אמרי שפר כ"ח אלול ה'תשע"ז

אחד בא אל החזון איש זי"ע והקשה קושיות על ההשגחה העליונה, בקשר עם השואה הנאצית שניתכה על בית ישראל באירופה. העיר לו החזון איש: מי שאינו מבין במלאכת התפירה, ורואה את החייט כשהוא גוזר וקורע את האריג, חושב כי אותו חייט משחית את הבד – ולאמתו של דבר אינו אלא מכין בגד חדש...

     בראש השנה אומרים 'שנהיה לראש ולא לזנב': 'לראש': ' לעָּשוֹת רצוֹן אֲבינו שֶבשָּמים'; 'זנב': 'זוֹ נֶפֶש בהמית'. שלא נתפתה אחר נפש הבהמית. זה נרמז בפסוק 'ומכה בהמָּה', דהיינו מי שמכה את הבהמיות שבו ע"י תשובה ומעשים טובים-  אזי ישלמנה, שהוא ישְּלימנה - הוא משלים בכך את עצמו. ולעומתו 'מכה אדם יומת': מי שמכה את הקדושה שבתוכו על ידי דברים אסורים וכדומה-יומת. לכן בכל מעשה, דיבור או מחשבה, נתבונן האם אנו מרחיקים את עצמנו מהקדושה או שמתקרבים לקדושה ולהשלמת נפשנו. וזה שאמר הפסוק (משלי י"א י"ז) ' גמל נפשוֹ איש חָּסֶד', שעיקר החֶסֶד שהאדם צריך לעשות זה עם נפשוֹ ולא רק עם גופו .

     יעקב חבל נחלתו".  הרב מקוברין שואל: מה עניין הדימוי של עם ישראל לחבל? מדוע נמשלו לחבל ? ומתרץ: כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם חוטים פגומים ? לא מבחינים בהם ולא שמים אליהם לב. אדרבה, ועוד הם מוסיפים חוזק לחבל. כך גם בעם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד,  אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל.

     יש לתת 'מקום' לילדים, לשתפם בהכנות ובעשייה. בבניית הסוכה וברכישת ד' מינים לא נשאל "טף למה באו?" כי השכר למביאיהם, ה 'נחת' השורשית, התועלת הרוחנית והחוויה הנצחית, גדולות מן ההפרעה המועטה. חודש תשרי הוא הזדמנות פז להעמיק את הקשר הנצחי, בבחינת הַנִּגלת לָנּו  ולְּבָנֵינּו עַד עוֹלָם לַעֲשוֹת אֶּת כָל דִּבְרֵי  הַתוֹרָה הַזֹאת.

העיוורת שראתה (דברים טובים – שופטים)

     עשרות סקרנים התגודדו סביב ביתה המפואר של גברת קיינס, שנחשבה לאחת מעשירות העיירה האמריקנית השקטה. השמועה אמרה כי הגברת קמה בבוקרו של יום בהיר ואיבדה את מאור עיניה. למרות גילה המתקדם שמרה גברת קיינס על מצב בריאות תקין, והמקרה המצער הפתיע את תושבי העיירה.

בעיירה מרוחקת התגורר ד"ר גאלן שהתפרסם בהצלחותיו בריפוי מחלות עיניים קשות, אך בנוסף נודע כרודף בצע ואוהב כסף. גברת קיינס הגיעה למרפאתו, והוא בדק אותה ואמר כי בכוחו לרפא אותה. 'אם תצליח להחזיר לי את מאור עיני כבראשונה ואוכל לראות את כל אשר מסביבי', הכריזה גברת קיינס, 'אשלם לך 10,000 דולר, אך אם הטיפול לא יצליח, לא אשלם לך כלל'.  דוקטור גאלן חייך חיוך זחוח, והנהן בראשו לאות שהעסקה מקובלת עליו. בשנים האחרונות הוא פיתח משחה מיוחדת שכאשר מורחים אותה על העיניים היא משפרת את מצבן בצורה פלאית ומיידית. גם אנשים שהיו במצבים קשים חזרו לראות כרגיל לאחר סדרת טיפולים, ובעייתה של גברת קיינס הייתה קלה לפתרון.

     בביקורו הראשון בביתה של הגברת, הסתחרר ראשו של הרופא משפע חפצי האמנות שגדשו את החדרים, והוא החליט לעכב מעט את ריפוייה כדי שיוכל לסחוב כמה חפצים. הוא מרח על עיניה של המטופלת העשירה משחת סרק, לאחר מכן הכניס למזוודתו פסלון קטן ועוד תמונה לא גדולה אך יקרה,  והסתלק באלגנטיות מן המקום. גם למחרת הוא הביא את המשחה המזויפת, והכניס לתיקו עוד כמה חפצים יקרים. לאחר שלושה ימים, כשהבין שהדבר יעורר חשד, הוא החל לטפל בה במשחה האמיתית, ותוך כמה שעות החל מצבה להשתפר.  לאחר שראייתה חזרה אליה כסדרה הופתעה גברת קיינס לגלות שכמה מחפצי האמנות היקרים ביותר שהיו בביתה נעלמו ללא עקבות, והבינה כי ידו של הרופא במעל מאחר והוא היחיד שיצא ונכנס בביתה בחופשיות רבה. כשהוא הגיע לגבות את המגיע לו כמסוכם, היא סירבה בתוקף לשלם את שכרו. 'כיצד את מעזה להפר את ההסכם בינינו ?' זעם הרופא. 'הלא הבטחת לי כי תשלמי לי 10,000 דולר לאחר שהטיפול יצליח? ' השיבה לו האישה : 'נכון, הבטחתי ואיני מתכחשת להבטחתי, אך אתה לא ריפאת אותי כלל. אני אינני רואה!' הרופא כעס מאד אך דבר לא הועיל לו, והוא נאלץ לתבוע אותה לבית המשפט כדי שיוציא צו המורה לגברת לשלם לו את שכרו. '

