אמרי שפר א' טבת ה'תשע"ז

"     אסור לאדם לומר על ילדים שהם אינם טובים.  כל ילד הוא חלק אלו- ה ממעל, כל ילד הוא צלם א-לוקים. אם אדם יבוא ויאמר על ילד שהוא איננו טוב, הרי זה כאילו ששמע על פרי מסוים , שהוא מאוד טוב והלך וקטף את הפרי בהיותו בוסר,  אכל אותו עם הקליפות והחרצנים, ואמר , כי הפרי כלל איננו טוב. וכל זאת מדוע? אך ורק משום שקטפו שלא בזמנו ולא אכלו בצורה הראויה.  לפני קטיפת הפרי ואכילתו יש צורך לחכות שיצמח ויגדל, יש לטפח אותו כראוי, להשקותו ולדשנו, ורק אז יוכל לראות פירות טובים ומוצלחים".

     הטעם דבחנוכה נוסח הברכה הוא ״ להדליק נר חנוכה ״ ובליל שבת הטעם הנוסח הוא ״להדליק נר של שבת״, שנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולזה אומר ״נר חנוכה״, להורות כי חנוכה אינו כי אם למצות חנוכה. מה שאין כן בנר שבת, הכוונה נר שאנו משתמשים בו, ונרו יאיר לתועלתנו, וזה הנר המאיר הוא של שבת (ברכי יוסף סימן תרע״ח(

     היכן הוא המקור לתת דמי חנוכה לילדים.  והביא ראיה ממה שמובא בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה (שבת כב.). ולכאורה צריך ביאור, הרי שם מדובר על הדין שאסור להשתמש לאורה, אם כך מדוע הזכירו דווקא שאסור להרצות מעות, וכי חסר מלאכות ששייך לעשות לאורם של נרות החנוכה?  אלא סימן הוא שיש ענין של דמי חנוכה, וכשבאים הילדים נותנים להם מעות חנוכה, וממילא היה זה מצוי שצריכים לספור המעות ליד הנרות, ועל זה בא החידוש בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, שלא נחשוב שמכיון שדבר זה הוא מענייני החנוכה ואולי יש לזה שייכות לפרסומי ניסא יהיה מותר להרצות ליד נרות החנוכה, לכן הזכירה הגמרא שאסור להרצות מעות.  שאל הרה"ח ר' משה שרייבר, אם כך מדוע העניין לתת דמי חנוכה דווקא לקטנים...  בחריפותו אמר האדמו"ר מסטריקוב: "הגדולים יודעים כבר שהכסף אינו שווה כלום..." ("שיחות קודש" וישב תשס"ד(

     ''הנני ידיד נפשו המברכו בברכת שמחת חנוכה, ויהי רצון שהנסים שנעשו לעם ישראל בימים ההם יתקיימו בזמן הזה ביתר שאת ורוב עוז בביאת משיח צדקינו בב"א, החותם לכבוד התורה בלב ונפש, מנשה הקטן". (שו"ת "משנה הלכות" ט"ו ר"ז(

     ״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח״ (בראשית לט,ד). יוסף הוסיף להיות קרוב אל הקב״ה גם כשהיה טוב לו, גם כשהיה איש מצליח. (רבי בונם מפשיסחה)

     ״ויוסף הוא השליט... הוא המשביר״ (בראשית מב,ו). יוסף לא הלך בדרכם של מנהיגים מסוימים, שבהתמנותם לתפקיד הם מתיישבים בראש באפס מעשה ומסובבים עצמם במחנה של שמשים ומשרתים. לא כך נהג יוסף, אלא הוא עצמו 'השליט' והוא עצמו 'המשביר'. (רבי משה-לייב מסאסוב)

     ״ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מא,מה). פרעה שינה את שמו של יוסף מפני שלא רצה לידו אדם בעל שם יהודי, אבל יוסף לא קיבל זאת, כפי שנאמר בפסוק: ״ויצא יוסף על ארץ מצרים״; הוא הוסיף להיקרא בשמו היהודי, והשם 'צפנת פענח' לא נזכר עוד. (ילקוט דוד)

     ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״ (בראשית מא,לד). יוסף נהג בחכמה – את המשימה להחרים תבואה מבני העם הועיד לפרעה – ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״; יעשה הוא לעצמו שונאים בקרב העם; ואילו את חלוקת התבואה לאחר מכן נטל לעצמו. (אמרי שפר)

פח השמן של החזון איש זצ''ל (לקראת שבת מלכתא – פרשת וישב)

     מרן החזון איש היה גר בגבעת רוקח, ליד ישיבת סלבודקא עד שנת תש"ז. (בסוף ימיו עבר לרחוב חזון איש(.

     בשנת תרח"צ עלה מהונגריה יהודי ירא שמים בשם ר' יעקב שוורץ ז"ל. שפתח חנות מכולת באזור.  לפני חנוכה היו מוכרים בחנות גם נרות ופחיות של שמן זית. שמן הזית היה אז יקר מאוד, וכמעט לא נמצא מי שיקנה אותו. רק מעט אנשים,  שהיו מהדרין מן המהדרין היו קונים את השמן היקר.

