אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ט

איתא במדרש (תנחומא אמור פרק כב) "ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום הראשון אלא ראשון הוא לחשבון עוונות" . בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא... 

     אם בעל הבית אינו יכול להשתתף בבניית הסוכה, ואיש מבני הבית אינו יכול גם הוא – ימנה את הבונה לשלוחו, ו"שלוחו של אדם כמותו"

     בפסח אין לבעלים לא תבואה ולא פירות ואין באפשרותו להזמין אורחים לכבדם באכילת סעודת החג וע"כ נאמר בלשון יחיד שבעת ימים תאכל מצות. אבל בסוכות שביתו מלא ברכת ה' וציווה ה' להזמין את ארבעה אורחים, הלוי והגר, היתום והאלמנה, כנגד ארבעה שלך, בנך בתך עבדך ואמתך, ואומר ה' אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך, ולכן נאמר בלשון רבים, ולקחתם, ושמחתם, תשבו, כי כולם יושבים יחד ושמחים יחד.

    "ולקחתם לכם" (ויקרא כג,מ). קחו את עצמכם אל הבורא יתברך. כפי שנאמר במדרש שהאתרוג דומה ללב, הלולב לשדרה, ההדס לעיניים, הערבה לשפתיים. האדם צריך לכוון את כל איבריו לה' יתברך. (חידושי הרי"ם)

 אתרוג מהלב (על-פי 'שיח צדיקים')

הוא רכן על הקרקע הרכה, חפן מעט מאדמתה, ומולל את העפר באצבעותיו. חיוך של אושר עלה על פניו. סוף-סוף חלומו מתגשם. הוא קם, ניער את האבק מבגדיו, ופנה לסכם את העסקה. חבל ארץ המשתרע על כמה דונמים, בכפר חיטין הסמוך לטבריה, עבר לרשותו.

הרב חיים-אלעזר וקס היה נרגש. במשך שנים הוא פועל מקאליש שבפולין למען ארץ ישראל ויישובה, ואף נבחר לנשיא 'כולל פולין בארץ ישראל'. מאמצים רבים השקיע למען חיזוק היישוב היהודי בארץ, ונחשב תומך בולט במתיישביה. סוף-סוף זכה להגשים חלום ישן: לנטוע פרדס אתרוגים בארץ הקודש. מי יודע, בעזרת ה' בעוד כמה שנים יברכו בפולין על אתרוגים מארץ הקודש.

השנים חלפו, השתילים צמחו. אושר מילא את ליבו כשקיבל לידיו את האתרוגים הראשונים שגדלו בפרדס. הוא התבונן בהם בחיבה, כאילו היו ילדיו, והחליט להעניקם לאישים דגולים. בין מקבלי האתרוגים הנדירים מארץ ישראל היה רבי יחיאל דנציגר, האדמו"ר הראשון מאלכסנדר, ששמח על האתרוג שמחה רבה.

שנה אחת הייתה מוכת בצורת. היובש פגע קשה במטע האתרוגים, וקשה היה למצוא בו אתרוג מהודר ונאה. ועם זה, משלוח של אתרוגים מארץ ישראל חצה את הים והגיע לידי הרב וקס. הוא מיהר לשלוח אתרוג אחד לרבי מאלכסנדר.

האתרוג נתקבל אחרי ראש השנה,   הרבי התבונן בו, וארשת אי-שביעות רצון עלתה על פניו. בדרך כלל נהג להפגין את התלהבותו מפרי עץ ההדר, ואילו הפעם הייתה תגובתו מאופקת. האתרוג לא היה מהודר דיו. "אינני חפץ באתרוג זה", אמר הרבי בצער. ליבו של השמש נחמץ. הוא החליט לדאוג לאתרוג אחר, נאה יותר, בעבור הרבי.

בלי שהיות יצא לפיוטרקוב, שבה כיהן הרב וקס באותה עת. הוא סיפר לו על תגובתו הצוננת של הרבי למראה האתרוג. התעצב הרב למשמע הדברים. פתאום צץ רעיון במוחו: לפני כמה ימים שלח אתרוג מהודר לאחד הרבנים באזור. "הבה ניסע אל אותו רב", הציע לשמש, "ונפציר בו לוותר על האתרוג, ולהעניק אותו לרבי". השניים לא השתהו, ויצאו מיד לדרך.