     מדוע אינך מוכנה לשלם לרופא את שכרו?' שאל השופט, 'הרי את רואה מצוין'. 'לא ולא, אדוני השופט!' אמרה גברת קיינס, 'עדיין ישנם דברים שאינני רואה!' הקהל פרץ בצחוק רם.  השופט ביקש ממנה שלא לזלזל בכבודו של בית המשפט והזהיר אותה כי היא נחקרת תחת שבועה ועליה לומר אך ורק את האמת. 'אדוני השופט, אני אומרת רק את האמת ותשפוט אתה אם אני צודקת... לפני הטיפול שטיפל בי הרופא, היו בביתי חפצי ערך רבים וכעת איני רואה אותם! ההסכם בינינו היה שכאשר הטיפול מצליח לחלוטין הרופא יקבל את שכרו, אך לדעתי אף שאני רואה את המתרחש סביבי, עדיין אין זה נחשב להצלחת הטיפול מכיוון שאת חפצי הערך היקרים שלי איני רואה עוד בביתי!' השופט החליט שעליו לבדוק את העניין ושלח צוות חוקרים מנוסה לבדוק את ביתה של הגברת, שעד מהרה עלו על טביעות אצבעותיו של הרופא החמדן...

     בפרשתנו מצווה אותנו התורה 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק', התורה עומדת על חשיבות הצורך בשופטים ראויים שיבינו דבר מתוך דבר , וירדו למצבו של כל אחד מבעלי הדין מתוך מטרה למיצוי הדין ולחקר האמת. לעיתים גם דברים שנראים לנו במבט מהצד כבלתי צודקים בעליל,  מתברר כי הינם אמיתיים ונכונים. וכיוון שכך רב הצורך בדיינים ושופטים בעלי שיעור קומה שיבינו את הדברים המסתתרים מאחורי הטענות של בעלי הדין וישפטו משפט נכון וצודק...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ז

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צדיקים ליבם ברשותם, רשעים הם ברשות ליבם. היינו הצדיקים מושלים ביצרם ובתאוות ליבם, והרשעים הלב מושל עליהם והם משועבדים לתאוותיהם. וזה שאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" - שהלב יהיה שלהם ואדם ישלוט על ליבו. ) אהבת חיים(

      גם כשבאים על האדם ניסיונות קשים, אם הוא מתחזק והולך עם הקב"ה עד הסוף, הוא לא משנה ממנהגיו הטובים, הוא לא משנה מהשמחה שיש לו, הוא לא משנה מהאמונה והביטחון שלו...  אז מובטח לו שהקללה תחלוף, כי פשוט אין לה כלי קיבול לרבוץ עליו. הקללה מוצאת מקום רק אצל מי שמשתנה...

     האדמו"ר מספינקא הגיע פעם לאיזה מקום, החסידים באו והביאו לו פתקים עם שמות לברכה וישועה. וכנהוג, לכל פתק מצרפים כסף פדיון. לאחר שעה ארוכה של 'קבלת קהל' נאסף סכום די יפה של כסף אצל האדמו"ר. ואז ישבו כולם לסעודה משותפת עם האדמו"ר.  בסוף הסעודה האדמו"ר כובד בזימון והוא ברך ברכת המזון בקול רם. כאשר הגיע למילים: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם.." חייך אחד החסידים וחשב בליבו: "לאחר שהאדמו"ר קיבל קהל כמה שעות וצבר כמה אלפי שקלים, עכשיו הוא נזכר לבקש לא להצטרך "לידי מתנת בשר ודם...".  כשסיים האדמו"ר את ברכת המזון קרא לחסיד ואמר לו: "אתה יודע למה חסידים מביאים כסף לאדמו"ר יחד עם הפתק?? הם בעצם באים אלי ואומרים: "ראה, יש לי בעיה עם הפרנסה, עם הבריאות, או כל דבר אחר". הם נותנים לי כסף כדי שאתפלל לה' שיושיע אותם. והנה, אם ה' נותן להם את הישועה הרי שהיה כאן מסחר הגון: הם שילמו, אני נתתי את השירות והכול הסתדר.. אולם, אם ה' לא יעזור להם יוצא שהכסף שלהם אצלי בתור מתנה, או הלוואה עד שתגיע הישועה.. ועל זה אני מבקש: "ה' אל תצריכני לידי מתנות בשר ודם.. ולא ??ידי הלוואתם" אל תיתן שהכסף שלהם יהיה אצלי בתור מתנה או הלוואה – אלא תעזור להם ותושיע אותם מצרתם מיד!!".

     ''החופש הוא חסר חשיבות אם איננו כולל חופש לטעות" -  (מהטמה גנדי)

     המסכת הכי ארוכה בתורה היא: "מסכת תירוצים"... "חם לי" "קר לי" "אני עייף" "אני רעב" "יש לי סידורים" וכו' וכו'.. אבל ברגע שאדם מחליט החלטה נחושה – הוא מצליח.

     הכנסת אורחים - מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע ששני חסידים הגיעו אליו לשבת, אחד מהם התארח בבית מאן דהו שלא בצע חתיכות מן החלה והאורח התבייש לבצוע ממנה לעצמו ואילו השני היה אצל בעל הבית אשר אמנם בצע מן החלה, אך לא הרבה לאכול בעצמו והאורח בוש לאכול יותר ממנו, כך נותרו שניהם רעבים.  הרבי אשר חזה זאת בעיניו הקדושות והטהורות, פתח ואמר בעת עריכת השולחן: "בתורה מרומז כיצד להתנהג עם האורחים, ישנו בעל חיים שמפריס פרסה,  חותך פרוסות חלה, אך אינו מעלה גרה – הוא בעצמו אינו אוכל וטמא הוא לכם , ובעל חיים אחר מעלה גרה ופרסה איננו מפריס ואף הוא טמא. טהור הוא זה אשר גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה". הפטיר הרבי וקרא לשני האברכים הרעבים והגיש להם פרוסות חלה עם דגים

     השעמום והעצבות נובעים מחוסר ידיעה של האדם לגבי תפקידו בבריאה. אדם צריך לדעת מה התכלית שלו, כי כאשר הוא יודע מה התכלית שלו – הרי הוא מקדיש את זמנו למלא אותה

