‏הצגת רשומות עם תוויות כיבוד אב ואם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כיבוד אב ואם. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 4 במאי 2017

אמרי שפר ט' אייר ה'תשע"ז



"איש אמו ואביו תיראו ..." בסוף זמן חורף בא הבחור רבי שמואל צבי קובלסקי להיפרד מ"החזון איש". אמר לו החזו"א שבחור לפני "בין הזמנים" חייב ללמוד הלכות כיבוד אב ואם בשו"ע. אין זה שונה מציווי חז"ל ששלושים יום לפני החג שואלים ודורשים בהלכות החג... לימים, היה הרב קובלסקי מורה לתלמידיו שאם לא למדו הלכות כיבוד אב לפני "בין הזמנים", מוטלת עליהם חובה מכופלת לשננם בימי "בין הזמנים", מתקנת משה רבנו ללמוד הלכות חג בחג!   ("אנא עבדא")                                                                                 
    אשת חיל מי ימצא - בסוגייתנו מובאים דברי רבא, ש"הנושא אישה צריך שיבדוק באחיה". רמז נאה לכך כתב החיד"א: אשת חיל מי ימצא - ראשי תיבות אחים ... ובדרך אחרת ראשי תיבות "מי אח?"...
     בחיים יש הרבה סיומים . אך כל סיום הוא גם התחלה.   
     בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים!
     בשולחן ערוך נאמר: "ירדו גשמים, הרי זה ייכנס לתוך הבית , " מפני שהאדם מצטער במצב כזה מן הישיבה בסוכה. אולם אם יהודי מצטער יותר מכך שאין הוא זוכה לשבת בסוכה, הרי ממילא חייב הוא לשבת בסוכה אף שיורדים גשמים 
     דייקו חז"ל בלשונם "אין אדם נוגע במוכן לחברוולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח , אמר ה"בן איש חי": לומר, שלא רק שאין יכול האדם ליטול את המוכן לחברו, אילו אפילו אין יכול לנגוע בו כמלוא הנימה.
     הלב של השני פעם - נכנס יהודי ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש, והרבי הקשה בפניו: מדוע הלב ממוקם בצד שמאל? הרי כל דבר של טוב וקדושה נמצא בצד ימין. המשיך הרבי והסביר, שבעצם, הלב לא ממש נמצא בצד שמאל, אלא הלב של השני נמצא בצד ימין שלי כי מה שצריך להיות אכפת לנו- זה הלב של השני.
" ...ואת שבתותי תשמרו". נוהגים להתפלל ערבית לפני העמוד במוצאי שבת שלפני היארצייט. שמענו מהרב ר' ברוך זלדוביץ טעם לזה: הנה בכל מוצאי שבת עוזבת הנשמה היתירה את האדם על מנת לחזור אליו בשבת הבאה, ואילו במוצאי שבת האחרון לחייו הנשמה פרחה ממנו שלא על מנת לחזור, נמצא שבמוצאי שבת שקודם פטירתו הייתה לו בחינת מיתה מנשמתו היתירה, לכן נחשב מוצאי השבת ההוא גם כן ליארצייט. ("גשר החיים" פל"ב ועיי"ש)
''אך את זה לא תאכלו''' ['להגיד', לרבי שבתי יודלביץ זצ"ל[
     אספר לכם סיפור קטן. ישב על ידי באווירון - זואולוג. אתם יודיעם מה זה זואולוג? פרופסור לחיות, גן חיות. פרופסור יהודי מיליונר, היודע ומבין בענייני רוב החיות שעל כדור הארץ במהלך הדרך הארוכה שישבתי לידו, הוא הספיק לספר לי על כל שאיפות חייו, ועל תפקידו כיום באוניברסיטה - בה הוא מעמיד תלמידים בזואולוגיה, "כבר זכיתי להעמיד שלושה תלמידים - פרופסורים גדולים". בקיצור, הוא שוחח עמי בידידות, כחבר וותיק. היה מאד מעניין 
     באמצע הדרך, הגישו במטוס אוכל לא כשר. ויפתח ה' את פי האתון... אמרתי לו בכאב: "איך אתה לועס כזה אוכל? וכי אינך יהודי"!? הוא התרגז קצת שאני מפריע לו לאכול: " שמע נא, מה שמשה רבנו אמר, לא מחייב אותי כי הוא הרי נפטר לפני ארבעת אלפים שנה" . "רשע", אמרתי לו, "הקב"ה אמר זאת, והקב"ה חי וקיים" . "רבי, אל תתרגז", ביקש "אם תוכיח שהקב"ה אמר איזה בשר מותר לאכילה ואיזה לא, אני מסכים לדעתך ושב בתשובה" . "טוב, אבל תזכור את דברך - שאם אוכיח לך, אתה עוזב את האוכל" . "שמע נא, רבי, חבל לך על הזמן והמאמץ, כי לפני כמה שנים התווכחתי עם רב אחד במשך ארבע שעות, והוא לא ניצח אותי". "אני לא צריך ארבע שעות. די לי בארבע רגעים, לא ארבע שעות. תוך ארבע דקות, כביכול תשכב על הארץ ותודה שהצדק איתי" . הוא הסתכל עלי, פתח את העיניים כמו עגל. "אה, ארבעה רגעים"? "כן, לא צריך יותר". "איך"? "המתן בסבלנות ואני אראה לך":
