אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ז

 האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).

    הגמרא אומרת, כי מסורת בידינו מאבותינו, שמקום הארון והכרובים לא נכללו בחשבון מידותיו של קודש הקודשים, משום שבדרך נס הם לא תפסו מקום.  אומר היה האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק זצ"ל, כי דווקא שם, בארון שלא תפס מקום, שכנו שני לוחות הברית. מכאן, אמר, שהתורה אינה נמצאת אלא באלו שאינם תופסים מקום... ("שיח שרפי קדש" ה' 61.)

     הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי ע" היה אומר: אותיות "שקר" שלוש הן.  שתים מהן כלולות בתיבת "רשע" ואילו אחת בתיבת "צדיק –" מכאן אנו למדים שלא כל רשע כולו שקר ..!. ולא כל צדיק כולו אמת!...

     ה"תפארת שלמה" אמר כל צדיק שאינו ממשיך על ישראל שפע של ברכה ופרנסה ועשירות, אינו צדיק כלל ואינו ראוי להיות מנהיגם של ישראל.  וזהו פירוש דברי רבותינו בתלמוד (קידושין מ') על הכתוב "אמרו צדיק כי טוב" וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב,  טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב, צדיק רע לבריות, היינו שאינו ממשיך על ישראל שפע של טובה ופרנסה. והמשיך בדבריו ואמר זה היה חטאם של נדב ואביהוא שהסתפקו "בקרבתם לפני ה"' בלבד, ולא השפיעו על ישראל שפע של פרנסה וטובה, ולכן "וימותו" לא היו ראויים להיות מנהיגי ישראל.

לב טהור (אפריון שלמה, גליון 7 13)

     כל אחד יודע, בשביל להיחתם בספרי צדיקים, יש להתחזק ולעשות קבלות חדשות בעבודת ה'. אבל מהי עבודת ה'?  פעם שאלו תלמידי הבעל שם טוב את רבם מהי עבודת ה'?  אמר להם הבעל שם טוב: לכו לכפר פלוני שם יש אדם בשם ר' משה, לכו תלמדו ממנו עבודת ה' מהי.

     הגיעו התלמידים לכפר, שאלו האם יש פה ר' משה, אבל אף אחד לא ידע על מי הם מדברים, אין פה שום רב שקוראים לו משה. עד שאחד נזכר, אה נכון יש פה איזה עגלון שקוראים לו משה,  הוא גר בסוף הכפר. טוב, הלכו התלמידים לבית של משה העגלון, פתחו את הדלת והם רואים מולם אדם שנראה כמו חבית, שמן ענק. ביקשו ממנו התלמידים להתארח איזה יום-יומיים, והוא הסכים. טוב עכשיו רוצים לבחון את עבודת ה' שלו, אבל לא דובים ולא יער, הבן אדם בקושי יודע להתפלל, בקושי אומר ברכה, רק אוכל ואוכל כל היום,  בלי עין הרע אוכל בשביל 20 אנשים. טוב, אמרו התלמידים, כנראה הוא אחד מ-לו צדיקים, אולי רק בשבת הוא מתגלה.  חיכו לשבת, עוד לא אמרו קבלת שבת, הוא כבר סיים ערבית, וכשהם רק התחילו ערבית הוא כבר היה באמצע הקידוש. רק גמר את הקידוש והוא כבר התחיל לאכול, ואת זה הוא עשה באריכות. בבוקר, אותו הסיפור, עוד לא גמרו שחרית, הוא כבר היה אחרי מוסף וקידוש, יושב ואוכל בשר. הגיע מוצאי שבת, הם כבר עמדו לעזוב, אמרו לו תודה רבה על האירוח, ופנו אליו: רק תגיד לנו בבקשה, למה אתה אוכל כל כך הרבה? אמר להם משה העגלון: לפני הרבה שנים הלכתי עם אבא שלי ביער, וניגשו הנוצרים ורצו שהוא ינשק את הצלב, הוא לא הסכים, אמרו לו אם לא תנשק את הצלב אנחנו נהרוג אותך. ואבא אמר: "תהרגו אותי, אני את הצלב לא מנשק!". שפכו עליו נפט ושרפו אותו, אבל מה אני אגיד לכם, אבא שלי היה כזה קטנצ'יק, צנום, דק.  תוך 10 דק' נגמרה כל המדורה. ואני חשבתי לעצמי אז,  כשנשרפים לכבוד מלך מלכי המלכים ראויה מדורה גדולה מזו. לכן קיבלתי על עצמי לאכול ולאכול ולאכול, ואם פעם אחת גם אותי ישרפו, אז תהיה מדורה של שעה, כמו שראוי לעשות לפני המלך!  כזאת גסות, אבל ליבו לשמיים - עבד ה'. רחמנא ליבא בעי. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "כי תשא" ה'תשע"ו

 

 

 

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תשא", אנו נחשפים לאחד האירועים הקשים שעובר עם ישראל, חטא העגל.

משה רבנו יורד מהר סיני כשבידיו לוחות הברית וסופג מכה קשה ביותר כשמולו נגלה מחזה קשה בו עם שלם עומד ומשתחווה לעגל זהב שבנו במו ידיהם, וכל זה רגע אחרי ששמעו את דבר ה' קורא להם שלא יעשו פסל ומסכה.

זו היתה נקודת שפל של עם ישראל וצניחה אדירה אחרי הגבהים הרוחניים  שהם היו בהם בשעה ששמעו את ה' מקריא להם בקולו שלו את עשרת הדיברות.

אחת התוצאות הישירות לאירוע היתה קשה: "...ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" - משה מנפץ את הלוחות שזה עתה קיבל מה' ושובר אותם לחלוטין והתורה טורחת לציין בפנינו שזה נעשה דווקא "תחת ההר" כדי לומר לנו שאמנם עמדו בני ישראל ליד ההר אך כעת הם נמצאים בתחתית. לשם הם התדרדרו.

מה היתה תכלית השבירה של הלוחות בידי משה?

משה לא עשה זאת מתוך יאוש. זה לא נעשה מתוך קבלת כישלון אלא ההפך הגמור, זו היתה שבירה על מנת להתחיל בבניה מחדש של התהליך.

כאשר משה ראה את העם סוגד לפסל ממש רגע אחרי המעמד הגדול של קבלת התורה הוא הבין שהעם עדיין שרוי בהערצה למשהו מוחשי. למשהו גשמי. לעם היה קשה להתחבר כעת לדבר רוחני גדול ככל שיהיה.

משה חשש שעכשיו אחרי שיפתרו את בעיית חטא העגל ימשיך העם לסגוד לדבר גשמי ויהפכו את הלוחות שהוריד איתו מההר לאליל חדש עבורם.

הוא פחד שהעם יעניק לאבנים את הכח האלוקי ויחלו להשתחוות אליהם מבלי להבין את התכלית האמיתית של הלוחות.

זו היתה הסיבה שמשה החליט לנפץ מול עיניהם ולזעזע אותם כדי שילמדו אחת ולתמיד שהאלוקים הוא אחד וזה ה' שבשמים ואין בלתו. אין קדושה בחפץ כלשהו כאלוקים. הלוחות, כלי המקדש, הר סיני,המשכן והמקדש עצמו, כל אלה הם קדושים אך הם משרתים את המטרה שהיא קבלת הקדושה בה' יתברך.

לעיתים עלינו, בדיוק כמו משה, לנפץ ולשבור מהלכים בחיינו כדי להתחיל אותם מחדש. כדי לשבור ולרסק מחשבה שמראש כנראה היתה מוטעית ולפתוח דף חדש. יש מקרים שאין ברירה וחייבים זעזוע קשה כדי להבין את המשמעות האמיתית וכך נהג משה וכך עלינו ללמוד ממנו בשעת אמת במקרים הקטנים שלנו.

 

שבת שלו ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

 

 

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ה

יש המטפסים ועולים אל השם יתברך, ואני – מקום שאני שם – שם השם יתברך. (הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהוביטש) יש זוג כזוג... 1. יש זוג כזוג פמוטים בהתחלה מבריק ואח"כ מתחיל להשחיר... 2 . יש זוג כזוג מספריים אחד לא יכול בלי השני... 3 . יש זוג כזוג אופניים אחד מושך את השני... 4 . יש זוג כזוג נעלים בהתחלה לוחץ ואח"כ מתרגלים... 5 . יש זוג כזוג תאומים מיום ליום נהיים דומים... 6 . יש זוג כזוג גרביים תמיד מנסים להסתיר חורים... 7 . יש זוג כזוג משקפיים תמיד מישהו מבניהם דוחף את האף... 8 . יש זוג כזוג תפילין אסור לדבר לידם דברים בטלים... 9 . יש זוג כשני לוחות הברית שהשכינה שורה בניהם... אח יקר! השאלה היא איזה זוג אתה בוחר?! "יש חברים שנלווים אליך כצל רק כשהשמש זורחת" (ב. פרנקלין) "יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות." העוגה (באדיבות המחבר הרב קובי לוי הי“ו) ערב בר המצווה, של נועם בננו היקר. ההכנות בשיאן, רשימת המטלות עדיין ארוכה. למי עדיין לא שלחנו הזמנה? אילו פריטים צריך לקנות? לא לשכוח להוציא את החליפה מהמכבסה ואת הבגד מהתופרת וכו'... וכו'... מבין בליל הקולות וההתרוצצויות, מגיע לאוזני קולה של בתי: "אימא שלחת הזמנה לגברת רוחמה ינקלביץ?". בכורתי תמיד חושבת על כולם. טפחתי על מצחי, איכה שכחתי את גברת ינקלביץ שכנתנו המבוגרת והבודדה. "את יודעת מה בתי היקרה, אלך ואזמין אותה באופן אישי", וכך מותירה מאחורי אלף ואחת משימות שרכתי את רגלי אל מעבר לכביש, מטפסת בכבדות בגרם המדרגות. גברת ינקלביץ קבלה את פניי בשמחה גלויה. הזמן שעמד לרשותה היה ללא הגבלה, וכל המבטים שהגנבתי אל עבר שעוני הדוהר היו לשווא. "מה את אומרת, בר מצווה, מחר בלילה, איזה יופי, שיהיה במזל טוב. את יודעת, מחר בלילה אור לכ' אלול זהו גם יום ההולדת שלי. נו נו באמת תאריך מיוחד... טוב בגיל שלי קצת קשה לצאת לשמחות אבל תודה על ההזמנה, ותודה שהגעת במיוחד. טוב, את בטח עסוקה מאד...".סוף סוף נפל לה האסימון... אני נושמת לרווחה ושבה במהירות אל זירת הקרב. אף מטלה לא ברחה לי ותוך שניות אני שקועה בתוך קלחת העניינים. אך מילותיה של גברת ינקלביץ אינן מרפות..."מחר בלילה, גם היומלדת שלי" ואז מבזיקה במוחי מחשבה חדשה. למה לא? אמנם הקשר ביני ובין שכנתי המבוגרת רופף למדי, אבל היא כל כך בודדה... "לשלוח עוגה? מחר? בדרך לבר מצווה?" עיניו של בעלי היקר נפערות בתימהון "אין לך מה לעשות?"."בין כה וכה אני שולחת את הילדים לאולם עם מגשי עוגות בשביל הבר, אז נזמין עוגה נוספת" אני משיבה."טוב, אם את רוצה, כל הכבוד לך". וכך נרכשה לה גם עוגת יום הולדת עגולה, שעשתה את דרכה אל הקומה הרביעית, דקות ספורות טרם צאתנו אל החגיגה הגדולה. ליל בר המצווה עבר בסחרור. לא יאומן איך שעות ימים וחודשים של הכנות, תכנונים, טלפונים וריצות, מתכווצים ומתאדים תוך שעות ספורות... והנה אנו בבית עייפים אך מרוצים ונרגשים. מאד נרגשים, אין זה דבר של מה בכך להכניס את בננו לנועם עול המצוות. י"ג השנים שקדמו לערב הזה חולפות במעוף לנגד עיננו, והרבה