     בשנה הראשונה לפתיחת החנות, הביא בעל החנות כחמש פחיות של שמן זית, הוא לא ידע כמה אנשים ירצו לקנות את המוצר היקר הזה.  הפחיות של פעם, עשויות היו מפח דקיק, שעלול היה להינזק מכל מכה קטנה, פעמים רבות היו הפחיות נסדקות ותכולתן הייתה נשפכת. רבי יעקב שמר על האוצר היקר במדף גבוה, כדי שלא ייהרס . יום אחד, הגיע יהודי ירא שמים וביקש לקנות פחית של שמן זית. בדחילו ורחימו עלה רבי יעקב על הסולם וניסה להוריד את הפחית, אך אבוי, תזוזה לא נכונה גרמה לצניחת הפחית הישר לצינורות הגדולים שהחזיקו את המדפים והיו נטועים עמוק באדמה. משום מה כאשר "נבנתה" החנות, לא סגרו את הצינורות מלמעלה. ההפסד היה גדול. כעת נשארו רק ארבע פחיות.

     בלילה, לאחר תפילת ערבית, קרא בעל החנות לאחיו מוטל שיבוא לעזור לו לחלץ את הפחית שנפלה, אולי בכל זאת יצליח להציל מעט מן השמן שהיה בה. ניסו שני האחים לחלץ את הפחית, זה מושך מפה וזה מושך מפה, כמעט שהצליחו, אך הפחית החמקמקה נשמטה מידיהם ונפלה בשנית. אזרו השניים את כוחותיהם, נחושים להציל את המעט שאולי עוד נותר.  ניסו וניסו, אך לשווא, הפחית הייתה תקועה עמוק ורחוק, ולא הייתה שום דרך להגיע אליה.  הצטער בעל החנות על אובדן הפחית, אך מיהר להזמין את הרתך שיסתום את הצינורות, וימנע אובדן של רכוש יקר נוסף.  השנים עברו חלפו, והמעשה נשכח מליבם של האחים. בינתיים, עבר מקומו של שמן הזית, וירד למדפים הנמוכים יותר.

     בשנת תש"ח עם קום המדינה, היה המצב הכלכלי חמור ביותר. בכל א"י לא ניתן היה להשיג שמן זית. מיד אחרי סוכות יצא רבי יעקב לתור את הארץ בניסיון נואש להשיג מעט מן השמן הנכסף עבור נרות החנוכה, אך מסעו היה לריק, טיפת שמן לא נמצאה לו לרפואה.  שבוע לפני חנוכה הגיעה הרבנית קרליץ, אשתו של החזו"א, לגב' שוורץ ושאלה: "נו, יש חדש עם שמן הזית?" "אוי רבעצין", נאנחה בעלת החנות, "בעלי כבר התייאש מלהשיג את האוצר היקר הזה, בכל הארץ לא מצא ולו טיפה אחת קטנה"...  הרבנית שבה לביתה בפחי נפש.  יומיים לפני חנוכה, שבה הרבנית לחנות ושאלה: "האם כבר הגיע השמן?" " לא, לא הגיע", חוזרת בעלת החנות על דבריה, " כבר אמרתי לך שאין להשיג אותו" הרבנית חוזרת לחנות כעבור חצי שעה ואומרת: "אינני מבינה,  בעלי הרב, טוען בתוקף שבחנות של שוורץ יש שמן זית, חייב להיות פה!  אולי תחפשי שוב?" " כיצד זה יתכן?" מופתעת בעלת החנות, "הנה, הביטי, כל המדפים פתוחים לפניך" ... בחנות הקטנה, שהכילה מספר כה מועט של מוצרים, ניתן היה לראות בנקל שאין שום פחית של שמן זית על המדפים.  הרבנית עזבה את החנות בידיים ריקות.  אך גברת שוורץ, שהייתה יהודייה הונגריה בעלת אמונת חכמים חזקה ותמימה, לא אמרה נואש. כאשר שב בעלה מן השיעור הקבוע בדף היומי סיפרה לו את פרטי המעשה, כיצד אמר החזון איש בביטחון כה רב כי בחנותם ניתן להשיג שמן זית.  הבעל לא ידע כיצד לעזור לה: "מה אפשר לעשות?! השנה אין לי"...  לפתע נזכרה האישה: "האם זוכר אתה? לפני הרבה שנים, כבר אינני זוכרת מתי, נפלה פחית לתוך אחד הצינורות..." "מי אמר שהיה זה שמן זית?" שאל רבי יעקב בספקנות, "אולי הייתה זו פחית של סרדינים? וגם אם כן, הרי ניסיתי בזמנו להוציא אותה בעזרתו של אחי ולא הצלחנו, היום בוודאי הכל מלא בחלודה..."  אך האישה לא אמרה נואש: "אולי אתה זוכר באיזה עמוד זה היה?" " אני ממש לא זוכר", ענה הבעל בעייפות, "ומה את רוצה שנעשה עכשיו??" "יענקל, יענקל", קוראת האישה בעוז, "אם החזו"א אמר - אז יש פה , חייב להיות!" " האם את מתכוונת לפרק את כל החנות??" שואל הבעל בתדהמה, " כן", עונה האישה בלהט, "בקשתו של החזון איש - שווה כל מאמץ!" 

     לא נותרה לו כל ברירה, והוא מרוקן בזריזות את המדפים, מביא מברג ומפרק אותם אחד לאחד. אחר כך מחפש בעל מלאכה ערבי שיעקור לו את הצינור הימני שמחזיק את המדפים. הצינור תקוע בעומק של מטר בתוך האדמה, והערבי מתחיל לעבוד.  כעבור שעתיים וחצי, מלאה כל החנות באבק, הכל שבור ומפורק. רבי יעקב, בכוחות משותפים עם הערבי, מוציאים את הצינור מבטן האדמה,  אך הצינור – ריק!! האכזבה רבה. ההרס והבלגן גדולים, והתשלום לבעל המלאכה – גם הוא לא זול.  אבל האישה הצדקת לא מתייאשת: "יענקל, אם לא מצאת בצינור הימני, נסה עכשיו את הצינור השמאלי!" הערבי ממשיך במלאכתו ושובר במלוא המרץ.  אחרי שלוש שעות מסיים הערבי את מלאכתו, וביחד עם הערבי הוא שולף את הצינור. הצינור יוצא מבטן האדמה, ולפתע, מתגלגלת לה מעדנות על רצפת החנות - פחית שמן זית מלאה וחתומה. פח שמן בחותמו של הכהן גדול, אין שום סדק!  ר' יעקב תופס את הפחית בשני ידיים, משאיר את הערבי עם הצינורות על הרצפה, וביחד עם אשתו הם רצים לביתו של החזו"א: "רב'ה, הבאנו לכם את שמן הזית!!" החזו"א רואה את השמן ואומר בשמחה: "אמרתי לכם, ידעתי שבחנות של שוורץ נמצא שמן זית" .

