‏הצגת רשומות עם תוויות כפירה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כפירה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 14 במרץ 2018

אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ח





"אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)
    בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.
     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכול ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.
     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?
אמּוָּנה ְּבבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(
     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :
     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי,  שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.
"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. "  הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקש תי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה.  
     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בביה"כ, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד  עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך,  פקחת   את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..


החוויה היהודית



יום רביעי, 21 בפברואר 2018

אמרי שפר ו' אדר ה'תשע"ח



  "אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)

     בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.

     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכולים ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.


     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?


אמּונה בבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(

     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :

     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי, שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.

"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. " הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקשתי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה. 

     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בבית הכנסת, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך, פקחת את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..

החוויה היהודית






יום חמישי, 10 באוגוסט 2017

נקודה שבועית פרשת "עקב" ה'תשע"ז



בפרשת השבוע, פרשת "עקב", אנו מצווים על מצווה יומיומית ואפילו כמה פעמים ביום, מצוות ברכת המזון: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
זהו המקור למצוות ברכת המזון כמצוות עשה מהתורה.
לכאורה היינו חושבים שהברכה תהיה תלויה "בארץ הטובה" ורק בה נצטרך לברך אלא שלא כך ועיקר כוונת הברכה הוא להודות על עצם האכילה ועל השובע שהגוף מקבל ולכן אין הבדל באיזה מקום אוכלים.
פרשנים רבים תהו בכלל בעניין ברכות ובברכת המזון בפרט האם ה' שלו הארץ ומלואה כל כך זקוק לברכות האלה?
רבנו בחיי אומר על כך שדווקא הברכה נצרכת לאדם הפשוט. האדם מברך על מה שנהנה ומתוך כך מעיד הוא על השגחתו של ה' בעולם שמספק לנו את כל צורכנו גם הגשמיים.
הברכה גם פועלת בהשפעה חוזרת להרבות את הטוב ולהגדיל את השפע בעולם, ולכן אמרו חז"ל: "כל הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל".
מה' הוא גוזל על ידי כפירה בהשגחה שהיא תכלית הברכה, ומכנסת ישראל הוא גוזל את השפע שמושפע על ידי הברכה.
הרש"ר הירש בפירושו מסביר שהצורך בברכות הוא לשם התעלות רוחנית של האדם, שאחרי הנאת הסעודה רכשנו לנו כוח וחוזק מחודש ועלינו להבין ולהכיר שזהו כוח מתנת הבורא ומצווה עלינו להשתמש בו לעבודת ה'.
נציין את דבריו של הרב קוק בספרו עולת ראיה על "ברכת המזון:"החוט החרוז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים... בהיות האכילה משפיעה על האדם ומביאתו אל גסות חושיו והנאתו הפרטית, גם לזאת כבר הוכן מראש בעצת ה', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל" – ברכת המזון" תרים את האדם מהגסות של האכילה אל רוממות הרוח בהתקרבות לה'.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית



לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם


יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ז



אין אדם יכול לברוח מעצמו


      בימי קדם כפי שאפשר לראות מדברי הגמ (' שבת כ א" ) היו מדליקים את נר חנוכה "מבחוץ", ומפני מה מדליקים אנחנו (רובנו) בימים האלה מבפנים, בבית? אלא שמעתי "מכ ק מרן האדמו"ר ממישקולץ שליט"א לתת הסבר מעניין לכך – משום שבימים עברו היינו צריכים להתמודד עם אויבנו – היצה"ר מבחוץ, הניסיונות היו יותר בחוץ, השכלה תרבות יוונית כפירה ומינות, ההתמודדות ברוחניות היה יותר "בחוץ", לכן נהגו להדליק בחוץ להאיר את הנשמות שבחוץ. ואילו כיום עם שכלולי הטכנולוגיה היצה"ר הגדול היא "בפנים" "בבית" "בחדרי חדרים" ואפילו בתוך הבית מדרש ... וכנגדם צריכים אנו את אור הנרות שיאירו ויזככו לנו את אויבנו מבית...


