אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ז

 בלי קיום הציווי ״ולא תונו איש את עמיתו״, לא ייתכן ״ויראת מאלוקיך״. ליראת שמים מדומה אין כל ערך. (אמרי נועם)

     בשבת נכריז 'חזק חזק ונתחזק'. ביאר הרה"ק רבי בנציון מבאבוב הי"ד, כי זו שיח בין שניים. האחד פונה לחברו ומעודדו "חזק!" והלה משיבו בחיוב "חזק" אף אתה, מתוך גם "נתחזק" יחדיו, ושם שמים נמצא מתגדל ומתקדש.

''     ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט - ( בזמנים הקשים שרבים מבחורי ישראל נפלו ברשת הכפירה של ההשכלה, היה יהודי חסיד שהיה בכל יום היה שופך נחלי דמעות לבל ייתפס אחד מבניו חלילה, אכן תפילתו עלתה לו וזכה שכל בניו נשארו יראי א-לקים למקטנם ועד גדולם. פעם השתתף בשמחה של אחד מבניו, קם ואמר: התודה לק-ל שנתקיים בי מקרא שכתוב ''ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו'', תמהו האנשים לשמע דבריו, הסביר ואמר: רואה אני הרבה מחברי אשר נפלו בניהם ובנותיהם ופרקו עולם, וכאשר הולכים הם אצלם אינם יכולים לאכול מבשר הפיגולים המוגש לפניהם, ואלו אני ב"ה יכול לאכול בשר אצל בני ובנותיי בלי פקפוק וחשש.

     "טובה מרדות אחת (מחשבת מוסר) בלבו של אדם, ממאה מלקויות".

המלאך שהציל אותי מרעב )הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה,(

הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה, סיפור זה נעשה לסרט שנקרא הגדר. סיפור מצמרר על חייו של ילד בשואה ואיך הסיפור האישי שלו הופך לסרט עוצמתי על חיים הישרדות והצלה, סיפורי שואה. 

אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין

השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בקוצר רוח.

כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקוב הוצעדו לכיכר.

השמועה התפשטה שאנחנו מועברים.

האבא שלי מת רק לאחרונה ממחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף.

הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלנו תופרד.

"מה שלא תעשה," איזידור, האח הבכור שלי, לחש לי, "אל תגיד להם מה גילך. אומר שאתה בן שישה עשר."
אני הייתי נער גבוה כבן 11, כך שיכולתי למשוך את זה. ככה אני הייתי עשוי להיחשב כעובד יקר ערך.

איש ס"ס ניגש אליי, מגפיו נקשו על המרצפות. הוא הביט בי מלמעלה למטה, ולאחר מכן שאל לגיל שלי.

"שש עשרה," אמרתי. הוא כיוון אותי לצד שמאל, שבו שלושת האחים שלי וגברים צעירים ובריאים אחרים כבר עמדו.

האימא שלי הייתה בצד ימין עם נשים אחרות, ילדים, חולים וקשישים.

לחשתי לאיזידור, 'למה?'

הוא לא ענה.

רצתי לצד של אימא ואמרתי שאני רוצה להישאר אתה.

"לא," היא אמרה בתקיפות.

"תתרחק. אל תהיה מטרד. תלך עם האחים שלך. "

היא מעולם לא דיברה כל כך בחריפות בעבר. אבל הבנתי: היא שומרת עליי. היא אהבה אותי כל כך הרבה שרק הפעם, היא העמידה פנים שלא.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

אחיי ואני הועברנו בקרון לגרמניה.
הגענו למחנה הריכוז בוכנוואלד לילה אחד מאוחר מאד והובלנו לצריף צפוף.

למחרת, הוצאנו מדים ומספרי זיהוי.

"אל תקרא לי הרמן יותר", אמרתי לאחים שלי. "תקראו לי 94983. "

שמו אותי לעבוד במשרפות של המחנה, לשים את המתים למעלית המונעת ביד.
גם אני, הרגשתי מת. קשוח, נעשיתי מספר.