בני הזוג היו מאושרים. החזו"א שילם להם טבין ותקילין, סכום שכיסה את כל השבירה, ור' יעקב אמר לאשתו: "לפני עשר שנים, לא העלינו בדעתנו, מדוע זה שכחנו לסתום את פתחי הצינורות שבחנות, אך הקב"ה, שמנהל את העולם, ידע גם ידע שבעוד עשר שנים, בשנת תש"ח לא ניתן יהיה להשיג שמן זית, מיד הוא שמר פחית אחת של שמן זית לעושה דברו, לחזו"א. זו גם הסיבה שלא הצלחנו לחלץ אותה משם, כי הפחית הזו הייתה כבר שמורה למרן החזון איש!!"

שעשה ניסים לאבותינו... (אמונה שלמה – יש"כ למחבר הסדרה הרב צבי נקר שהעביר לנו את הסיפור. )

     מעשה ביהודי שעבר את מאורעות השואה על גופו ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו נחלשה אמונתו רח"ל, והוא החליט לשנות את דרכו וללכת בדרך לא טובה, הוא התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות המלחמה ובנה את ביתו ללא שום סממן יהודי, הוא הקפיד למחוק כל זיק המזכיר את צור מחצבתו, וחיפש לו מקום רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל,  החליף את שמו לשם נוכרי וכך הבטיח לעצמו שילדיו לא ידעו מאומה שיש יהודים בעולם המאמינים בה' ומקיימים מצוותיו ושהם עצמם בעצם שייכים לעם הזה , במשך השנים נולדו לו שלושה ילדים, הם גדלו בחברת הגויים התנהגו כמותם ולא היה ניכר שום הבדל ביניהם.

     ויהי היום נעשה בנו הגדול בן שלושה עשרה שנים, קרא לו אביו ואמר לו, "היום הזה נחגוג את יום הולדתך ביתר שמחה מכל השנה, מוכן אני לצאת עמך לעיר הגדולה,  נעבור בין החנויות הגדולות הרבות ומה שתאווה נפשך אקנה לך ככל שיעלה הדבר, אתה תבחר ואני אשלם!  שמח מאד הבן לדברי אביו ויצאו שניהם אל העיר הגדולה כשהם מסתובבים להנאתם בחוצות העיר וברחובותיה. הנער התבונן בחלונות הראוה, פעמים אף נכנס פנימה, הביט מקרוב על המוצרים המוצעים למכירה, החנויות קרצו לעיניו, ובעיניו תר למצוא מתנה יוקרתית שתהווה מזכרת מיוחדת ואשר תגרום לו תענוג גדול ביותר.

     בעודם מטיילים להנאתם, חלפו ליד חנות של מוצרי "יודאיקה", שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדת עתיקים, חפצי אמנות, שופרות מסוגים שונים, גבעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות בשלל צורות וגוונים, משום מה נמשכה נפשו של הנער לאותה חנות, ואף שאביו ניסה להניאו מלהיכנס אליה באמרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם לחנויות חדישות יותר" התעקש הנער שברצונו להיכנס פנימה לבחון מקרוב את המוצרים שראה בחלון הראוה. "והלא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא את שאהבה נפשי" טען הבן.  לא נותרה לאב ברירה, והם נכנסו פנימה. הנער הביט על המוצרים בהשתאות. לפתע צדה עינו על אחד המדפים מנורה עתיקה. הייתה זו חנוכיית עץ גלופה ביופי והדר שמאד הרשימה את הנער. הוא הביט ארוכות במנורה שנבנתה מתיכות עץ מגולפים ואז פנה אל אביו ואמר לו: "אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי". כשהוא מצביע באצבעו על המנורה שעמדה על מדף נפרד מעל לכל החנוכיות האחרות.   האב נתקף בכעס וחרדה, הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו, כמו שלא ידע כלום ממהותה של המנורה ומצוותיה ולמה היא מיועדת, " משהו פנימי" העצים אצלו את מראה המנורה ולכן ביקש לקנותה.  האב ניסה לשדל את בנו לעזוב מנורה ישנה זו. "אין בה כלום! מה תועלת תצמח לך ממנה? בא נכס לאחת החנויות הגדולות שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה שתנוח על המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום..."  אך משום מה הבן החליט להתעקש. "הבטחת לי הבטחה, עם המנורה הזו ברצוני לקשט את חדרי!".  ראה האב שאין לו ברירה, נאמן להבטחתו ניגש אל המוכר ביקש לרכוש את אותה מנורה בה חפץ הבן. "צר לי" אמר המוכר, "מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת נוי בלבד, אך לא למכירה!" והוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים. " מאלה תוכל לרכוש", אמר . סקרנותו של האב התעוררה. והוא שאל בפליאה: "מה המיוחד כל כך במנורה זו שאינה עומדת כלל למכירה ?" השיב לו המוכר: "אספר לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר המוכר: " מקורה של מנורה זו אינו עתיק כפי שהיא נראית. אך הנסיבות בהם נוצרה הם שמעלים את ערכה. זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימ"ש, יהודי בכל מסירות נפש שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה אסף גרוטאות של עצים מכל מיני צורות, גילפם בידו עם פצירה חדה שהייתה תחת ידו ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו.  שעות רבות של שינה שהייתה חשובה כ"כ לכל אסיר מבחנה גזלה ממנו הרכבת המנורה, מנורה זו עברה את כל מאורעות השואה בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת ש"קץ שם לחושך" ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה בדמים מרבים, חפץ אני שתפאר את גלריית החנוכיות שלי לשנים רבות, תבינו אם כן שאין בדעתי למכרה!", שמע הילד את סיפורו של המוכר,  וחשקו לרכוש את המנורה רק גבר, הוא לא הירפה מאביו שיציע סכום כסף שיהיה בו כדי לשכנע את המוכר.  חפץ היה האב לעמוד בהבטחתו, והוא פלט מפיו סכום כה מפולפל, שהמוכר חשב לרגע, ונכנע. "בסכום כזה אמכור!" והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים.

