אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ז

 האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).

    הגמרא אומרת, כי מסורת בידינו מאבותינו, שמקום הארון והכרובים לא נכללו בחשבון מידותיו של קודש הקודשים, משום שבדרך נס הם לא תפסו מקום.  אומר היה האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק זצ"ל, כי דווקא שם, בארון שלא תפס מקום, שכנו שני לוחות הברית. מכאן, אמר, שהתורה אינה נמצאת אלא באלו שאינם תופסים מקום... ("שיח שרפי קדש" ה' 61.)

     הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי ע" היה אומר: אותיות "שקר" שלוש הן.  שתים מהן כלולות בתיבת "רשע" ואילו אחת בתיבת "צדיק –" מכאן אנו למדים שלא כל רשע כולו שקר ..!. ולא כל צדיק כולו אמת!...

     ה"תפארת שלמה" אמר כל צדיק שאינו ממשיך על ישראל שפע של ברכה ופרנסה ועשירות, אינו צדיק כלל ואינו ראוי להיות מנהיגם של ישראל.  וזהו פירוש דברי רבותינו בתלמוד (קידושין מ') על הכתוב "אמרו צדיק כי טוב" וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב,  טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב, צדיק רע לבריות, היינו שאינו ממשיך על ישראל שפע של טובה ופרנסה. והמשיך בדבריו ואמר זה היה חטאם של נדב ואביהוא שהסתפקו "בקרבתם לפני ה"' בלבד, ולא השפיעו על ישראל שפע של פרנסה וטובה, ולכן "וימותו" לא היו ראויים להיות מנהיגי ישראל.

לב טהור (אפריון שלמה, גליון 7 13)

     כל אחד יודע, בשביל להיחתם בספרי צדיקים, יש להתחזק ולעשות קבלות חדשות בעבודת ה'. אבל מהי עבודת ה'?  פעם שאלו תלמידי הבעל שם טוב את רבם מהי עבודת ה'?  אמר להם הבעל שם טוב: לכו לכפר פלוני שם יש אדם בשם ר' משה, לכו תלמדו ממנו עבודת ה' מהי.

     הגיעו התלמידים לכפר, שאלו האם יש פה ר' משה, אבל אף אחד לא ידע על מי הם מדברים, אין פה שום רב שקוראים לו משה. עד שאחד נזכר, אה נכון יש פה איזה עגלון שקוראים לו משה,  הוא גר בסוף הכפר. טוב, הלכו התלמידים לבית של משה העגלון, פתחו את הדלת והם רואים מולם אדם שנראה כמו חבית, שמן ענק. ביקשו ממנו התלמידים להתארח איזה יום-יומיים, והוא הסכים. טוב עכשיו רוצים לבחון את עבודת ה' שלו, אבל לא דובים ולא יער, הבן אדם בקושי יודע להתפלל, בקושי אומר ברכה, רק אוכל ואוכל כל היום,  בלי עין הרע אוכל בשביל 20 אנשים. טוב, אמרו התלמידים, כנראה הוא אחד מ-לו צדיקים, אולי רק בשבת הוא מתגלה.  חיכו לשבת, עוד לא אמרו קבלת שבת, הוא כבר סיים ערבית, וכשהם רק התחילו ערבית הוא כבר היה באמצע הקידוש. רק גמר את הקידוש והוא כבר התחיל לאכול, ואת זה הוא עשה באריכות. בבוקר, אותו הסיפור, עוד לא גמרו שחרית, הוא כבר היה אחרי מוסף וקידוש, יושב ואוכל בשר. הגיע מוצאי שבת, הם כבר עמדו לעזוב, אמרו לו תודה רבה על האירוח, ופנו אליו: רק תגיד לנו בבקשה, למה אתה אוכל כל כך הרבה? אמר להם משה העגלון: לפני הרבה שנים הלכתי עם אבא שלי ביער, וניגשו הנוצרים ורצו שהוא ינשק את הצלב, הוא לא הסכים, אמרו לו אם לא תנשק את הצלב אנחנו נהרוג אותך. ואבא אמר: "תהרגו אותי, אני את הצלב לא מנשק!". שפכו עליו נפט ושרפו אותו, אבל מה אני אגיד לכם, אבא שלי היה כזה קטנצ'יק, צנום, דק.  תוך 10 דק' נגמרה כל המדורה. ואני חשבתי לעצמי אז,  כשנשרפים לכבוד מלך מלכי המלכים ראויה מדורה גדולה מזו. לכן קיבלתי על עצמי לאכול ולאכול ולאכול, ואם פעם אחת גם אותי ישרפו, אז תהיה מדורה של שעה, כמו שראוי לעשות לפני המלך!  כזאת גסות, אבל ליבו לשמיים - עבד ה'. רחמנא ליבא בעי. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט טבת ה'תשע"ז

אדם שמגביה ידו על חברו, גם אם הדבר לא התפתח אחר־כך להכאה בפועל, וגם אם לזולת לא נגרם שום כאב ונזק – עצם העובדה שאדם מרים את ידו משקף דרך התנהגות ומידה רעה שלו, ולכן הוא נקרא 'רשע'.

     אלשיך הק' כתב, שכאשר איש מישראל עולה לגדולה בזמן שכל ישראל בצרה אין ראוי לו לומר שלום עלי נפשי, אלא צריך הוא להיות עמם בצרה, ולהרגיש כאבם ומצבם. ולמדנו זאת ממה שנאמר: "ויהי בימים ההם ויגדל משה" כלומר: ויהי, שהוא אוי וצרה היה בימים ההם לעם ישראל, ואז ויגדל משה, שעלה לגדולה שנהיה בן בת המלך וגדול בבית המלכות ובכל זאת לא ראוי לו להיות פורש מצרתם. על כן "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" רואה ומצטער בצרתם. עכת"ד.

    בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     התורה כדי להמחיש את היחס בין הילדים להורים אומרת "למטה אבותיו" הילדים הם המטה שאצל האב. ה' אומר למשה: "ואת המטה הזה תיקח בידך" - אם אתה לוקח את הילד יד ביד אז יקוים בך: "אשר תעשה בו את האותות האלה" תראה ניסים ונפלאות... אך אם תשליך את המטה (לא תתייחס לילד) הוא יהפוך לנחש... ומה הפתרון להחזיר אותו למוטב?! "אחוז בזנבו" - בוא אליו בדברים החשובים לו (ולא לך) משחקים, טיולים דברים שהוא אוהב לעשות - תתחבר אליו משם, למרות שהם זנב... ומשם תאחז וכך תצליח להחזירו למוטב...

הנרות הזעירים שגברו על הנאצים

במבט ראשון זה נראֶה דגם מיניאטורי של ספר, אבל כשפותחים אותו מתגלה לפניך אוצר מדהים של מסירות נפש וגבורה יהודית. סרטון הוידאו של החנוכייה ההיסטורית הופץ בשנים האחרונות, אך מי האיש שמאחוריה?

לאחר מלאכת איתור, הגענו אל הרב יעקב בלקובסקי מחיפה, בנו של גיבור הסיפור, הרב יהודה-אריה בלקובסקי , ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שלושים שנה.

לא דיברו

כשהנר הראשון של חנוכה מרצד בביתו במוצאי השבת האחרונה שיתף אותנו הרב יעקב (64) בסיפור החנוכייה של אביו. הרב יעקב התחנך בילדותו במוסד 'פרחי אהרן' בקריית שמואל ולאחר מכן למד בישיבת מרכז  הרב. לימים שב לישיבה בקריית שמואל, כדי להעמיד תלמידים.

"אבא נולד בפולין ועבר את כל שנות השואה", הוא מספר. "חייו ניצלו בניסי ניסים פעם אחר פעם. הוא סיפר לנו איך שמר מצוות בימי המשטר הנאצי. למשל, איך השיג חיטים בגטו לאפיית מצה. אבל על החנוכייה הזאת מעולם לא סיפר. ידענו שהיא קיימת בבית, אבל משום מה לא דיברנו עליה".

מלאכת מחשבת

לסיפורה המופלא של החנוכייה התוודע רק אחרי פטירת אביו. "במהלך השבעה", הוא משחזר, "כשהעלינו את דמותו, הוצאנו את החנוכייה המיניאטורית ונחשפנו לסיפורה המדהים. לאבא היו ידי אמן. את החנוכייה יצר בעת שהייתו בגטו לודז', לקראת גלותו למקום בלתי-נודע".

הרב יהודה-אריה הבין כי לפניו עוד תלאות ונדודים. "לאבא היה ברור שלא יוכל לשאת עמו חנוכייה רגילה, והחליט ליצור חנוכייה זעירה, שתשמש אותו גם בחושך הגדול", מסביר הבן. כך נוצרה החנוכייה המיניאטורית, שמלאכי החבלה לא הצליחו למצוא אותה. ביצירה הזו, שגודלה פחות מכרטיס אשראי, הצליח להכניס את כל הפריטים הדרושים להדלקה: בתי נר ומכסים, פתילות ובקבוקון זעיר לחומר בעֵרה. את הפתילות הכין מהפיג'מה שלבש, ולהדלקה השתמש במרגרינה שקיבל. בקופסה הקטנה הזו השחיל גם מלקחיים זעירים, כדי להיטיב את הנרות. בדרך מתוחכמת אפשר לפתוח את בתי הנר המקופלים, והנה החנוכייה מוכנה להדלקת נרות החנוכה.

הדלקה אחרונה באנייה

את החנוכייה יצר מכסף טהור. הרב יהודה-אריה הצליח להבריח את החנוכייה מן הגטו המתחסל, בדרכו אל מחנות ההשמדה. גם שם זכה לקיים במסירות נפש את המצווה. הוא לקח את החנוכייה לכל מקום, וזכה לעלות עמה לארץ הקודש.

הפעם האחרונה שדלקו נרות בחנוכייה הייתה באנייה, בדרכו לארץ ישראל, אולם שלהבות האמונה מוסיפות לדלוק בה גם היום, כשהיא נודדת בהרצאות ברחבי הארץ ומעוררת את לב הציבור.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ז

אין אדם יכול לברוח מעצמו

      בימי קדם כפי שאפשר לראות מדברי הגמ (' שבת כ א" ) היו מדליקים את נר חנוכה "מבחוץ", ומפני מה מדליקים אנחנו (רובנו) בימים האלה מבפנים, בבית? אלא שמעתי "מכ ק מרן האדמו"ר ממישקולץ שליט"א לתת הסבר מעניין לכך – משום שבימים עברו היינו צריכים להתמודד עם אויבנו – היצה"ר מבחוץ, הניסיונות היו יותר בחוץ, השכלה תרבות יוונית כפירה ומינות, ההתמודדות ברוחניות היה יותר "בחוץ", לכן נהגו להדליק בחוץ להאיר את הנשמות שבחוץ. ואילו כיום עם שכלולי הטכנולוגיה היצה"ר הגדול היא "בפנים" "בבית" "בחדרי חדרים" ואפילו בתוך הבית מדרש ... וכנגדם צריכים אנו את אור הנרות שיאירו ויזככו לנו את אויבנו מבית...