לאחר זמן קצר, האחים שלי ואני נשלחנו ל Schlieben, אחד ממחנות משנה של בוכנוואלד ליד ברלין.

בוקר אחד חשבתי ששמעתי קול של האימא שלי.

"בן, "היא אמרה בשקט אך באופן ברור, "אני הולכת לשלוח לך מלאך".
ואז התעוררתי. רק חלום. חלום יפה.

אבל במקום הזה לא יכולים להיות מלאכים. הייתה עבודה בלבד. ורעב. ופחד.

כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, סביב הצריפים, ליד גדר התיל בנקודה בה השומרים לא יכלו לראות בקלות. הייתי לבד.
בצד השני של הגדר, ראיתי מישהי: ילדה קטנה עם אור, תלתלים כמעט זוהרים. היא הייתה חבויה למחצה מאחורי עץ ליבנה.
העפתי מבט סביבי כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותי. קראתי לה בשקט בגרמנית. "האם יש לך משהו לאכול?

היא לא הבינה.

התקרבתי עוד קצת לגדר וחזרתי על השאלה בפולנית. היא צעדה קדימה. אני היה רזה וכחוש, עם סמרטוטים כרוכים סביב הרגליים שלי, אבל הבחורה נראתה חסרת פחד. בעיניה, ראיתי את החיים.

היא משכה את התפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר.

תפסתי את הפירות וכשהתחלתי לברוח, שמעתי אותה אומר ברכות, "אני אראה אותך מחר."

חזרתי לאותה הנקודה ליד הגדר באותה השעה בכל יום. היא תמיד הייתה שם עם משהו לאכול עבורי - חתיכת לחם או, יותר טוב, תפוח.

לא העזנו לדבר או להתעכב. להיתפס משמעותו מוות לשנינו.
אני לא יודע עליה כלום, רק שהיא מסוג של ילדת חווה, פרט לכך שהיא מבינה פולנית. מה היה שמה? למה היא מסכנת את חייה למעני?

התקווה הייתה המצרך נדיר כל כך, והבחורה הזאת בצד השני של הגדר נתנה לי כמה כאלה, כמזינה דרכה לחם ותפוחים.
כמעט שבעה חודשים מאוחר יותר, האחים שלי ואני נדחסנו אל תוך קרון פחם ונשלחנו למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה.
"אל תחזרי," אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים."

פניתי לכיוון הצריפים ולא הבטתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה הקטנה ששמה אני מעולם לא למדתי, ילדה עם התפוחים.

היינו בטרזין במשך שלושה חודשים. המלחמה הייתה לקראת הסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו,
עדיין הגורל שלי נראה אטום.

ב -10 במאי 1945, הייתי אמור למות בתאי הגזים בשעה 10:00.
בשקט של שחר, ניסיתי להכין את עצמי. המוות כל כך הרבה פעמים היה מוכן לתבוע אותי, אבל איכשהו נשארתי בחיים. עכשיו, זה נגמר.
חשבתי על ההורים שלי. לפחות, חשבתי, נוכל להתאחד.

אבל בשעה 8 הייתה מהומה. שמעתי צעקות, וראיתי אנשים רצים לכל עבר במחנה. אני הדבקתי את האחים שלי.

חיילים רוסים שחררו את המחנה! השערים נפתחו. כולנו רצנו, כך גם אני. למרבה הפלא, כל האחים שלי שרדו.

אני לא בטוח איך. אבל ידעתי שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להישרדות שלי.

במקום שבו היה רוע נראה עכשיו ניצחון, הטוב של האדם אחד שהציל את חיי, נתן לי תקווה במקום היה שם אף אחד.
האימא שלי הבטיחה לשלוח לי מלאך, והמלאך בא.

בסופו של דבר עשיתי את דרכי לאנגליה שבו הייתי בחסות צדקה יהודית, ובהוסטל יחד עם נערים אחרים ששרדו את השואה התמחיתי בתחום אלקטרוניקה. אז הגעתי לאמריקה, שבה אחי סם כבר היה. שירתי בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, וחזרתי לעיר ניו יורק לאחר שנתיים.