שמח הנער במתנה ההדורה וה"יקרה" כל כך, וכששבו לביתם, הביט בה רבות. הוא צחצח אותה ומירקה ושם אותה במקום המכובד ביותר שתפאר את חדרו, והרבה לשחק עמה ולהשתעשע בה.  לא עברו ימים רבים מאז שנקנתה המנורה, יום אחד בעוד הנער משחק ומביט על המנורה אליה כל כך נקשר,  לפתע נשמטה מבין ידיו נפלה בקול רעש על הרצפה והתפרקה לחלוטין, פרץ הבן בבכי, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר "בא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה" . התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה"פאזל" המורכב שלפניהם, הייתה זו מלאכה לא קלה, שכן מומחיות רבה הושקעה ביצירתה, והנה לפתע מתוך אחד מחריצי העץ הפנימיים נפל פתק קטן ומקופל היטב, הוא היה מוחבא במקום סתר שבמנורה, פתח האב את הפתק והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות. תוך כדי קריאת הפתק,  פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו להפסיקו.  סערת רוחו התגברה עליו והוא קרס נפל והתעלף.  הבהלה הייתה גדולה, הבית הפך למרקחה, הזעיקו מיד עזרה רפואית וכשרופא שהגיע הצליח להעירו ולהקימו,  אך לא חלפו מספר דקות והוא התעלף שנית, הדבר חזר על עצמו מספר פעמים. לאחר שהזריקו לו תרופה חזקה מאד, נרגע מעט מסערת רוחו ומבכיו, והוא נרדם למספר שעות. 

     כשהתעורר הוא חזר לעצמו, עדיין חיוורון כיסה את פניו, והוא אמר לבני משפחתו: "אגלה לכם את שאירע לי, בפתק שנפל מהמנורה כותב האמן שבנה אותה על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים העוברים עליהם יום יום, בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: "בונה אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה תוך סכנה עצומה ומסירות נפש,  אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות החנוכה בשנה זו כי כל יום במקום זה הוא שאלת חיים או מוות.  אף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לחיות עד ל... נר השני, מבקש אני בכל לב מי שתגיע מנורה זו לידו, מנורה שהשקעתי בה כל כך הרבה מסירות נפש אנא שידליק בה נרות שיהיו אלו לעילוי נשמתי המיוסרת והדאובה, ולעילוי נשמת אבי, אימי, וכל בני משפחתי שלא נותר מהם אחד ! ועל החתום לא אחר משמו של... אבי מורי הי"ד שנספה באותו גטו בשואה!!

     מעוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אלי באור עצום שכזה, איך שמשמים כיוונו הכל בצורה כה פלאית, שמנורה זו תגיע אלי, גברה בי סערת רוחי וגופי לא החזיק מעמד!"  שלושת ילדי המשפחה היו המומים. הם כלל לא ידעו מה זה יהודי, וכי יהודים המה, עקשנותו של הבן לרכוש המנורה בכל מחיר היווה אות ורמז משמים למשפחה לשוב בתשובה ולחזור לצור המקורות.  עזבו המשפחה את מקום מגוריהם באותו אזור נידח,  עברו לעיר עם קהילה יהודית חמה, קיבלו על עצמם עול מצוות, ולאט לאט החלו לקיימם עד שברבות הימים הפכו לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה.

     בזכות מסירות נפשו של אבי המשפחה להדלקת נרות חנוכה, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה, יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו כפי שביקש בפתק אותה גנז במנורה לפני מותו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נר שלישי- חנוכה כ"ו כסלו ה'תשע"ז

