימעד
ויפול. ואכן, כאשר יצאה לרחוב, כבר לא ראתה את דמותו הגבוהה של רבי יוסף
חיים. היא רצה לכיוון המשוער של הליכתו וראתה כי הוא מוטל
על הרצפה.
בחוץ אף נפש חיה. השלג הכה בעוז, והיה
חשש שבתוך כמה דקות יכסה את רבי יוסף חיים. הילדה חיה טובה לא היססה.
היא רצה לכמה בתים סמוכים וצעקה: "הרב זוננפלד געפאלן
זאל העלפץ" (הרב נפל צריך לעזור לו). שני תושבים, ששמעו את
צעקותיה, יצאו החוצה, נגשו אל רבי יוסף חיים וניסו להקימו, אך לא
הצליחו.
לחיה טובה היה ניסיון, שכן היא
וחברותיה היו מחליקות בשלג מספר פעמים ביום, והן פיתחו שיטה להתגבר על
הכובד ועל השלג המחליק כדי להקים ילדה שנפלה. "קימט א'הער"
(בואו לכאן), אמרה להם. "האלט עם די פיס" (אתה תחזיק לו את
הרגליים), "ודי מאכט גלייך זיין פלייצעס" (ואתה תיישר את הגב
שלו), "ייעצט אלע ביידע שלעפט'ם מיט זיינע ענט" (ושניכם תמשכו אותו
עם הידיים). הם עשו כדבריה, ואכן הצליחו להקים את רבי יוסף חיים על
רגליו. למרבה השמחה הנפילה לא גרמה אצלו לשבר, והוא יכול היה להמשיך
לפסוע בעזרת השניים לצידו.
חיה טובה החלה לחזור לביתה, אך אז
שמעה את קולו של רבי יוסף חיים זוננפלד. "מיידלע, די הערסט
מיך?" (ילדה, את שומעת אותי?). "איך וינשט דיר די זאלסט זויכה
זיין לאנגע גיטא אין גיזונטע יארן אין דערלייבן משיחין" (אני מברך
אותך שתזכי לחיים ארוכים וטובים ושתזכילחיות עד בוא משיח).
* * *
חיה טובה שמחה לקבל ברכה מרב כל כך
חשוב, והיא רצה לביתה ואפילו לא טרחה לספר להוריה על האירוע ועל הברכה
המיוחדת שקיבלה. השנים חלפו, חיה טובה גדלה, התחתנה וילדה ילדים. בשנת
1924, ביום בו נרצח דה האן, נולד נכדה הראשון והוא נקרא יעקב ישראל
על שמו. רבי יוסף חיים זוננפלד היה הסנדק בברית שהתקיימה שמונה ימים לאחר
מכן, כשכל הישוב היהודי רעד וגעש. עשר שנים לאחר מכן לקתה חיה טובה
בליבה, וזה היה בימים שכמישהו קיבל התקפת לב היו מתחילים לחשוש לחייו.
בשנת תרצ"ב (1932), כשהייתה חיה
טובה בת 7 5 , הסתלק רבי יוסף חיים זוננפלד לבית עולמו. חיה
טובה הייתה בין האלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה. כבר אז הייתה חולנית, וספק
שאלה, ספק חייכה לעצמה, לנוכח זיכרון הברכה. היא אמרה בינה לבין עצמה:
"לאריכות ימים לא נראה שאזכה, כנראה שמשיח יבוא במהרה".
* * *
השנים חלפו ומשיח לא בא. כשהוקמה
המדינה בשנת תש"ח (1948) חיה טובה היתה בגיל 77 חיה ונושמת (גם אם
בקושי) כנגד כל תחזיות הרופאים. היו לה כבר נינים בני שמונה, והיא
עדיין חיכתה כל יום כמו כל יהודי, ואולי קצת יותר מכל יהודי, כל יום
לבוא המשיח.
בשנת תשל"א (1971) הגיעה חיה
טובה לגיל מאה. אמנם היו לה כבר בני נינים בני 18, אך כוחה כשל.
היא איבדה בן ובת שנפטרו בשנות השבעים לחייהם, ומחלות שונות פקדו אותה. מחלות
שכל אחת מהן הייתה ממיתה בן אדם רגיל, אבל חיה טובה לא הייתה אדם רגיל.
היא הייתה אדם שזכה לברכתו של רבי יוסף חיים זוננפלד.
השנים הבאות היו סיוט של ממש. חיה
טובה התעוורה ושמיעתה התערערה. היא סבלה מקוצר נשימה חריף, מחלות וייסורים,
וכבר ייחלה להתאחד עם בעלה וילדיה שכבר נפטרו. אני מאחל לכולם אריכות
ימים, אבל בבריאות כזו שלא יגיעו למצב של "אין כוח לחיות".