     פרופסור, אתה יודע מה הן סימני כשרות של בהמה"? "מה"?! שאל בתדהמה היהודי אסביר לך, סימני כשרות הכתובים בתורה הם - "מפריס פרסה ומעלה גרה" - אלו הם שני הסימנים של בהמה טהורה, כמפורש בתורה, וכפי שכל ילד יהודי בן ארבע יודע עתה, אשאל אותך, פרופסור, מה תהיה ההלכה אם יש לבהמה רק סימן אחד? מפריס פרסה או מעלה גרה" ? "חצי כשר חצי טרף" השיב. "מה אתה שח ? אין חצי חצי, או כשר או טרף" . "טוב, טרף", אמר. "אתה צודק" הסכמתי "בהמה עם סימן אחד היא טמאה לאכילה"! "עכשיו תשמע היטב, משה רבנו כתב בתורה כי קיימים ארבע חיות: גמל, שפן, ארנבת, חזיר שיש להם רק סימן אחד, וארבעתם בלבד. רק אלו! כל שאר החיות או שיש להם שני סימנים, או שאין להם כלל. " תגיד לי, משה רבנו למד אצלך זאולוגיה? היה לו תואר פרופסור לחיות"? "לא", השבתי . "אולי משה רבנו יצא לצייד והכיר ביערות את החיות" . "לא. הוא גם לא עבד מימיו בגן החיות, הוא גדל בבית המלכות במצרים, לא בג'ונגל באפריקה" . "וא"כ מהיכן ידע שאין אחרים כיוצא בהם? ומי כמוך ידוע כפרופסור לחיות, שממתן תורה עד היום כבר עברו ארבעת אלפי שנה, כאשר חקרו כבר כמעט את כל כדור הארץ , ועדיין לא נמצאה בכל הג'ונגלים בעולם, חיה חמישית שיש לה רק סימן אחד... מניין כל זאת למשה רבנו" ? המשכתי לנגן באוזניו את לשון הגמרא: "אי, תנא דבי רבי ישמעאל, אומרת הגמרא )בחולין דף ס( וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים"! האם משה היה "קניגי" )עובד בגן החיות(? וכי משה בליסטרי )ציד חיות(? מאיפה ידע את זה? אלא לומר לך שתורה מן השמים, כך אומרת הגמרא. כלומר, ה' שברא וידע מה שברא, הוא אמר לו את הדברים והוא העבירם לנו" . כשסיימתי לדרוש באוזניו, הבחנתי כי כמה מיושבי המטוס מלפנים ומאחוריו, התאספו סביב, הפסיקו לאכול והתקבצו והנה כבר חלפו חמשה רגעים... התנצלתי על האיחור בדקה הבטתי עליו, הוא היה חיוור כמו סיד. " רבי, שכנעת אותי"! אמר, והוסיף "אגמור לאכול, ואחזור בתשובה". "תלך, אתה אבוד" הפטרתי 
     הוא משוכנע כבר, הוא יודע, אבל "קודם אגמור לאכול" . באמצע האוכל אינו יכול, מסכן... נורא ואיום, הוא משוכנע אבל רוצה לסיים את האוכל. הנה, כך נראה האדם איי, איי, ר' שלום שבדרון אמר פעם: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה", הקב"ה דופק על פתחנו מעורר אותנו לתשובה - הוא דופק! הוא דופק - קול דודי דופק"! ומה אנו אומרים להקב"ה? (המשך הפסוקים) "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" , עשיתי אמבטיה לבשתי פיז'מה קשה לי להתעורר - היום אי אפשר - מחר אני אחזור בתשובה )כשאסיים את המנה שהגישו לי במטוס(, משבוע הבא אקבע עתים לתורה, ממחר אשתפר בתיקון מידותיי, וכך עוברים כל החיים... מחרמחר, מחר. "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" אוי ווי, חולפים להם החיים כחלום יעוף של התקווה של "מחר". ואיך בני ישמעאל אומרים בערבית: "בוקרא פיל משמיש" )פירוש - שום כלום, לא היה ולא יהיה(. מה מחר? עכשיו! אין מחר!...  לפעמים כאשר מתעוררים לאחר דפיקות רבות, זה כבר מאוחר מאד. אי, אי, כי מגיע יום קשה ונורא שעליו נאמר: " ודודי חמק עבר" - אין, הדוד נעלם אתמול באתי וישנת, ועתה מאוחר! "ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני". אה, והגעגועים מתחילים אז נשאר לאדם רק הגעגועים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" . רבותי בר מינן, כשנפלו פה הטילים, כן הטילים! שכחתם , אה? נראה על הפנים שלכם, שזה התרחש לפני מאה שנה...  זה היה לפני מספר שנים סך הכל – זוכרים את המסיכות את חדר האטום... היה אז "קול דודי דופק" צביטה בלב אוי אוי, "השיבנו אליך ונשובה" ביקשנו. נו, ועתה כמעט שכחנו אה "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" ועתה, הקב"ה רוצה לפחות את התשוקה שלנו: "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" - אני חולה באהבת ה'  . כולנו נאמר להקב"ה: אנו מתגעגעים אליך - ריבונו של עולם! פקח את עינינו. לראות את האמת, את אור א-לקים ולחפוץ בקרבתך ובקיום מצוותיך . ויהי רצון שהגעגועים שלנו יעלו לכסא הכבוד ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן


ויקרא אל משה (א, א ("ברכי נפשי" ויקרא עמ' קמח(
     לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו... (רש"י הסיפור שלפנינו בנוסף לחיזוק ולעידוד הנסוכים בו הוא מהווה אלומת אור של תקווה בימים סוערים בהם אנו נמצאים וממנו נלמד סוג נוסף של קריאה לשון חיבה שיש אותה ??ק לעם ישראל ואפילו לא למלאכי השרת (עיין תוס' ברכות ג.(.
     מספר הגאון רבי משה שטינמן שליט"א אברך מארה"ב פנה אל רבי אברהם קסלר, ממקורביו של מרן הגראי"ל שטינמן, ונפשו בבקשתו, שייכנס אל ראש הישיבה ויספר שהוא שקוע בצרות נוראות, וישאל מה עליו לעשות . כששטח האברך האמריקאי את רשימת צרותיו, התברר שאכן מדובר בצרות צרורות של ממש. ראשית, הוא נשוי שנים רבות ואין לו ילדים; שנית, יש לו חובות ענק, והוא איננו יודע כיצד יוכל להתחיל לפורעם; שלישית, גילו אצלו את המחלה הנוראה . ואלו הן רק הצרות הבולטות, אבל יש עוד רבות כהנה וכהנה, והוא אינו יודע את נפשו מרוב צער ויגון. 'אנא ממך, הכנס נא למרן שליט"א ושאל אותו מה הוא מציע לי לעשות', ביקש האברך כיון שרבי אברהם קסלר מתפלל עם הגראי"ל במנין הוותיקין שלו, ניגש אליו לאחר התפילה, וסיפר דברים כהווייתם הגראי"ל השיב על פי דברי המדרש המביא משל לאדם אחד שהיה יודע לנגן בכינור בצורה מופלאה ומיוחדת במינה, ומשום כך היה האיש חביב מאוד על המלך. כל אימת שהיה המלך נתון בעיצבון, ביקש שיביאו לפניו את המנגן ההוא, והנה אך החל לנגן, פגה וסרה עצבותו של המלך . כן הוא הדבר ביחסו של הקב"ה לעם ישראל, ממשיך המדרש ואומר. כיון שהקב"ה מחבב מאוד את הניגון שמנגנים ישראל ב 'אמן יהא שמיה רבא מברך', הרי שגם אם חלילה מתעוררת עליהם קטגוריה, בכל זאת כשמנגנים לפניו את הניגון ההוא, ואומרים איש"ר בקול ובנעימה, מתענג השי"ת על כך, ומעביר על כל חטאתם. 'לך ואמור לו, לאותו אברך, אמר הגראי"ל להרב קסלר, שלמרות שאין לו כל השגה בדברים אלה, אבל זה מה שכתוב כאן; הקב"ה אוהב את הניגון הזה, ויש באמירת איש"ר כדי לכפר על הרבה קטגורים.
     סיפר הרב קסלר: התקשרתי מיד אל האברך ההוא, והעברתי לו את דבריו של מרן שליט"א, כלשונם. הלה שמע את הדברים בהתפעמות, והחל להקפיד מאוד באמירת איש"ר בכוונה, והיה מהלך ממנין למנין על מנת לענות איש"ר. כך עשה במשך תקופת מה והנה, פלאי פלאים אירעו לו, לפתע פתאום באו כל הבעיות על פתרונן המחלה סרה והייתה כלא היתה, גם ענין החובות הסתדר בצורה פלאית, כאשר אחד מחברי קהילתו של האברך האמריקאי ניגש אליו, מיוזמתו , והציע לו הלוואה גדולה מאוד, לתקופה בלתי מוגבלת; ובנוסף לכל אלה, זכה להיפקד בזרע של קיימא מני אז, חלפו כבר כמה שנים, והאברך ממשיך לרוץ ממנין למנין על מנת להוסיף באמירת איש"ר בכוונה. 

