אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ז

בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.

הייאוש מפסידנו את התקווה. דווקא בזמן שה' נראה רחוק עלינו לדעת שהוא קרוב יותר מתמיד...    והמסר הוא: אל נחשוב ולו לרגע שה' איננו אתנו – הכול לטובה לפעמים שנשרף ה"בית" והכל "שחור" דווקא אז צצה הישועה ומתגלה שזה היה סימן כדי להחזיר אותנו הביתה..

הסביר מרן זיע"א: נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם :קדם הוא ראש תיבות קין,  דוד,  מנשה, –  קין שפך דמים הרג את הבל אחיו ושב בתשובה ונתקבל תשובתו, – דוד נכשל בבת שבע ולפי דרגתו נחשב לו כאילו נכשל באסור עריות, –  אך עשה תשובה ונתקבלה תשובתו, מנשה עבד עבודה זרה , והכניס צלם להיכל להכעיס,  אך עש - תשבוה ונתקבלה תשובתו. ונמצא ששלושתם יחד עשו ג' עבירות החמורות שבתורה,  שפיכות דמים,  עריות,  עבודה זרה וזהו שנאמר תשב אנוש עד דכא,  דכ"א הוא ראשי תיבות דם דהיינו – שפיכות דמים,  כוכבים דהיינו עבודת כוכבים,  אשת איש דהיינו   – גילוי עריות לרמוז לנו שגם על עבירות חמורות כאלה יש תשובה אם יעשנה כראוי.

העירייה משלמת ( "ומתוק האור")

את הספור הבא ספר ידידי רבי נסים תשובה, אשר שמע אותו מבעל המעשה. היה יהודי אחד, שעסק לפרנסתו במקצוע שרברב ־ אינסטלטור. הוא צבר ניסיון רב ונחשב בקיא ומצלח בתחום. תחת ידיו האמונות באו על פתרונן תקלות פשוטות וסבוכות ובכל מקרה שהתבקש לטפל זכה ליחס חם ומקצועי ביותר.

 באחד הימים נקרא בדחיפות לבית מסוים. כשהגיע לשטח הבין שמדבר בתקלה חמורה. לא עוד סתימה של צנרת, או ברז ישן שדולף. התיקון הנצרך הוא פרויקט ממש! נדרשת עבודה של שעות רבות, החלפת חלקים יקרים ושקום יסודי של המערכת כולה. תוך כדי עבודה, הוא קולט שבעלת הבית אלמנה, ה' ירחם. יש לה כמה יתומים רכים וכסף אין. הוא הבין מיד שמכאן כסף הוא לא לוקח... השאלה היא איך יוצאים מזה בכבוד? איך הוא ייתן לה הרגשה טובה?  משך שעות העבודה, חשב כל הזמן רק על זה ואמר לעצמו חייבים למצוא מוצא, איך אני מסיים את הפרויקט הזה, ויוצא מפה בלי תשלום, ובלי לגרם לה להרגיש מסכנה! בסוף היום, כשגמר את העבודה, נגשה אליו האלמנה בדחילו ורחימו, לברר את הסכום המבוקש. פניה הסגירו את המצוקה כששאלה את האינסטלטור מה הנזק ? אין נזק - השיב לה. התפלאה האלמנה מאד, ושאלה איך זה יתכן, הרי עבדת פה יום שלם? ענה לה נכון, אני עבדתי אבל העירייה משלמת.העירייה ? לא הבינה האישה, מה הקשר? אכן, העבודה שבצעתי היא במסגרת פרויקט שקום שכונות, יש דבר כזה שהעירייה משפצת חלקים בעיר שהתישנו זה מכבר, והבעיה שהייתה כאן כלולה בזה, לכן העירייה משלמת לי. אני עובד, מגיש להם את החשבון והם משלמים לי. כך יש לי יותר עבודות.  את מרוויחה, אני מרוויח ־ הכול בסדר גמור.. תודה ושלום.

 במשך השנים הצליח האינסטלטור להרוויח סכום כסף נכבד, והחליט לקנות מגרש ברמת גן ולבנות עליו בית. הוא הזמין מהנדס שאשר את התכניות,  ועבר לשלב הבא של רכישת החומרים. כדי לחסוך בעלויות, עשה את העבודה בעצמו ובדק היטב עלויות מול הצעות מחיר שקבל, וערך סקר שוקים בין מקומות שונים. אחד מאלו היה מפעל בבני ברק ששמו 'איציק וצורי'. גם שם ברר ביסודיות והמשיך הלאה.  יומיים אחר כך, הגיע לשטח המגרש, ונדהם למראה עיניו. משאית של 'איציק וצורי' חונה שם, ופורקת סחורה. הוא נגש לנהג ושואל אותו סלח לי, מה אתה עושה כאן? אמר לו הבאתי סחורה. אמר לו בעל הבית את זה אני רואה, אבל למה ? מי בקש ממך ? ענה לו הנהג מה להזמנת אתה מקבל! הזדעק היהודי לא הזמנתי כלום רק בקשתי הצעת מחיר. קח את הסחורה חזרה, תעלה הכול לאוטו וסע... הנהג שלא הבין על מה המהומה, הסביר אתי, אני בסך הכול המוביל. בחברה קבלתי את ההזמנה הזו, ואם אני אחזיר הכול, יפטרו אותי. עשה לי טובה, גש למשרד ודבר אתם. בעל הבית ראה שאין לו ברירה, נכנס לרכב ונסע לבני ברק ל 'איציק וצורי'. זועם כלו, הר געש ממש... פונה לפקידה מה זה  ? אתם... אתם... והיא אומרת לו, בא נפתח את ההזמנה, הכול ממחשב. נבדק!! וההזמנה רשומה, וגם שלם בעבורה. מה קורה פה ? ! רותח האינסטלטור ומתפרץ בכעס מה שלם ? מי שלם ? אני מכיר את השיטות האלה. היום זה שלם, מחר אני מזמן לבית משפט, עם תביעה 94 וקנסות, עם ריבית והצמדה... אני לא שלמתי ולא הזמנתי! הפקידה לא יודעת מה לענות, ומפנה אותו לבוס.  תעלה קומה אחת למעלה, שם צורי יועזב, דבר אתו! הוא עולה לצורי, ומתחיל להטיח אני אביא לכאן את התקשורת. יהיו לכם ביזיונות... מה קורה כאן? לא הזמנתי, לא שלמתי, קבלתי סחורה... צורי מנסה להרגיע את הרוחות למה אתה מתחיל לצעק? בא נבדק. הוא פותח את המחשב וקורא אדני, יש פה הזמנה, וגם שלם. והאינסטלטור בשלו מה הזמנה? כבר אמרתי לך עשר פעמים, אני לא שלמתי גרוש אמר לו צורי נכון, אתה לא שלמת. אמרתי ששלם... מי שלם ? מה זה שלם ? העירייה. על איזו עירייה אתה מדבר? מי העירייה ששלמה? עונה צורי תקשיב. לפני עשרים שנה,  בבית של אימא שלי, אתה החלפת את כל הצנרת.  בנית תשתית חדשה לביוב והעירייה שילמה... אני יודע איזה חסד אדיר זה היה עם אימא שלי, ועשרים שנה אני עוקב אחריך וחושב, מתי אוכל לגמל עמך טובה על החסד הזה. השבוע, כשנכנסת אלינו לקבל הצעת מחיר, סוף סוף יכולתי להחזיר לך טובה.  אותה עירייה שלמה אז, שלמה גם עכשיו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

אמרי שפר כ"ט אב ה'תשע"ז

אדם שהוא "בן העולם הזה", אינו יכול להיות "בן העולם הבא". עליו לבחור האם מעייניו יהיו בכיסיו או ברוחניותו.