זה המצב אליו הגיעה חיה טובה בשנת תשל"ה (1975), השנה בה פגשתי את
זלמן כהן, שביקש ממני להצטרף למניין בביתה על פי בקשתה.
* * *
הגענו לשם. היא ישבה על כורסא, מוקפת
בבנה ובתה בשנות השמונים לחייהם, ובעוד מספר נכדים מגילאים
שונים. היא הייתה צלולה וסיפרה לנו באיטיות על ברכתו של רבי יוסף חיים
זוננפלד, ונשאה ברכה ותודה על העבר, אבל כאן החלה לבכות ואמרה לנו באלה
המילים: "איך לייד, גרענק מיט ייסורים (אני סובלת ממחלות
וייסורים). כ'האב נישט קיץ כח שלעפן (אין לי כוח לסחוב). איך בעט פון אייך
מאכען 'התרת נדרים' פאר די ברכה פון דער צדיק" (אני מבקשת מכם
לעשות התרת נדרים לברכתו של הצדיק).
"התרת נדרים לברכה?", על דבר כזה לא שמענו. בנה של
חיה טובה סיפר לנו שהתייעצו עם רבנים חשובים, והם פסקו להם שהדבר
מותר. הבן פתח את מסכת ברכות בדף ח', והקריא לנו את דברי הגמרא על
הפסוק בתהילים ל"ב פסוק ו': "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת
מצא". רב נחמן בר יצחק אמר: לעת מצא - זו מיתה
ומפרש רש"י: שימות
במיתה יפה ונאה". הפוסקים אליהם הלכו צאצאיה של חיה טובה וסיפרו להם
על סבלה עשו קל וחומר. אם מותר להתפלל למיתה נאה, קל וחומר שמותר
לבקש התרת ברכה לחיים ארוכים. ואכן, במעמד שכמותו לא נוכחתי
בימיי, ערכנו לחיה טובה טקס של "התרת נדרים" לברכה שנתן הצדיק
מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל 92 שנים קודם כן.
כשסיימנו הודתה לנו חיה טובה במילים
חמות, פייסה אותנו במילים שזהו רצונה המלא ואנו עושים לה חסד גדול,
ולבסוף, בלי היסוס, בירכה אותנו באריכות ימים... חשבתי שזה לא יפה
מה שהיא עושה, לברך אנשים בברכה שכל כך רצתה להשתחרר ממנה... אבל היא
כאילו שמעה את מחשבתי ואמרה בחיוך: "אם יהיה לכם קשה תמיד תוכלו
לעשות התרת נדרים...". ואז נרדמה.
יצאנו משם, רעייתי ואני, אפופי
מחשבות. בפעם הראשונה רעייתי לא העבירה את ההליכה בסיפורים, או חמור
מכך, בשאלות. הטקס שלו היינו עדים גרם לתחושה כבדה מאד שלא ניתן
היה לבטאה במילים.
* * *
כעת תשב אדון חיים ולדר, כי מה שאני
הולך לספר לך יגרום לך הלם. בבוקר שלאחר מכן, חיה לאה לא
התעוררה. היא נפטרה במיתת נשיקה באמצע הלילה. הדבר התפרסם באותה תקופה
וגרם לרעש גדול, גם בגלל נדירות הבקשה "לבטל ברכה", וגם כי זו
היתה ההוכחה הגדולה ביותר לכוח ברכתו של צדיק ולכוח שיש להתרת נדרים.
כעת, כשבחוץ יורד שלג על ירושלים, אני
מסיים לכתוב לך את הסיפור הזה. לפני רגע שאלתי את אשתי: "את יודעת
מה אני חושב?". "מאיפה אדע מחשבות?",
ענתה. "את זוכרת את הדבר האחרון שעשתה
חיה טובה?". "בטח אני זוכרת". אמרה אשתי, "היא
ברכה אותנו באריכות ימים. מה נראה לך, שסתם ככה אנחנו מתקרבים לגיל מאה?
אני חושבת שהיא העבירה את הברכה הזו אלינו". חשבתי דקות ארוכות ובסוף
העזתי לשאול: "ומה נראה לך, את יודעת, אם נגיע חלילה למצב הזה...
שלה?". "אתה יודע מה אמא שלי היתה עונה
לשאלות כאלה...". אני יודע את הכיוון, כי הכרתי את אמא
שלה. "פרעיג נישט קען קאשעם (אל תשאל שאלות מיותרות) וען משיח וועט
קימען ואל מיר וויסען דה תשיבען..." (כשיבוא המשיח נדע את
כל התשובות).
זהו
הסיפור אדון חיים ולדר, ואני בפירוש בונה על זה ומברך את כל עם ישראל באריכות
ימים בטוב ובנעימים, שנזכה לבנין בית המקדש ולביאת משיח צדקנו במהרה
בימינו, אמן.
חוויית השבוע שלי