     הרה"ק בעל הבני יששכר זי''ע כותב בספרו "אגרא דכלה" – חכמינו ז"ל תיקנו להדליק נרות בחנוכה ולקרוא את ההלל, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, הכל נרמז בתורה, גם דינים אלה נרמזו בתורה בפרשת בראשית. "בראשית" מורכב מהאותיות בימי רשעים יוונים תהללו שם אדנות. "בראשית" הוא גם ראשי תיבות בהתחלה תדליקו אחד רננו שבחיו יתברך -, כי נתנו ימי החנוכה להודות ולהלל בפרט בעת ההדלקה. "בראשית" ראשי תיבות תוסיפו בכל יום אחר רביית שבחיו. "בראשית" ראשי תיבות ישועה רבה תהיה בזמן שימלוך אנטיכוס. וכן ראשי תיבות ישועה רבה תהיה שינצחו בני אהרון. וכן אמרו חכמינו "ז (ל תנחומא ויקרא כב) שאנטיכוס והיוונים גזרו שיכתבו על קרן השור "אין לכם חלק באלוקי ישראל, דבר זה נרמז בראשי תיבות "בראשת" אנטיכוס רשע יגזור תכתבו בקרן שור.

     חנוכה געלט – דמי חנוכה . באחד מימי החנוכה, סבל הרה"ק מראדזין זי"ע כאב חזק בשיניו.  קבע הרופא שצריך לעקור שן אחת, וכך עשה. כשרצה הרבי לשלם לרופא עבור מלאכתו, סירב הרופא לקבל, ונימוקו: שזה במקום "חנוכה געלט" שנהג לתת לרבי מידי שנה בשנה.  התחייך הרבי ואמר: רק זאת אבקש ממך – שלא לספר על כך ברבים, שמא ילמדו ממך שאר בני העיר, ויעשו כמוך, להעניק לי מעות חנוכה שכאלו ..

הסיפור על החתם סופר (לקראת שבת מלכתא פרשת ''ויצא'')

     הסיפור הבא מובא בספר "זכרון משה" על החתם סופר.

     בתקופתו של החתם סופר, לפני כמאתיים שנה, כיהן באחת העיירות הסמוכות לפרשבורג רב, ת"ח שכל התורה פרושה אצלו. פעם התדפק על דלתו של הרב גוי זקן, כבן 80 ,וביקש בתחנונים מהרב שהוא רוצה להתגייר. "אתה?להתגייר? בשביל מה לך?" ניסה הרב לדחותו, כפי שכתוב ברמב"ם. "עם ישראל סובל, לא כדאי לך, היום זה לא פופולרי להיות יהודי..." אבל הגוי בשלו: "כבוד הרב, אני מכיר את היהדות מקרוב כבר חמש שנים. אני יודע מה זה שבת, למרות שאיני שומר אותה, אני יודע על תפילין,  פסח, ל"ג בעומר. את כל המנהגים, הכל אני יודע. הרב, בבקשה, אני רוצה להתגייר!"  הרב שנוכח בכנות דבריו הסכים לבסוף לערוך את הגיור, והזכיר לו גם את הצורך בטבילה ומילה. הגוי לא התרגש, "אני יודע" אמר, "אני לא נבהל מכך, גם אברהם אבינו מל את עצמו בגיל 99 כשהיה כבר ישיש ". הרב, שלא היה לו ניסיון עם גרים, במקום לשלוח אותו לבית החולים או לרופא מומחה שלח אותו למוהל העיירה. מוהל העיירה קיבל את המכתב מהרב ומל אותו.

     ויהי ביום השלישי למילתו, שכב הזקן על ערש דווי, קיבל חום גבוה וזיהום בכל הגוף. בימים ההם טרם עידן אנטיביוטיקה, היה גופו נתון בסכנת חיים. הרופאים נואשו מחייו, ולא יכלו לעזור לו במאום. כאשר שמע כומר העיירה את הסיפור, התמלא בזעם נורא על היהודים ש"חטפו"  אדם זקן וחסר ישע, מלו אותו וסיכנו את חייו בצורה נוראה. הודיע הכומר חד משמעית: "אם ימות הזקן - נעשה סוף לכל העניין הזה, ונשמיד את כל יהודי העיירה!"