     הרה"ק בעל הבני יששכר זי''ע כותב בספרו "אגרא דכלה" – חכמינו ז"ל תיקנו להדליק נרות בחנוכה ולקרוא את ההלל, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, הכל נרמז בתורה, גם דינים אלה נרמזו בתורה בפרשת בראשית. "בראשית" מורכב מהאותיות בימי רשעים יוונים תהללו שם אדנות. "בראשית" הוא גם ראשי תיבות בהתחלה תדליקו אחד רננו שבחיו יתברך -, כי נתנו ימי החנוכה להודות ולהלל בפרט בעת ההדלקה. "בראשית" ראשי תיבות תוסיפו בכל יום אחר רביית שבחיו. "בראשית" ראשי תיבות ישועה רבה תהיה בזמן שימלוך אנטיכוס. וכן ראשי תיבות ישועה רבה תהיה שינצחו בני אהרון. וכן אמרו חכמינו "ז (ל תנחומא ויקרא כב) שאנטיכוס והיוונים גזרו שיכתבו על קרן השור "אין לכם חלק באלוקי ישראל, דבר זה נרמז בראשי תיבות "בראשת" אנטיכוס רשע יגזור תכתבו בקרן שור.


     חנוכה געלט – דמי חנוכה . באחד מימי החנוכה, סבל הרה"ק מראדזין זי"ע כאב חזק בשיניו.  קבע הרופא שצריך לעקור שן אחת, וכך עשה. כשרצה הרבי לשלם לרופא עבור מלאכתו, סירב הרופא לקבל, ונימוקו: שזה במקום "חנוכה געלט" שנהג לתת לרבי מידי שנה בשנה.  התחייך הרבי ואמר: רק זאת אבקש ממך – שלא לספר על כך ברבים, שמא ילמדו ממך שאר בני העיר, ויעשו כמוך, להעניק לי מעות חנוכה שכאלו ..