באוגוסט 1957 פתחתי חנות משלי לתיקון אלקטרוניקה. התחלתי להתיישב בעיר.

יום אחד, חבר שלי סיד שהכרתי מאנגליה קרא לי.
"יש לי דייט. יש לה חברה מפולין. בואו נארגן מפגש כפול."

פגישה עיוורת? לא, זה לא היה בשבילי. אבל סיד המשיך להציק לי, וכמה ימים לאחר מכן נסענו עד ברונקס לקיים את הדייט ועם חברתה רומי.

היה עליי להודות, בתור פגישה עיוורת זה לא היה כל כך רע. רומי הייתה אחות בבית חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה, חכמה. יפה, גם עם תלתלים מתערבלים חומים ועיניים דמויי שקד שנצצו בצבע ירוק ומאד מלאי חיים.

ארבעתנו נסענו לקוני איילנד. עם רומי היה קל לדבר, ומאד חברותית. מתבררr שהיא לא הייתה לגבי דייטים עיוורים מדי!
שנינו פשוט עשינו טובה לחברים שלנו. יצאנו לטייל בטיילת, ונהניתי מהאוקיינוס האטלנטי המלוח עם משבי הרוח, ולאחר מכן אכלנו ארוחת ערב על החוף. אני לא זוכר שהיה זמן טוב יותר.

אנו נכנסנו בחזרה למכוניתו של סיד, רומי ואני במושב האחורי.

כיהודים אירופיים ששרדו את המלחמה, היינו מודעים לכך שהרבה לא נאמר בינינו. היא העלתה את הנושא, "איפה היית," שאלה בשקט, "בזמן המלחמה?"

"במחנות," אמרתי. הזיכרונות הנוראים עדיין חיים, האובדן בלתי הפיך. ניסיתי לשכוח. אבל לא תוכל לשכוח לעולם.
היא הנהנה. "המשפחה שלי הסתתרה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין," היא אמרה לי. "האבא שלי הכיר כומר, והוא השיג עבורנו ניירות אריים. "

דמיינתי איך היא כמוני בטח סבלה מדי, פחדה, בן לוויה קבוע. ובכל זאת, הנה שנינו היינו הניצולים, בעולם חדש.

"היה מחנה ליד החווה." רומי המשיכה. "ראיתי ילד שם ואני נהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום ".

איזה צירוף מקרים שהיא עזרה לאיזה ילד אחר. "איך הוא נראה? " שאלתי.

"הוא היה גבוה, רזה, ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים. "

לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין לזה. זה לא יכול להיות.

"הוא אמר לך שיום אחד לא לחזור, כי הוא עוזב את Schlieben? "

רומי הסתכלה עליי בתדהמה. "כן!"

"זה אני הייתי!"

הייתי מוכן להתפרץ בשמחה וביראה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין לזה! המלאך שלי.

"אני לא אתן לך ללכת." אמרתי לרומי. ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה עיוורת, הצעתי לה נישואים. אני לא רוצה לחכות.

"אתה משוגע!" היא אמרה. אבל היא הזמינה אותי לפגוש את ההורים שלה לארוחת ערב שבת בשבוע הבא.

היה כל כך הרבה להסתכל קדימה ללמוד על רומי, אבל הדברים החשובים ביותר שתמיד ידעתי:
כושר עמידתה, טוב הלב שלה. במשך חודשים רבים, בנסיבות הקשות ביותר, היא הגיעה לגדר ונתנה לי תקווה. עכשיו שמצאתי אותה שוב, אני לא יכול לתת לה ללכת.

באותו יום, היא אמרה שכן. ואני עמדתי במילה שלי. אחרי כמעט 50 שנות נישואים, שני ילדים ושלושה נכדים, מעולם לא נתתי לה ללכת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ו

  בסיום קריאת הפרשה האחרונה בספר 'ויקרא'. נאמר: "חזק חזק ונתחזק". שלוש פעמים "חזק"=משה=345 בגימט'. רמז שאין חיזוק, אלא בתורת משה. כל הצלחותינו, קיומנו ונצחיותינו תלויים רק בדבקות שלנו בתורת משה.