     הפחד היה נורא. החלה ספירה לאחור. כולם מחכים שהזקן ימות ואז....  הרב שהבין כי בשלו ארע כל הסער הזה, פנה בצר לו אל החתם סופר,  פרץ בבכי עז, וסיפר לו את כל הסיפור. שמע החתם סופר את הסיפור,  קם מהכיסא וגער ברב: "רודף, מה עשית?? למה הנך מתעסק עם גרים, הרי אין לך ניסיון? למה שלחת אותו למוהל? אדם זקן חייב להגיע לרופא,  הוא צריך השגחה..." לא די שהחתם סופר לא הרגיע אותו אלא אף שפך עליו קיטונות של תוכחה. רב העיירה מרר בבכי חסר מעצורים, וכשהוא פוכר ידיו בייאוש זעק: "רבי, עזור לי! מה אעשה עכשיו???" החתם סופר שקע במחשבות.  לאחר כמה רגעים פתח ואמר: "אין לך בררה. תאלץ לעשות את מה שמספרת הגמרא במסכת תענית, דף י"ח עמוד ב'. רש"י מביא שם את הסיפור על בת מלך שנרצחה בידי שני רוצחים. ושני הרוצחים ברחו והסתתרו בעיר לוטקיה. הודיע המלך לתושבים שאם תוך שלושה ימים לא יסגירו לידיו את הרוצחים - יוציא את כולם להורג. חיפשו בני העיר בכל מקום אפשרי אך לשוא. שני הרוצחים נעלמו כאילו בלעתם האדמה. היו שם שני אחים צדיקים פאפוס ואלייאנוס, שהחליטו להסגיר עצמם כרוצחי הנסיכה ובכך יצילו את כל בני העיר מגזירת הכליה שריחפה על ראשם.  הגיעו שני האחים הקדושים לחצר המלוכה והודיעו בנחרצות: "אנחנו הרוצחים!" מיד נשלחו שניהם אל הכלא והגזירה נתבטלה. כשהוצאו השניים להריגה, יצאה בת קול ואמרה: "אין כל מלאך ובריה יכולים להיות במחיצתם". (במאמר מוסגר כולנו מכירים את פאפוס שהיה בבית הסוהר ונפגש עם רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים, ואמר לו: "אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים". שואל הגאון מוילנא: האם להציל עיר שלמה נקרא "דברים בטלים"? ומסביר הגאון: אכן, מול תלמוד תורה זה נחשב כדברים בטלים. אמנם פאפוס הציל עיר שלמה מאבדון, אך מול פעילותו של רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים זה נחשב 'דברים בטלים '(. אומר החתם סופר לרב העיירה: "האחריות מונחת עליך, שמע את אשר תעשה: גש לביתו של הזקן, ואמור לאישה שאתה לוקח את בעלה לרופאים של וינה. דאג לשני גברתנים, שייקחו אותו על מיטתו לכרכרה. הדהר את הסוסים עד לחוף הדנובה המחבר את הונגריה לוינה. שבע שעות הפלגה עד לוינה. תשכור סירה קטנה, ורק אתה עם הזקן תעלו על הסירה". "לכולם תספר שאתה לוקח אותו לפרופסור גדול בוינה. שיוכל להציל את חייו. אבל לך אומר את האמת, הזקן הזה ממילא לא יחיה. שום פרופסור כבר לא יוכל להחזירו לחיים. אם כך, לאחר שלושה קילומטרים מהחוף כשכבר תהיה בלב הנהר - תטביע את עצמך עם הגוי המתגייר.  כאשר תגיע אלינו השמועה כי טבע הרב עם הגוי המתגייר, נוכל לומר לכומר שהזקן לא מת בשל המילה אלא בעקבות טביעה בדנובה, ואז אולי יש סיכוי שישכך כעסו, ויבטל את הגזרה''.

     הרב נרעד. אין מנוס. עליו למסור את נפשו בעבור הצלת בני קהילתו . וכך הוא אכן יעשה... ראשית כל, מיהר הרב אל ביתו, אסף את האישה והילדים ונפרד מהם בדמעות שליש, תוך שהוא משאיר להם צוואה מחיים והוראות ברורות כיצד ימשיכו להתנהל לאחר מותו. הצער היה נורא, הבכיות קרעו את השמים. הזמן בוער, שעותיו של הזקן ספורות.  עליו להספיק לקחת אותו לפני שימות. נשיקות חפוזות לילדים, מילות פרידה והרב ממשיך במרוצתו. הילדים מלווים אותו במבטם מבעד לחלון, יותר לא ישובו לראותו עוד.  הרב מגיע לביתו של הזקן ומתעניין במצבו. המצב קשה, הזקן כבר מחוסר הכרה, לא מגיב, מצוי כבר עם רגל אחת בעולם האמת. "שמעי לי", פונה הרב אל האישה, "אני רוצה לקחת את בעלך אל פרופסור מפורסם בוינה, הוא ודאי יוכל לעזור לו...", "קחו אותו", קוראת האישה במר ייאושה, "אולי תצליחו להצילו". שני הגברתנים נכנסים לביתה וממהרים לקחת את החולה הגוסס. הם מניחים אותו בכרכרה, והסוסים פורצים בדהרה מהירה לכיוון החוף. הרב שוכר ספינה, ומעמיס עליה את הזקן, לאחר מכן, עולה אף הוא ומתחיל בהפלגה. אלו הן שעותיו האחרונות, הוא מתחיל באמירת הוידוי,  קורא שמע בכוונה גמורה ומתוודה על כל חטאיו. כאשר הוא מגיע למקום המדובר הוא עושה הכנות אחרונות לקפוץ למים, שפתיו רוחשות את מילות הוידוי, ופרידה מארץ החיים ומכל יקיריו, ולפתע - הוא שומע צעקה: "רב איד !" הוא מסתכל אחורה - מי זה? מאחוריו בתוך סירה קטנה, יושב אדם הדור פנים, עטור בזקן ופאות, וצועק לו: "יהודי יקר!! למה אתה בוכה?!" הרב סיפר לו בקצרה את כל קורותיו, ואף את הוראתו של החתם סופר,  והיהודי אומר לו בשמחה: "אני רופא, תן לי לבדוק אותו..." הביט בו הרב בספקנות ואמר: "אין סיכוי, האדם הזה כבר נגזר דינו, הוא גוסס ונוטה למות, קשה להאמין שתצליח במה שרבים וטובים כ"כ נכשלו... האם תוכל להחיות מתים??..." " ובכל זאת", ביקש היהודי, "תן לי לפחות לנסות". הרב הסכים והרופא הצמיד את סירתו לסירת הרב והגוי המתגייר וקפץ לתוך הסירה. הוא פתח את תיקו והחל לערבב שיקויים ואבקות שונות. לידו שוכב הזקן מחוסר הכרה, מצבו אנוש, אך הרופא לא מתרגש ממצבו לוקח בכפית מעט מן התרופה שרקח, ומכניס אותה לפיו של החולה. והנה – נס ופלא! ברגע בו נגעה התרופה בפיו – פקח החולה את עיניו וביקש לשתות מים. הרופא שנראה כי היה מוכן לתגובה כזו, החל מיד להשקותו במים. החולה שתה בשקיקה והחל להזיע, עובדה המעידה על נסיגת הזיהום. כל אותו הזמן עומד הרב בעיניים קרועות מתדהמה ולא אומר מילה. " אשאר כאן, עד שישוב למלוא כוחותיו" מרגיע הרופא את הרב, ומתחיל להאכיל את הזקן. כעבור שעה וחצי, הזדקף לפתע הזקן, התיישב על קרקעית הספינה כשהצבע שב וחוזר ללחייו החיוורות. "לזה חיכיתי", אומר הרופא לרב. הוא משאיר לרב מים נוספים, להשקות בהם את החולה, אורז את חפציו ונפרד מהם לשלום במהירות. הרב הנסער הודה לרופא במילים נרגשות: "לא רק את החולה הצלת, אלא אף אותי ואת כל בני עירי, גברים, נשים וטף... זכית להסיר את הגזירה הנוראה שריחפה עלינו..."  