כאשר ראה אותו רב את הרב וקס בפתח ביתו, נבהל לרגע. מה גרם לרב וקס, הטרוד כל-כך בימים שבין כסה לעשור, להטריח את עצמו ולבוא אליו? "ברוך השם, הכול בסדר", חייך הרב וקס. "אשטח לפני כבודו את בקשתי, ונושא אני תפילה שיהיה קשוב לדבריי וייאות לה".

הבעת חוסר נחת עלתה על פני הרב בשומעו את הבקשה. לוותר על האתרוג המשובח?! הוא שמח כל-כך לקבלו, ועתה עליו להיפרד ממנו?! אלא שמפני כבודו של הרב וקס נעתר, וביד רועדת השיב לו את האתרוג. הרב וקס הודה לו בכל ליבו,   וציין את גודל הזכות להעניק לאדמו"ר מאלכסנדר את האתרוג המיוחד. הוא נפרד מעל הרב בהרעיפו עליו ברכות ותודות.

גם אושרו של השמש הרקיע לשחקים. בזכות יוזמתו וחריצותו יצליח לשמח את רבו, ולספק לו אתרוג שהוא כליל יופי. בלב עולץ משמחה נסע לבית הרבי, ובקושי הצליח לכלוא את התרגשותו: "רבי", קרא, "הבאתי לכם אתרוג חדש, נאה מאין כמותו!".

לנגד עיני הרבי פתח השמש את האריזה, ובזהירות רבה הוציא את האתרוג, שהיה עטוף היטב בבד רך. השמש כלא את נשימתו בציפייה כאשר הרבי נטל את האתרוג לידיו. פני הרבי נותרו חתומות. הוא סקר את האתרוג מכל עבריו, ולפתע קרא בבהלה: "אוי... מה אני רואה כאן? איזו מרה שחורה יש כאן! איזו מרה שחורה!".

השמש נחרד למשמע הדברים. "ספר לי על האתרוג הזה", ציווה הרבי. "מאין הבאת אותו?".

השמש השפיל את מבטו, ושטח לפני הרבי את הדברים כהווייתם – כיצד נסע עם הרב וקס לאותו רב, כדי ללחוץ עליו לוותר על האתרוג לטובת הרבי.

נאנח הרבי ואמר: "אנא השב את האתרוג לבעליו. אינני חפץ להחזיק באתרוג כזה, שנושא בתוכו את צערו העמוק של בעליו, על שנאלץ לוותר עליו".

האתרוג הוחזר, והאדמו"ר נותר בינתיים בלי אתרוג ראוי. חסידיו של הרבי טרחו ויגעו לחפש אתרוג מכובד בעבור רבם, אך מאמציהם עלו בתוהו. ופתאום אמר הרבי: "הלוא בכל שנה משגר אליי הרב מקאליש ארגז ובו אתרוגים פשוטים מארץ ישראל, לקשט בהם את הסוכה. אקח משם אתרוג אחד, ועליו אברך".

באין ברירה הובא הארגז אל הרבי. הרבי הכניס את ידו לקרבו, ובלי להביט פנימה הוציא את האתרוג הראשון שבו נתקלה ידו. נהרה עלתה על פניו למראהו. זה היה אתרוג חסר חן והדר, הרבה פחות יפה מן האתרוג הראשון, שעליו ויתר מתחילה.

מקורביו של הרבי עמדו סביבו, והביטו בשתיקה באתרוג העלוב שזכה לעלות מהארגז. הבחין הרבי באכזבתם ואמר: "לא כל מה שנראה נאה הוא אכן נאה, ולא כל מי שמבין באתרוגים – מבין גם בלבבות... אתרוג ולב – דבר אחד הם. כשהלב מרגיש באתרוג, אות וסימן הוא שזה האתרוג האמתי".  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ח

אתם ניצבים היום בראש השנה. וזהו את”ם ראשי תיבות : אילן תבואה מים, שאלו השלשה נכללין גם כן באדם לצורכו, ניצבים היום בראש השנה, כי האדם נדון בראש השנה. עכ”ד.-

      בדרך צחות ניתן לומר שכל השקפה שבני אדם בודים מליבם היא לרעה בדרך כלל, שכן היא מרבה מחלוקות והתמקדות בטפל. חוץ מהשקפה המקדשת את התורה שניתנה לנו "ממעון קודשך מן השמיים".  וחיזוק לדבר שזה נאמר אחרי שהאדם מתוודה שקיים את כל המצוות של מתנות עניים ולא שינה כלום מדרישות התורה.