הרבה תודה ל"מי שהכל ממנו" גודשת את ליבנו. הבית חוגג אף הוא: אריזות ובתוכן ספרים מונחות בכל מקום אפשרי. נעלי השבת של הבנות נחות בשלווה על רצפת הסלון, נער הבר מצווה שלנו כמובן אינו רגיל עדיין לתלות את הכובע והחליפה המבריקים במקום המיועד להם, כך שהשולחן הסלוני משמש להם משכן לעת עתה. תוסיפו לתערוכה הזו עוד כמה מגשים עם שאריות של עוגות, מעטפות בודדות וניירות מתנה שמתגוללים בכל פינה, ותקבלו הצצה חטופה לנעשה במעוננו השוקק חיים. "העיקר שכולם ישנים כבר", הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו כעת, זו השינה הנעימה המצפה לי. ואז נשמעות דפיקות חרישיות בדלת. מבטי מתרוצץ בבהלה מהדלת לשעון ומהשעון לדלת. השעה שתיים בלילה. בעלי נפנה בזריזות אל חדר השינה. "אני כבר ישן", הוא מפטיר לכיווני, הדפיקות אינן מרפות ואני משרכת את רגלי אל עבר ה"קוקר"."גברת ינקלביץ, איזו הפתעה, בואי תכנסי". גברת ינקלביץ נכנסת בצעדים קטנים ומתקדמת באטיות אל עבר השולחן. "אני מתנצלת על השעה, תיארתי לעצמי שאתם עדיין ערים", היא אומרת ומתיישבת בניחותא. אני כובשת אנחה ומתיישבת מעברו השני של השולחן. "הייתי מוכרחה להגיע" היא פותחת. "את צריכה להבין אין לי אף אחד בעולם". האישה הכפופה שמולי מנגבת את עיניה הדומעות וממשיכה בשקט, "רק אני ואחותי נותרנו אחרי השואה הנוראה, רק שתינו מכל משפתחינו הענפה. אחותי הייתה האדם היחיד בעולם שזכר את יום ההולדת שלי, כל שנה היא הייתה מתקשרת לאחל לי מזל טוב". גב' ינקלביץ עוצרת לרגע ונאנחת. "לפני חודשיים נפטרה אחותי, נשארתי לבד... לאף אדם בעולם לא אכפת ממני... והערב"... קולה נסדק... "ביום ההולדת שלי, אני פתאום מקבלת עוגה, עוגת יום הולדת..". העיניים שלה מתמלאות דמעות שזולגות אט אט במורד הלחיים חרושות הקמטים. "את מבינה, הייתי מוכרחה לבוא ולהודות, זכרת אותי ביום הולדתי... תודה". גברת ינקלביץ ממשיכה ומספרת, מגוללת פרקי חיים מצמררי שיער. לבי עומד מפעום, איך אפשר להכיל כל כך הרבה כאב. "זה רק על קצה המזלג, הייתי חייבת להגיע, לספר לך מה זו העוגה הזאת עבורי. היא ממש תוספת לחיים שלי". מזמן כבר חדלתי להסתכל בשעון. הילדים בין כה וכה יקומו מאוחר מחר, אז מה זה משנה מתי אלך לישון, נותרתי ישובה במקומי שקועה בהרהורים, גם הרבה אחרי שהדלת נסגרה בעדינות מאחורי גבה השפוף של שכנתי. כלל לא העליתי בדעתי כמה משמעות יש לעוגה הזאת ואיפה בעצם הייתי כל השנים, כל השבתות, כל החגים? מי היה מאמין שתחת חיוכה התמידי של שכנתי המבוגרת מסתתרים עצב ובדידות גדולים כל כך?מאז אותו היום אני משתדלת לזכור את גב' ינקלביץ גם בשבתות ובחגים, וגם ביומיום, וגם לפקוח את עיניי ואת ליבי לעוד הרבה "גב' ינקלביציות". הן נמצאות בכל שכונה ואולי גם בבנין שלי, יתכן שגם בבנין שלכם. לפעמים הן מוקפות במשפחה וידידים, אבל הבדידות שלהן זועקת לשמים, ולפעמים הן לבד לבד, רק הם והשמים. אנחנו כולנו רק צריכים קצת לפתוח את העיניים ואת הלב. להתבונן קצת מעבר לארבע אמותנו... כל כך הרבה לבבות שבורים (לא רק מבדידות) מחכים ללחלוחית של חום, של אכפתיות, של אהבה. והמפתח הזה נמצא בידיים של כל אח ואחת מאיתנו. רק לפתוח את הלב, ולהתחבר לעוד לב יהודי. http://h-y.xwx.co.il/