     הרב והגר שבו לעיר, והחליטו לרוץ דבר ראשון ולבשר את דבר ההצלה למרן החתם סופר. עלו על סוס ועגלה והחלו נוסעים לפרשבורג. באמצע הדרך חוזר בו הרב ואומר: "כבר שעה וחצי שיושבים עלי שבעה בביתי,  אכנס לרגע הביתה להשיב את ליבם..." מודעות אבל גדולות ושחורות מקדמות את פניו בכניסה לביתו, קולות נהי ובכי נשמעים מכל פינה.  הוא ממהר לחיכנס לביתו, וההפתעה מושלמת: "אבא!!!" זועקים הילדים בתדהמה. "יקיריי, לא עת צער עכשיו, קומו מאבלכם. ממהר אני כעת לרבנו מרן החתם סופר לספר לו על דבר ההצלה, וכשאחזור אספר לכם את כל פרטי נס הצלתי". השמועה על הנס המופלא פשטה בעיירה כאש בשדה קוצים, רווח והצלה הגיעו ליהודים והשמחה הרקיעה שחקים.

    כשהגיע הרב לחתם סופר, היה גאון הדור שקוע בלימודו, הוא הרים אליו עיניו מן הספר, בחיוך ואמר לו: "נו, זכית לנס גלוי"... ברוח קדשו כבר ידע על הנס שהתרחש. "רב'ה", צעק הרב בהתרגשות, "כמו מלאך הוא הגיע לנהר, והביא לנו איזו תרופה..."  תמה החתם סופר: "כמו? למה כמו? אכן, היה זה מלאך אמיתי... אליהו הנביא מלאך הברית, הגיע אליך בשליחותי..."  הרב החוויר כסיד, כאשר הבין את גודל קדושת המעמד בו עמד...  שתיקה עמדה בחדר. שתיקה רווית הוד . ואז התנער הרב ושאל: "ילמדנו רבנו, הרי הייתי כאן לפני כשש שעות,  כאשר גזירה נוראה ריחפה על כל בני העיר, מדוע אז לא פעל רבנו למען ההצלה??" אמר לו החתם סופר: "אסביר לך. אליהו הנביא לא מגיע סתם לעולם הזה. אין שום אפשרות שמלאך כה קדוש יגיע לפרשבורג הגשמית והחולית. אבל כאשר הלכת בנכונות למסור את הנפש, לזרוק את עצמך לנהר, וכל זה בשביל להציל עיר שלמה מכיליון, כאשר הבאת איתך מסירות נפש – אזי הדין שונה לחלוטין... כשיש מסירות נפש - אליהו הנביא מוכן להגיע בכל מצב ולכל מקום! אבל ללא מסירות נפש – הוא בשום אופן לא יגיע !!" אם יעקב אבינו לא היה מוסר את נפשו לחזור אחורה למקום תפילת אבותיו - היה יכול לאבד את כל הברכות. ברגע שהוא מוכן למסירות נפש - מיד מזמנים לו קפיצת הדרך.

     יעזור הקב"ה שנזכה למסור את נפשנו לכל מצווה, קלה כבחמורה, ואז נזכה לסייעתא דשמיא.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ו

אי אפשר להיות רשע כלפי שמיא, ויחד עם זה להיות בעל נימוסים ודרך ארץ. מי שירוד מבחינה רוחנית, לוקה בחסר גם בהתנהגותו עם הזולת. (אמונה שלמה – הרב צבי נקר 4124438-050(

     בלעם הרשע בדרך הילוכו כשעדיין חשב שיוכל לקלל את ישראל, זכה למחץ ברגלו עד שנעשה חגר. אך בסופו של דבר נאלץ לברך, וחשב שאז יחזור ירכו על מקומו, אך ברכתו לא באה מטוב לבו אלא מאונס, ונשאר חגר. בזה הביא רבי מרדכי הכהן מצפת (תלמיד ר"י די קוריאל) בספרו 'שפתי כהן' מה ששמע לפרש בדרך מליצה מה שאמר בלעם הֵּנה בָרך לָקחתּי עכשיו שלקחתי עת עצמי לברך וּבֵרך דהינו הבֶּרֶךְ ולא אשׁיבֶנָּה - אינה שבה וחוזרת למקומה?

     דּרַך כּוֹכָב מיַּעֲקֹב ְוגוֹ' אוֹי מִי יִחיֶה משּמוֹ אֵ -ל. (386 ( בגימטריא דוד בן ישי, שהוא הכוכב שידרוך מיעקב וינקום באומות. (ר"ש מאוסטראפליא(

     ה"חפץ חיים" היה אומר: מה בין אדם מישראל לבין גוי רשע?  אדם מישראל כשהוא בצרה, מתפלל לה' ומבקש ברכה מצדיק. לא כן בלק, שבהיותו בצרה, הלך אל בלעם לא לדרוש ברכה לעצמו, אלא לבקש קללה לזולתו.