    "ברוך פרי בטנך...ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (כ"ח ד' ה'). "ברך אתה בבואך" לשנה החדשה, בזמן ש"ברוך אתה בצאתך" מן השנה בתשובה ומעש"ט, ומתי התשובה שלמה? "וברוך פרי בטנך" אם גם הבנים הם בכלל ברכה, הולכים בדרך התורה והיראה. (שארית מנחם(

     הקדוש ברוך הוא טבע בסדר הבריאה כי לכל ילד יש שני אחראים על חינוכו, למרות שבטבע בריאתם יש להם טבע שונה והם האב והאם, ומכאן - שחינוכו של הילד מוכרח להיות דווקא בדרך המשולבת ומושפעת משני הטבעים השונים זה מזה, ורק בצורה כזאת הילד מחונך באופן שלם ומושלם. 

להביט על כולם בעין טובה (פניני בית לוי, עלון 490)

     יואל מישה בלקינד היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית, ששכנה לחופו של נהר הבלוז. רוב תושבי העיירה היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי ותורתם קבע. כמה מהם היו גאונים עצומים שלא צעדו 4 אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד מיודענו היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות מאירופה לממלכת הצאר הרוסי. זרועותיו הכלכליות היו חסונות ורב גווניות, יודעי דבר טענו שהצאר זקוק לו כמו אוויר לנשימה, ואלמלא יהדותו הוא יכול היה בקלות לקבל את מושכות משרד האוצר של הממלכה.  בקיצור, יואל מישה בלקינד נשם אוויר פסגות, הממון זרם אליו בשפע, פועליו ופקידיו מיומנים וחרוצים, האישה מאושרת,  הילדים בריאים ויש לו כמה שעות טובות ביום לעסוק בתורה,  בריתחא ממש. ככה זוכים לשני שולחנות. לזכותו של הגביר ייאמר, שגם ידו הייתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה שבמחוז, שלא לדבר על עשרות, אם לא מאות הקבצנים שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד תושב העיירה, הוא פשוט לא סבל. לא סבל? פשוט תיעב.

     ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 62 , שחוץ מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות לא עשה דבר. הלשונות הרעות טענו שהקבצן ז'ונדל הוא בעצם מיליונר גדול שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה.  תבלול ענק בלט מעינו השמאלית, גבו כפוף, אפו פחוס להחריד, שני נחיריים ענקיים נמרחו על מרכז פניו וזקן מדובלל עיטר את לחייו. לא נעים לכתוב אך מראהו היה דוחה , ועננה של ריח לא נעים ליוותה אותו בתמידות.  למותר לציין, שבלקינד הגביר לא סבל את חיים ז'ונדל אפשטיין. משום מה היה נדמה לו, שבעיניו של הקבצן העלוב מרצד לו ניצוץ של נוכלות, וזה הרתיח את דמו. מעולם אבל מעולם, לא נתן בלקינד פרוטה לז'ונדל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שאם חושדים שהעני לא הגון, אין חובה לתת לו, מה עוד שז'ונדל קשישא היה רווק שלא רבץ עליו שום עול פרנסה של יונקים או חתנים.

     היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח אחרי תפילת שחרית, כשז'ונדל הקבצן החל לשרך רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד, לכוון אחוזתו. " הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק. "הרב בלקינד, עשה לי טובה, שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות, האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד?, ואולי גם אזכה לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!...".  זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד. גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי... הגביר חיפש משפט חכם ולולייני כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות, ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי נדר!!! "תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו.

     גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום. יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר. חיילי הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים. " אתה עצור באשמת הברחת כלי נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך שהנשק עבר לידי המורדים". על פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב.  תוך דקות ספורות הושלך בלקינד לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על להביט על כולם בעין טובה עגלה גדולת מימדים והובל אחר כבוד למעצר. אתר המעצרים של הצאר, לא היה אלא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים,  שמי שנכנס לשם ספק רב אם היה יוצא בריא בגופו, שלא לדבר על בריאות נפשו.  בלקינד חש שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו שמיכה דקה,  בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה , עם תולעים, עכבישים והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

     כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל.  תושבי סמרגוניה היו בהלם בבוקרו של יום. היעלמותו של בלקינד סמוך לפסח הייתה גם מכה קשה לעניי העיר, שהמתינו בכיליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש, שניצח על מלאכת החלוקה.  אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת ה קמחא ד 'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו . יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל מישה בלקינד עדיין טמון בבור, חי-מת, איש כבוי. מים במשורה ולחם צר. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין?

     שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי היה טיפוס קשוח ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש נפלו על אוזניים ערלות תרתי משמע. הוא הריח את הסוף.  השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל חש כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי, מאין יבוא עזרי.  פה ושם חדרה לה קרן אור דקיקה. לפתע הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה" אמר לו השומר גורניצקי אטום המבע. "זה בשבילך".  לא יאומן. בתוך הקופסא הונחו אחר כבוד 20 מצות עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח. " עזרי מעם השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר.

     הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה ואין ייאוש בעולם כלל . תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלל, לשתות 4 כוסות, לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו הנביא. כל ימי החג עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים. שבוע כשר של פסח עמוק בבור.  

     בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך".  כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר הפוזל יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך יותר משתי דקות. "זכאי". בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל. שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקין, והוא התגורר בכפר ששמו סמורגין. בעוד שבלקינד שלנו הוא תושב העיירה סמרגוניה. ומשום מה עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי הצאר שמו פעמיו אל ביתו, וטמנוהו עמוק בבור . ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את קצין המחוז. "הו, הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך...".

     בלקינד לא רצה להאריך בדיבור, מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה להשם. טעות לעולם חוזרת.  חיילי הצאר העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה. תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה הייתה. גם עניי העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדר, והיעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין. עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף.

     למחרת הגיע לעיירה סמרגוניה קצין המחוז יבגני בולקצ'וב וביקש לקרוא אליו את הגביר בלקינד לצריף רעוע בקצה העיר. כשפתח את דלת הצריף לא האמין הגביר למראה עיניו, הקבצן המאוס חיים ז'ונדל אפשטיין שכב על מיטתו כשכל גופו חבוש, פניו שרוטות ואדומות ורגלו הימנית מגובסת. לצידו ישב קצין המחוז. " זה החבר הטוב שלי, ז'ונדל, שלא ראיתיו 40 שנה. הוא זה שהביא לך מצות ויין, בזכותו עשית ליל סדר כשר בתוך הבור ואכלת מצות שבעה ימים". דיווח בולקצ'וב.  בלקינד בלע את לשונו במבוכה. מה עניין ז'ונדל אצל קצין המחוז?  שאל את עצמו. " כן, לידיעתך מר בלקינד, גם אני חייב את חיי לז'ונדל. גדלנו באותו כפר קטן במחוז קרישניבוג, וילדותנו עברה עלינו בידידות עמוקה. באחד הימים בהיותי בן 11 נפלתי מצמרת עץ ושברתי את עצמות רגלי וצלעותיי, איבדתי את ההכרה וגם דם רב, אבל ז'ונדל ידידי שהיה קטן ממני בשנתיים קרע את חולצתו, חסם את קילוחי הדם , ורץ כמו איילה שלוחה להזעיק עזרה. אני... אני חייב לו את חיי...".  ואיך הגיע ז'ונדל אלי, אל הבור שבאתר המעצר? שאל בלקינד המום ומשתאה. " פשוט מאד. הוא ישב מתחת לעץ סמוך לבית שלך, וכשהגיעו לעת לילה חיילנו לעצור אותך, הוא הבין שאתה בצרה גדולה. הוא טיפס אל מאחורי העגלה הגדולה, ונחבא בין שקי החיטים. כשהגיעו חיילי למחנה המעצר, הם גילו אותו מסתתר מאחור וחבטו בו ללא רחמים עד שהגעתי לשם ועצרתי אותם מלהרגו. הוא זחל למשרדי זב דם. אחרי חצי דקה של שיחה זיהיתי אותו כידידי ומציל חיי מן הילדות, ז'ונדל אפשטיין. והוא התחנן על נפשך. הוא אמר לי "יבגני ידידי הצלתי את חייך וזכית למעמד מכובד. מעולם לא פניתי אליך בבקשת עזרה. עכשיו הכניסו לבור צדיק יהודי, איש חסד מופלא,  והוא גם חבר שלי, שאין לי ספק שידו לא הייתה במעל. הוא אזרח נאמן. אני מתחנן בפניך יבגני, ובשם ידידותנו, אנא אַפשֶר לי להביא לו מצות יין ושאר צרכי החג. אל תפגעו בו לרעה". " הוא שכנע אותי בתמימות שלו, שלא להתאכזר אליך אדון בלקינד, וזכית לחבילה נדיבה של מזון כשר לשבוע שלם שקנינו מיהודי העיר הסמוכה. חבשנו את פצעיו וגיבסנו את רגלו וביום ראשון של חול המועד של חגכם החזרנו אותו לביתו."