דמי חנוכה 

אפרים-פישל ישב במשרדו בפנים נפולות. זה החודש השלישי ברציפות בהם סכום המכירות היה חלש ביותר .מפעל העורות שבבעלותו, שסיפק תוצרת איכותית לתושבי העיירה רוסלביצ'י שבאוקראינה ולסביבותיה, נעשה גירעוני , בלי סיבה נראית לעין. הלקוחות החלו להדיר את רגליהם מהמפעל- . אט אט התבררה הסיבה. ולאדק, שכנו צר העין, שתמיד קינא בהצלחתו וניסה להצר את צעדיו, פתח מפעל מתחרה בקצה השני של העיירה, וכדי לפגוע בפרנסתו של היהודי, הוריד את מחיר העורות לרמה שאי-אפשר להתחרות בה, והוא נוטל ממנו את לקוחותיו ואכן, נראה היה שדרך רשעים צלחה. הקונים הנאמנים של אפרים-פישל התפתו למחירים הזולים שהציע ולאדק, ועברו לקנות ממנו את העורות. אפרים-פישל התהלך במפעלו חסר מעש. אין הזמנות, אין ייצור, אין פרנסה . הזמן חלף. אולם מיודענו שם את מבטחו בקב"ה, והקדיש את השעות שהתפנו לו ללימוד התורה הקדושה. בינתיים הגיע החורף. סערת שלגים עזה השתוללה בחוצות, וזו הבריחה את התושבים אל בתיהם המחוממים. גם הדרכים התרוקנו מנוסעים. המפעל של אפרים-פישל שבת לגמרי, ומצבו הכלכלי הידרדר עד כדי עוני . קרבו ובאו ימי החנוכה. חסידיו הנאמנים של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב לא היו מוכנים 'להיכנע ' למזג האוויר ולוותר על השהייה במחיצת הצדיק בימי החנוכה. אלו היו האמיצים שנראו בדרכים המושלגות, בדרכם אל הרבי. גם אפרים -פישל דבק במסורת הנסיעה השנתית אל הרבי לקראת הנר הראשון של חנוכה, ובלב נרגש יצא לברדיצ'ב . הדלקת הנר הראשון נסתיימה. קהל החסידים היה שרוי בהתרוממות רוח מאווירת הקדושה העילאית שאפפה את הצדיק. רבי לוי-יצחק נכנס לחדרו, ועד מהרה התייצב בפתחו תור ארוך של מבקשי ברכה ועצה. אפרים-פישל החליט גם הוא לבקש את ברכת הרבי . בדחילו ורחימו התייצב אל מול הקודש. בטרם פצה את פיו פנה אליו סנֵגורם של ישראל בשאלה: "מה שלומך, אפרים -פישל? ומה מצב הפרנסה?". אפרים-פישל פרץ בבכי . לאחר שנרגע, שטח לפני הרבי את הנעשֶה, איך הפך מאדם אמיד לעני ואביון בעקבות התנכלותו של הגוי אליו . רבי לוי-יצחק שקע בשתיקה למשך דקות ספורות, כשעיניו עצומות. לפתע כמו התנער ופנה אל אפרים-פישל ואמר: "סור נא לבית המדרש. בעוד זמן קצר אפנה לעריכת השולחן . לאחר הסעודה היכנס אליי שנית . "תמה ומשתומם יצא אפרים-פישל מחדרו של הרבי. מה צפוי הרבי לעשות בעת הסעודה? הרהר במתח. אלא שהסעודה התנהלה כדרכה, בלי שום רמז או סימן מצד הרבי לעניין המעסיק את אפרים-פישל. כשנסתיימה הסעודה , והרבי שב לחדרו, נכנס אפרים-פישל אחריו" . אתן לך דמי חנוכה", אמר הצדיק. הוא נטל את קולמוסו ורשם כמה מילים על פתק קטן, קיפל אותו ונתנו בידו של אפרים-פישל" . מחר, בצאתך מהעיר, פתח את הפתק וקרא את תוכנו. אך עליך להיזהר שהפתק לא יאבד לך, שכן אם חלילה יאבד – תישא אתה בתוצאות ." בטרם יצא מן החדר שב הרבי על אזהרתו. אפרים-פישל הנהן בהבנה, אף שבתוך-תוכו לא הבין כלל את פשר הדברים . השעות הקרובות עברו עליו בדריכות רבה. הוא לא עלה על יצועו, אלא הגה בתורה , כשהפתק טמון בכף ידו. בבוקר מיהר להתפלל ולחפש עגלון שיסיע אותו אל מחוץ לעיר. סוף-סוף התיישב בעגלה, ומרגע לרגע גאתה ההתרגשות שבלבו. עוד מעט יֵצא מן העיר , ואז יפתח את הפתק ... סערת הקור העזה האטה מאוד את צעידת הסוסים, שנאבקו בקושי בשלג הגבוה וברוח שצלפה על פניהם. כשיצאו סוף-סוף מן העיר, ניגש אפרים-פישל לקיום מצוות הרבי. הוא פתח את הפתק המקופל, ובדיוק כשניסה ליישר אותו אל מול עיניו – נתקלו גלגלי העגלה במהמורה, והיא נחבטה והיטלטלה אנה ואנה. הפתק נשמט מידו של אפרים-פישל, והחל להתעופף אל המרחבים המושלגים . "עצור!", הזדעק אפרים פישל בקול לא-לו. העגלון בלם במהירות, ואפרים-פישל זינק מן העגלה אחוז תזזית והחל לרדוף אחרי הפתק. זה הוסיף להתעופף ברוח העזה ולחמוק מידיו. עד מהרה מצא עצמו החסיד במרדף אחרי הפתק הסורר , שנישא על כנפי הרוח. הוא רץ בנשימות טרופות , מבוסס בשלג וכאשר חש שעוד מעט יאזלו כוחותיו, נחת הפתק על הקרקע. אפרים-פישל זינק עליו ואחז בו בחוזקה– " . לוי יצחק בן שרה-סאשע –" זה מה שנכתב בפתק ...שוב ושוב קרא אפרים-פישל את הכתוב, ואכזבה מרה מילאה את ליבו. "זה הסוד? " חשב בליבו. "זה הפתק שאמור להציל אותי מהעוני והמחסור? ". בקושי אסף את כוחותיו כדי לקום מרבצו ולעמוד על רגליו, כשלפתע נתקלו רגליו בחפץ קשה , והוא כמעט נפל. הביט לעבר המכשול, וגילה , כי לפניו קצה של תיבה הטמונה בקרקע . בתוך רגעים מספר הייתה התיבה בידיו. כשפתח אותה נרתע בתדהמה – התיבה הייתה מלאה מטבעות זהב נוצצים . באותו רגע הדהדו במוחו דברי הרבי: "אתן לך דמי חנוכה ."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ז