"ואון בן פלת" (טז, א( " - חכמת נשים בנתה ביתה" (מדרש(

     סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שפעם הגיעה לביתו אשה בעלת תשובה והתלוננה לפניו שבעלה מעשן בשבת קודש, ומפר בכך את אווירת "קדושת השבת". ולכן ביקשה ממנו עצה מה לעשות?  ואכן יעץ לה הרב: תבקשי מבעלך שלא יעשן לפחות בזמן "הדלקת הנרות"... וכך היה! הבעל הסכים לדבריה, ובמשך כל הזמן שהנרות דלקו בבית, נמנע הבעל מעישון . והנה לאחר מכן יעץ לה הרב שתשתמש בנרות ״עבים״ הדולקים יותר זמן... וגם הפעם קיים הבעל את הבטחתו ולא עישן עד שאחרון הנרות כבה.  חלפו מספר שבתות ושוב הגדילה האשה את ״עובי הנרות״ עד שלבסוף השתמשה בנר ״נשמה״ הדולק עשרים וארבע שעות... וכך בזכותה לא עישן הבעל במשך כל השבת!... ועל כך נאמר: ״בחכמה יבנה בית״, בזכות החכמה שב הבעל בתשובה שלימה. ומסופר שלאחר כמה שנים ניגש הבעל לאשתו ואמר לה בחיוך: ברוך ה׳ שהשתמשת לנרות שבת רק בנר ״נשמה״, ולא השתמשת בנר ״שבועי״... ולכן עליך נאמר: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ו

אין מי שזקוק לחופשה יותר מזה ששב ממנה...

  

 '     'אם בחוקותי תלכו" (כו, ג(  אומר רבי שמחה בונים מפשיסחא: "אם" הזה, אינו תנאי ואינו ספק כי אם הבטחה. הקב"ה מבטיח שבסופו של דבר: " בחוקותי תלכו", עתידים ישראל ללכת בדרך התורה, שהרי דרך אחרת אינה קיימת כלל.  ורבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: כתוב (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו" – וכי לרשע יש דרך? בוץ יש לו, ולא דרך. אלא הכוונה היא: "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המחשבה כאילו יש לו דרך.

     "אם בחוקתי תלכו" - ר''ת א ב ת שתלכו בדרכי אבות. (בעל הטורים)

     הרה"ק בעל הצמח צדק מלובאויטש זי ע" היה אומר: כי יום זה הוא מסוגל לרפואות וישועות! כי הראשי תיבות של "מלך רופא נאמן ורחמן" הם: "מרון"... ובזכות הצדיק המונח "במירון" שולח השי"ת רפואות וישועות לכלל ישראל ביום זה...

כוחה של תפילה (פניני עין חמד, עלון 559)

     אין ביכולתנו לתאר ולשער מהי כוחה של תפילה. לו היינו משכילים להבין את תועלתה, לבטח היינו מוצאים את עצמנו מנצלים את זמננו ומתפללים בכל רגע נתון.

     להלן סיפור מופלא שעובד מ'ניצוצות ' במדבר ויש בו כדי ללמדנו על כך:  היה זה בימי בראשית של אשדוד החרדית, כיום עיר ואם בישראל, אולם אז הייתה מדבר שממה רוחני. לא היו לאשדוד של אז, אפשרות להציע שירותים יעילים לקומץ המשפחות החרדיות , שהתנחלו בה, ואפילו קו תחבורה מסודר לבני ברק טרם הופעל. לשירותן של אותן משפחות עמד רק קו אוטובוס פרטי בודד , שחיבר בינם לבין בני ברק. " אני", כך מספר בעל המעשה, "הייתי הנהג של קו זה במשך שנים, עד שהתפתחה התחבורה וחברה ראויה לשמה החלה לפעול בעיר. הקו שפעל משעת בוקר מוקדמת, אסף מלמדים, מורות ותלמידים שלימדו ושלמדו בבני ברק, ומשם המשיך לחיפה כשבדרך עצר גם בנתניה . בשעת אחר צהריים מאוחרת עשה הקו את דרכו לכיוון הנגדי , כשהוא עמוס בנוסעים שעלו בבני ברק במטרה להגיע לביתם באשדוד, כך שכמעט כל נוסעי הקו היו קבועים, ואף תחנותיו היו קבועות למדי.