החוויה היהודית





יום שני, 6 ביוני 2016

אמרי שפר א' סיון ה'תשע"ו


דע כי שבע מיני אושר נבראו בעולם, ואלו הם: חכמה, בנים, חיים , חן, עושר, ממשלה ושלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים . ולכן צריך הכהן המברך שיכוון את שבע מיני האושר על הסדר: ' יברכך - ' חכמה '. וישמרך -' בנים '. יאר - ' ... חיים '. ויחונך . חן -' 'ישא -' ... עושר וממשלה. וישם - ' .. שלום. " ( חסד לאברהם, ש"וע)


     הברכה היא: "יברכך ה'". בשר-ודם אינו יודע תמיד כמה לברך.  לכן מברכים: "יברכך ה'", והוא ודאי יודע מה טוב לכל אחד ואחד. (כתב סופר(


     "35 הוא גיל בו אתה סוף סוף מסדר את הדברים בראש ואז שאר הגוף מתחיל להתפרק."


     שלוש פעמים התורה מזהירה על כיבוד אב ואם, ואילו על כיבוד בן אין אפילו אזהרה אחת . ואף- -על -פי כן כל ההורים מוסרים את נפשם בעבור בניהם, ואילו בן שמוסר את נפשו למען הוריו  אין זה מצוי כל-כך.


''אם בחוקותי תלכו''' (כו, ג) - צוואה לדורות וברש"י: אומר שתהיו עמלים בתורה כדי ללמוד לעשות לקיים וללמד.  ובעל הטורים אומר: "אם בחוקתי תלכו" - ר''ת א ב ת שתלכו בדרכי אבות. "בחוקתי תלכו" - היא היראה וכתיב יראת ה ' היא אוצרו. אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו.  [ע"פ מאורות הדף היומי[
     לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים, קהל המלווים נימנו גדולי הרבים ותלמידי חכמים, סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיד הנכסים למנוחתו האחרונה.  מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש.  מסע הלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וולך שמו וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול שהיה איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו", הגולל נסתם והמלווים התפזרו בשקט איש איש לדרכו.
     ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים . ביום האחרון ל"ימי השבעה" הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם. אט-אט, פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים, האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעימכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסי יחולקו בינכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי,  נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם אך בקשה אחת צנועה לי אליכם, אנא את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד 10 דורות תשכנו בו,  כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים, אוהבכם אבא". ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם, "אני את שלי עשיתי" הפטיר והלך.
     מייד עם לכתו החלו הבנים מדברים זה עם זה. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי הדלא-ניידי בלבד ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל.  חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי "השלושים" עברו הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו.  
     דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה, השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור לבריטים ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים וזהב במקום סתר בבית.  על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק אכן קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, גם הספרייה נשמרה והנה נתגלגלה השמועה "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם". יום אחד עת שב מבית מדרשו נכנס הנכד לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו, הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מ"ח, שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב.  הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה ריצדו מול עיני אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. וזה מה שהיה כתוב: "נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה,  כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנימנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש, גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית, עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא", מסַבָך האוהב.
     ואכן נאמנה האדמה לבעליה שאצרה בקרבה במשך שנים את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות.

חוויית השבוע שלי


יום שלישי, 24 במאי 2016

אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ו


 אם בחוקותי תלכו: אם תלמדו תורה בזמנכם הפנוי... אזי 'תלכו'-רשאים אתם ללכת לעבודה ולמסחר. (תורת הפרשה)   


     אמר רבי אבא בר כהנה,  השוה הכתוב מצווה קלה שבקלות למצווה חמורה שבחמורות,  קלה שבקלה זה שלוח הקן,  חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם, ובשניהם כתיב והארכת ימים. (ירושלמי מסכת פאה פ"א)   


     המורה הכי טוב שלך הוא הטעות האחרונה שלך.