אין אדם יכול לברוח מעצמו

      בימי קדם כפי שאפשר לראות מדברי הגמ (' שבת כ א" ) היו מדליקים את נר חנוכה "מבחוץ", ומפני מה מדליקים אנחנו (רובנו) בימים האלה מבפנים, בבית? אלא שמעתי "מכ ק מרן האדמו"ר ממישקולץ שליט"א לתת הסבר מעניין לכך – משום שבימים עברו היינו צריכים להתמודד עם אויבנו – היצה"ר מבחוץ, הניסיונות היו יותר בחוץ, השכלה תרבות יוונית כפירה ומינות, ההתמודדות ברוחניות היה יותר "בחוץ", לכן נהגו להדליק בחוץ להאיר את הנשמות שבחוץ. ואילו כיום עם שכלולי הטכנולוגיה היצה"ר הגדול היא "בפנים" "בבית" "בחדרי חדרים" ואפילו בתוך הבית מדרש ... וכנגדם צריכים אנו את אור הנרות שיאירו ויזככו לנו את אויבנו מבית...

     הרה"ק בעל הבני יששכר זי''ע כותב בספרו "אגרא דכלה" – חכמינו ז"ל תיקנו להדליק נרות בחנוכה ולקרוא את ההלל, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, הכל נרמז בתורה, גם דינים אלה נרמזו בתורה בפרשת בראשית. "בראשית" מורכב מהאותיות בימי רשעים יוונים תהללו שם אדנות. "בראשית" הוא גם ראשי תיבות בהתחלה תדליקו אחד רננו שבחיו יתברך -, כי נתנו ימי החנוכה להודות ולהלל בפרט בעת ההדלקה. "בראשית" ראשי תיבות תוסיפו בכל יום אחר רביית שבחיו. "בראשית" ראשי תיבות ישועה רבה תהיה בזמן שימלוך אנטיכוס. וכן ראשי תיבות ישועה רבה תהיה שינצחו בני אהרון. וכן אמרו חכמינו "ז (ל תנחומא ויקרא כב) שאנטיכוס והיוונים גזרו שיכתבו על קרן השור "אין לכם חלק באלוקי ישראל, דבר זה נרמז בראשי תיבות "בראשת" אנטיכוס רשע יגזור תכתבו בקרן שור.

     חנוכה געלט – דמי חנוכה . באחד מימי החנוכה, סבל הרה"ק מראדזין זי"ע כאב חזק בשיניו.  קבע הרופא שצריך לעקור שן אחת, וכך עשה. כשרצה הרבי לשלם לרופא עבור מלאכתו, סירב הרופא לקבל, ונימוקו: שזה במקום "חנוכה געלט" שנהג לתת לרבי מידי שנה בשנה.  התחייך הרבי ואמר: רק זאת אבקש ממך – שלא לספר על כך ברבים, שמא ילמדו ממך שאר בני העיר, ויעשו כמוך, להעניק לי מעות חנוכה שכאלו ..

הסיפור על החתם סופר (לקראת שבת מלכתא פרשת ''ויצא'')

     הסיפור הבא מובא בספר "זכרון משה" על החתם סופר.

     בתקופתו של החתם סופר, לפני כמאתיים שנה, כיהן באחת העיירות הסמוכות לפרשבורג רב, ת"ח שכל התורה פרושה אצלו. פעם התדפק על דלתו של הרב גוי זקן, כבן 80 ,וביקש בתחנונים מהרב שהוא רוצה להתגייר. "אתה?להתגייר? בשביל מה לך?" ניסה הרב לדחותו, כפי שכתוב ברמב"ם. "עם ישראל סובל, לא כדאי לך, היום זה לא פופולרי להיות יהודי..." אבל הגוי בשלו: "כבוד הרב, אני מכיר את היהדות מקרוב כבר חמש שנים. אני יודע מה זה שבת, למרות שאיני שומר אותה, אני יודע על תפילין,  פסח, ל"ג בעומר. את כל המנהגים, הכל אני יודע. הרב, בבקשה, אני רוצה להתגייר!"  הרב שנוכח בכנות דבריו הסכים לבסוף לערוך את הגיור, והזכיר לו גם את הצורך בטבילה ומילה. הגוי לא התרגש, "אני יודע" אמר, "אני לא נבהל מכך, גם אברהם אבינו מל את עצמו בגיל 99 כשהיה כבר ישיש ". הרב, שלא היה לו ניסיון עם גרים, במקום לשלוח אותו לבית החולים או לרופא מומחה שלח אותו למוהל העיירה. מוהל העיירה קיבל את המכתב מהרב ומל אותו.

     ויהי ביום השלישי למילתו, שכב הזקן על ערש דווי, קיבל חום גבוה וזיהום בכל הגוף. בימים ההם טרם עידן אנטיביוטיקה, היה גופו נתון בסכנת חיים. הרופאים נואשו מחייו, ולא יכלו לעזור לו במאום. כאשר שמע כומר העיירה את הסיפור, התמלא בזעם נורא על היהודים ש"חטפו"  אדם זקן וחסר ישע, מלו אותו וסיכנו את חייו בצורה נוראה. הודיע הכומר חד משמעית: "אם ימות הזקן - נעשה סוף לכל העניין הזה, ונשמיד את כל יהודי העיירה!"