     באותו יום , שבו התרחש סיפורנו, באחת התחנות עלה במפתיע בחור צעיר והתעניין אצלי האם אני עוצר במושב 'ניר גלים'. השבתי ב'כן' מהוסס; אני אכן עובר שם, אך לא רגיל לעצור במושב זה , הממוקם סמוך מאוד לאשדוד, מעט אחרי אזור התעשייה שלה. 'תוכל לעצור לי שם?' שאל . לרגע חשבתי להשיב , כי אין לי תחנה שם, אך לאחר מכן אמרתי לעצמי: למה לא לעשות טובה ליהודי?! והשבתי: ' בשמחה!' כאשר הגעתי למושב והורדתי את הבחור בתחנה המבוקשת, הבחנתי באשה זקנה , היושבת וממתינה בתחנה.  ברגע שעצרתי , התרוממה זו ממושבה ושאלה אותי: 'אתה מגיע לחיפה? -' 'כן', השבתי מופתע. 'יופי', היא אמרה, 'אני כבר מביאה את הסלים שלי'. בטרם הספקתי להגיב , חזרה הישישה לתחנה וגררה משם כמה סלים גדולים.  כמה אברכים ירדו ועזרו לה להעלות את הסלים לאוטובוס,  ואף פינו לה את המקום שליד הנהג. ארך לה מעט זמן להתארגן עם הסלים הרבים, וכשסיימה והתיישבה לבטח , התנעתי את האוטובוס ופניתי לכיוון הכביש הראשי. ' סבתא', מצאתי עצמי שואל פתאום, 'למה חיכית בתחנה הזו?' 'מה הפירוש למה? יש כאן תחנה, לא?', השיבה תמהה. 'נכון, יש כאן תחנה, אבל מי גילה לך , שעוצר בה אוטובוס שנוסע לחיפה? ' ' אף אחד', היא ענתה, ואני לא הבנתי. 'אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לעבור בה אוטובוס לחיפה?' - 'כי זו התחנה היחידה שיש פה', אמרה בסבלנות , משל הייתי קשה הבנה, 'לאן הייתי צריכה ללכת אם לא לתחנה?' . 'נכון', אמרתי שוב וניסיתי להסביר את עצמי, 'אבל בתחנה שעמדת לא צריך לעצור אוטובוס לחיפה. יכולת לעמוד שם עד הלילה , ואף אוטובוס לא היה מגיע' . 'אבל הנה אתה באת', השיבה האשה בחיוך. 'את צודקת', אישרתי, 'אך כעיקרון אני לא עוצר בתחנה הזו בדרך כלל,  ואם לא הייתי עוצר כאן, מה היית עושה? - ' 'מחכה לאוטובוס אחר', ענתה בביטחון. 'אבל גם הוא לא היה עוצר לך, כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה!' התעקשתי, כי משהו בדבריה לא היה מובן לי דיו . 'ובסוף עצרת. נכון?' - 'נכון', אישרתי שוב, מופתע מהשיחה ומביטחונה הרב של האשה, 'ובכל זאת, מדוע פנית לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס לחיפה?' ' .

     הייתי צריכה להגיע לחיפה', היא הסבירה לי סוף סוף, 'אמרו לי ללכת לתחנה ממול ולעלות על אוטובוס לאשדוד, ובאשדוד לחכות בתחנת אוטובוס לחיפה . אמרתי לבורא עולם: 'אבא שבשמיים, אתה יודע, כי אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כוח לעבור לצד השני של הכביש עם כל הסלים, וגם אין לי כוח להעלות את כל הסלים לאוטובוס לאשדוד ואחר כך לרדת ממנו, לחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה'. ואז ביקשתי מהבורא יתברך , שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, לפה, לתחנה הקרובה בה אני מחכה '. 'נו...?', המהמתי בציפייה דרוכה להמשך. 'מה נו? אתה רואה!  ביקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן, לתחנה' . 'סבתא', שאלתי שוב בהתרגשות, כשהבנתי שנס כביר התרחש כאן לנגד עיניי , ואני הייתי חלק לא מבוטל ממנו, 'אולי תספרי לי איך בדיוק ביקשת זאת?' ' בדיוק כפי שאנחנו מדברים עכשיו, בצורה הכי ברורה והכי פשוטה שיש: 'בבקשה תעשה עימי חסד ותביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן , ' זה הכל'. נראה היה שהזקנה לא הבינה את התעקשותי לרדת לפרטים הקטנים, אך שיתפה אתי פעולה, כשכל הנוסעים מאחור מאזינים בדממה ובתדהמה להשגחה הפרטית הנסית שראו זה עתה בעיניהם.

     המשך הנסיעה עברה עליי בסערת רגשות. לא יכולתי להירגע מההשגחה הפרטית שנגלתה מול עיניי. הנה כי כן, דווקא במקום שבו ברור כי אין מי שיוכל לעמוד לעזרת האדם, הוא יתברך נמצא אתו.  דווקא שם יכול אתה לבקש ממנו בתמימות, מעומק הלב, כבן המתחטא כלפי אביו, והוא ברחמיו ישנה בשבילך את מערכות הטבע ויביא את האוטובוס, או את כל מה שלא תצטרך, עד אליך ממש".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ה

א"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי" (שבת קי"ח) היינו, שלא למדתי תורה והסתכלתי לאחורי לראות כמה דפים למדתי, אלא הסתכלתי "לפני לראות מה שיש לי עוד ללמוד''. 

     וירד מצרימה... ויהי שם לגוי גדול (כו, ה(.  - שאלו לילד יניק וחכים: חכמינו אמרו: "אוי לרשע ואו לשכנו" התוכל להביא ראי' מן התורה, ששכנים רעים השפעתם רעה?  השיב הילד בתוך כדי דיבור: "הלא פסוק מפורש הוא בתורה: 'וירד מצרימה ויהי שם לגוי גדול".

      וכפי שאמר פעם הרה"ק מרוזין זי"ע כשנכנס לביהמ"ד וראה החסידים עוסקים בסיפורי צדיקים,  דלכך נאמר פעם "הללו את שם ה' הללו עבדי ה " ובפסוק אחר כתוב להיפוך 'הללו עבדי ה' הללו את שם ה' " להורות כי שני הדברים עומדים בשווה ובאותה דרגא, והמהלל עובדי ה " ' ומספר מצדקותם נחשבה זאת כאילו היה מתפלל ומהלל "את שם ה' וזהו הכוונה במה שכתוב "מקבילות הלולאות ששני ההללוים הללו מכוונות ומקבילות זה לעומת זה ושני  " הדברים שוי בדרגא.

השָּגָחה מְפָלָאה 'ב' (פניני עין חמד, גליון 503)

     להלן סיפור המראה לנו, כי הרבה שלוחים למקום. ולעיתים אנו מגלים את דרכי ההשגחה המופלאה של הבורא, ולמעשה למרות שבאותם רגעים עלול האדם לחשוב, כי אותו מקרה שעובר עליו עלול לפגוע בו, אולם לאחר מכן מגלה, כי אלמלא אותו מקרה דווקא היה מפסיד.