     ר' חיים ז'ונדל חייך לעברו של בלקינד כאוב ומיוסר ואמר לו בקול חרישי "הרב בלקינד, אני מוקיר לך המון טובה על הכוונה הטהורה שלך לתת לי מצות ויין לחג, זה כל כך ריגש ושימח אותי, שהרגשתי צורך עז לקרוא תהילים להצלחתך סמוך לביתך, עד שלפתע שבאו החיילים. אני מקווה שאתה מרגיש טוב וחזרת לעצמך בריא ושלם".  דמעה קטנה של בושה בצבצה מעינו הימנית של בלקינד. לפתע הוא חש שנובעים מתוכו מליבו, מפלים ונהרות של אהבה לקבצן האומלל הזה, שמאותו רגע נדמה בעיניו כאיש הכי יפה וטהור בעולם, איש שיש לו הכרת הטוב כלפיו רק על הבטחה, שאפילו לא התכוון לקיימה.

     הגביר בלקינד הבחין גם כי אותו ניצוץ חוזר בעיניו של חיים ז'ונדל,  איננו ניצוץ של נוכלות חלילה, הוא ניצוץ של אהבת ישראל, אלא שהוא טעה באבחנה. "אני מודה לך חיים ז'ונדל, שכנראה בזכותך נפלתי לבור, כדי שמשם אזכה להביט על בני אדם בעין טובה, כל הזמן".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ז

   און בן פלת אשתו הצילתו בחכמתה (סנהדרין קט, ב), מהי החכמה הגדולה? ושמעתי בשם הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, כי בתקופה של מחלוקת כשאחד מדבר לעניין - חכמה גדולה היא!

     בבריאת העולם בכל יום נאמר "כי טוב", לבד מיום השני שלא נאמר בו "כי טוב", למה? אמר ר' חנינא שבו נבראת המחלוקת! איזה מחלוקת,  הרקיע שהוא מחיצה המבדלת ומפרידה בין המים העליונים לתחתונים נברא באותו יום. אמר ר' טביומי, אם מחלוקת שהיא לתיקונו של עולם וליישובו של עולם אין בזה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבבו ולקלקולו על אחת כמה וכמה. (ב"ר ד(.

     "הבדלו מתוך העדה הזאת" (ט"ז כ"א(  רבנו בחיי מתקשה למה הוצרך לומר "הבדלו מתוך העדה הזאת"? הלא ביד הקב"ה להמית את הרבים ולהציל את היחידים!  והשיב, כדי שלא ידבק בהם האוויר הרע שנוצר כתוצאה ממותם של בני העדה הרעים, כעניין האמור באשתו של לוט: "ותבט מאחוריו ותהי נציב מלח .''ומזה נלמד עד כמה עלינו להתרחק ממראה, קול, וקריאה של דברי האפיקורסים, ושלא יהיה לנו כל קשר עימהם. 'קשר', בראשי תיבות, הוא: קריאה, שמיעה, ראיה. )עלינו לשבח(

     כשם שאי אפשר לגדל תבואה בלי לנכש תחילה את השדה מעשבי בר, כך אי אפשר לפתח מדות טובות, אם לא דואגים יחד עם זה לשבור את המידות הרעות.

אני לא גוי (עונג שבת, גליון 1843)

     את הסיפור הזה סיפר ראש ישיבת טלז, הרב גיפטר זצ"ל: " הוזמנתי ע"י אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר והחתונה נערכה הרחק ממקום מגורי, שלח לי התלמיד כרטיס טיסה. בנוסף אלי הוזמנו שמונה מחבריו וגם אותם כיבד בכרטיסי טיסה. ביום המיועד יצאנו לדרך בשעה מוקדמת כדי להגיע לחופה בזמן. כשהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום.  על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה המרוחק קילומטרים נכבדים ממקום החתונה. משנכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחתונה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע. הסבל האלמוני נענה לבקשתנו והוביל אותנו לחדר צדדי בשדה התעופה. עמדנו להתפלל, והסבל נשאר לעמוד בפתח החדר והשקיף על תשעת המתפללים משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו "מדוע לא אמרתם קדיש?" משהשבנו לו כי חסר לנו עשירי למניין חזר והקשה באידיש: "וכי אני לא יהודי?" ומיד אמר קדיש. ניכר על פניו כי הוא מתרגש. ואכן עם תום אמירת הקדיש סיפר לנו האיש מה גרם לו להתרגש כל כך באמירת הקדיש.

     "היום הוא יום השנה של אבי ז"ל. מזה זמן רב פרקתי עול תורה ומצוות,  ואיני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל ואמר לי: "היום הוא יום השנה שלי. גוזרני עליך לומר עלי קדיש". אמרתי לו: "אינני מתפלל, ואפילו הייתי רוצה לומר עליך קדיש, אינני יכול,  מאחר ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים". אך אבא חזר אמר: "אני אדאג שיהיה לך מניין ואתה תאמר קדיש". כשקמתי הבוקר אמרתי לעצמי: "אני לא אומר קדיש, אבל עכשיו,  כשראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי, ובעזרת ה' באו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להמנע מלומר: " יתגדל ותקדש שמיה רבא..."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/,,

אמרי שפר כ"ד תשרי ה'תשע"ו

בפסוק ראשון של בראשית יש שבע מילים כנגד ימי השבוע.  במלה בראשית יש שש אותיות כנגד ששת ימי המעשה.  ובפסוק ראשון יש שש פעמים האות א' כנגד ששת אלפים שנות קיום העולם. ובפסוק ראשון יש 82 אותיות כנגד 4 שבועות שיש בחודש (דעת זקנים(.

     בראשית ברא לשון בריאות, והכוונה דראשית כל צריכים להיות בריא, וזה חיי. ברא לשון בן, כמו בר יוחאי, וזה בני, ברא לשון תבואה, שכתוב בפרשת מקץ ויצבור בר, שהוא לשון תבואה, וזה מזוני.

    

     הגה"ק רבי דוד הלוי בעל ה"טורי זהב" זיע"א, היה נוהג לומר "קידוש" של ליל שבת קודש מילה במילה מתוך הסידור, והטעם למנהגו זה הוא: שאם יזדמן לסעודה אורח יהודי מפשוטי העם שאין ה"קידוש" שגור בפיו, לא יראה עצמו כמבויש, בשעה שיצטרך לומר את ה"קידוש" מתוך הכתב.

     התחלה טובה. מלמד אחד אמר לתלמידיו: לא אומרים עברנו את החגים רק ב"ה הרווחנו חגים וימים קדושים, וב"ה גם הרבה מצוות.

"וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִּם אֱלֹקֶיךָּ" (מיכה ו, ח(  (ברינה יקצורו, עלון 194)

     הרב דוד הלוי סגל זצ"ל נקרא בכינוי על שם חיבורו הגדול על השולחן ערוך: בעל הט"ז.

     הט"ז - הם ראשי תיבות של טורי זהב. חיבור זה נתקבל בעולם התורה.  הט"ז חי בין השנים שמ"ו - תכ"ז) 1667-1586 היה מגדולי הפוסקים בארצות אשכנז. בשנת תכ"ז נפטר והוא בן 81

     הט"ז היה מפורסם מאוד בדורו ברוסיה ובפולין, אך לא כולם הכירוהו במראה פניו.