     ''זכרו, אם זה טוב – אז הכול טוב, אם זה רע – זה צבירת ניסיון"

אור החיים הקדוש

     לפני קצת פחות ממאה שנים, הייתה אסיפה של ועד הישיבות בוילנא, בבית משפחת גריינמן. כל גדולי הדור השתתפו בישיבה הזו, ר' חיים עויזר, החפץ חיים, החזון איש...  כשהחפץ חיים נכנס לישיבה, הוא עבר דרך המטבח, והוא ראה נערה בת 17 בוררת אורז. זו הייתה אחותו של ר' שמואל גריינמן,  שהיה גיסו של החזון איש.  לאחר שהחפץ חיים יצא מהישיבה, הוא שוב עבר דרך המטבח, וראה שהנערה עדיין בוררת את האורז שוב ושוב.  שאל אותה החפץ חיים: כמה פעמים את בוררת את האורז? ענתה לו הנערה: 12 פעמים. "12  פעמים?!", תמה החפץ חיים, "מה קרה?" ענתה לו הנערה: היום החזון איש צריך לאכול כאן, אצל אחותו,  אז אני בוררת לכבוד התורה 12 פעמים את האורז.  החפץ חיים כל כך התפעל מכך, עד שהוא בירך את הנערה שתזכה לאריכות ימים ושנים בצלילות הדעת בלי משקפיים! (מידה כנגד מידה על כך שהיא 'הוציאה' את עיניה בשביל לברור אורז(.

     מכיוון שהיא הייתה יתומה, החזון איש דאג לה לחתונה והוא שידך לה את הרב איידלמן. לימים כולם עלו לארץ ישראל.  בשנת תש"ד, 17 שנים לאחר החתונה, היא הגיעה אל החזון איש ואמרה לו: "אין לי ילדים".  היום ברוך ה', שומעים כל יום ניסים ונפלאות, אבל לפני 70 שנה מי בכלל חשב על אפשרות ללדת לאחר 17 שנים של עקרות?  החזון איש שמע, ובירך אותה שתזכה לפרי בטן.  היא אמרה לו: "ברכה זה לא מספיק, אני צריכה הבטחה!".  החזון איש הוריד את הראש, הוא חשב דקה, הרים את הראש ואמר: "אני מצטער, אני לא יכול להבטיח...".  היא החלה לבכות ואמרה: "אני הייתי יתומה, ואתה היית השדכן שלי. אתה לקחת אחריות, אז אתה צריך לדאוג לי עד הסוף!".  החזון איש הוריד עוד הפעם את הראש, ולאחר דקה הוא אמר לה: "בשביל שיהיו לך ילדים צריך פה משהו גדול, אני לא יכול.  סעי לאור החיים הקדוש, הוא יוכל לעזור לך...".

     באותם ימים המצב היה קשה בהר הזיתים, וכמעט ואי אפשר היה להגיע לציונו של אור החיים הקדוש.  אז היא אמרה לחזון איש: "אבל איך אני אסע לשם?".  אמר לה החזון איש: "אין עצה אחרת!".  בט"ו תמוז, ביומא דהילולא, בדרך לא דרך היא הצליחה לנסוע ב-2 בלילה לציונו של אור החיים הקדוש, ובדיוק לאחר 9 חודשים, ב-כ"ה ניסן, נולד לה בן!  תבינו, החזון איש אחז שאם צריך משהו גדול – אין עצה אחרת! גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כל מי שזקוק לישועה פשוט אין לו ברירה – ביום ראשון מבקשים רחמים בהר הזיתים.

הרה"ק רבי דוד משה זיע"א רבינו הקדוש מקרעטשניף זיע"א (סיפורי צדיקים, ??לון 263)

     ה"ה מתתיהו מייער ז"ל תושב רחובות, איש תם וישר דרך, היה נוהג לפקוד לעיתים קרובות את מעונו של רבנו, לחזות בזיו פניו הקדושות ולקבל ברכות וישועות שהיו יוצאים מפי קודשו. אחד מבניו של יהודי זה שירת ביחידה נבחרת בצבא, ביום מן הימים אירע שם ביחידה כשל צבאי אשר היו מעורבים בו מפקדים מהדרג הבכיר ביותר. בנו של ר' מתתיהו שכאמור שירת באותה יחידה , נקלע שלא באשמתו לאותה פרשיה מביכה. וכפי שפרשיות כאלו מסתיימות בדרך כלל במציאת שעיר לעזעזאל, אשר עליו מוטלת כל האשמה, כשהשאר יוצאים נקיים ללא רבב.  באותו מקרה מצאו בו את האשם העיקרי באותו מחדל צבאי, למרות שכל הקשר שלו לפרשיה היה זניח ובלתי משמעותי. עד מהרה מצא את עצמו עומד בפני משפט צבאי, כשהשופט חורץ את גזר דינו לחודש ימי מחבוש.

