''אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ”.(רבי אלימלך מלז’יענסק)
אחדות זו לא פריבילגיה. זו דרישה אלמנטרית.
חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה' כל העושים רצונו, לא נאמר אלא כל המייחלים, צא ולמד כמה יקר הוא הרצון, אל תוותר אף פעם על הרצון שלך להיות עבד ה' באמת. ואם אינך רוצה, זה לגיטימי. אבל לפחות תרצה לרצות. ואם אינך רוצה לרצות באמת, גם זה לגיטימי, אבל לפחות תרצה לרצות לרצות וכן על זו הדרך.
כל אחד נולד עם מחלה חשוכת מרפא, שכל החולה בה סופו שימות". המחלה נקראת ''חיים'' (שמואל אייזיקוביץ)
''וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה ה'''
"וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה הי ''(שמות לה, י). "וימלא אתו רוח אלהים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת...ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש..." (שמות ל"ה, ל"א-ל"ה). בצלאל, בצל קל הוא היה כלי קודש הוא הבין.
מדי שבת בשבתו, לאחר דרשתו של הרב, היה עולה "טוביה כויפר" אל בימת בית הכנסת, והיה חוזר בכוח חקיינותו על דרשת הרב בשלמותה. אלא מאי? שלחקיינות זו התלוותה אחותה הסוררת - הליצנות, בעזרתה היה "טוביה כויפר" מבקש לקרר את עוצמת הדרשה ולחלל את קדושתה. ראו" - היה נוהג טוביה לומר בסיום "דרשתו" - "מה ההבדל ביני ובין הרב? הוא מדבר ואני מדבר. לא דברים אחרים אני אומר, אלא אותם דברים ממש, הלא כן? אם כן מדוע אתם בזים לי, והרי רוחב ידיעותיי כידיעותיו של הרב. מדוע אותו תכבדו ובי תמאסו?" כשהיו הדברים יוצאים מפיו של פוקר זה, היו בני הקהילה כובשים את פניהם בקרקע ושותקים. בצר להם, פנו בני הקהילה אל רבם ושטחו בפניו את כאבם על עלבונה של תורה. הרב הבטיחם כי בשבת הקרובה ישיב לו ל"טוביה כויפר" כגמולו, שהרי יצאה חוצפתו של טוביה מביזוי הרב ונכנסה לכלל בזיונה של תורה.
בשבת, לאחר שסיים את דרשתו, לא יצא הרב מבית המדרש כהרגלו, נתיישב במקומו והמתין ל"הצגתו" של המשכיל הכפרי. "טוביה כויפר" עלה כהרגלו אל הבימה, היטיב את בגדיו, והחל לחזור על דרשת הרב מילה במילה. הרב האזין לדבריו בקשב רב, וחייך כאשר חיקה טוביה את תנועותיו. לאחר שסיים את "דרשתו", פנה טוביה אל הציבור ושאל כדרכו: "נו... מה תאמרו? מה הבדל יש ביני ובין הרב, הרב קם ממקומו ועלה אל הבימה. דממה השתררה בבית המדרש. שאלה טובה שאלת טוביהל'ה", פנה הרב לחצוף, "אלא שכדי להשיב לך אבקש לשאול שאלה. שאל, רבי, שאל, לעג טוביה. הרב שאל: "אתה טוען שאין הבדל בינינו ואם כן, ודאי שמצוי אתה היטב בדיני כשרות, עליהם אמון אני. ובכן, אמור נא לי טוביה, כיצד יתכן כי תרנגולת שנשחטה כראוי ולפי כל ההידורים והחומרות, ואף בסכין כשרה, ובנוסף לזאת נמלחה כדת וכדין, ואף על פי כן תיאסר באכילה, טוביה שתק, אימץ את מוחו עד שקמטים נחרשו במצחו . חשב וחשב, אך תשובה לא הצליח להשיב. ובכן טוביה, אענה לך", השיב הרב, "יתכן שתישחט תרנגולת בסכין כשרה ועל ידי שוחט ירא שמים, תיבדק בכל הבדיקות הנדרשות ותימצא כשרה ומהודרת, ואף על פי כן תיאסר באכילה, וזאת משום שהתבשלה בקדרה טריפה! אתה מבין טוביה? אותה תרנגולת, אותו שוחט, אותה סכין, זו טריפה וזו מהודרת. מכאן אתה למד כי גם לסיר שבו התבשלה התרנגולת נודעת חשיבות רבה והוא משפיע על כשרותה.
האזנתי לדרשתך ואמת דיברת, לא הוספת ולא גרעת מדברי מאומה, אלא שההבדל בינינו הוא הכלי שבו נאמרו הדברים. אפשר שיאמר אדם דברי תורה כשרים למהדרין, אלא שמתוך שהכלי טרף,נטרפו דבריו. הרב סיים את תוכחתו, וטוביה ירד מן הבימה אבל וחפוי ראש.
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה