אמרי שפר י"ט טבת ה'תשע"ז

אדם שמגביה ידו על חברו, גם אם הדבר לא התפתח אחר־כך להכאה בפועל, וגם אם לזולת לא נגרם שום כאב ונזק – עצם העובדה שאדם מרים את ידו משקף דרך התנהגות ומידה רעה שלו, ולכן הוא נקרא 'רשע'.

     אלשיך הק' כתב, שכאשר איש מישראל עולה לגדולה בזמן שכל ישראל בצרה אין ראוי לו לומר שלום עלי נפשי, אלא צריך הוא להיות עמם בצרה, ולהרגיש כאבם ומצבם. ולמדנו זאת ממה שנאמר: "ויהי בימים ההם ויגדל משה" כלומר: ויהי, שהוא אוי וצרה היה בימים ההם לעם ישראל, ואז ויגדל משה, שעלה לגדולה שנהיה בן בת המלך וגדול בבית המלכות ובכל זאת לא ראוי לו להיות פורש מצרתם. על כן "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" רואה ומצטער בצרתם. עכת"ד.

    בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!

     התורה כדי להמחיש את היחס בין הילדים להורים אומרת "למטה אבותיו" הילדים הם המטה שאצל האב. ה' אומר למשה: "ואת המטה הזה תיקח בידך" - אם אתה לוקח את הילד יד ביד אז יקוים בך: "אשר תעשה בו את האותות האלה" תראה ניסים ונפלאות... אך אם תשליך את המטה (לא תתייחס לילד) הוא יהפוך לנחש... ומה הפתרון להחזיר אותו למוטב?! "אחוז בזנבו" - בוא אליו בדברים החשובים לו (ולא לך) משחקים, טיולים דברים שהוא אוהב לעשות - תתחבר אליו משם, למרות שהם זנב... ומשם תאחז וכך תצליח להחזירו למוטב...

הנרות הזעירים שגברו על הנאצים

במבט ראשון זה נראֶה דגם מיניאטורי של ספר, אבל כשפותחים אותו מתגלה לפניך אוצר מדהים של מסירות נפש וגבורה יהודית. סרטון הוידאו של החנוכייה ההיסטורית הופץ בשנים האחרונות, אך מי האיש שמאחוריה?

לאחר מלאכת איתור, הגענו אל הרב יעקב בלקובסקי מחיפה, בנו של גיבור הסיפור, הרב יהודה-אריה בלקובסקי , ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שלושים שנה.

לא דיברו

כשהנר הראשון של חנוכה מרצד בביתו במוצאי השבת האחרונה שיתף אותנו הרב יעקב (64) בסיפור החנוכייה של אביו. הרב יעקב התחנך בילדותו במוסד 'פרחי אהרן' בקריית שמואל ולאחר מכן למד בישיבת מרכז  הרב. לימים שב לישיבה בקריית שמואל, כדי להעמיד תלמידים.

"אבא נולד בפולין ועבר את כל שנות השואה", הוא מספר. "חייו ניצלו בניסי ניסים פעם אחר פעם. הוא סיפר לנו איך שמר מצוות בימי המשטר הנאצי. למשל, איך השיג חיטים בגטו לאפיית מצה. אבל על החנוכייה הזאת מעולם לא סיפר. ידענו שהיא קיימת בבית, אבל משום מה לא דיברנו עליה".

מלאכת מחשבת

לסיפורה המופלא של החנוכייה התוודע רק אחרי פטירת אביו. "במהלך השבעה", הוא משחזר, "כשהעלינו את דמותו, הוצאנו את החנוכייה המיניאטורית ונחשפנו לסיפורה המדהים. לאבא היו ידי אמן. את החנוכייה יצר בעת שהייתו בגטו לודז', לקראת גלותו למקום בלתי-נודע".

הרב יהודה-אריה הבין כי לפניו עוד תלאות ונדודים. "לאבא היה ברור שלא יוכל לשאת עמו חנוכייה רגילה, והחליט ליצור חנוכייה זעירה, שתשמש אותו גם בחושך הגדול", מסביר הבן. כך נוצרה החנוכייה המיניאטורית, שמלאכי החבלה לא הצליחו למצוא אותה. ביצירה הזו, שגודלה פחות מכרטיס אשראי, הצליח להכניס את כל הפריטים הדרושים להדלקה: בתי נר ומכסים, פתילות ובקבוקון זעיר לחומר בעֵרה. את הפתילות הכין מהפיג'מה שלבש, ולהדלקה השתמש במרגרינה שקיבל. בקופסה הקטנה הזו השחיל גם מלקחיים זעירים, כדי להיטיב את הנרות. בדרך מתוחכמת אפשר לפתוח את בתי הנר המקופלים, והנה החנוכייה מוכנה להדלקת נרות החנוכה.

הדלקה אחרונה באנייה

את החנוכייה יצר מכסף טהור. הרב יהודה-אריה הצליח להבריח את החנוכייה מן הגטו המתחסל, בדרכו אל מחנות ההשמדה. גם שם זכה לקיים במסירות נפש את המצווה. הוא לקח את החנוכייה לכל מקום, וזכה לעלות עמה לארץ הקודש.

הפעם האחרונה שדלקו נרות בחנוכייה הייתה באנייה, בדרכו לארץ ישראל, אולם שלהבות האמונה מוסיפות לדלוק בה גם היום, כשהיא נודדת בהרצאות ברחבי הארץ ומעוררת את לב הציבור.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ו

 ''אין נס גדול מקיומו הפלאי של עם ישראל בגלות זה כאלפים שנה, כבשה בין שבעים זאבים העוטים עליה לטרפה, כי בהתבונני בנפלאות אלה, גדלו אצלי יותר מכל ניסים ונפלאות שעשה ה' יתברך לאבותינו במצרים, ובמדבר, ובארץ ישראל!" (כתב היעב"ץ בהקדמת סידורו "בית יעקב")

     אם אבדה לאדם אבדה יאמר: ''אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם". מן הכא: ויפקח אלקים את עיניה".

     "בבואי להקים ולפתוח בית חולים חדש לאוכלוסייה הרחבה, שואף אני לא רק שיקפידו בו הקפדה מלאה על שמירת שבת וכשרות, ולא רק שיעסיקו בו רופאים מעולים ממדרגה ראשונה,  אלא גם ובעיקר שכל העובדים פה יהיו בעלי לב יהודי חם ! שיאהבו את החולה! שמטרתם הבלעדית תהיה   ריפוי החולה ולא ריפוי המחלה " .( הרבי מצאנז -קלויזנבורג זצ ” ל)

     מדע, זה להתעמק ולחקור דברים בלתי מובנים.

     מהו יהודי ’: יהודי, בעצם, הוא גם שכינה. חלק אלוק ממעל בקרבו. וכאשר הנך מכניס אותו תחת אוהלך, הרי שגם כיבדת את האדם הגופני וגם כיבדת את השכינה שבו.

     מי שזכה לראות צדיק, ובפרט מי שזכה לדבר עמו, אור מקיף זה יכול לפעול ישועות בקרב האיש ההוא ובני ביתו. ואם לפעמים הגילוי הזה יתמהמה, חכה לו . (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

     "מי שצר לו ולא קורא אל ה' להושיעו,  ביטל עשה ועונשו גדול מאד , שהוא כמסיר השגחת השם מעליו". (החינוך)

     מצאנו בצדיקים גדולים שלא ראו את מה שלא רצו לראות ולא שמעו את מה שלא רצו לשמוע. זאת מפני התנגדותה של הנפש הא-לוקית לראות ולשמוע דברים שאינם ראויים לה.

אשת החסד מירושלים “... )הרב ירמיהו רלב“ג, ”עשות חסד“, עמודים קכ“ה-קכ“ו(

     זקנה אחת הייתה בירושלים. צדקת וחכמה הייתה, והייתה בוחרת לה מצוות שאין להן דורשים. כשהייתה בעלת נכסים - עשתה חסד בממונה: צדקה בסתר, חסד בצנעה, ואין אדם יודע במה עוסקת, אבל הכול יודעים שהיא בעלת מעשים, או שמבקרת חולים, או שמכנסת ילדי ישראל לחלק להם מגדנות, כדי לענות ”אמן“ על ברכתם.  לאחר שהזקנה מסרה כספה לעמותה של גמ"ח, ולא נשתייר לה מכספה אלא כדי מזונותיה, התחילה עושה חסד בגופה. מהלכת היא בסמטאות ירושלים, חגורה בסינר ארוך, מקושט בשני כיסים, כיס אחד מימין וכיס שני משמאל. סדור תפלה בידה ושפתיה נעות ודובבות פסוקי תהלים.

     ומה חסד בחרה לעשות בגופה הכפוף? - מהלכת היא בשווקים וברחובות וכונסת ”שמות“ הפזורים על הארץ ומצילתן מן הביזיון, ועושה חסד עם השמות הקדושים הבלועים בין ה“שמות“ הקרועים. את ה“שמות“ הקרועים היא כונסת לכיס הימני שבסינרה. והכיס השני מה שימש לה? - בכיס זה היא כונסת כל קליפה של פרי או ירק, או שברי זכוכית, או כל מכשול הזרוק ברשות הרבים, ושבני אדם עשויים להיתקל בהם. והיא - הזקנה - מרימה מן הארץ ומניחה אותן לכיס השמאלי שבסינרה, כדי שלא יכשלו בהן בני-אדם, ולא יחליקו התינוקות במרוצתן ויינזקו. את ה“שמות“ היתה גונזת בגניזה שבתחתית הבימה אשר עליה מניחים את ספר התורה כדי לקרוא בו, ואת הקליפות והמכשולים הזרוקים, היתה מוליכה למקום שאין בני-אדם מצויים שם. זקנה זו האריכה ימים, וקודם שנפטרה לבית עולמה, עלתה לבית-הדין אשר בחורבת רבי יהודה החסיד ובקשה לכתוב לה צוואתה. והיו תמהים: מה יש לה לצוות? שמא אוצר מצאה? כתבו לה, ולא הרבו לכתוב, שלא שאלה אלא בקשה אחת: לאחר אריכות ימיה, כשתחזיר נשמתה לגנזי מרומים - ישתמשו בסינר שלה המקושט בשני כיסים, כתכריכים לגופה. הוא שימש לה בחיים והוא ישמש לה לאחר פטירתה... וכתבו, וחתמו ושלחו את צוואתה ל“חברה קדישא“.

     לא עברו ימים רבים, ונפטרה מתוך זקנה. הלכו אנשי ירושלים אחרי מיטתה וסיפרו בשבחה, ואב בית הדין הספיד אותה והקריא את צוואתה... לאחר ימים הופיעה בחלום לפני אב בית-הדין וספרה לו: ”בעלמא דקשוט שקלו לה זכיותיה ושקלו את הכיסים במאזנים של פז. והיה כיס של שמאל, שהיה משמש להסיר מכשול - מכריע את הכל לחיי העולם הבא. 

חסד - הצלת חיים!

     סיפר אברך ששמע את הסיפור מבעלת המעשה: שתי נשים נהגו לחלק מדי שבוע מצרכים לעשרים משפחות.  הן היו אוספות ממכרים ומחנויות מזון מצרכים מדי שבוע בשבוע ולקראת שבת היו מחלקות אותם על פי רשימה מסודרת לעשרים המשפחות.

     באחת הפעמים, לאחר שחילקו 19 חבילות.  אמרה אחת הנשים לחברתה: "אני עייפה,  אין לי יותר כוחות.  אני לא מסוגלת ללכת ברגל ולמסור את המנה האחרונה. ב"ה זכינו , משפחה האחרונה לא תמות מרעב והיא בוודאי תסתדר.  פשוט אין לי כבר כוחות!" חברתה חשה מועקה פנימית בליבה . היא דמיינה כיצד האישה הנזקקת האחרונה ברשימה ממתינה בקוצר רוח שיגיעו אליה ומי יודע אם היא תסתדר.  ולא רק זאת אלא עגמת הנפש שתיגרם לה על שלא הגיעו אליה. בוודאי ובוודאי תצער אותה לקראת שבת.

"     את מוכרחה לאזור כוח . אני לא יכולה לחזור לביתי ללא המנה האחרונה.  בואי, אזרי כוח ויחד נעשה את המצוה בשלימות.  בלי חלוקת המנה האחרונה מי יודע איזו עוגמת נפש תהיה למשפחה הזאת,  והצער שנגרם לה אף אינו שווה את כל 19 המנות שחילקנו! אני מתחננת אלייך,  אנא בואי".

מילים אלו שיכנעו את חברתה להמשיך ולחלק את המנה העשרים. לאחר חלוקת המנה האחרונה שבו לבתיהן בגילה ובשמחה על כך שגם השבוע זכו לשמח את המשפחות.

     לקראת ערב בביתה של האישה ששידלה לסיים את המצווה נשמעו קולות משונים מחדר האמבטיה: "אמא! אמא! הצילו! הצילו!" זעקות שבר נשמעו ואט־אט הקול הלך ונחלש: "א...מ...א א...מ...א א...נ...י ל...א י...כ...ו...ל י...ו...ת...ר!". האם רצה לאמבטיה והנה שוד ושבר.  בנה הקטן הוכנס לתוך המייבש כביסה! אחותו סגרה עליו את הדלת והוא הסתובב שם במקום הבגדים. שערותיו נתלשו בסיבובים ובנס הוא ניצל! האם שרצה בבהלה כמעט שלא יכלה אף היא לפתוח את הדלת של המייבש ולהצילו מרוב ההלם שאחז בה , אך מהר התעשתה,  פתחה את הדלת והוציאה את בנה החבול.

     סיפרה האם שתוך כדי הצעקות והריצה לחדר האמבטיה , נגלתה לפניה דמות האישה שקיבלה את המנה העשרים . היא חשה שהיא "רצה" יחד איתה לחדר האמבטיה ו"משכה איתה" את הבן.

"ריבונו של עולם ! הבנתי!" -  בכי חנוק מדמעות שטף את פניה. - " אני מבטיחה לך,  רבונו של עולם, שעד סוף חיי אחלק את המצרכים עד המנה האחרונה.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il