הסיפור על החתם סופר (לקראת שבת מלכתא פרשת ''ויצא'')
     הסיפור הבא מובא בספר "זכרון משה" על החתם סופר.
     בתקופתו של החתם סופר, לפני כמאתיים שנה, כיהן באחת העיירות הסמוכות לפרשבורג רב, ת"ח שכל התורה פרושה אצלו. פעם התדפק על דלתו של הרב גוי זקן, כבן 80 ,וביקש בתחנונים מהרב שהוא רוצה להתגייר. "אתה?להתגייר? בשביל מה לך?" ניסה הרב לדחותו, כפי שכתוב ברמב"ם. "עם ישראל סובל, לא כדאי לך, היום זה לא פופולרי להיות יהודי..." אבל הגוי בשלו: "כבוד הרב, אני מכיר את היהדות מקרוב כבר חמש שניםאני יודע מה זה שבת, למרות שאיני שומר אותה, אני יודע על תפילין פסח, ל"ג בעומר. את כל המנהגים, הכל אני יודע. הרב, בבקשה, אני רוצה להתגייר!"  הרב שנוכח בכנות דבריו הסכים לבסוף לערוך את הגיור, והזכיר לו גם את הצורך בטבילה ומילה. הגוי לא התרגש, "אני יודע" אמר, "אני לא נבהל מכך, גם אברהם אבינו מל את עצמו בגיל 99 כשהיה כבר ישיש ". הרב, שלא היה לו ניסיון עם גרים, במקום לשלוח אותו לבית החולים או לרופא מומחה שלח אותו למוהל העיירה. מוהל העיירה קיבל את המכתב מהרב ומל אותו.
     ויהי ביום השלישי למילתו, שכב הזקן על ערש דווי, קיבל חום גבוה וזיהום בכל הגוף. בימים ההם טרם עידן אנטיביוטיקה, היה גופו נתון בסכנת חיים. הרופאים נואשו מחייו, ולא יכלו לעזור לו במאום. כאשר שמע כומר העיירה את הסיפור, התמלא בזעם נורא על היהודים ש"חטפו אדם זקן וחסר ישע, מלו אותו וסיכנו את חייו בצורה נוראה. הודיע הכומר חד משמעית: "אם ימות הזקן - נעשה סוף לכל העניין הזה, ונשמיד את כל יהודי העיירה!"
     הפחד היה נורא. החלה ספירה לאחור. כולם מחכים שהזקן ימות ואז....  הרב שהבין כי בשלו ארע כל הסער הזה, פנה בצר לו אל החתם סופר פרץ בבכי עז, וסיפר לו את כל הסיפור. שמע החתם סופר את הסיפור קם מהכיסא וגער ברב: "רודף, מה עשית?? למה הנך מתעסק עם גריםהרי אין לך ניסיון? למה שלחת אותו למוהל? אדם זקן חייב להגיע לרופא הוא צריך השגחה..." לא די שהחתם סופר לא הרגיע אותו אלא אף שפך עליו קיטונות של תוכחה. רב העיירה מרר בבכי חסר מעצורים, וכשהוא פוכר ידיו בייאוש זעק: "רבי, עזור לי! מה אעשה עכשיו???" החתם סופר שקע במחשבות לאחר כמה רגעים פתח ואמר: "אין לך בררה. תאלץ לעשות את מה שמספרת הגמרא במסכת תענית, דף י"ח עמוד ב'. רש"י מביא שם את הסיפור על בת מלך שנרצחה בידי שני רוצחים. ושני הרוצחים ברחו והסתתרו בעיר לוטקיה. הודיע המלך לתושבים שאם תוך שלושה ימים לא יסגירו לידיו את הרוצחים - יוציא את כולם להורג. חיפשו בני העיר בכל מקום אפשרי אך לשוא. שני הרוצחים נעלמו כאילו בלעתם האדמה. היו שם שני אחים צדיקים פאפוס ואלייאנוס, שהחליטו להסגיר עצמם כרוצחי הנסיכה ובכך יצילו את כל בני העיר מגזירת הכליה שריחפה על ראשם הגיעו שני האחים הקדושים לחצר המלוכה והודיעו בנחרצות: "אנחנו הרוצחים!" מיד נשלחו שניהם אל הכלא והגזירה נתבטלה. כשהוצאו השניים להריגה, יצאה בת קול ואמרה: "אין כל מלאך ובריה יכולים להיות במחיצתם". (במאמר מוסגר כולנו מכירים את פאפוס שהיה בבית הסוהר ונפגש עם רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים, ואמר לו: "אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים". שואל הגאון מוילנא: האם להציל עיר שלמה נקרא "דברים בטלים"? ומסביר הגאון: אכן, מול תלמוד תורה זה נחשב כדברים בטלים. אמנם פאפוס הציל עיר שלמה מאבדון, אך מול פעילותו של רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים זה נחשב 'דברים בטלים '(. אומר החתם סופר לרב העיירה: "האחריות מונחת עליך, שמע את אשר תעשה: גש לביתו של הזקן, ואמור לאישה שאתה לוקח את בעלה לרופאים של וינה. דאג לשני גברתנים, שייקחו אותו על מיטתו לכרכרההדהר את הסוסים עד לחוף הדנובה המחבר את הונגריה לוינה. שבע שעות הפלגה עד לוינה. תשכור סירה קטנה, ורק אתה עם הזקן תעלו על הסירה". "לכולם תספר שאתה לוקח אותו לפרופסור גדול בוינה. שיוכל להציל את חייו. אבל לך אומר את האמת, הזקן הזה ממילא לא יחיה. שום פרופסור כבר לא יוכל להחזירו לחיים. אם כך, לאחר שלושה קילומטרים מהחוף כשכבר תהיה בלב הנהר - תטביע את עצמך עם הגוי המתגייר כאשר תגיע אלינו השמועה כי טבע הרב עם הגוי המתגייר, נוכל לומר לכומר שהזקן לא מת בשל המילה אלא בעקבות טביעה בדנובה, ואז אולי יש סיכוי שישכך כעסו, ויבטל את הגזרה''.
     הרב נרעד. אין מנוס. עליו למסור את נפשו בעבור הצלת בני קהילתו . וכך הוא אכן יעשה... ראשית כל, מיהר הרב אל ביתו, אסף את האישה והילדים ונפרד מהם בדמעות שליש, תוך שהוא משאיר להם צוואה מחיים והוראות ברורות כיצד ימשיכו להתנהל לאחר מותו. הצער היה נורא, הבכיות קרעו את השמים. הזמן בוער, שעותיו של הזקן ספורות עליו להספיק לקחת אותו לפני שימות. נשיקות חפוזות לילדים, מילות פרידה והרב ממשיך במרוצתו. הילדים מלווים אותו במבטם מבעד לחלון, יותר לא ישובו לראותו עוד הרב מגיע לביתו של הזקן ומתעניין במצבו. המצב קשה, הזקן כבר מחוסר הכרה, לא מגיב, מצוי כבר עם רגל אחת בעולם האמת. "שמעי לי", פונה הרב אל האישה, "אני רוצה לקחת את בעלך אל פרופסור מפורסם בוינה, הוא ודאי יוכל לעזור לו...", "קחו אותו", קוראת האישה במר ייאושה, "אולי תצליחו להצילו". שני הגברתנים נכנסים לביתה וממהרים לקחת את החולה הגוסס. הם מניחים אותו בכרכרה, והסוסים פורצים בדהרה מהירה לכיוון החוףהרב שוכר ספינה, ומעמיס עליה את הזקן, לאחר מכן, עולה אף הוא ומתחיל בהפלגה. אלו הן שעותיו האחרונות, הוא מתחיל באמירת הוידוי קורא שמע בכוונה גמורה ומתוודה על כל חטאיו. כאשר הוא מגיע למקום המדובר הוא עושה הכנות אחרונות לקפוץ למים, שפתיו רוחשות את מילות הוידוי, ופרידה מארץ החיים ומכל יקיריו, ולפתע - הוא שומע צעקה: "רב איד !" הוא מסתכל אחורה - מי זה? מאחוריו בתוך סירה קטנה, יושב אדם הדור פנים, עטור בזקן ופאות, וצועק לו: "יהודי יקר!! למה אתה בוכה?!" הרב סיפר לו בקצרה את כל קורותיו, ואף את הוראתו של החתם סופר והיהודי אומר לו בשמחה: "אני רופא, תן לי לבדוק אותו..." הביט בו הרב בספקנות ואמר: "אין סיכוי, האדם הזה כבר נגזר דינו, הוא גוסס ונוטה למות, קשה להאמין שתצליח במה שרבים וטובים כ"כ נכשלו... האם תוכל להחיות מתים??..." " ובכל זאת", ביקש היהודי, "תן לי לפחות לנסות". הרב הסכים והרופא הצמיד את סירתו לסירת הרב והגוי המתגייר