     שובו בנים שובבים. שובו על התשובה שלכם שאינה אמיתית כי על פי רוב גם התשובה היא למראית עין. (ספרים)

     שובה ישראל. התשובה נבראה לפני העולם וכשאדם רוצה לשוב הוא צריך לצאת מן העולם. (הרה"ק מקאצק זצוק"ל)

     שומר פיו ולשונו שומר נפשו מצרות (משלי)

     שימוש בכלים נכונים תקל עליך את המלאכה (שמואל אייזיקוביץ)

     שינה מוגזמת מזיקה לא פחות מחוסר שינה.

     "שיפוט טוב רוכשים מניסיון. ניסיון טוב רוכשים משיפוט גרוע"

     שיר אחד יכול להאיר כל רגע

כחו של דיבור (פניני עין חמד, עלון 536)

     אין אנו מודעים, עד כמה גדולה כוחה של מלה ובמיוחד היוצאת מפי צדיק! הגאון רבי מרדכי לייב הכהן קמינצקי זצ"ל שזכה לאריכות ימים ושנים ב-93 שנותיו גולל את סיפורו המופלא מדוע זכה לכך:

     מטבע הדברים הצדיק בשנותיו האחרונים נזקק לנער מלווה , שיעזור לו בדרכו לבית - הכנסת וחזרה. במוצ"ש , לאחר שאותו נער ליווה את הרב לביתו, בסיום ברכו בברכת "שבוע טוב ומבורך". להפתעתו המרובה השיב לו הישיש: "אכן אותך אברך בשבוע טוב ומבורך, אולם את ברכתך לא אוכל לקבל, שכן בשבוע זה אתבקש לבית עולמי". בשמוע הנער תשובה זו לא ענה דבר, שכן מה יוכל להשיב.

      ביום חמישי של אותו השבוע התקשר הצדיק לבנו , שהתגורר באותו הבניין בקומה מתחתיו ואמר לו: "דע לך, בשעות הקרובות הנני מתבקש לבית-עולמי. חש אני , כי שעותיי קצובות. דע לך, כי על אף היותך כהן - מותר לך להיטמא לאביך". הבן המופתע לא ידע במה מדובר ומדוע אביו דובר נחרצות בעניין עתידו. לא חולפות שעות אחדות , והבן עתה התבקש להגיע לדירת אביו. שם ביקש ממנו לומר איתו את וה וידוי מלה במלה. בתום הווידוי הצדיק התבקש מן העולם לגנזי מרומים כאשר דעתו הייתה צלולה כל השנים ועל אף גילו המופלג , בריאותו הייתה טובה עד מאוד.

     סוד אריכות ימיו ובריאותו התגלה ע"י הגאון הצדיק ר' משה זייבלד שליט"א ששמע את דבר המעשה מר' מרדכי לייב בעצמו: הגאון עצמו התגורר בשכונת 'שערי חסד'. מדי יום ביומו קבע עיתים לתורה. גם ביום וגם בלילה. שכן ביקש הוא לקיים את הציווי: " וְהָגַיתָ יומָם וָליְלָה (יהושע א, ח)". באותם ימים רבינו היה כבן 88 שנים וכאשר הבחין בו אחד מהלומדים (שבאותם זמים היה בחור, הגאון ר' משה זייבלד שליט"א), ניגש אליו והעיז לשאלו: "ילמדנו רבינו, במה הארכתם ימים?". והסביר , שלא חלילה תוהה על אריכות ימיו , מפני שרוצה חלילה שיסתיימו חייו, אלא מבקש הוא ללמוד מפני מה זכה לכך , שכן תורה היא... לשמע דברים אלו התרצה ר' מרדכי לייב וכך סיפר:

