בימים קדושים אלו יוצאים
כל בית ישראל מדירת "קבע" ועוברים לדירת "עראי" לסוכה הקטנה,
וזאת בכדי שנדע ונבין שאין "השמחה" נמצאת דווקא בבית הגדול עם הכלים
והרהיטים המפוארים, אלא השמחה "האמתית" נמצאת דווקא בסוכה הקטנה שאינה
תלויה בהבלי העולם הזה ועל כן נצטווינו לשמוח בה.
בסוכות תשבו כל השבעת ימים
ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב
וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה.
בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית
דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל,
והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה
כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה
בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא...
העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה
מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מיד אחרי תפילת נעילה ביום
הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)
העולם נדון ביום זה על התורה, שנקבע לכל אחד כמה חלק בתורה יהא לו בשנה הבאה, ועל
זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך”. (של"ה
הק'(
"העולם סבור כי
התשובה היא משימה קשה מאוד. איך הדבר כן. התשובה היא ההחלטה שהאדם מקבל עליו שלא
לעשות עוד את מה שעשה עד כה". (רבי
צבי-הירש מרימנוב)
הרבי מזיכלין הרה"ק ר'
שמואל אבא. ישב בתוך סוכתו ונטפו הגשמים על פניו. קם וזעק: מים רבים לא יוכלו
לכבות את האהבה. אהבתו הגדולה של הרבי מזיכלין למצות סוכה הכריעה את הכף והגשמים
פסקו.
״חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם״ (ויקרא כג,לא). התורה מאחלת שהלוואי שיבואו
לעולם דורות צדיקים וישרים כל-כך, שיום כיפור ישמש לא לכפרת חטאים, אלא כ'חוק',
מסורת מימים קדמונים. (אלשיך)
כל נדרי במוצאי הצום
האורות בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט שבגרמניה כבו. השומרים עזבו את
משמרתם. הדלתות המרכזיות ננעלו, ואחרוני היוצאים החלו לפסוע לביתם. החזן הראשי, ר' צודיק גרינוולד , קיפל את טליתו ואת
הבגדים המיוחדים שהוא נוהג ללבוש ביום הדין, והחל להתקדם לעבר הדלת הצדדית, שעדיין
נשארה פתוחה.
ואז הוא נתקל ביהודי שהביט בתימהון לעבר אולם בית הכנסת. "למה
סגור?!", שאל בתדהמה, "לא כל נדרי היום?!". החזן נבוך לרגע והשיב:
"כל נדרי היה אתמול, והערב סיימנו את תפילת נעילה". מבט של צער עמוק עלה
על פני היהודי. "אוי, איך זה קרה לי!", מלמל בעיניים זולגות דמעות.
"מאז ימי ילדותי הייתי הולך עם אבי לכל נדרי", הוסיף היהודי לומר.
"זה היה חשוב כל-כך לאבא"...
לעולם לא מאוחר
לבו של החזן נכמר למראה כאבו של היהודי. "בוא", אמר לו
בהחלטה של רגע. "אני החזן של בית הכנסת. אעשה בשבילך את כל נדרי". חיוך
קל עלה על פני היהודי. ר' צודיק התעטף שוב בטלית ולבש מחדש את בגדיו שקיפל זה עתה.
"כל נדרי ואסרי וחרמי..." קולו של ר' צודיק מרעיד את אולם
בית הכנסת הריק. רק הוא והיהודי נוכחים באולם, מתפללים שוב את התפילה הפותחת את
יום הדין. מעיני היהודי זולגות דמעות בלי הפוגה, והתרגשותו מדביקה את החזן, שאף
הוא מתקשה לכלוא את רגשותיו.
נפגשים בכל שנה
הסיפור הזה קרה לפני כחמש שנים. "בכל שנה, כשאני פוגש את היהודי
הזה ביום הכיפורים, הוא אומר לי: 'אתה הכול נדרי שלי' ", מספר ר' צודיק.
"בעבורי זו הייתה חוויה מרטיטה. רק בשביל רגע כזה כדאית כל השליחות שלי בגרמניה".