     ומעשה שהיה - כך היה: ר' יוסף ישב במונית, כשכולו מדוכדך ורוחו שבורה. למורת רוחו, התנהלה הדרך בעצלתיים וסופה לא נראה בדרך. נראה היה כי מעשה שטן בדבר. "דווקא היום", חשב בלבו, "יש עומס כה רב בכביש, ואני כה ממהר לפגישה עם מר סלומון". מיודענו הנו עסקן צדקה מפורסם החולש על מוסדות צדקה וחסד רבים. הוא אומנם מתגורר באמריקה אך מצודתו פרוסה עד ארץ ישראל, שם הקים רשת בתי תמחוי לעניים, קרנות עזר וסיוע לאלמנות ויתומים, חלוקת מזון לנזקקים בדרך של כבוד ופעולות רבות ונשגבות, שהוא עצמו כבר אינו זוכר, מרוב טרדת החסד בה הוא נמצא. זמן מה קודם לכן, נקרתה הזדמנות מיוחדת לפתחו של מיודענו, איש החסד: רשויות הרווחה באחת מערי הארץ פנו אליו בהצעה לרכוש בניין רחב ידיים, ולהקים בו מסגרת שיקומית לנפגעי מחלה נדירה הפוגעת ל"ע במערכת העצבים ומקשה על תנועת האדם ותפקודו התקין.

     לא בכדי פנו ראשי העיר לר' יוסף, זה מכבר התוודעו לאישיותו הנדירה והתמסרותו למען הזולת ללא משוא פנים. נוסף לעובדה, שארגון החסד בראשו עמד מיודענו, הקים זה מכבר מספר מבני שיקום דומים ברחבי הארץ. הלה שקל את ההצעה בחיוב ושמע על האפשרות לסייע לרפויים והחלמתם של מאות חולים. אולם, בדיקה מהירה בקופת הארגון העלתה, כי חסר לו סכום עצום של מאות אלפי דולרים, על מנת להגשים את חזונו ולהקים שם מרכז שיקום ארצי. ר' יוסף ניסה, אפוא, להעלות בזכרנו את ידידיו בעלי היכולת, אותם יוכל להתרים למען מטרה נשגבה זו, ושמו של מר סלומון הבזיק במוחו. הוא מיהר ליצור עימו קשר, והלה שמח לשמוע את קולו, אך ביקש לקבוע את הפגישה לשעת הצהריים, בטענה, כי כעת עליו לצאת מן המשרד בענייני מסחרו, ולא יהיה לו פנאי לשמוע כרגע את בקשתו. נחפז מיודענו לצאת לדרכו, אולם הוא איחר את מועד הפגישה בשל העומס הרב על הכביש. כשירד מהמונית, ראה לאכזבתו את מר סלומון יוצא מפתח הבניין, כשהוא ממהר לעסקיו ומסמן לו, כי יוכל לפגשו רק בעוד ארבע שעות!

     "גם זו לטובה", חשב וקיבל באהבה את העיכוב השמימי. "לאן אלך עתה?", הרהר. ולפתע נזכר במר אריה, אחד מידידי המוסד הוותיקים, אשר משרדו ממוקם אף הוא בקרבת מקום, וכבר זמן רב עבר מאז התרימו לטובת פעולות הצדקה והחסד. מיודענו הוא איש נמרץ ומעשי. בדיקה קצרה בפנקסו, וכבר הטלפון בידו והוא מבקש מאריה, ידידו הוותיק, להיפגש עימו בעוד דקות ספורות. להפתעתו, נעתר אריה והזמינו בשמחה לעלות למשרדו הממוקם בקרבת מקומו. בתחילה, לא חש בנוח מאחר שלא קבע עמו פגישה מבעוד מועד. אולם קבלת הפנים החמימה שהפגין ר' אריה הפיגה את תחושת חוסר הנוחות. מהר מאוד מצא מיודענו מספר לאריה על מטרת ביקורו באזור, ועל חזונו להקמת מבנה שיקום מרכזי לריפוי החולים בחולי הנדיר.

     לפתע חוורו פניו של אריה, והוא החל לרעוד בכל גופו. ר' יוסף נבהל לרגע, אולם אריה הרגיעו וביקש ממנו לסגור את הדלת ולהקשיב לו. הוא פתח לפניו את סגור לבו וסיפר לו דבר, שנודע לו לפני זמן קצר, אותו לא גילה אף לבני משפחתו. זה עתה נודע לו כי הוא עצמו, חלה במחלה נדירה זו ל"ע. אולם המחלה עודה בשלביה הראשוניים, ויהיה עליו לקבל טיפולים כדי למגר את תופעות החולי. אמש, הצליח ב"ה לסיים בכי טוב את אחד מעסקי המסחר שלו והוא הרוויח סכום עצום! לפי חשבונו, דמי המעשר עולים בדיוק לסכום החסר להקמת המוסד, ועל אתר הושיט המחאה עם הסכום האגדי, כתרומה לייסוד המרכז השיקומי, כאשר מבקש הוא, שזכות המצווה תיזקף לרפואתו השלמה.

     ר' יוסף נותר פעור פה. להשגחה פרטית כזו הוא לא פילל. הוא הרי כלל לא תכנן לפגוש את ר' אריה, והנה הלה מושיט לו בבת אחת את כל הסכום הדרוש כדי להקים את הבניין. אכן נפלאות דרכי ה'.

     ואם תשאלו, מה יצא בסוף בפגישה עם הנדיב הראשון? הוא הצטדק, שעסקיו כשלו לאחרונה ואין ביכולתו לתמוך כעת בפעולות החסד, ונתן סכום סמלי בלבד. אך ר' יוסף יצא מלפניו בשמחה ובשבח והודיה לבורא העולם, כי הרבה שלוחים למקום, והמוסד קם לתפארת ולרווחת חוסו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/