    אמר המשגיח רבי ירוחם זצוק''ל אחר פטירת החפץ חיים זי''ע כשהכול הרגישו כי החשכות באה לעולם, ויען ויאמר, אכן, החפץ חיים נסתלק מאתנו, אבל הרי מי שעשה את החפץ חיים עדיין חי וקיים... (משיחותיו, דעת חכמה ומוסר ח''ב עמו' פח(.

     האדם הבוחר לסמוך על עצמו, על כוחו ועוצם ידו, מניחים לו מן השמים לעמול בפרך, בנפשו יביא לחמו. ואם לא יעמול,  ירעב ללחם. אבל ינסה נא לבחור במסלול הביטחון,  ישנה את גישתו ויראה כיצד חייו יהיו קלים ונוחים ומאושרים לאין ערוך.

     וכבר כתבו חכמי המוסר, ששיעור חובת ההשתדלות תלוי ועומדת במידת האמונה שבקרבו. כי כמה שנחסר לו מביטחונו עליו להשלים בהשתדלות, אבל אדם שכל מהותו אמונה , אין לו לעשות פעולת השתדלות יותר ממעט מזעיר ( שם משמואל, מקץ תרע''א(

דיבור אמת (דברים טובים – מטות)

     סיפור מאלף על שמירת דיבור אמת של הגאון רבי שמואל קאלין זצ"ל בעל ה 'מחצית השקל'. היה זה בתקופה בה הגויים שונאי ישראל ניסו בכל כוחם להעליל עלילות דם על היהודים, כאילו הם צריכים דם עבור המצות לחג הפסח, ולשם כך הם שוחטים ילד גוי ומוהלים את דמו בבצק המצות, גם בעירו של המחצית השקל שררה אווירת מתח בין היהודים והגויים, ובאוויר ריחף כל העת החשש מעלילת דם קרבה. בעל המחצית השקל החליט שהוא מנצל את קשריו עם מושל המחוז, ובשיחה עמו הסביר לו כי כל עלילות הדם הם שקריות, וכי עם ישראל מלבד שהוא מוזהר על 'לא תרצח', הוא אף מוזהר שלא לאכול דם, ולכן אין כל אמת בעלילה המרושעת כי העם היהודי שוחט ילדי גויים לצורך אפיית המצות. המושל השתכנע מכנות דבריו של הגאון זצ"ל, והבטיח לו כי על כל צרה שלא תבוא הוא יגן על היהודים מפני עלילה כזו .

     ואכן אשר יגורו בא, וסמוך לחג הפסח נמצאה גופת ילד גוי, ולידה סכין. העיר נעשתה כמרקחה, והגויים תאבי דמם של היהודים עמדו כבר בפתח רחוב היהודים לכלות בהם את זעמם. המושל קיים את הבטחתו ותיכף שלח את חייליו כדי להגן עליהם מפני חמת זעמם של הגויים. חקירת מקרה הרצח החלה, והנתון המדהים שנתגלה שהסכין שנמצאה ליד גופתו של הילד, וכנראה שימשה את הרוצחים,  היא לא פחות ולא יותר שייכת לבעל המחצית השקל. למותר לציין שטרף זה נטרף ע"י הגויים בשמחה, הלא מורם ורבם של היהודים נתפס על חם, והרב נלקח לבית הכלא לדעת מה יעשה בו. לא הועילו לו כל קשריו עם המושל, כי גם הוא כעס עליו מאוד על כך שהערים עליו בהעמדת פני לשירותי ההגנה במשפטו את שירותיו של עורך דין גדול מאוד, והאחרון נפגש עם המחצית השקל לקראת המשפט, בפגישה זו הציע העו"ד למחצית השקל לכפור בעובדה שהסכין שייכת לו, כי לעת עתה אין לתביעה כל ראיה כי אכן הסכין שייכת למחצית השקל. אך למרבה פליאתו של עורך הדין,  לא הסכים המחצית השקל לבקשתו, וענה לו 'היה לא תהיה, אני לא אוציא דבר שקר מפי, אני אודה שהסכין שייכת לי, אך לא אני רצחתי את הילד וגם אינני יודע מי כן רצחו'. עורך הדין ראה שהגאון זצ"ל אינו משתף עמו פעולה בהליך ההגנה, ולכן התפטר מתפקידו במשפט זה. גם שכנועם של ראשי הקהילה לא הועילו, והמחצית השקל נשאר בשלו, ' לא אוציא דבר שקר מפי'. עת המשפט הגיע, וכבר בתחילתו שואל השופט את המחצית השקל, 'האם הנך מודה שהסכין הזו שלך?' 'כן' ענה הרב, השופט שכנראה לא היה כ"כ רשע כמו התביעה, ניסה לעזור למחצית השקל, ושוב פנה אליו 'יודע אתה כי אין כל עדות שאכן הסכין הייתה שלך, ולכן יכול אתה לכפור בעובדה זו, האם בכל אופן אתה מודה שהסכין שלך?' ושוב עונה לו המחצית השקל בבטחה 'כן, הסכין אכן שלי, אולם לא אני רצחתי את הילד, וגם אין לי כל מושג מי רצח אותו!'. דברי המחצית השקל הרשימו את השופט, והוא פנה אל התביעה בטענה כי הוא רואה לנכון להאמין לנאשם ולזכותו, כי אם הוא שקרן והוא אכן ביצע את הרצח, מדוע לא שיקר שהסכין איננה שלו, הרי יכול היה להיפטר בכך מכל התביעה, אין זה אלא כי איש אמת הוא, ואני מאמין לו כי לא הוא רצח את הילד.  שמחה גדולה הייתה ליהודים, אבל שמחתם הפכה לתוגה כאשר התובע נעמד וטען כי יש לו עד שמוכן להעיד שהסכין שייכת למחצית השקל, ואי לכך כבר אין ראיה שהמחצית השקל דובר אמת, כי לא יכול היה לשקר בזאת. העד עלה על דוכן העדים,  והשופט שואל אותו האם ראית מעודך את הסכין הזו? 'לא' ענה האיש, 'אבל אני שימשתי בעבר כמשרת בבית הרב ומכיר אני את כל הסכינים שהיו בביתו, ובידי סימן מובהק כי גם סכין זו היא מסכיניו,  כי בכל סכיני הרב יש חריץ דק בראשם'. השופט ציוה להביא אליו את הסכין, ואכן כך היה, גם בראש סכין זו ישנו חריץ דק. 'מה בפיך?' שאל השופט את כבוד הרב הנאשם, ושוב ענה הרב בנחרצות 'אכן הסכין שלי, אך אם עד כעת לא ידעתי מי הרוצח,  עתה אני כבר יודע מיהו, הרוצח הוא לא אחר מעד המעיד לרעתי!!, פני העד חפו והוא התמוטט על מקומו והודה במעשה הרצח. כבוד הרב הסביר לשופט ולכל הנוכחים את ראייתו הברורה, 'בואו אל ביתי וראו כי בכל הסכינים שלי אין כל חריץ, ורק בסכין הזו ששימשה את הרוצח יש חריץ, ואם כן כיצד ידע על כך העד, הרי הוא אמר לכם כי הוא לא ראה מעודו את הסכין, אין זאת אלא כי הוא הרוצח ולכן הכיר את הסכין היטב. בכבוד מלכים שוחרר הרב מהכלא, וליהודים הייתה הרווחה, והכול הבינו כי אין כל הפסד משמירת דיבור של אמת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ז

 אחד מצדיקים הדורות הקודמים אמר משפט שהוא מפתח יסודי בגישתנו לשנאת העמים: "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". ביאורם של דברים כך הוא: אם יתאמץ היהודי - ברצותו להפחית או לעמעם את שנאת הגוי אליו -  בחיקוי דרכיו והתנהגותו של הגוי. כך 'יקדש' היהודי את מנהגי הגויים, הגוי יקיא אותו מתוכו בכוח ויעשה עליו 'הבדלה' והרחקה. אך אם יפנים היהודי להבין שאנו שונים במהותנו מהגויים, ומה שמותר להם אסור לנו וכן להיפך, כך יעשה היהודי 'הבדלה' בין אורחות חייו לחיי העמים שמסביבו, הגוי בעצמו יעריך אותו יותר ויעשה עליו 'קידוש'. אכן, שנאתו היא תמידית ובלתי פוסקת, אך מהערצתו ויראתו כלפיך – יפחד הוא לפגוע בך.  

     האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע.. 

    "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". דייקו חכמים בדבריו של רבי שמעון, וניסו להבין לשם מה הוא מזכיר שדבר זה הוא הלכה, הרי כבר הוסיף לומר שזוהי שנאה ידועה. אלא רצונו של רשב"י להטמיע בנו תובנה חשובה, אין לך מה להתאמץ בוויתורים מרחיקי לכת, או בניסיון למציאת חן בעיני הגויים. שכן, כפי שההלכה היהודית אינה משתנה לעולם, כך שנאה זו היא תמידית ועולמית!

    ויאמר כי יד על כס קה מלחמה לד' בעמלק מדור דור (ז, טז). פירש רש"י, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. פעם אחת קרא אליו החפץ חיים אדם אחד ואמר לו, אתן לך סכום כסף גדול אם תמצא יהודי עני שאין לו בביתו אפילו כסא אחד שאפשר לשבת עליו. לאחר זמן מה שב אותו אדם ואמר לחפץ חיים שאמנם מצא עניים, אך לא מצא עני כה מרוד, שאין לו אפילו כסא לישיבה. אמר לו החפץ חיים, דע לך שהקב"ה הוא עני יותר מכל העניים שמצאת, שכן אין כסאו שלם.

וידעתם כי אני ה''' (ו, ז) - עשר דקות של הכרות  [האמנתי ואדברה[

     שנה חלפה מאז פטירתו ללא עת של ר' חיימק'ה טבעוני הנגר השכונתי החרוץ, שהותיר אלמנה רצוצה וארבעה יתומים. כן, ל 'שבעה' הגיעו כולם, כל הקרובים והמון חברים וידידים שסיפרו כמה טובות וחסדים פיזר חיימק'ה לטובת הפרט והכלל. וכשהציעו לו כסף הוא אמר: 'דבר אתי שבוע הבא'. ההספדים הללו, הכול כך נוגעים ללב, צרבו את מבועי הזיכרונות הנובעים של האלמנה אורנה ולא נותנים לה מנוח. אם הוא היה כל כך צדיק, למה כל כך קשה לה? לא,  אין לה טענות לאיש בעולם, ואין לה טרוניות על כך שמלאך השכחה מילא באבק את תאי הכרת הטוב של הציבור בשכונה. לכל שכנה וידידה, יש את העול הפרטי המשפחתי הקטן או הגדול שעליה להתמודד עמו. היא מבינה, היא סולחת, אבל זה לא פוטר את מצוקתה ההולכת ונערמת.  נכון, בחודשיים - שלושה הראשונים, היו כאלה שהרימו טלפון, התעניינו, קנו מצרכים, שלחו חבילות או שילמו למכולת את החוב ההולך ותופח.

     כשחיימק'ה היה פעיל, היא הייתה עקרת בית פשוטה, מבשלת, מנקה, מכבסת, תולה ופותחת דלת לזאטוטיה במאור פנים של אידישע מאמא.  כשחלה חיימק'ה, היא אזרה כוחות כלביאה, רתומה הייתה למשימת הטיפול בו, ובמקביל להרגיע את הקן המשפחתי שלא יחווה את הזעזוע. טיפולים קשים, נסיעות, הלוואות, תפילות לאין קץ... סובבה בין בתי גדולי ישראל וביקשה שיעתירו לנס, 'לרפואת חיים בן רבקה שיינדל בתוך שאר חולי ישראל'. 'אנחנו עבדי הזמן', ניסה לנחם אותה חיימק'ה כשהיה מחובר למכונת ההנשמה. 'הזמן הוא הבוס כאן בעולם הזה, והוא, על פי הנחיות ההשגחה העלינוה, מחליט מתי נכנסים ומתי יוצאים. אבל שם, את שומעת אורנה? שם, בעליונים, אין לו משמעות, שם, בשמים, הזמן הוא העבד שלנו. שם הכול נצחי ומואר, ואת כל הפירות שקטפנו באמצעותו בעולם הזה, הוא מניח לנו על השולחן הא-לוקי ונמוג. שם, אורנה, שם אנחנו הבוסים'. 'מה אתה מתכוון בדיוק'? שאלה אורנה. 'אני מתכוון... להגיד לך... שאני לא מפחד לעזוב את העולם הזה לטובת חיי הנצח בעולם הבא'.

     ביום השנה לפטירתו - אורנה וארבעת ילדיה עדיין ניצבים מול מצבת השיש. כולם כבר נסעו, 'עוד מעט חושך, אימא צריך לחזור', הם לחשו. 'תנו לי להישאר עוד כמה דקות עם אבא... חכו לי ליד השער, עוד מעט אגיע'. הארבעה פתחו בצעידה מהירה לכיוון היציאה, כאשר מכונית מפוארת ענקית ולבנה, בוהקת ממש, חצתה את שער בית העלמין.  הבנים נעצרו ועקבו אחרי נסיעתה. אורנה הניחה מצחה על השיש ושפתיה לחשו: 'חיימק'ה, אני מאמינה שסיימת את תיקונך, אני יודעת שנגזרה עליי גזרה להיות אלמנה ועל בניך להיות יתומים, אבל קשה לי... קשה לי העול הנפשי...  העול הכלכלי... קשה לי חיימק'ה. אנא העתר לקב"ה שיקל מעליי את המשא הכבד'... השיש נרטב, וכשנשמעה חריקת בלמים, היא הסיטה ראשה והבחינה באיש כבן 80 עטור בזקנקן של זיפים קצרים, לבוש בחליפה בהירה ולראשו כיפה שחורה. הוא צעד באיטיות לעבר הקבר של חיימק'ה והבחין באלמנה. בינתיים ארבעת הבנים חזרו למקום,  מנסים לתהות על קנקנו של האיש, שמכוניתו וחזותו הפגינו עשירות. '

     ערב טוב, את האלמנה של חיימק'ה'? שאל. 'כן' השיבה. 'שמי יוסף'... הכרת את אבא שלנו'? שאלו היתומים בסקרנות. 'כן ולא', השיב יוסף. 'את אבא שלכם הכרתי עשר דקות בלבד, אבל הוא האיש שאני חב לו את חיי'. חמישה זוגות עיניים נפערו בתימהון. יוסף הניח את מצחו על השיש ופרץ בבכי. הוא הוציא מכיס חליפתו נר נשמה, הטמין אותו במתקן הנרות שבראש הקבר והדליקו. ' בדיוק לפני שנה ושבועיים אושפזתי במחלקה האונקולוגית לאחר בדיקות. ביום חמישי, ערב הניתוח, יצאתי לשאוף אויר צח בגינת בית החולים. לפתע הבחנתי בשלט 'בית כנסת '. אמרתי לעצמי: 'יוסף, אתה עוד מעט בן 80 , מאז שעלית לתורה בבר-מצווה לא ביקרת בבית כנסת. הנה הזדמנות'.  פתחתי את הדלת בעדינות. נרות נשמה חשמליים ריצדו בכותל ממולי, אך חוץ מהם, החלל היה אפל לחלוטין.  בחסות החשכה הצלחתי להבחין במישהו שפניו בלועות להן בפרוכת לנוכח ארון הקודש. שתקתי, לא רצית להביך את האיש, ואז שמעתי דו-שיח מצמרר. '