     האב אשר כל אותה העת עקב בדריכות ובמתח אחר המתרחש, הזדרז לבא ולהזכיר את בנו בפני רבנו, כשהוא מגולל באוזניו את כל אותה פרשיה מסועפת. רבינו, שמע והאזין בסבלנות אין קץ כאב רחום ואוהב. אח"כ נענה בראשו בהחלטיות. ואמר בזה הלשון: "מוייערן וועלן פאלן,  טויערן וועלן זיך עפענען, און ער וועט פון תפיסה ארויס גיין". (חומות יפלו, שערים יפתחו, ובנך ישתחרר מהכלא.) מעודד ומלא בטחון בישועה הקרובה לבוא, יצא ר' מתתיהו מהקודש פנימה, כשהוא ממהר להרגיע את בנו בדבר ההבטחה הברורה של רבינו. כעבור מספר ימים, הגיע עת תחילת ריצוי העונש. נכנס הבן לתא צר ועבוש בכלא מגידו באזור הצפון. יום חלף עליו בצר ומצוק. למחרת אותו היום,  הופיעו בשמי הצפון עננים כבדים וגשם זלעפות ניתך ארצה ללא הפוגה, שעות ארוכות נשפכו המים מארובות השמים,  עד שכל חצר הכלא הוצפה בזרמים האדירים. והמים החלו לפלס את דרכם לעבר חדרי האסירים באגף בו ריצה בנו של ר' מתתיהו את עונשו. כ"כ גברו המים, עד שלא היה שייך לחלץ את האסירים דרך הפתח הרגיל. והיו נאלצים לחלצם דרך ארובות הגג. היות ואגף שלם בכלא ניזוק, ויצא מכלל שימוש, נוצרה צפיפות אדירה ביתר האגפים. עד שלא נותרה ברירה בידי מפקד הכלא, והוא הודיע שכל אסיר שנשאר לו פחות מחודש ימים לסיום ריצוי העונש,  ישוחרר לאלתר. מיודעינו בנו של ר' מתתיהו, אשר כבר הספיק לרצות יום אחד מעונשו ונותר לו לרצות פחות מחודש, היה אף הוא בין האסירים המשוחררים. כשליבו מתרונן בשיר ושבח להשי"ת, ובאוזניו מצטלצלים דבריו החדים והברורים של רבינו: "מוייערן וועלן פאלן , טוייערן וועלן זיך עפענעאן און הער וועט פון תפיסה ארויס גיין" והנה זוכה הוא לראות שברכתו של הרבי התקיימה במלואה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' אייר ה'תשע"ז

"איש אמו ואביו תיראו ..." בסוף זמן חורף בא הבחור רבי שמואל צבי קובלסקי להיפרד מ"החזון איש". אמר לו החזו"א שבחור לפני "בין הזמנים" חייב ללמוד הלכות כיבוד אב ואם בשו"ע. אין זה שונה מציווי חז"ל ששלושים יום לפני החג שואלים ודורשים בהלכות החג... לימים, היה הרב קובלסקי מורה לתלמידיו שאם לא למדו הלכות כיבוד אב לפני "בין הזמנים", מוטלת עליהם חובה מכופלת לשננם בימי "בין הזמנים", מתקנת משה רבנו ללמוד הלכות חג בחג!   ("אנא עבדא")                                                                                 

    אשת חיל מי ימצא - בסוגייתנו מובאים דברי רבא, ש"הנושא אישה צריך שיבדוק באחיה". רמז נאה לכך כתב החיד"א: אשת חיל מי ימצא - ראשי תיבות אחים ... ובדרך אחרת:  ראשי תיבות "מי אח?"...

     בחיים יש הרבה סיומים . אך כל סיום הוא גם התחלה.   

     בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים!

     בשולחן ערוך נאמר: "ירדו גשמים, הרי זה ייכנס לתוך הבית , " מפני שהאדם מצטער במצב כזה מן הישיבה בסוכה. אולם אם יהודי מצטער יותר מכך שאין הוא זוכה לשבת בסוכה, הרי ממילא חייב הוא לשבת בסוכה אף שיורדים גשמים 

     דייקו חז"ל בלשונם "אין אדם נוגע במוכן לחברו" ולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח , אמר ה"בן איש חי": לומר, שלא רק שאין יכול האדם ליטול את המוכן לחברו, אילו אפילו אין יכול לנגוע בו כמלוא הנימה.

     הלב של השני פעם - נכנס יהודי ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש, והרבי הקשה בפניו: מדוע הלב ממוקם בצד שמאל? הרי כל דבר של טוב וקדושה נמצא בצד ימין. המשיך הרבי והסביר, שבעצם, הלב לא ממש נמצא בצד שמאל, אלא הלב של השני נמצא בצד ימין שלי,  כי מה שצריך להיות אכפת לנו- זה הלב של השני.

" ...ואת שבתותי תשמרו". נוהגים להתפלל ערבית לפני העמוד במוצאי שבת שלפני היארצייט. שמענו מהרב ר' ברוך זלדוביץ טעם לזה: הנה בכל מוצאי שבת עוזבת הנשמה היתירה את האדם על מנת לחזור אליו בשבת הבאה, ואילו במוצאי שבת האחרון לחייו הנשמה פרחה ממנו שלא על מנת לחזור, נמצא שבמוצאי שבת שקודם פטירתו הייתה לו בחינת מיתה מנשמתו היתירה, לכן נחשב מוצאי השבת ההוא גם כן ליארצייט. ("גשר החיים" פל"ב ועיי"ש)

''אך את זה לא תאכלו''' ['להגיד', לרבי שבתי יודלביץ זצ"ל[

     אספר לכם סיפור קטן. ישב על ידי באווירון - זואולוג. אתם יודיעם מה זה זואולוג? פרופסור לחיות, גן חיות. פרופסור יהודי מיליונר, היודע ומבין בענייני רוב החיות שעל כדור הארץ.  במהלך הדרך הארוכה שישבתי לידו, הוא הספיק לספר לי על כל שאיפות חייו, ועל תפקידו כיום באוניברסיטה - בה הוא מעמיד תלמידים בזואולוגיה, "כבר זכיתי להעמיד שלושה תלמידים - פרופסורים גדולים". בקיצור, הוא שוחח עמי בידידות, כחבר וותיק. היה מאד מעניין.  