     הפחד היה נורא. החלה ספירה לאחור. כולם מחכים שהזקן ימות ואז....  הרב שהבין כי בשלו ארע כל הסער הזה, פנה בצר לו אל החתם סופר,  פרץ בבכי עז, וסיפר לו את כל הסיפור. שמע החתם סופר את הסיפור,  קם מהכיסא וגער ברב: "רודף, מה עשית?? למה הנך מתעסק עם גרים, הרי אין לך ניסיון? למה שלחת אותו למוהל? אדם זקן חייב להגיע לרופא,  הוא צריך השגחה..." לא די שהחתם סופר לא הרגיע אותו אלא אף שפך עליו קיטונות של תוכחה. רב העיירה מרר בבכי חסר מעצורים, וכשהוא פוכר ידיו בייאוש זעק: "רבי, עזור לי! מה אעשה עכשיו???" החתם סופר שקע במחשבות.  לאחר כמה רגעים פתח ואמר: "אין לך בררה. תאלץ לעשות את מה שמספרת הגמרא במסכת תענית, דף י"ח עמוד ב'. רש"י מביא שם את הסיפור על בת מלך שנרצחה בידי שני רוצחים. ושני הרוצחים ברחו והסתתרו בעיר לוטקיה. הודיע המלך לתושבים שאם תוך שלושה ימים לא יסגירו לידיו את הרוצחים - יוציא את כולם להורג. חיפשו בני העיר בכל מקום אפשרי אך לשוא. שני הרוצחים נעלמו כאילו בלעתם האדמה. היו שם שני אחים צדיקים פאפוס ואלייאנוס, שהחליטו להסגיר עצמם כרוצחי הנסיכה ובכך יצילו את כל בני העיר מגזירת הכליה שריחפה על ראשם.  הגיעו שני האחים הקדושים לחצר המלוכה והודיעו בנחרצות: "אנחנו הרוצחים!" מיד נשלחו שניהם אל הכלא והגזירה נתבטלה. כשהוצאו השניים להריגה, יצאה בת קול ואמרה: "אין כל מלאך ובריה יכולים להיות במחיצתם". (במאמר מוסגר כולנו מכירים את פאפוס שהיה בבית הסוהר ונפגש עם רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים, ואמר לו: "אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים". שואל הגאון מוילנא: האם להציל עיר שלמה נקרא "דברים בטלים"? ומסביר הגאון: אכן, מול תלמוד תורה זה נחשב כדברים בטלים. אמנם פאפוס הציל עיר שלמה מאבדון, אך מול פעילותו של רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים זה נחשב 'דברים בטלים '(. אומר החתם סופר לרב העיירה: "האחריות מונחת עליך, שמע את אשר תעשה: גש לביתו של הזקן, ואמור לאישה שאתה לוקח את בעלה לרופאים של וינה. דאג לשני גברתנים, שייקחו אותו על מיטתו לכרכרה. הדהר את הסוסים עד לחוף הדנובה המחבר את הונגריה לוינה. שבע שעות הפלגה עד לוינה. תשכור סירה קטנה, ורק אתה עם הזקן תעלו על הסירה". "לכולם תספר שאתה לוקח אותו לפרופסור גדול בוינה. שיוכל להציל את חייו. אבל לך אומר את האמת, הזקן הזה ממילא לא יחיה. שום פרופסור כבר לא יוכל להחזירו לחיים. אם כך, לאחר שלושה קילומטרים מהחוף כשכבר תהיה בלב הנהר - תטביע את עצמך עם הגוי המתגייר.  כאשר תגיע אלינו השמועה כי טבע הרב עם הגוי המתגייר, נוכל לומר לכומר שהזקן לא מת בשל המילה אלא בעקבות טביעה בדנובה, ואז אולי יש סיכוי שישכך כעסו, ויבטל את הגזרה''.