     "אגלה לך את סיפורי, שחוויתי , בזמן שהייתי צעיר לימים ומשם סוד אריכות ימיי ושנותיי. באותה תקופה, שמו של הגאון ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, הרי הוא ה'חפץ חיים' שהתפרסם בעולם. מידותיו המופלאות, אהבת ישראל המוטבעת בו, גאוניותו, קדושתו וכו'. אין ספק שמפעל חייו של הצדיק היה כתיבת ספרו 'משנה ברורה'. (לשם כך צריכים אנו לדעת שזמן כתיבת ששת הספרים של ה'משנה ברורה' ארכה כשלושים שנים! וחלק ג' לבדו ארך כעשר שנים! ) "ה'חפץ חיים' שכשמו כן הוא, ביקש לזכות כמה שאפשר את עם ישראל. הוא בכבודו ובעצמו, לא חס על כבודו, היה יוצא וסוחב על גבו חבילות של ספרים. כשהיה מגיע לעיירה מסוימת, היה מגיע לבתי-הכנסת ולאחר תפילת הערבית היה מציע את ספריו למתפללים. באחת העיירות אליה הגיע הצדיק, ניגשתי אל ה'חפץ חיים', נטלתי לידיי את אחד הספרים, ולאחר דפדוף בספר שאלתי למחירו, הרב נקב במחיר, הוצאתי את הכסף הדרוש והגשתי לרב" .

     חלפו מספר שנים, סיימתי את תפילת הערבית והנה הבחנתי שוב בדמותו של הכהן מראדין. הפעם שב אלינו , כשבידו חלק נוסף של ה'משנה ברורה'. הכרתי את תוכנו מהכרך הקודם , ושוב ניגשתי לרב ושאלתי למחיר הספר. הכנסתי את ידי לכיס והגשתי לרב את הדרוש. הצדיק הביט בפניי ושאל לשמי . 'מרדכי לייב הכהן שמי', השבתי" . "הרב הביט בפניי ואמר: 'כמדומני שרכשת ממני את החלק הראשון'. 'אכן כן', השבתי. הצדיק הביט בפניי ולאחר מבט קט בפנקסו אמר: 'כמדומני שנותר בידכם חוב', ואף הראה לי את אותה שורה כתובה בפנקס עם סכום החוב. השתוממתי: ' מחילה רבינו, רכשתי את החלק הראשון ושילמתי עליו במיטב כספי עד תום!" . "הצדיק לא התווכח עמי. 'אם יהודי אומר ששילם ואינו חייב מאומה - אני מאמין לו, כי חלה טעות ברישומיי'. נטלתי את הספר החדש לביתי ללמוד בו. לאחר יום-יומיים המשיך ה'חפץ חיים' בדרכו לעיירה סמוכה, שכן ביקש גם אותם לזכותו בספר החדש. שוב העמיד ספסל בבית-הכנסת ולאחר תפילת ערבית הכריז על החלק החדש. והנה ניגש אליו יהודי, פונה לצדיק ואומר לו: "ברוכים הבאים! ב"ה, הגעתם שוב אלינו, שמי מרדכי לייב הכהן ואני מבקש לרכוש את החלק החדש ולשלם את חובי מפעם הקודמת שכן חייב אני לכם סכום כסף!" . "באותו רגע הבין ה'חפץ חיים' - ובכן, ישנם שני ר' מרדכי לייב הכהן, ואני לצערי הרב, חשדתי חינם בראשון, שכן התברר למפרע , שאכן הלה לא היה חייב לי מאומה... לבו של הצדיק החל נוקפו. על אתר החליט שלא ישוב לביתו מראדין אלא יחזור אל העיירה הקודמת. כדי לפייס את ר' מרדכי לייב הכהן שכן מאמר חז"ל - 'מי שחשדו בו לחינם, על החושד לפייס את הנחשד ולברכו!'. וממחשבה למעשה, ה'חפץ חיים' חזר לאותה עיירה בה התגוררתי, שאל למקום מגוריי והגיע לביתי!" . "למשמע הדברים , השבתי לצדיק כי כלל וכלל לא הקפדתי על כך. אולם הרב , שחפץ לפייסני שאל: 'במה אברכך לפייסך ?'. 'איני זקוק למאומה', השבתי. אולם הצדיק לא ויתר. 'ושמא תחפוץ באריכות ימים?'. על כך הקשתי - 'מה הטעם בכך, שכן כאשר אדם מזקין, גופו נחלש ודעתו מטשטשת'. 'כהן אני ואברכך בשלמות ' - יהי רצון שתזכה לאריכות ימים ושנים בבריאות הנפש והגוף וצלילות דעת'. זהו סוד אריכות ימיי ושנותיי". כך סיפר לר' משה. אשרי מי שחשדו ה'חפץ חיים', ועלינו ללמוד מכך כמה עצום כוח הדיבור!".