     באמצע הדרך, הגישו במטוס אוכל לא כשר. ויפתח ה' את פי האתון... אמרתי לו בכאב: "איך אתה לועס כזה אוכל? וכי אינך יהודי"!? הוא התרגז קצת שאני מפריע לו לאכול: " שמע נא, מה שמשה רבנו אמר, לא מחייב אותי כי הוא הרי נפטר לפני ארבעת אלפים שנה" . "רשע", אמרתי לו, "הקב"ה אמר זאת, והקב"ה חי וקיים" . "רבי, אל תתרגז", ביקש "אם תוכיח שהקב"ה אמר איזה בשר מותר לאכילה ואיזה לא, אני מסכים לדעתך ושב בתשובה" . "טוב, אבל תזכור את דברך - שאם אוכיח לך, אתה עוזב את האוכל" . "שמע נא, רבי, חבל לך על הזמן והמאמץ, כי לפני כמה שנים התווכחתי עם רב אחד במשך ארבע שעות, והוא לא ניצח אותי". "אני לא צריך ארבע שעות. די לי בארבע רגעים, לא ארבע שעות. תוך ארבע דקות, כביכול תשכב על הארץ ותודה שהצדק איתי" . הוא הסתכל עלי, פתח את העיניים כמו עגל. "אה, ארבעה רגעים"? "כן, לא צריך יותר". "איך"? "המתן בסבלנות ואני אראה לך":

     פרופסור, אתה יודע מה הן סימני כשרות של בהמה"? "מה"?! שאל בתדהמה היהודי.  אסביר לך, סימני כשרות הכתובים בתורה הם - "מפריס פרסה ומעלה גרה" - אלו הם שני הסימנים של בהמה טהורה, כמפורש בתורה, וכפי שכל ילד יהודי בן ארבע יודע.  עתה, אשאל אותך, פרופסור, מה תהיה ההלכה אם יש לבהמה רק סימן אחד? מפריס פרסה או מעלה גרה" ? "חצי כשר חצי טרף" השיב. "מה אתה שח ? אין חצי חצי, או כשר או טרף" . "טוב, טרף", אמר. "אתה צודק" הסכמתי "בהמה עם סימן אחד היא טמאה לאכילה"! "עכשיו תשמע היטב, משה רבנו כתב בתורה כי קיימים ארבע חיות: גמל, שפן, ארנבת, חזיר,  שיש להם רק סימן אחד, וארבעתם בלבד. רק אלו! כל שאר החיות או שיש להם שני סימנים, או שאין להם כלל. " תגיד לי, משה רבנו למד אצלך זאולוגיה? היה לו תואר פרופסור לחיות"? "לא", השבתי . "אולי משה רבנו יצא לצייד והכיר ביערות את החיות" . "לא. הוא גם לא עבד מימיו בגן החיות, הוא גדל בבית המלכות במצרים, לא בג'ונגל באפריקה" . "וא"כ מהיכן ידע שאין אחרים כיוצא בהם? ומי כמוך ידוע כפרופסור לחיות, שממתן תורה עד היום כבר עברו ארבעת אלפי שנה, כאשר חקרו כבר כמעט את כל כדור הארץ , ועדיין לא נמצאה בכל הג'ונגלים בעולם, חיה חמישית שיש לה רק סימן אחד... מניין כל זאת למשה רבנו" ? המשכתי לנגן באוזניו את לשון הגמרא: "אי, תנא דבי רבי ישמעאל, אומרת הגמרא )בחולין דף ס( וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים"! האם משה היה "קניגי" )עובד בגן החיות(? וכי משה בליסטרי )ציד חיות(? מאיפה ידע את זה? אלא לומר לך שתורה מן השמים, כך אומרת הגמרא. כלומר, ה' שברא וידע מה שברא, הוא אמר לו את הדברים והוא העבירם לנו" . כשסיימתי לדרוש באוזניו, הבחנתי כי כמה מיושבי המטוס מלפנים ומאחוריו, התאספו סביב, הפסיקו לאכול והתקבצו,  והנה כבר חלפו חמשה רגעים... התנצלתי על האיחור בדקה.  הבטתי עליו, הוא היה חיוור כמו סיד. " רבי, שכנעת אותי"! אמר, והוסיף "אגמור לאכול, ואחזור בתשובה". "תלך, אתה אבוד" הפטרתי.  

     הוא משוכנע כבר, הוא יודע, אבל "קודם אגמור לאכול" . באמצע האוכל אינו יכול, מסכן... נורא ואיום, הוא משוכנע אבל רוצה לסיים את האוכל. הנה, כך נראה האדם.  איי, איי, ר' שלום שבדרון אמר פעם: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה", הקב"ה דופק על פתחנו מעורר אותנו לתשובה - הוא דופק! הוא דופק - קול דודי דופק"! ומה אנו אומרים להקב"ה? (המשך הפסוקים) "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" , עשיתי אמבטיה לבשתי פיז'מה קשה לי להתעורר - היום אי אפשר - מחר אני אחזור בתשובה )כשאסיים את המנה שהגישו לי במטוס(, משבוע הבא אקבע עתים לתורה, ממחר אשתפר בתיקון מידותיי, וכך עוברים כל החיים... מחר, מחר, מחר. "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" אוי ווי, חולפים להם החיים כחלום יעוף של התקווה של "מחר". ואיך בני ישמעאל אומרים בערבית: "בוקרא פיל משמיש" )פירוש - שום כלום, לא היה ולא יהיה(. מה מחר? עכשיו! אין מחר!...  לפעמים כאשר מתעוררים לאחר דפיקות רבות, זה כבר מאוחר מאד. אי, אי, כי מגיע יום קשה ונורא שעליו נאמר: " ודודי חמק עבר" - אין, הדוד נעלם.  אתמול באתי וישנת, ועתה מאוחר! "ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני". אה, והגעגועים מתחילים אז נשאר לאדם רק הגעגועים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" . רבותי בר מינן, כשנפלו פה הטילים, כן הטילים! שכחתם , אה? נראה על הפנים שלכם, שזה התרחש לפני מאה שנה...  זה היה לפני מספר שנים סך הכל – זוכרים את המסיכות,  את חדר האטום... היה אז "קול דודי דופק" צביטה בלב אוי,  אוי, "השיבנו אליך ונשובה" ביקשנו. נו, ועתה כמעט שכחנו - אה "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" ועתה, הקב"ה רוצה לפחות את התשוקה שלנו: "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" - אני חולה באהבת ה'  . כולנו נאמר להקב"ה: אנו מתגעגעים אליך - ריבונו של עולם! פקח את עינינו. לראות את האמת, את אור א-לקים ולחפוץ בקרבתך ובקיום מצוותיך . ויהי רצון שהגעגועים שלנו יעלו לכסא הכבוד ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן

ויקרא אל משה (א, א(  ("ברכי נפשי" ויקרא עמ' קמח(

     לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו... (רש"י(  הסיפור שלפנינו בנוסף לחיזוק ולעידוד הנסוכים בו הוא מהווה אלומת אור של תקווה בימים סוערים בהם אנו נמצאים וממנו נלמד סוג נוסף של קריאה לשון חיבה שיש אותה ??ק לעם ישראל ואפילו לא למלאכי השרת (עיין תוס' ברכות ג.(.