     אבא, אבא, אני אוהב אותך. אני מודה לך על ה-כ-ל. על האישה הנפלאה שנתת עמדי, על ארבעת ילדיי המתוקים, על הבית, על הפרנסה, על שנים יפות של יהודי מאמין. אבא,  אבא, אני גם מודה לך על המחלה. אני יודע שהמחלה פירושה מחילה, אתה רוצה למחול לי על פשעיי ועוונותיי,  ולכן קיבלתי במתנה את המחלה, שהם מכנים ארורה, אך בשבילי היא מבורכת. אבא, אני מודה לך על הייסורים הנוראים, על הכאבים המשתקים, על קוצר הנשימה, על הריאות המחרחרות שלי, על הלב המקרטע ועל הגוף המתפורר. תודה!! אני אמנם נגר פשוט, אבל השנתיים האלה, של התופת והטיפולים והדמעות, רוממו אותי עד לכסא כבודך. אני יודע להעריך כל ברכה, כל תפילה, כל טעימה וכל לימוד תורה. אני מזוכך וצלול מעכירות העולם הזה, עד שיש בי תאווה אינסופית לבוא לגור במעונך, בין ידיך. כן אבאל'ה שבשמים, השבוע אני עדיין כאן, אבל בשבוע הבא אני אצלך. אנא קבל אותי במאור פנים, נשק אותי, חבק אותי, אני הבן שלך. אני בן שאין בו מתום מלבד אהבה גדולה אליך. להתראות, בנך חיימק'ה'.  יוסף נרעד ועיניו התנוצצו בין צללי הערב. 'אחר כך הוא צעד לאחוריו, פניו לארון הקודש, מושך בידו הימנית את מכונת ההנשמה. הוא לא הבחין בי. הוא יצא למסדרון, ואני עוקב אחריו. חיימק'ה נכנס למעלית ולחץ על כפתור מספר שלוש. אחר כך גם אני עליתי לקומה השלישית ושאלתי את האחות: 'חיימק'ה נמצא כאן'? 'כן', היא השיבה. למחרת נותחתי.

     עד שחזרתי לעשתונותיי חלפו חמישה ימים. בבוקר היום החמישי הבחנתי באחות הראשית ושאלתי 'מה שלום חיימק'ה'? היא הנהנה בעצב בראשה ואמרה 'אתה כבר מבין '... 'שתביני גברת טבעוני, בזכות חיימק'ה בעלך זכרונו לברכה חזרתי להכיר את אבא ששכחתי. הייתי יכול למות כמו בהמה או חיה, בלי לדעת שאי-שם יש מי שאמור לקבל את פניי ולצפות ממני לאיזושהי התעלות, לקומץ מצוות ומעשים טובים. לא נותר לי הרבה זמן לחיות, אבל את המעט שנותר לי, אני חי כמו יהודי אמיתי, ואת הזכות הזו אני רושם בחדרי לבי הזקן, לכבודו של חיימק'ה בעלך ואביכם'. יוסף צעד לאיטו לעבר מכוניתו, התיישב בה, נופף בידו לשלום, התניע ונעלם באפלה.

     .  עוד שנה חלפה. עוד מעט נוסעים לבית העלמין אורנה שולפת מתיבת הדואר מעטפה עבת כרס. 'משרדי עורך הדין ציון בן הרוש'. היא פותחת בזהירות, ולנגד עיניה נגלים כעשרה דפים מהודקים. היא פותחת אותם ומוצאת שם את מכתבו של עוה"ד בן הרוש: 'גב' טבעוני שלום, רצ"ב העתק צוואתו של מרשי יוסף הרבליט ז"ל. מה שנוגע אליך הוא סעיף 17 , וכן המכתב המצורף בסוף הצוואה'. וזה לשונו של סעיף 17' : הנני מוריש,400,000 דולר לארבעת היתומים של משפחת טבעוני - מרדכי, ראובן, יעקב ושמעון - בני חיים ואורנה טבעוני. כל ילד עם נישואיו יקבל 100,000$,.' הדף האחרון הוא מכתב מצולם הכתוב בכתב ידו של יוסף הרבליט: 'גב' טבעוני הנכבדה, בזכות בעלך אזכה לבית חשוב בעולם הבא (כך אני מקווה). הנני רואה לעצמי חובה וזכות להיות שותף בבניין הבית הגשמי של ארבעת בניו, בניך. אין גבול להכרת הטוב לבעלך שלא זכיתי להכיר. שאי ברכה, יוסף הרבליט '. 'תודה חיימק'ה שאתה בס"ד דואג לנו גם אחרי הסתלקותך', דומעת אורנה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ו

 

  אחד שלח שליח אל הגה״ק בעל ה"חפץ חיים " זי״ע לבקש ממנו ברכה לעצמו. חייך ה"חפץ חיים " חיוך עצוב ואמר : יאו ואבוי! קבצן אחד שולח קבצן שני לבקש ברכה מקבצן שלישי. וכי לא צחוק הוא? וכי לא מוטב לפנות אל בעל הישועה עצמו, שהרי הוא קרוב כל כך כול כך קל להגיע אליו - ״כי מי גוי גדול אשר לו א-לוקים קרובים אליו''...  

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

     המוסיף גורע - סמיכות הציוויים "לא תוסיפו... ולא תגרעו"  מלמדת שמי שעובר על "לא תוסיפו" סופו לעבור על "לא תגרעו", וכמאמר חז"ל (סנהדרין כט) "כל המוסיף גורע ". (הרבי מליובאוויטש)

     והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (ו,ו( - יהיו מונחים תדיר על הלב, כך שבבוא רגע של כושר וייפתח הלב - יוכלו לחדור מיד לתוכו. (ר' מ"מ מקוצק(

     "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" קהלת [א, יח] – ככל שדעת האדם מתרבה בהכרת גדלות בוראו, כן יוסיף מכאוב על הנהגתו! ( ושלל לא יחסר(

"     ושננתם לבניך" (ו, ז(  - לבעל חידושי הרי"ם מגור היו 13 ילדים וכולם רח"ל מתו בחייו.  בכל האסונות עמד בעוז ולא הוריד אף דמעה אחת מעיניו.  אמר: ה' נתן ו-ה' לקח. אבל כשמת הילד האחרון, לא יכול היה עוד להתאפק ובכה מרה. שאל אותו אחד ממקורביו : מדוע עד עכשיו הבלגת על רגשותיך ואילו הפעם לא? ענה: על זה אני בוכה, שלא אוכל לקיים עוד את מצוות "ושננתם".

     "ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות ויכוון מאוד בברכת אהבה רבה, ובברכת התורה, בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר ב 'ובא לציון' למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".המשנה ברורה [סי' מז' ס"ק י']

     יש אימרה שאמר האדמו"ר הגה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע על דברי הרש"י: "שלא יהא לבך חלוק על המקום" – הכוונה שלא יהא לבך חלוק על המקום שאתה שרוי בו, אל תאמר שמקומך גורם לירידה ברוחניות, ומקשה עליך להתעלות, אלא בכל המקומות בכל המצבים ובכל האפשרויות אפשר לעבוד אותו יתברך ולהתעלות... 

התלבטות והחלטה (על-פי ספרה של קלייר פרוביזור-שיפר)

"אני לא מסוגלת לעזוב את אבי", אמרה קלייר לבעלה. "אין לך ברירה!", השיב לה בלחישה. "אם נישאר עמו, גורלנו יהיה מוות ודאי. מוטב שנציל לפחות את עצמנו".

זה היה בניסן תש"ג, אפריל 1943. הם – האב יחזקאל, בתו קלייר ובעלה פיליפ – ישבו צפופים ברכבת בקר שעשתה את דרכה לאושוויץ. קודם לכן שהו במחנה הריכוז דוסין, ליד העיר מכלן שבבלגיה. כעת החליט השטן הנאצי שהגיעה העת להעבירם להשמדה.