     הרב נרעד. אין מנוס. עליו למסור את נפשו בעבור הצלת בני קהילתו . וכך הוא אכן יעשה... ראשית כל, מיהר הרב אל ביתו, אסף את האישה והילדים ונפרד מהם בדמעות שליש, תוך שהוא משאיר להם צוואה מחיים והוראות ברורות כיצד ימשיכו להתנהל לאחר מותו. הצער היה נורא, הבכיות קרעו את השמים. הזמן בוער, שעותיו של הזקן ספורות.  עליו להספיק לקחת אותו לפני שימות. נשיקות חפוזות לילדים, מילות פרידה והרב ממשיך במרוצתו. הילדים מלווים אותו במבטם מבעד לחלון, יותר לא ישובו לראותו עוד.  הרב מגיע לביתו של הזקן ומתעניין במצבו. המצב קשה, הזקן כבר מחוסר הכרה, לא מגיב, מצוי כבר עם רגל אחת בעולם האמת. "שמעי לי", פונה הרב אל האישה, "אני רוצה לקחת את בעלך אל פרופסור מפורסם בוינה, הוא ודאי יוכל לעזור לו...", "קחו אותו", קוראת האישה במר ייאושה, "אולי תצליחו להצילו". שני הגברתנים נכנסים לביתה וממהרים לקחת את החולה הגוסס. הם מניחים אותו בכרכרה, והסוסים פורצים בדהרה מהירה לכיוון החוף. הרב שוכר ספינה, ומעמיס עליה את הזקן, לאחר מכן, עולה אף הוא ומתחיל בהפלגה. אלו הן שעותיו האחרונות, הוא מתחיל באמירת הוידוי,  קורא שמע בכוונה גמורה ומתוודה על כל חטאיו. כאשר הוא מגיע למקום המדובר הוא עושה הכנות אחרונות לקפוץ למים, שפתיו רוחשות את מילות הוידוי, ופרידה מארץ החיים ומכל יקיריו, ולפתע - הוא שומע צעקה: "רב איד !" הוא מסתכל אחורה - מי זה? מאחוריו בתוך סירה קטנה, יושב אדם הדור פנים, עטור בזקן ופאות, וצועק לו: "יהודי יקר!! למה אתה בוכה?!" הרב סיפר לו בקצרה את כל קורותיו, ואף את הוראתו של החתם סופר,  והיהודי אומר לו בשמחה: "אני רופא, תן לי לבדוק אותו..." הביט בו הרב בספקנות ואמר: "אין סיכוי, האדם הזה כבר נגזר דינו, הוא גוסס ונוטה למות, קשה להאמין שתצליח במה שרבים וטובים כ"כ נכשלו... האם תוכל להחיות מתים??..." " ובכל זאת", ביקש היהודי, "תן לי לפחות לנסות". הרב הסכים והרופא הצמיד את סירתו לסירת הרב והגוי המתגייר וקפץ לתוך הסירה. הוא פתח את תיקו והחל לערבב שיקויים ואבקות שונות. לידו שוכב הזקן מחוסר הכרה, מצבו אנוש, אך הרופא לא מתרגש ממצבו לוקח בכפית מעט מן התרופה שרקח, ומכניס אותה לפיו של החולה. והנה – נס ופלא! ברגע בו נגעה התרופה בפיו – פקח החולה את עיניו וביקש לשתות מים. הרופא שנראה כי היה מוכן לתגובה כזו, החל מיד להשקותו במים. החולה שתה בשקיקה והחל להזיע, עובדה המעידה על נסיגת הזיהום. כל אותו הזמן עומד הרב בעיניים קרועות מתדהמה ולא אומר מילה. " אשאר כאן, עד שישוב למלוא כוחותיו" מרגיע הרופא את הרב, ומתחיל להאכיל את הזקן. כעבור שעה וחצי, הזדקף לפתע הזקן, התיישב על קרקעית הספינה כשהצבע שב וחוזר ללחייו החיוורות. "לזה חיכיתי", אומר הרופא לרב. הוא משאיר לרב מים נוספים, להשקות בהם את החולה, אורז את חפציו ונפרד מהם לשלום במהירות. הרב הנסער הודה לרופא במילים נרגשות: "לא רק את החולה הצלת, אלא אף אותי ואת כל בני עירי, גברים, נשים וטף... זכית להסיר את הגזירה הנוראה שריחפה עלינו..."  

     הרב והגר שבו לעיר, והחליטו לרוץ דבר ראשון ולבשר את דבר ההצלה למרן החתם סופר. עלו על סוס ועגלה והחלו נוסעים לפרשבורג. באמצע הדרך חוזר בו הרב ואומר: "כבר שעה וחצי שיושבים עלי שבעה בביתי,  אכנס לרגע הביתה להשיב את ליבם..." מודעות אבל גדולות ושחורות מקדמות את פניו בכניסה לביתו, קולות נהי ובכי נשמעים מכל פינה.  הוא ממהר לחיכנס לביתו, וההפתעה מושלמת: "אבא!!!" זועקים הילדים בתדהמה. "יקיריי, לא עת צער עכשיו, קומו מאבלכם. ממהר אני כעת לרבנו מרן החתם סופר לספר לו על דבר ההצלה, וכשאחזור אספר לכם את כל פרטי נס הצלתי". השמועה על הנס המופלא פשטה בעיירה כאש בשדה קוצים, רווח והצלה הגיעו ליהודים והשמחה הרקיעה שחקים.

    כשהגיע הרב לחתם סופר, היה גאון הדור שקוע בלימודו, הוא הרים אליו עיניו מן הספר, בחיוך ואמר לו: "נו, זכית לנס גלוי"... ברוח קדשו כבר ידע על הנס שהתרחש. "רב'ה", צעק הרב בהתרגשות, "כמו מלאך הוא הגיע לנהר, והביא לנו איזו תרופה..."  תמה החתם סופר: "כמו? למה כמו? אכן, היה זה מלאך אמיתי... אליהו הנביא מלאך הברית, הגיע אליך בשליחותי..."  הרב החוויר כסיד, כאשר הבין את גודל קדושת המעמד בו עמד...  שתיקה עמדה בחדר. שתיקה רווית הוד . ואז התנער הרב ושאל: "ילמדנו רבנו, הרי הייתי כאן לפני כשש שעות,  כאשר גזירה נוראה ריחפה על כל בני העיר, מדוע אז לא פעל רבנו למען ההצלה??" אמר לו החתם סופר: "אסביר לך. אליהו הנביא לא מגיע סתם לעולם הזה. אין שום אפשרות שמלאך כה קדוש יגיע לפרשבורג הגשמית והחולית. אבל כאשר הלכת בנכונות למסור את הנפש, לזרוק את עצמך לנהר, וכל זה בשביל להציל עיר שלמה מכיליון, כאשר הבאת איתך מסירות נפש – אזי הדין שונה לחלוטין... כשיש מסירות נפש - אליהו הנביא מוכן להגיע בכל מצב ולכל מקום! אבל ללא מסירות נפש – הוא בשום אופן לא יגיע !!" אם יעקב אבינו לא היה מוסר את נפשו לחזור אחורה למקום תפילת אבותיו - היה יכול לאבד את כל הברכות. ברגע שהוא מוכן למסירות נפש - מיד מזמנים לו קפיצת הדרך.

     יעזור הקב"ה שנזכה למסור את נפשנו לכל מצווה, קלה כבחמורה, ואז נזכה לסייעתא דשמיא.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/