     מספר הגאון רבי משה שטינמן שליט"א:  אברך מארה"ב פנה אל רבי אברהם קסלר, ממקורביו של מרן הגראי"ל שטינמן, ונפשו בבקשתו, שייכנס אל ראש הישיבה ויספר שהוא שקוע בצרות נוראות, וישאל מה עליו לעשות . כששטח האברך האמריקאי את רשימת צרותיו, התברר שאכן מדובר בצרות צרורות של ממש. ראשית, הוא נשוי שנים רבות ואין לו ילדים; שנית, יש לו חובות ענק, והוא איננו יודע כיצד יוכל להתחיל לפורעם; שלישית, גילו אצלו את המחלה הנוראה . ואלו הן רק הצרות הבולטות, אבל יש עוד רבות כהנה וכהנה, והוא אינו יודע את נפשו מרוב צער ויגון. 'אנא ממך, הכנס נא למרן שליט"א ושאל אותו מה הוא מציע לי לעשות', ביקש האברך.  כיון שרבי אברהם קסלר מתפלל עם הגראי"ל במנין הוותיקין שלו, ניגש אליו לאחר התפילה, וסיפר דברים כהווייתם.  הגראי"ל השיב על פי דברי המדרש המביא משל לאדם אחד שהיה יודע לנגן בכינור בצורה מופלאה ומיוחדת במינה, ומשום כך היה האיש חביב מאוד על המלך. כל אימת שהיה המלך נתון בעיצבון, ביקש שיביאו לפניו את המנגן ההוא, והנה אך החל לנגן, פגה וסרה עצבותו של המלך . כן הוא הדבר ביחסו של הקב"ה לעם ישראל, ממשיך המדרש ואומר. כיון שהקב"ה מחבב מאוד את הניגון שמנגנים ישראל ב 'אמן יהא שמיה רבא מברך', הרי שגם אם חלילה מתעוררת עליהם קטגוריה, בכל זאת כשמנגנים לפניו את הניגון ההוא, ואומרים איש"ר בקול ובנעימה, מתענג השי"ת על כך, ומעביר על כל חטאתם. 'לך ואמור לו, לאותו אברך, אמר הגראי"ל להרב קסלר, שלמרות שאין לו כל השגה בדברים אלה, אבל זה מה שכתוב כאן; הקב"ה אוהב את הניגון הזה, ויש באמירת איש"ר כדי לכפר על הרבה קטגורים.

     סיפר הרב קסלר: התקשרתי מיד אל האברך ההוא, והעברתי לו את דבריו של מרן שליט"א, כלשונם. הלה שמע את הדברים בהתפעמות, והחל להקפיד מאוד באמירת איש"ר בכוונה, והיה מהלך ממנין למנין על מנת לענות איש"ר. כך עשה במשך תקופת מה.  והנה, פלאי פלאים אירעו לו, לפתע פתאום באו כל הבעיות על פתרונן.  המחלה סרה והייתה כלא היתה, גם ענין החובות הסתדר בצורה פלאית, כאשר אחד מחברי קהילתו של האברך האמריקאי ניגש אליו, מיוזמתו , והציע לו הלוואה גדולה מאוד, לתקופה בלתי מוגבלת; ובנוסף לכל אלה, זכה להיפקד בזרע של קיימא.  מני אז, חלפו כבר כמה שנים, והאברך ממשיך לרוץ ממנין למנין על מנת להוסיף באמירת איש"ר בכוונה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ז

 אצל מרן ה"חזון איש" לא כיבו את החשמל בשעת הבדיקה. (מהגאון רבי חיים קניבסקי, וכך נוהג רבינו שר התורה בעצמו - "נר לשולחן שבת"  ) בבית הגאון רבי יהודא שפירא היו מכבים את החשמל בשעת בדיקת חמץ.  ("נר לשולחן שבת" מפי נכדו הרה"ג צ"ש) סבר מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שאין צריך לכבות את אור החשמל בשעת הבדיקה . ואף שמבואר במשנ"ב (תל"ג א') דאור הנר אינו מאיר ביום כמו בלילה, זה דווקא באור השמש, אבל אור החשמל אדרבה מועיל להאיר יותר. ("שלמי מועד")  הקפיד רבי שלמה זלמן שאור החשמל יהיה דולק בעת הבדיקה. פעם נשרפה נורת החשמל באמצע הבדיקה, ולא המשיך רבנו עד שהתקינו נורה חדשה. ("נר לשולחן שבת" מפי ידידי, נכדו הרה"ג א"ד גולדברג) הגאון רבי יוסף שלום אלישיב אמר שאין לכבות את האור, שהרי אור כזה אינו מחשיך את אור הנר, אדרבה מסייע הוא לבדיקה, ורק אם אור החשמל מפריע לו לבדוק, כגון שמסנוור אותו אז צריך לכבותו.

     בי"ג ניסן, יום לפני בדיקת חמץ, ניגש אברך ירא שמים, מאותם האנשים שהעולם עומד עליו, ושאל את מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך: "האם אפשר לעשות בדיקת חמץ עם פנס?"  הרב שך שאלו: "איך אבא שלך עושה בדיקת חמץ?" והוא השיב: "עם נר". שאלו מרן: "אם אבא שלך עשה עם נר, מדוע אתה רוצה לעשות עם פנס?"  השיבו האברך: "אומרים שעם פנס רואים יותר טוב בחורים ובסדקים". ומרן מלטף לו את היד ואומר :"אתה תראה יותר טוב מאבא שלך?!"  ("פניני רבנו האבי עזרי")       

     ''הזמן הטוב ביותר להירגע הוא כשאתה בטוח שאין לך זמן לזה''

     הרב אליהו דסלר אומר : האהבה היא תולדת הנדיבות , כי למי שנותנים יותר אוהבים אותו יותר .