וקפץ לתוך הסירה. הוא פתח את תיקו והחל לערבב שיקויים ואבקות שונות. לידו שוכב הזקן מחוסר הכרה, מצבו אנוש, אך הרופא לא מתרגש ממצבו לוקח בכפית מעט מן התרופה שרקח, ומכניס אותה לפיו של החולהוהנה – נס ופלא! ברגע בו נגעה התרופה בפיו – פקח החולה את עיניו וביקש לשתות מים. הרופא שנראה כי היה מוכן לתגובה כזו, החל מיד להשקותו במים. החולה שתה בשקיקה והחל להזיע, עובדה המעידה על נסיגת הזיהום. כל אותו הזמן עומד הרב בעיניים קרועות מתדהמה ולא אומר מילה. " אשאר כאן, עד שישוב למלוא כוחותיו" מרגיע הרופא את הרב, ומתחיל להאכיל את הזקן. כעבור שעה וחצי, הזדקף לפתע הזקן, התיישב על קרקעית הספינה כשהצבע שב וחוזר ללחייו החיוורות. "לזה חיכיתי", אומר הרופא לרב. הוא משאיר לרב מים נוספים, להשקות בהם את החולה, אורז את חפציו ונפרד מהם לשלום במהירות. הרב הנסער הודה לרופא במילים נרגשות: "לא רק את החולה הצלת, אלא אף אותי ואת כל בני עירי, גברים, נשים וטף... זכית להסיר את הגזירה הנוראה שריחפה עלינו..."  
     הרב והגר שבו לעיר, והחליטו לרוץ דבר ראשון ולבשר את דבר ההצלה למרן החתם סופר. עלו על סוס ועגלה והחלו נוסעים לפרשבורג. באמצע הדרך חוזר בו הרב ואומר: "כבר שעה וחצי שיושבים עלי שבעה בביתי אכנס לרגע הביתה להשיב את ליבם..." מודעות אבל גדולות ושחורות מקדמות את פניו בכניסה לביתו, קולות נהי ובכי נשמעים מכל פינה הוא ממהר לחיכנס לביתו, וההפתעה מושלמת: "אבא!!!" זועקים הילדים בתדהמה. "יקיריי, לא עת צער עכשיו, קומו מאבלכם. ממהר אני כעת לרבנו מרן החתם סופר לספר לו על דבר ההצלה, וכשאחזור אספר לכם את כל פרטי נס הצלתי". השמועה על הנס המופלא פשטה בעיירה כאש בשדה קוצים, רווח והצלה הגיעו ליהודים והשמחה הרקיעה שחקים.
    כשהגיע הרב לחתם סופר, היה גאון הדור שקוע בלימודו, הוא הרים אליו עיניו מן הספר, בחיוך ואמר לו: "נו, זכית לנס גלוי"... ברוח קדשו כבר ידע על הנס שהתרחש. "רב'ה", צעק הרב בהתרגשות, "כמו מלאך הוא הגיע לנהר, והביא לנו איזו תרופה..."  תמה החתם סופר: "כמו? למה כמו? אכן, היה זה מלאך אמיתי... אליהו הנביא מלאך הברית, הגיע אליך בשליחותי..."  הרב החוויר כסיד, כאשר הבין את גודל קדושת המעמד בו עמד...  שתיקה עמדה בחדר. שתיקה רווית הוד . ואז התנער הרב ושאל: "ילמדנו רבנו, הרי הייתי כאן לפני כשש שעות כאשר גזירה נוראה ריחפה על כל בני העיר, מדוע אז לא פעל רבנו למען ההצלה??" אמר לו החתם סופר: "אסביר לך. אליהו הנביא לא מגיע סתם לעולם הזה. אין שום אפשרות שמלאך כה קדוש יגיע לפרשבורג הגשמית והחולית. אבל כאשר הלכת בנכונות למסור את הנפש, לזרוק את עצמך לנהר, וכל זה בשביל להציל עיר שלמה מכיליון, כאשר הבאת איתך מסירות נפש – אזי הדין שונה לחלוטין... כשיש מסירות נפש - אליהו הנביא מוכן להגיע בכל מצב ולכל מקום! אבל ללא מסירות נפש – הוא בשום אופן לא יגיע !!" אם יעקב אבינו לא היה מוסר את נפשו לחזור אחורה למקום תפילת אבותיו - היה יכול לאבד את כל הברכות. ברגע שהוא מוכן למסירות נפש - מיד מזמנים לו קפיצת הדרך.
     יעזור הקב"ה שנזכה למסור את נפשנו לכל מצווה, קלה כבחמורה, ואז נזכה לסייעתא דשמיא.

החוויה היהודית