ביום הנסיעה תקפה את האב מעין קדחת. הוא להט מחום והיה שבר כלי. בן ארבעים וארבע היה, אך כוחו לא עמד לו. קלייר רצתה קודם כול להבטיח שיהיה אתם ברכבת. זה לא היה פשוט, כי על-פי מספרו הסידורי היה עליו לעלות לקרון הראשון, בעוד הם נועדו לעלות לקרון השלישי. היא נתנה את טבעת הנישואין שלה לאסיר שהסכים להחליף את מקומו עם אביה, וכך היו יחד בקרון. הקרון היה סגור ואפל. הפתח היחיד היה חריץ מלבני, בגודל ראש של בהמה, ועליו סורגים. רוח חלשה חדרה מהחלון וסיפקה מעט חמצן ליהודים המצטופפים בקרון. הם ידעו כי יעד הנסיעה הוא מחנה ההשמדה, ולכן החליטו כי מוטב להסתכן בקפיצה מהרכבת הדוהרת מלהגיע אל המשרפות. כמה מהאסירים ניסרו את הסורגים, ומפעם לפעם ניסו כמה מהם את מזלם וקפצו מהרכבת. ואולם מצבו של האב הידרדר מאוד. הוא שכב על רצפת הקרון חלוש וחסר כוחות. בתו ניסתה לדבר אליו ולא זכתה לתגובה. "אנחנו חייבים לקפוץ בטרם נחצה את הגבול לגרמניה", אמר פיליפ לאשתו. "שם מסוכן מדיי לקפוץ".

מאבק איתנים התחולל בליבה. מוחה אמר לה שהצדק עם בעלה, אולם ליבה לא הניח לה לנטוש את אביה. "קפצי, אני מפציר בך!", הוסיף בעלה לדבר אליה. הרכבת התקרבה אל הגבול הגרמני. קלייר חשה מותשת. היא ניסתה לעצום את עיניה ולנמנם. פתאום התעוררה ואמרה לבעלה בהחלטיות: "החלטתי, נקפוץ! אם אתמהמה אפילו דקה, אני שוב עלולה לשנות את דעתי. אני רוצה לקפוץ ראשונה, לפניך. אם לא - אני חוששת שלא יימצא בי הכוח לעשות זאת". השניים ניגשו אל החלון. קלייר שלחה באביה מבט פרידה אחרון.

"אחזי בפתח החלון והחליקי באטיות לאורך הדופן, עד שתגיעי לנקודת החיבור שבין הקרונות", הסביר לה בעלה. "אחר-כך תקפצי כשידייך מגוננות על ראשך". אילו היה מישהו אומר לה שתוכל להשתחל מחלון רכבת הדוהרת במהירות של 80 קמ"ש, לעסוק בלוליינות מחוץ לדופן הקרון ולקפוץ אל תוך החושך – הוא היה נשמע לה הזוי לגמרי. אבל באותו לילה עשתה זאת וקפצה. היא הוטחה בקרקע בחבטה עזה, והתגלגלה כשהיא נחבלת וסופגת מהלומות עזות, עד שסוף-סוף נבלמה. עוד כמה רגעים נותרה על הקרקע, מכוּוצת ורועדת מאימה, ואז העזה לפקוח את עיניה וראתה את הרכבת מתרחקת. אבל איפה בעלה? היא קוראת בשמו ואין מענה. היא הולכת קדימה ואחורה, בוכה וצועקת, ופתאום היא רואה אותו רץ לעברה. איזה אושר! הם ניצלו!

על-פי הנתונים שנאספו לאחר מכן התברר כי שלוש-מאות יהודים קפצו מהרכבת. שבעים וחמישה מתוכם נהרגו, חמישים נפצעו והוחזרו למחנה הריכוז, והשאר ניצלו.

המלחמה נסתיימה. השניים היגרו לדרום אמריקה וכעבור כמה שנים עלו ארצה. יום אחד, בשנת תשכ"ג (1963), טיילו קלייר ובעלה בתל-אביב, ופתאום היא חשה מגע בכתפה. היא הסתובבה, וראתה לנגד עיניה אישה בגיל העמידה. "האם את לא מכירה אותי?", שאלה האישה הזרה בהתרגשות. "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי לספר לך משהו".

בני הזוג והאישה התיישבו בפינה שקטה והאישה החלה לספר: "עשרים שנה אני מחפשת אחרייך, כדי להעביר לך מסר מאביך!". צמרמורת אחזה בקלייר. בבת אחת צפו הזיכרונות ורגשות האשמה שליוו אותה במשך שנים, על שהותירה את אביה מאחור בקרון הרכבת הנוסעת לאושוויץ.

"הייתי במחנה מכלן בבלגיה, ונסעתי אתכם בקרון הרכבת שהובילה אותנו לאושוויץ", סיפרה האישה. "הייתי סמוכה לאביך, בשעה ששכב על ערש דווי על רצפת הקרון. זמן מה קודם שהגענו למחנה ההשמדה אביך התעורר וחיפש אותך. אמרתי לו שקפצת עם בעלך מהרכבת עוד בהיותנו בשטח בלגיה. אביך שתק כמה רגעים, ואחר-כך אמר לי: 'אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת. אנא ממך, בתום המלחמה הנוראה הזאת חפשי את בתי בכל העולם. מסרי לה שאני מאושר מאוד מהחלטתה לקפוץ מן הרכבת. זו הייתה הבחירה הנכונה בעבורה. היא לא יכלה לנהוג בדרך טובה מזו'. אביך, הוסיפה האישה ואמרה לקלייר, נפטר בקרון הרכבת עוד בטרם הגיעה לאושוויץ. אני ניצלתי ומאז אני מחפשת אותך, ועכשיו מצאתי".

הנחת תפילין אחרונה (אור דניאל ויקרא(

     פעם אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות הי"ד, הוא סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם לפני מותם, הם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, הנידונים למוות לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן ללבם ונישקו אותן ללא הרף.

     אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם מהצד ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין צריכים להתרגש ולבכות? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!! וכמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו ונותנת לנו חיים! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ו

הרה"ק הגאון מוילנא אומר: ג' סיבות גורמות לאדם לבטל מן התורה: א. טרדות התאווה - שחושב שזהו עצם הטוב ולעולם יתקיימו בידו. ב שנמשך אחר דברים בטלים - וקשה לו לפרוש מהם. ג. שרוצה להשיג התורה ללא עמל ויגיעה, וכשרואה שאינו מוצא בה טעם - עוזבה..

     הרה"ק החפץ חיים אומר: אילו היו מספרים לנו, שנמצא חיבור מאת גבריאל המלאך כמה היינו משתוקקים לקרותו, והרי לפנינו חיבורו של ריבון העולמים, בכבודו ובעצמו

     "נהוג לחשוב שהשכחה הינה חסרון. אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח, פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר" (רבי נחמן מברסלב)

     נהל את המלחמה עם אסטרטגיה נכונה. הכן תוכנית על מנת לדעת לאן אתה הולך.

והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו, וכן תעשה לשמלתו" (כב, ג') (והגדת)

בפרשתנו לומדים אנו דיני מציאת אבידה "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו, וכן תעשה לשמלתו" מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים חייב להחזיר אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להחזיר אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להחזיר (בבא מציעא כז ע"א) ומכאן למדנו ייאוש באבדה (תוס' שם), הן בדבר שאין בו סימן והן דבר שנאבד בעיר שרובה נכרים.