      ''ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל" )ז, טו(.  שאלו לאדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: מה טעם נאכל קרבן תודה רק ליום אחד, שלא כשאר קרבנות?  השיב האדמו"ר: קרבן תודה מביאים אותו על נס, והרי בכל יום ויום מתרחשים אתנו נסים חדשים - ואיך יאכלו מנס של אמש על נס של היום... )ממעיינות הנצח(

     ''והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ז, יט(  מקשה על כך הר"מ מקוצק זצ"ל: מדוע כאשר טמא נוגע בטהור הוא מטמא את הטהור, ואילו כאשר הטהור נוגע בטמא,  הוא אינו מטהר את הטמא? הלא מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכאורה, היה מתאים שכתוצאה ממגע בין טהרה וטומאה, תשפיע הטהרה על הטומאה.  התשובה לכך היא, מתרץ הרבי, שהטמא הוא טמא באופן ודאי,  אולם על הטהור - אין לנו ערב שהוא, אכן, טהור.

      ''חוק מספר אחת הוא לא להילחץ מדברים הקטנים. חוק מספר שתיים הוא שכל הדברים הם קטנים''

     ''יותר מדי מכל דבר, איננו טוב עבורך''

הפגישה המופלאה לאחר שנים רבות של ניתוק  (להתעדן באהבתך,עלון 154)

     מעשה היה באברך שנשלח לכהן כרב בקהילה בדרום אמריקה. כאשר הגיע לשם הוא רואה שבית הכנס מוזנח מאוד וזקוק לשיפוץ מינימאלי כדי שיוכלו להיכנס ולהתפלל בליל פורים הקרוב.  והנה ב י"א באדר פקדה את האזור סערת שלגים שגרמה בין היתר לנפילת הטיח מהקיר המזרחי של בית הכנסת.  הרבה זמן לא היה לאותו רב, והוא פנה בזריזות לחפש בחנויות כיסוי כלשהו כדי לכסות בינתיים את הקיר המזרחי. והנה באחת החנויות הוא ראה מפת שולחן מיוחדת עם מגן דוד רקום באמצעה, וגודלה – לא יאומן, בדיוק כגודלו של הקיר המזרחי, שילם ויצא...

     בדרכו החל לרדת שלג והנה הוא רואה אישה מבוגרת רצה לכיוון התחנה לתפוס את האוטובוס, והאוטובוס חמק, עבר...  הרב הזמין אותה להמתין בבית הכנסת המחומם ואמר לה שכשהוא יגמור לתלות את המפה הוא ייקח אותה ברכבו ספיישל עד הבית...  הזקנה הסכימה והתיישבה בבית הכנסת והסתכלה על הרב איך שהוא תולה את המפה שרכש. " רבי, רבי", קראה בהתרגשות, "מהיכן השגת את המפה הזאת?!"  הוא אמר לה שהוא קנה את זה בחנות מסוימת האישה התקשתה להאמין וביקשה ממנו לבדוק בפינה למטה מצד ימין אם רקום שם האותיות באנגלית – ARC . הרב בדק ואכן אישר שהם אלו האותיות שרקומות שם אותיות אלו היו ראשי התיבות של שמה וכאן היא פתחה בסיפור מרגש במיוחד:

     לפני שלושים וחמש שנה בעודה בשואה הנוראה במחנה 'ברגן בלזן' שם היא רקמה את המפה הזו, יד ההשגחה העליונה עזרה לה לצאת מהתופת הנאצית ובעלה נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ ומאז לא ראתה אותו ואף לא קיבלה שם פיסת מידע מה עלה בגורלו.  הרב נדהם מהסיפור העומד אחר המפה ורצה להחזיר לה את המפה שיהיה לה מזכרת מימים טרופים.  היא סירבה וביקשה שישאיר את המפה תלויה בבית הכנסת שיהיה לה לזכות.  לאחר שהרב סיים לתלות את המפה הציע לה שתעלה לרכבו, והוא לקח אותה לביתה.

     ליל פורים הגיע, נערכה התפילה וקריאת המגילה ברוב עם, ולאחר התפילה פנה איש איש לביתו חוץ מיהודי זקן אחד שנשאר מאובן בכיסאו ומביט לעבר הקיר המזרחי כשכולו אחוז התרגשות ומעיניו זולגות להם הדמעות.  הרב ניגש אליו ואמר לו: "רבי יהודי פורים היום למה אתה כל כך בוכה?" להפתעת הרב, התעניין הזקן היכן השיגו את המפה שתלויה על הקיר שכן היא זהה למפה שאשתו רקמה בתקופת השואה ומאז הוא לא יודע מה עלה בגורלה.  הרב היה המום מצירוף המקרים, ומאחר שידע את כתובתה של האישה שהרי לקחה לביתה זכה להפגיש את בני הזוג ולאחד את המשפחה בליל פורים לאחר שלושים וחמש שנה של ניתוק מוחלט

ישועה באמריקה (שיחת השבוע גליון 1577)

היא הייתה דמות מוכרת בסמטאות הצפופות של שכונת בתי אונגרין בירושלים. אלמנה קשישה, שהתגוררה בגפה שנים רבות, ונודעה בצדיקותה. מדי בוקר נהגה להשכים ולפתוח את שערי בית הכנסת של החסידים, שבו הייתה מתפללת שחרית במניין ותיקין, ממקומה שבעזרת הנשים, והייתה מקפידה גם על תפילות מנחה וערבית. מעשי החסד שלה היו מפורסמים לכול. ואולם את סיפורה האישי המופלא ידעו מעטים בלבד.