ביום הכיפורים הקרוב ישמש שוב שליח ציבור בבית הכנסת בגרמניה, זו
השנה האחת-עשרה. "יש פה יהודים מכל הסוגים – ניצולי שואה, עולים מרוסיה,
מקומיים וגם ישראלים. כל יהודי שלבו ער בא לבית הכנסת".
מוכר מיצים שנעשה חזן
ר' צודיק (37), תושב בני-ברק, הוא חזן ומורה לחזנות ולפיתוח קול.
לעיסוקו זה הגיע בהשגחה פרטית מופלאה: "עבדתי לפרנסתי בחנות למיצים טבעיים.
ביום חורפי אחד, כשבקושי היו לקוחות בחנות, סלסלתי לעצמי קטעי חזנות. עובר אורח
שמע את שירתי, עצר לרגע ופנה אליי: 'מה אתה עושה פה?'. 'מוכר מיצים טבעיים', השבתי.
'התכוונתי, עם קול כזה מה אתה עושה פה?!'. זה היה גיסו של החזן משה שטרן. הוא לקח
אותי אליו והשאר היסטוריה".
על אף השנים שחלפו ר' צודיק נרגש בכל שנה מחדש
בגשתו לעמוד התפילה. "ביום הדין חותמים אותנו בספר החיים. כשליח ציבור
האחריות המוטלת עליי גדולה מאוד: להעביר את התפילה בדרך שתעביר למתפללים את משמעות
המילים, ושתתקבל התפילה לגמר חתימה טובה".
תפילה ביער (תודתנו
למספר הסיפור, יעקב לרר, חולון)
מלחמת העולם השנייה זעזעה את חיינו השלווים בעיירה קרסנוברוד
שבפולין. התגוררנו בבית גדול, הוריי, יונה ורישא, אחיי נחמיה, חנוך ואנוכי,
וכמו-כן גרו איתנו דוד??י ובני דודיי.
כאשר גברו רוחות המלחמה, בשלהי קיץ תרצ"ט, גמלה בלבם של הוריי
החלטה לברוח לרוסיה. הייתי אז בן שבע. הוריי ארזו מעט מיטלטלים, ויצאנו לעבר עיר
הגבול למברג.
הגענו לאדמת רוסיה, שהייתה בטוחה יותר, אך אבא לא אהב את
הקומוניסטים, והחליט לחזור לפולין. האם לא פחד? אבא סמך תמיד על הקב"ה, ודבר
לא הרתיע אותו.
הגשנו בקשה רשמית לעבור את הגבול לפולין, ואז נתקלנו בתגובה חריפה
מצד הרוסים, שראו בנו בוגדים. כעונש על רצוננו לחזור לפולין הוגלינו לערבות סיביר.
שם רוכזו פליטים יהודים רבים מפולין. בדיעבד התברר שדווקא בגלות המתין לנו גלגל
ההצלה למשך ימי המלחמה.
כמו פליטים אחרים, נדרשו הוריי לעבוד בכריתת עצים ביערות הענק. את
גזרי העץ הכרותים היו משיטים בנהרות הארוכים, היורדים מצפונה של רוסיה לדרומה, עם
זרם המים. בכל עיר היו אוספים מהם את הכמות שהקצו השלטונות לעיר.
לא הייתה עבודה טובה מזו בעבור אבי, שהיה סוחר עצים עוד בפולין. אבא
נהג לשכור חלקות יער, לכרות את העצים ולמכור אותם בבלגיה ובהולנד, שלא היו משופעות
בעצים. מגזעי העצים היו מייצרים אדנים לפסי הרכבת. אבא היה מומחה בהערכת שוויו של
העץ בסקירה שטחית בלבד. לפי האומדן שלו היו מחתימים את העץ בחותמת מתאימה.
עם זה, אבא סבל מאסתמה, ולכן בסיביר זכה לפטור מעבודה. אלא שאבא
הבחין כי מנהל העבודה, גוי ושמו בוברוב, מתקשה לחשב את תפוקת העבודה של הגולים. זה
היה מחנה ובו חמש-מאות יהודים בעלי כושר עבודה, ואבא סייע לבוברוב בחישובים. כאשר
בוברוב נלקח לשדה הקרב, המליץ למנות את אבי למחליפו. אבא ניאות בתמורה לפטור
מעבודה בעבור אמי.