     ובעניין זה, אספר - היה לי חבר, יחד עברנו את כל מוראות המלחמה בסיביר ובמחנות הפליטים, שם נודע לו שנשאר לבדו בעולם וכל משפחתו עלתה באש הכבשנים. הוא נשבר לחלוטין, לא יכול היה להמשיך, איבד כל טעם בחייו.  אמרתי לו: "בוא נכנס אל ה"חזון איש", וסרב. מה יוכל לומר לו, במה ינחמו, האם ישיב את בני משפחתו לתחייה. שבר כלי היה.  לא הנחתי לו, ונכנסנו יחדו.  שמע ה"חזון איש", והורהו לשבת. ישב.  אמר לו: "הרי אתה בן ישיבה, אספר לך על דין תורה שבא לפני פוסק הדור רבי יצחק אלחנן זצ"ל.

     מעשה באברך ששקד על התורה, ואשתו פרנסה את הבית, סוחרת ממולחת הייתה.  קנתה סחורה מבוקשת בזול, בכסף מזומן, ומכרה אותה ברווח נאה.  יום אחד לקחה את צרור הכסף בידה ונסעה לעיר הגדולה ליום השוק. להפתעתה אבד ארנקה. חשך עליה עולמה, כל כספה היה בו. מיהרה אל הרב ובקשה שיכריז, שמי שמצא את הארנק יביאו אל הרב.  הגיע יהודי עני ואביון, וסיפר שמצאו. נתנה האישה סימניה.  אמר האיש אל הרב: "רבי, גם אני למדתי פעם בחיידר, ואני יודע את הדין שהמוצא מציאה בעיר שרובה נכרים הרי היא שלו, מפני שהבעלים מתייאשים. בת בוגרת לי ועלי להשיאה, ואני זקוק לכסף זה כאוויר לנשימה. כשמצאתיו, שמחתי: מציאה זימנו לי מן השמים.  הרב הכריז שיביאוה אליו, ובאתי. אבל הריני מודיע למעלתו: אם על פי דין הכסף שלי,  איני מוותר עליו'' !

     נבוך הרב. מצד אחד, הכול מודים שהכסף היה של האישה, והוא כל הונה, ותלויה בו פרנסת ביתה. ומצד שני צודק היהודי, זו עיר שרובה נכרים והמוצא בה מציאה הרי היא שלו". נשא ה"חזון איש" את עיניו, ושאל בחיוך: "נו, מה דעתכם ?" האברך קימט מצחו ומשך בכתפיו, לא מצא מוצא: "מסכנה האישה" . המשיך ה"חזון איש": אכן, זו הייתה גם דעתו של הרב, אבל הוא שלח את השאלה לרבה של קובנה, שענה: על פי דין, חייב המוצא להחזיר לאישה את כספה!"...  האברך נדרך, גם אני. לפנים משורת הדין, מובן. גמרא ערוכה היא (ב"מ כד ע"ב) ונפסקה להלכה (חושן משפט רנט, ה) אבל על פי דין, מדוע?  הסביר ה"חזון איש": "יסוד הדין שהמוצא מציאה בעיר שרובה נכרים הרי היא שלו,  משום שהבעלים מתייאשים. סוברים שנכרי ימצאנה, ויקחנה. אבל כאן היה הכסף של האישה, ומה שקנתה אישה קנה בעלה (גיטין עז ע"א) ובעלה הרי לא ידע שהכסף אבד וממילא לא התייאש ואף שאם היה יודע היה מתייאש, הרי ההלכה שייאוש שלא מדעת לא הווה ייאוש (ב"מ כא ע"ב). לפיכך יש להחזיר את הכסף לאישה מצד הדין!"

     עיני האברך נצצו. איזו גאונות!  רכן ה"חזון איש" לעברו ונקבו במבטו: "הדברים אמורים גם לגביך! מי נתן לך רשות להתייאש?!  אפילו חרב חדה מונחת על הצוואר, אל יתייאש!  האם אתה בעלים על המצב, או בעלים על עצמך?  אנו שלוחיו של הקב"ה והוא הקוצב לנו את זירת פעולתנו, ועלינו לעשות את המוטל עלינו, ולהתפלל להצלחה!- מי שמך ומי הסמיכך להתייאש ?!" והאברך יצא משם אדם אחר!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ה

בהפטרה של שבת הגדול "הנה אנכי שולח לכם את אלי-ה הנביא" והרי היה צריך להיות כתוב אשלח לשון עתיד, ולא שולח לשון הוה. ומפרש החפץ חיים, שהכוונה של שולח, שאין שום עיכוב מצד הקב"ה והוא היה שולח מיד את אליהו הנביא, רק הדבר תלוי בנו, וברגע שלא יהיה עיכוב מצד בנ"י מיד הוא שולח את המבשר. הבעל שם טוב הקדוש אומר: גם מידת היראה קיימת בכל נברא, מהאדם מישראל נדרש: לירא את השם בלבד! היא העולה על מוקדה (ו, ב) אות "מ" זעירא, לרמז כי ההתלהבות של האדם ללימוד התורה ולעשיית המצוות אינם צריכים להיות בולטים לכל עין, אלא חבויים בלבו פנימה. (אבן בוחן) ואש המזבח תוקד בו. וא"ש נוט' ו'היית א'ך ש'מח )דברים טז, טו). "מזבח" רמז לשלחן, כשאתה יושב לשלחן בשמחה, אתה מדליק אש קדש בשלחן, ואש תוקד בו בשלחן. (אמרי חיים) הרבי לא טועה (עלון סיפורי צדיקים 146) לכבוד יומא דהילולא (י"ג ניסן) של הרה"ק רבי מנחם מענדל בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש זיע"א, נביא סיפור שסיפר זקן מופלג לפני כחמישים שנה: ליד עיירת מולדתי היה בית מרזח אותו חכר יהודי מהפריץ המקומי. פעם קרה שהפריץ התרגז על החוכר והודיע לו על הפסקת החכירה, פירוש הדבר היה כי היהודי נשאר ללא פרנסה, קשה לדעת אם סיבת כעסו של הפריץ היחתה נעוצה בפיגור שהיהודי פיגר בתשלומי דמי החכירה, או שסתם שם עליו עין, כללו של דבר, היהודי נותר ללא פת לחם והיה נתון בצרה גדולה. ובימים ההם היה בליובאוויטש רבי גדול הלא הוא הרה"ק רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק" זיע"א, אל הרבי הזה בא עתה בבהלה בעל המרזח המיואש, שהרגיש כי עולמו חרב לו בחייו בהישבר מטה לחמו, שפך היהודי את מר שיחו בפני הצדיק והרבי נתן בידו מכתב אל ר' משה ראטנר שהיה מתגורר בעיירתנו. תקוה מחודשת מלאה עתה את לבו של החוכר, אם כי לא היה ברור לו מה יעזור לו במצוקתו ר' משה ראטנר. בצאתו מהרבי, המשיך הזקן לספר, הביט היהודי על המעטפה של המכתב ושוב נפלו פניו, הוא חשב כי הרבי טעה והחליף משה במשה, כי אצלנו בעיירה היו שני ר' משה, אחד מהם היה גבוה ונקרא בפי הבריות "משה הגדול", ואילו השני שהיה נמוך קומה נקרא "משה הקטן", משה הקטן היה יהודי אמיד מבעלי הבתים החשובים והמבוססים של העיירה, הוא גם היה ביחסים מצוינים עם כל הפריצים שבסביבה, ולעתים קרובות עלה בידו לעשות טובות שונות לאחיו היהודים, למשה קטן זה קראו גם "משה של שמשון" על שם אביו ר' שמשון, שהיה בעל בעמיו למדן גדול ועסקן מסור. לאחר אתנחתא קלה נענה הזקן והמשיך בסיפורו. אני מוכרח לסטות כאן במקצת מסיפור המעשה ולספר לכם כיצד ניצל ר' שמשון זה מתליה, הודות למסירות נפשו של יהודי אחר מעיירתנו, אני מספר זאת כדי שתראו איזה יהודים היו לנו פעם. זה קרה לפני שנים רבות הפולנים התמרדו נגד השלטון הרוסי ורצו לעשות שבת לעצמם, כשכנופיה של כשלושת אלפים פולנים התלכדה ביער שליד העיירה, הגיחה משם וכבשה את המקום בסערה, הם החלו להלך אימים על האוכלוסייה היהודית, לשדוד ולהחרים סחורות, ואם כל זה לא הספיק, החליטו הפולנים לעשות מעשה למען ישמעו וייראו, הם גמרו אומר לתלות את העסקן היהודי החשוב של העיירה את ר' שמשון, כדי לשוות לרצח המתוכנן אופי חוקי הם העלילו עלילה לפיה היה ר' שמשון מרגל רוסי, שמסר לאדוניו על תנועות המתקוממים הפולניים. בהישמע הבשורה המרה הייתה העיירה כמרקחה, אולם שום השתדלות לא של יהודים ולא של גויים לא הועילה מאומה, הפולנים העמידו עץ תליה בכיכר השוק וניגשו לבצע את מזימתם, דוק של עצב מהול בהרגשת אין אונים ירד על העיירה, איש לא העלה על הדעת תכנית הצלה כלשהי, וכי מה ניתן לעשות נוכח תאוות רצח של גויים שאין להם מה להפסיד? ברגע המכריע התפרץ נחום המלמד לבית המדרש ובפיו זעקה גדולה: יהודים מה אתם מחשים? הפולנים מתכוננים לבצע את זממם ולתלות את ר' שמשון, אתם שומעים יהודים, הם רוצים לתלות את ר' שמשון, כיצד אתם מרשים וכיצד מרשים תושבי העיירה כולה לתלות יהודי כמו ר' שמשון? אם היו רוצים לתלות יהודי כמו נחום המלמד מילא, יש הרבה כמו נחום המלמד, אבל ר' שמשון יש לנו רק אחד, העיירה לא יכולה להסתדר בלעדיו, יהודים מה אתם מחשים? דברים של נחום המלמד עשו רושם חזק על היהודים, אולם קולות מיושבים של בעלי ניסיון חיים מר, ניסו להרגיעו, וכי מה אנחנו יכולים לעשות? אפשר לצעוק חי וקיים הכל נסינו כבר עם הפולנים ודבר לא עזר. נחום המלמד אינו מאבד זמן הוא יוצא בחפזה מבית המדרש ורץ לכיכר השוק, שם הוא רואה כיצד שמים את חבל התלייה על צווארו של ר' שמשון, הוא ניגש בריצה אל התליינים וצועק במלוא גרונו: עצרו! עצרו! חכו מה אתם רוצים לתלות אדם חף מפשע? הנה אני מסרתי את סודותיכם לרוסים, אני הוא המרגל הרוסי ולא ר' שמשון, תלוי אותי את המרגל האמתי. אולם הפולנים ידעו כי לא זה ריגל ולא האחר, הם רצו לתלות דווקא את ר' שמשון וצחקו למלמד נחום ישר לתוך פניו, אולם נחום לא קורץ מחומר קל לדחייה, הוא מתעקש, נדחף, ניגש, נופל וקם, מוריד את החבל מצווארי המועמד לתליה, סופג מכות ושוב מנסה את מזלו, כך עבר זמן מה, קשה לדעת כמה בדיוק, בעיני הנידון למות היה זמן זה נראה כנצח, עד ש... "הרוסים באים" נשמעה לפתע הצעקה מרחוק, מיד קמה מהומה בין הפולנים והם פתחו במרוצה, כעבור רגעים אחדים לא נשאר מהם זכר. בכיכר השוק הריקה מאדם, עמדו עתה שני יהודים, האחד ר' שמשון חיוור כסיד ואינו מאמין שעודנו בחיים, והשני ר' נחום המלמד מיוזע, המום ומאושר בעת ובעונה אחת, והם נופלים איש על צווארי רעהו. ר' שמשון זה היה אביו של משה הקטן, הוא הותיר לבנו ירושה נכבדת לא רק בכסף, כי אם גם במובן הרוחני. לעומתו משה הגדול היה חנווני בעל בית מכובד, אך לא עסקן ולא שתדלן, כינו אותו יהודי פשוט של כל ימות השנה, הוא היה ר' משה ראטנר אשר אליו כתב ה"צמח צדק" את מכתבו, ובו בקשה שישתדל לטובת החוכר אשר הפריץ נשלו מבית המרזח. עכשיו אתם כבר מבינים, שאל הזקן מדוע חשב החוכר כי כוונת ה"צמח צדק" הייתה למשה השני, ומדוע נפלו פניו בהיוודע לו הטעות? הוא עמד לרגע ליד הדלת של הרבי ושקל מה לעשות, להיכנס שוב ולשאול לא היה לו העוז לעשות זאת, הוא החליט לשאול את בני ביתו של הרבי והחליט לנהוג לפי מה שייעצו לו. כאשר החוכר סיפר את ספיקותיו לאחר מבני הרבי, הוא נענה: "אבא אינו טועה, סע הביתה ועשה כפי שאמר לך לעשות." הוא עשה כדבריהם, נסע הביתה, ניגש אל ר' משה הגדול ונתן לו את המכתב של הרבי, הלה התפלא מאד כי הרבי פונה אליו במכתב זה, אולם הבין שאם הרבי כותב לו אזי אין מה לערער ואמר לחוכר שיישאר אצלו, אולי תבוא הישועה באמצעותו, יש לי למעלה על הגג חדר קטן, אמר לו, שב שם וקרא בספר תהילים ואנחנו נחכה לישועה שתבוא. החוכר עשה כדבריו ישב בחדרון הקטן ואמר תהילים כשעיניו זולגות דמעות, הוא ישב עד השעות הקטנות, שעה שהחשיכה פרשה את כנפיה על העיירה, ישב ליד נר קטן ואמר תהילים. כך עברו יומיים, בלילה השלישי קרה שכרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים עברה ליד הבית של ר' משה, ושקעה בבוץ הסמיך שכיסה את הרחובות, ונשבר אחד מציריה, והיא נעמדה קרוב לבית בו ישב החוכר שלנו ואמר תהילים. בכרכרה ישב פריץ ובתו, בחוץ היה קור, גשם ורוח, הרטיבות חודרת לעצמות, הכרכרה שבורה ואין מה לעשות אין לאן לזוז, הפריץ רואה בעד חלון הכרכרה, אור קטן מהבהב בחדר של עליית גג, הוא יורד ניגש ודופק בדלת, החוכר שומע את הדפיקות בדלת יורד ופותח, בדלת הוא רואה את הפריץ שלו, אולם הלה אינו מכיר אותו אם בגלל החשיכה ואם בגלל שבעיניו, כל היהודים שווים וזהים, החוכר הולך ומעיר משנתו את בעל הבית את ר' משה קרוא, משה הגדול אינו משתומם כלל וכלל, נטל ידיו ניגש אל "הגדול", בין כה וכה הוא מספר לו בקצרה מיהו האורח הבלתי צפוי ומזמנו להיכנס, הוא יוצא מהמיטה, הפריץ ובתו נכנסים, שותים כוס תה חם ואוכלים לשובע, כמובן שהם נשארו עד למחרת בבוקר שעה שתיקנו את הציר השבור, והכרכרה הייתה מוכנה להמשיך בדרכה, לפני לכתו קורא הפריץ למשה ואומר לו, אתה הלא החייתם אותנו אמש, לולא ביתך איני יודע מה היינו עושים, נקבה שכרך ואשלם לך בעין יפה, הגד נא לי כמה אתה רוצה? חס ושלום, משיב משה הגדול, יהודי אינו לוקח כסף בעד מצוות הכנסת אורחים, אולם אם אתה דווקא רוצה לעשות לי טובה, הנה ידיד שלי היה חוכר אצלך את בית המרזח, ואתה משום מה פיטרת אותו והוא נותר ללא פרנסה, הוא זקוק מאד לכך כי יש לו אשה וילדים. על כן אבקש אם אתה רוצה לעשות לי טובה, החזר נא לו את בית המרזח בחכירה כמקודם. "לא זו בלבד שאני נותן לו את בית המרזח בחכירה, אלא שאני נותן לו אותו במתנה גמורה" קרא הפריץ באזני משה המשתאה, הב לי עט וניר ומיד אני מעביר את המרזח על שמו של ידידך, ואכן הוא אמר ועשה, ונסע הביתה שמח יחד עם בתו. נקל להבין את השמחה שהייתה מנת חלקו של החוכר העני, שמצבו השתנה פתאום מן הקצה אל הקצה, עתה הוא כבר הבין כי ה"צמח צדק" לא טעה כלל וכלל, ושלח אותו לאדם הנכון ובזמן הנכון. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ג טבת ה'תשע"ה