דבורה-מרים קווין היה שמהּ. היא נולדה בשנת תרל"ג, בעיר דווינסק שבלטוויה, שבה חי שר התורה, הגאון הרוגוצ'ובי. משפחתה של דבורה-מרים השתייכה לחסידות חב"ד. בילדותה התייתמה מאביה, ואמהּ האלמנה נותרה לבדה עם ילדיה הקטנים. גיסהּ של האם, אחי בעלה, הכניסם לביתו ופרש עליהם את חסותו.

דבורה-מרים גדלה והתחנכה ליראת שמים ולמידות טובות. כשבגרה רצתה להינשא לבעל תלמיד חכם ולהקים בית של תורה, אולם הדוד ייעד אותה לבנו, ודבורה-מרים גנזה את חלומה. בשנת תרנ"ד, בהיותה כבת עשרים, הקימה עם בן-דודה בית בישראל.

השנים נקפו, ובני הזוג טרם נפקדו בילדים. דאגה החלה לכרסם בלבם. בשנת תרס"ד, כאשר הושלמו עשר שנים כאובות של אכזבה, החלו קרובי המשפחה לחשוב על פירוק החבילה.

לאחר התחבטויות נפש ממושכות החליטו השניים להביא את הסוגיה למפתנו של הגאון הרוגוצ'ובי. הגאון הקשיב לדבריהם והשיב: "אם שאלתכם היא אם מותר לכם להתגרש – התשובה חיובית; אך אם אמנם עליכם לעשות זאת, זו כבר איננה שאלה לרב אלא לרבי".

מביתו של הגאון יצאו השניים לעבר העיירה ליובאוויטש, אל רבי שלום-דובער שניאורסון, אדמו"ר הרש"ב. הם תינו את צרתם באוזני הגבאי, וביקשו להתקבל אצל הרבי ל 'יחידות'. הלה נאלץ להשיב את פניהם ריקם לנוכח התור הארוך שהשתרך על מפתן דלתו של הרבי.

הבעת הצער והאכזבה ניכרה היטב על פניהם של בני הזוג. הגבאי יעץ להם עצה: "עִמדו ליד הפתח, וכאשר הרבי יֵצא, יבחין בכם ויטה אוזן קשבת למצוקתכם".

ואכן, כאשר פנה הרבי לצאת מחדרו ראה את בני הזוג הממתינים בחוץ והזמינם פנימה. עוד בטרם הספיקו לפצות פה, הקדים הרבי ואמר: "העצה שיעצו לכם להתגרש אינה נכונה. עצתי שתקיימו את דברי חז"ל מְשַׁנֶה מקום מְשַׁנֶה מזל לטובה ולברכה. סעו לאמריקה, ושם יהיו לכם ילדים ותזכו לברכה רבה".

יצאו השניים מאת הקודש נדהמים ונרעשים, הן מרוח הקודש שהתגלתה לפניהם, הן מעצתו הבלתי-צפויה של הרבי. אמריקה של אותם ימים הייתה שממה רוחנית, כמעט בלי תשתית לחיים יהודיים ראויים.

אך חזקו עליהם דברי הרבי, וכבר למחרת החלו לארגן את הגירתם. הידיעה על עזיבתם התפרסמה בכל העיר. נסיעה לאמריקה לא הייתה דבר שבשגרה באותם ימים.

מצוידים גם בברכת הדרך מאת הגאון הרוגוצ'ובי יצאו בני הזוג קווין למסעם. בשנה הבאה כבר היו באמריקה, מנסים להתרגל למציאות הזרה. השניים החליטו החלטה נחושה שלא להיסחף אחרי התרבות האמריקנית ולשמור בכל התוקף את ערכי היהדות.

עד מהרה נעשו בני הזוג לעמודי תווך בהקמת היהדות ועולם התורה בארצות-הברית. בין היתר הקימו תלמוד תורה, כדי שילדיהם יזכו ל??תחנך על טהרת הקודש. לימים נהפך המוסד לישיבה המפורסמת 'תורה ודעת'. הם אף ייסדו שחיטה כשרה ועוד מוסדות דת.

ואכן, ברכת הרבי התקיימה אף היא. לבני הזוג נולדו שמונה ילדים, וכולם זכו לאריכות ימים ושנים. השניים התגוררו בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין והתפללו בבית הכנסת 'צמח צדק'. וכשבית הכנסת הזה נמכר מפני כמה וכמה סיבות, הועברו כספי המכירה לבית הכנסת חב"ד בירושלים.

בני הזוג קווין זכו וכל צאצאיהם נותרו יהודים נאמנים לדרך אבותיהם. דבורה-מרים התאלמנה מבעלה בשנת תרפ"ז והוסיפה להתגורר בארה"ב, עד הגיעה לגיל שמונים, ואז החליטה לעלות לארץ ישראל. נחישותה ואופייה הנמרץ הקלו את קשיי המעבר, והיא קבעה את משכנה בירושלים עיר הקודש.

דבורה-מרים זכתה לאריכות ימים מופלגת, וכל העת לא חדלה מלעסוק בתפילה ובמעשי צדקה וחסד. פעם אחת בא בנה לבקרהּ, והביא עמו מתנה יקרת ערך – מקרר חשמלי, שהיה אז מוצר חדיש ונדיר. כשבא לבקרה בשנה שלאחריה, נדהם לגלות שהמקרר איננו. "נתתי אותו להכנסת כלה", הסבירה אמו. הבן נאלץ לקנות בעבורה מקרר חדש, ולהתנות עמה שהמקרר נשאר בבעלותו והוא רק מעניק לה את הזכות להשתמש בו...

האישה המופלאה נפטרה בשנת תשד"מ, בשיבה טובה, בהיותה בת 111. נינהּ, הרב דניאל כהן, משמש   שליח חב"ד בחברון. לפני כמה שנים יזם הרב כהן את שיפוץ בית רומנו, שאותו קנה אדמו"ר הרש"ב, והפך אותו למגדלור להפצת ערכי החסידות. הוא ראה בכך סגירת מעגל – הנין שנולד בעקבות ברכת אדמו"ר הרש"ב זכה לעסוק בחידוש נכסיו בעיר האבות חברון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/