קרבו ובאו הימים הנוראים. אבא אמר לאימא: "אני מבטיח שלא אעבוד
בראש השנה, וכל שכן ביום הכיפורים". מה עשה? הוא החביא את כלי העבודה שלו,
ובראשם החותמת המיוחדת, במקום סתר, והכריז כי הוא נאלץ לשבות מעבודה עד להגעת
חותמת חדשה מהעיר.
בימי ראש השנה נותר אבא בבית. הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים
מתוך מחזור תפילה שהיה ברשותו. אלא שהממונים דיווחו על יהודי שנעדר מן העבודה
בתאריכים הנקובים, וההנהלה שישבה בנובוסיבירסק קיימה ישיבה מיוחדת לדון בעונשו.
סכנה גדולה ארבה לאבא. בשעת מלחמה הממונים עליו היו רשאים להוציאו
להורג במשפט שדה מהיר. אך אבא לא פחד. אמונתו ביושב במרומים הייתה איתנה. חלפו
הימים, ועד שהממונים הגיעו למחנה מהעיר כבר הגיע יום הכיפורים.
השכם בבוקר לקח עמו אבא את הטלית ומחזור התפילה, ויצא אל היער. החורף
כבר היה בשיא תוקפו, והמרחבים היו מושלגים וצחורים. וכך, באמצע יער, אבא נעמד עטוף
בטלית והחל להתפלל. הוא החל לסלסל בקולו את פיוטי התפילה המוכרים של יום הכיפורים,
וההד הוליך את קולו במרחבי היער, ואט-אט החלו להיאסף סביבו כל היהודים שנאלצו לעבוד
בחטיבת עצים ביום הקדוש.
פתאום הופיע פרש. זה היה הממונה על העבודה. הוא הביט בנעשֶה, הסתלק
מהמקום ושב אליו כעבור רגעים מועטים, מלוּוה כיתת פרשים חמושים. בינתיים אימא חשה
אל אבא והפצירה בו להפסיק את התפילה. אני זוכר את עצמי אוחז בשולי שמלתה של אימא
המתחננת לפני אבא שיחדל, אך אבא בשלו. "אמרתי לכם שלא אעבוד ביום
הכיפורים", אמר בהחלטיות, "רק אתפלל".
כיתת הפרשים הקיפה את ציבור היהודים השרוי בתפילה. כלי הנשק שלהם היו
דרוכים ומכוּונים אל המתפללים. חלפו רגעים ארוכים של מתח. פתאום סבו על עקבותיהם
ונעלמו כלעומת שבאו.
לאחר מכן התברר פשר הנס. השומרים נדרשו לקבל אישור ממוסקווה כדי
לפתוח בירי על הפליטים היהודים מפולין. אלא שדווקא מקבלי ההחלטות לא מיהרו להעניק
את האישור לכך, בטענה כי אם יחוסלו היהודים – מי יחטוב את העצים במקומם? אין ספק,
יד ההשגחה העליונה התערבה במוחש והצילה את אבא ואת כולנו.
אחרי יום הכיפורים שב אבא לעבודתו הסדירה, ואף לא נענש. הוא הוסיף
לשמור על נחישותו היהודית עד תום המלחמה, בגלגולינו במדינות אירופה, עד שבחסדי
שמים עלינו לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת השחרור. לאורך כל הדרך נשאנו עמנו שני
ספרי תורה, שהבאנו מפולין, ושמרנו עליהם מכל משמר. את בר-המצווה שלי כבר זכיתי
לעשות בארץ ישראל.
בכל שנה,
בהולכי לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני רואה לנגד עיניי את תפילתם של אבא וחבריו
הפליטים באמצע היער המושלג, מוקפים בחמושים המכוונים אליהם את נשקם. השלווה הקורנת
מפניו של אבא, שמוסיף להתפלל בדבקות, מעניקה לי השראה בכל שנה מחדש.