כחו של דיבור II (הרב זמיר כהן שליט''א)

     עד כמה גדול כוחו של הדיבור היוצא מהפה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. בכוחו של הדיבור להשפיע אף על עצמים דוממים כפי שהוכיח חוקר יפני, בשם ד''ר מסרו אמוטו, הלה פרסם סידרת מחקרים , שערך בעניין השפעת הדיבור על המים, כלומר על המולקולות של המים.  בין הניסויים שאותם ערך החוקר כדי להוכיח את דבריו: החוקר הציב בחדר ספל מים וביקש מהנוכחים להשמיע בסמוך למים סוג מסוים של מילים - או מילים חיוביות, הכוללות דברי שבח ומחמאות וכדומה, או מילים שליליות, הכוללות גידופים וצעקות וכדומה (כמובן כל אחד מהנוכחים דיבר כראות עיניו) . לאחר מכן הוא טפטף מהמים באמצעות מזרק חצי סמ"ק לצלחת מבחנה, 'צלחת פטרי', והקפיא את הטיפות בטמפרטורה של מינוס 25 מעלות למעלה משלוש שעות. כשמתבוננים בטיפות המים הקפואות מבעד לעדשת מיקרוסקופ, התגלה הממצא המדהים הבא : כאשר מדברים בסמוך למים דיבורים חיוביים, המולקולות של המים מצטרפות ומתחברות יחד ויוצרות צורה מרשימה של גבישים קריסטליים, הנראים לעין כמו פתיתי שלג נאים בעלי ששה קצוות. לעומת זאת, כאשר דיברו בסמוך למים דיבורים שליליים - הללו יצרו צורות מכוערות ובלתי סימטריות.

     בספרו 'מסרים מן המים', שתורגם אף לשפה העברית, ד"ר מסרו טוען שכיום, בעזרת הכלים המתקדמים הטכנולוגיים של המדע, ניתן להוכיח באופן חד משמעי , שהמציאות הפיזית מושפעת מן הדיבור. אמנם חוקרים רבים יצאו כנגדו וטענו , כי מדובר בתרמית ובאחיזת עיניים, שכן מדובר לכאורה בדומם!  אולם בעקבות פרסום דבריו ניסו יהודים רבים לערוך מחקר דומה, באמצעות הנחת זרעי קטניות בשני מצעי גידול שהונחו במקומות בעלי תנאים זהים. ההבדל היחיד היה , שמצע אחד הושקה במים שבירכו עליהם, ואילו המצע השני הושקה במים , שנחשפו לדיבורים שליליים.  התוצאה מדהימה כל עין ומוכיחה באופן חד משמעי את הניסוי. הזרעים הראשונים שהושקו באמצעות מים שבירכו עליהם - צמחו ושגשגו באופן מרשים ביותר, ואילו האחרים, אותם זרעים שהונחו במקומות בעלי תנאים זהים של הראשונים, אולם הושקו במים שנחשפו לדיבורים שליליים - דעכו .

תמונות וסרטונים למחקרים אלו הוצגו לנגד עיני הגאון הרב זמיר כהן שליט''א (יו"ר ארגון הידברות, מייסד ומקים מוסדות "נתיבות שלום" וראש ישיבת "היכל מאיר" בביתר עלית). על ידי מגוון אנשים, ביניהם ד"ר יצחק איזקוב, המשמש כמנתח עיניים בכיר , והנהלת בית הספר 'מדע ויהדות ' טבריה, שאף הם ערכו ניסוי כזה לעיני התלמידים ובהשתתפותם הפעילה של התלמידים,  וזאת כדי להשיג מטרה אחת מרכזית - חיזוק שמירת הפה בבית הספר.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/