בהגדה של פסח ״שרפי קדש״ מסופר: יהודי 'מודרני', שהחליף את לבושו היהודי בלבוש גויי מובהק, בא לפני רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ״ל, ושאלו בדרך קנטור: איזה בגדים לבש אברהם אבינו?״ כוונתו הייתה לומר: גם אתה, הרבי, אינך לובש שמלה כמו אברהם אבינו, ואם אתה שנית - גם לי מותר לשנות ... אמר לו הרבי : אינני יודע איזה בגד בדיוק לבש אברהם אבינו, אבל זאת יודע אני בברור : הוא ראה אלו בגדים לובשים הגויים - ולבש הפוך מהם. "ויהי הדם בכל ארץ מצרים" (שמות ז,כא). אומר המדרש (רבה): "ממכת דם נתעשרו ישראל". מכאן היסוד לאִמרה הידועה "דמים תרתי משמע": למצרים הייתה לזה משמעות של דם כפשוטו, ולבני ישראל 'דמים' – כסף. (דגל מחנה אפרים) יצויין שה"חפץ חיים" לא הרכיב משקפים אף בזקנותו. כאשר נשאל מדוע הוא נמנע מלהשתמש במשקפים? השיב במתק שפתיו: "איני מתהלך בגדולות, די לי במה שהנני רואה מסביבי מדוע אשא עיני למרחוק. (ילקוט לקח טוב) ''יצר הרע דומה לסוחר: בתחילה הוא נותן ללקוחות לטעום מהסחורה חינם אין-כסף, אבל אחר-כך הוא גובה מהם מחיר מלא" (הבעל-שם-טוב) הסתימה (הרב ינון כהן שליט"א) לפני כעשרים שנה, בכפר אחד באפריקה, הייתה באחת הבתים סתימה בכיור של המטבח, עקרת הבית, אשה תמימה, אשר לא ידעה כלום ממה שנעשה בעולם, לא חשבה לרגע שזה דבר מסוכן, כך הכיור התחיל להתמלאות מים, והיא – לא יודעת מהיכן זה מגיע, המצב יכול להחמיר עד כדי פיצוץ כל צנרת הבניין, מבחינתם – זו הייתה בעיה "אשר אין לה פותר", ניסו הם בכוחם עצמם על ידי כפיות ומזלגות לשחרר את הסתימה – אך ללא הצלחה, היה חייב להביא אינסטלטור, ולבסוף אותר בעל המקצוע, האינסטלטור הגיע וראה את הסתימה, מיד פתח את התיק והוציא את הכלים, האשה עמדה מהצד ואמרה לו מה אתה עושה? ענה לה שהוא פותח את הסתימה, האשה ניסתה לעזור במה שהיא יודעת, וראתה שלוקח לו זמן לפתוח את זה, אמרה לו כדאי שתשפוך מעט חומץ בכיור של השירותים! הוא הביט בה בחוסר הבנה, מה יעזור חומץ בכיור של השירותים לכיור של המטבח, האשה הבינה שהיא טעתה, ואמרה לו אולי כדאי אקונומיקה בחור של האמבטיה? שוב הוא הביט בה בתדהמה, מה יעזור אקונומיקה בחור של האמבטיה, הרי הסתימה נמצאת בכיור של המטבח! והאשה שראתה שהיא לא פתרה את הבעיה, ניסתה שוב, אולי כדאי לשפוך חומץ יחד עם אקונומיקה בכיור של החדרים של הילדים? כאן כבר לא יכול היה האינסטלטור להתאפק, וצעק על האשה, מה הקשר? הרי הסתימה נמצאת בחור של כיור המטבח ולא בשירותים, באמבטיה או בחדר הילדים, מה יעזור כל החומרים שבעולם לשפוך בכיור הלא נכון, הסתימה תפתח, רק עם חומר נכון בכיור של המטבח! אמר בכעס האינסטלטור. אמנם גם אנו עומדים וצוחקים על אותה כפריה תמימה, אך נסתכל נא על עצמנו ונראה האם אנו לא דומים לה במעט ואולי אף יותר מזה, ה' יתברך נתן לנו צינור שממנו הוא נותן לנו שפע, פרנסה, בריאות, שמחה, אושר, ילדים, זיווגים, פתאום יש אצל אנשים סתימה!! השפע לא יורד, מבקשים הם ברחמים מה' יתברך, תן!! אך השפע תקוע! יש סתימה, והם – מתחילים לפקוד קברות צדיקים, לנסות סגולות, ולא עוזר!!! וודאי שזה לא יעזור, הסתימה נמצאת בכיור של המטבח. השפע תקוע כי סתמנו אותו עם דיבורים אסורים, בצינור זה כל הדיבורים עולים, תפילות, בקשות, דיבור חול, דיבורי סרק, לשון הרע ורכילות, כל דיבור כזה עושה עוד סתימה בצינור, השפע תקוע מעל הסתימה, מה יעזרו התפילות בקברות הצדיקים או כל מיני סגולות? הם יכולים לעזור כאשר הצינור פתוח, אין פלא כשהתפילות פעמים לא עוזרים, הבקשות לא נענו, האשמה לא בה' יתברך אלא בנו!!!! התפילות לא עולות, השפע לא יורד כי יש סתימה, אקונומיקה בכיור הלא נכון לא פותח סתימה, חייבים לפנות אל הכיור הנכון! לתקן את חטאי הלשון על מנת שהסתימה תפתח, וכל השפע ירד במהירות, הפה מדבר, אין אחראי ושומר על מה שהוא מוציא והוא עושה סתימות, השפע תקוע! לא סתם המילה "נצור לשונך מרע" היא אותיות צנור ו"רצון" כי מי שיש לו רצון לאיזה בקשה מה' יתברך, ורוצה לקבל את זה דרך הצנור, צריך לקיים את ה"נצור" לשון מרע. לא סתם אמר רבנו החפץ חיים בספרו יקר הערך "זכור למרים" שהסגולה הכי גדולה לכל הבקשות היא שמירת הפה והלשון, כי אז, גם אם האדם נמצא בדרגה פחותה, אך הצינור פתוח, השפע יכול לרדת! לעומת זאת גם אם האדם יהיה שקוע כל כולו בתורה, אך הפה מדבר בלי שומר בלי לדעת את הלכות לשון הרע, זה לא יעזור, כי אמנם יש לו תורה, אך יש לו סתימה! התורה לא יכולה לעלות, וגם לא התפילות כל השפע תקוע! במקום להיות כמו אותה כפריה שניסתה לפתוח את הסתימה בכיור דרך שאר הכיורים, נהיה חכמים, במקום לרוץ לרבנים, יש לפתוח את הסתימה בכיור הנכון, צריך לשמור את הפה, לדעת את הלכות שמירת הלשון!!! חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/