     השיחות הארוכות ביותר מתחילות במילים: יש לך שנייה ?


הנסיעה למירון ... (פנינים, ל''ג בעומר)
     עובדה נפלאה המראה לנו עד כמה הייתה חשובה אצל צדיקים העליה למירון ביומא דהילולא, ולפעמים עד כדי מסירות נפש שהתבטאה באמונה איתנה - אביא בפניכם. את עובדא זו זכיתי לשמוע אשתקד "מכ''ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א בעת נסיעתו המסורתית ביום ל''ד בעומר - למירון ולמערת רבי שמעון שבכפר פקיעין, שם הוא מעלה את שלהבת ההדלקה ברחבה שבפתח המערה.
     וכך סיפר: כשעלה אבי הרה"ק בעל הזכרון אליעזר ממישקולץ זי''ע לארץ ישראל אחר המלחמה, התגורר בכפר אתא, לשם הגיע יחד עם עוד צדיקים יראים ושלמים שעלו עמו לאחר ששתו את כוס התרעלה במלחמה הנוראה. ובהיותי נער צעיר לימים זוכר אני, כי באחת השנים התקיימה בו השתוקקות רבה לנסוע לציון הרשב"י במירון, אך בימים ההם עדיין לא הייתה התחבורה מסודרת כהיום, ולכן היה זה בגדר חלום. אבל רצון יראיו יעשה. והנה אחד מתושבי העיר שהיה ברשותו משאית ענקית עבור צרכי עבודתו הסכים לשאת אותו יחד עם קבוצה מאנשי שלומו . אך הייתה בעיה קטנה! המשאית שהייתה פתוחה ללא גג ומכסה בהיותה מיועדת עבור הובלת סחורה, הייתה צריכה להיהפך לרכב להובלת נוסעים ... אבל גם את זה פתרו. לצורך כך לקחו מספר בדים וסדינים וסגרוה כגג... גם לקחו מספר ספסלים מבית המדרש כדי שיהיו בתור מושבים... וכך נסעו בשמחה ובטוב לבב ... אך מה אפשר לצפות ממשאית ישנה ומקרטעת? כמובן, שלא הרבה! וכך בעליה הראשונה של הרי הגליל כבר עצרה לה המשאית ללא יכולת לנסוע הלאה. הנהג ירד לבדוק מה קרה, והנה הוא רואה שהרדיאטור יבש ללא מים. מה עושים? אין בקרבת מקום מים, וגם אין ממי לבקש בדרך. וכך כבר ממש התייאשו שם הנוסעים מלהגיע למירון . המשיך כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א וסיפר:
     זוכר אני בתור ילד את גודל האכזבה שקיננה בי ובקרב הנוסעים שלא נזכה להגיע אל ר' שמעון ... אך לא איש כאבי הק' שיאמר נואש! לפתע הביט סביבו וראה מרחוק פרדס תפוזים, ננער וקרא לכולם: מה הבעיה? לכו ושאלו רשות מבעל הפרדס וקטפו מספר תפוזים מהעצים והביאו לכאן, נסחוט אותם ואזי יהיה מה להכניס ברדיאטור... העומדים שם לא הבינו האם מדובר ברצינות או בדברי צחות בכדי להרים את מצב הרוח הירוד, אך אבי הק' החווה בידו ברצינות ואמר:  אינני מתכוין לצחוק! לכו וקיטפו מספר תפוזים מהעצים והביאו לכאן,  נסחוט אותם ואזי יהיה מה להכניס ברדיאטור ... הנהג ששמע זאת הרים את קולו ואמר: מה? זה הרי יכול להרוס את כל המנוע, אבל אבי הק' לא מוותר! ואמר: על ר' חנינא בן דוסא אומרת הגמ' שאמר "מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק"... וגם כאן ", מי שאמר למים, יאמר למיץ התפוזים... הנהג, בראותו את האמונה הגדולה ודבריו הנחרצים של אבי הק' לא היסס וכך עשה, סחט תפוז אחר תפוז ושפכו לתוך הרדיאטור, ויהי לפלא המשאית החלה לנוע וזכינו לעלות למירון ולחזור לחיים ולשלום...  
     סיים כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א לא אשכח את השיעור הגדול באמונה שנתן אבי הק' לכל הנוכחים - ועד כמה צריכים מסירות נפש בכדי להגיע לר' שמעון...

חוויית השבוע שלי