     להלן סיפור שסופר על הט"ז בתקופה בה נמלט מאוקראינה, כתוצאה מהפרעות שחוללו האוקראינים הגיע הט"ז למקום נידח ולא מוכר. שם אף לא אחד מאנשי הקהילה המקומית הכירו ולא ידע שמדובר בגדול הדור.  נכנס הוא לבית הכנסת וראה את ספרו "טורי הזהב" במדף , ואף לא אחד מן המתפללים והלומדים ידע שזה ספרו. הוא שמח מאוד והודה לקב"ה על ההזדמנות שיצר עבורו בעיירה החדשה, כי שנים רבות היה מצר על הכבוד הרב והפרסום הגדול שהיו מנת חלקו, בשל היותו מוכר כגדול בתורה. תמיד שאל את עצמו, מתי יוכל לקיים את הפסוק: "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). והנה נפלה בחלקו הזדמנות, אמנם מאונס, אך הזדמנות פז לחיות כאחד האדם, פשוט ורחוק מגינוני כבוד ומעמד רבני. וכך היה יושב בפינה רחוקה בבית המדרש ולומד תורה בצניעות ולשם שמים.

     בחלוף שבועיים להגעתם לעיירה, פנתה אליו הרבנית, וסיפרה לו כי אזל מזונם, וכי חייב למצוא פרנסה, שלא ירעבו ללחם. שמש בית הכנסת, תלה כמה ימים קודם לכן מודעה ובה כתב כי דרוש מנקה לבית הכנסת. הלך הט"ז ופנה אל השמש, והציע עצמו לעבודה כמנקה. על אף שלא היה מורגל הט"ז בעבודה כזו, נכנס חיש למגפיים והחל לנקות את בית הכנסת. תוך כדי ניקוי בית הכנסת, ראה את ארון הקודש שהוא מכוסה שכבה עבה של אבק ולכלוך. מיד עצר, נשכב על הארץ והחל לשפשף ולמרק את ארון הקודש, שזמן רב לא זכה לניקיון כזה, מלמטה למעלה. תוך כדי צחצוח הארון, נכנס השמש, ראה את בית הכנסת מלוכלך ואילו את ארון הקודש מבריק ובוהק. גער בט"ז על שלא עשה עבודתו נאמנה, ובו במקום פיטר אותו, לאחר ששילם לו מס' פרוטות על עבודתו. "אין לי צורך בך יותר כי אינך יודע לעשות ספונג'ה" אמר השמש לרב, ושלח אותו לדרכו. הלך הט"ז לביתו שמח מאוד בחלקו, שיש לו מעט כסף לקנות מזון לו ולרבנית. ועוד יותר שמח שהצליח להתפרנס, אמנם רק מעט, אך מבלי לחשוף את זהותו.

     חלפו עוד מספר ימים, ושוב פנתה אליו הרבנית בבכי, כי אזל הלחם בבית. הלך לבית כנסת אחר וגם שם הציע עצמו כמנקה. אך גם שם לא "הצליח בתפקידו", כי לא היה מורגל בעבודת הניקיון כי "כל כולו רק תורה" ומיד פוטר. קיבל מספר פרוטות, ומהן התקיימו תקופה בדוחק רב תוך שהוא ממשיך ללמוד תורה.

     יום אחד, בעודו הולך ברחוב, שקוע כל כולו בהרהורי תורה, פגש אותו לפתע אחד מתלמידיו שהתגלגל גם הוא למקום. הזדעזע התלמיד ממראה רבו הנערץ הלבוש בגדים כאחד העם. פנה אליו וקרא לו בקול "רבי ומורי!" השתיק אותו הט"ז מיד, וביקשו שלא יחשוף ברבים זהותו. "הרשה לי לפחות לספר כי אתה רק תלמיד חכם, ע"מ שיתנו לך בקהילה תפקיד כמגיד שיעורים או משהו, ע"מ שתוכל להתפרנס כראוי". "אתה תלמידי ועליך לשמוע בקולי - אוסר אני עליך לספר מי אני" - השיב לו הט"ז בתקיפות, תוך שהסתכל לתוך עיניו. "יש לי תכנית חיים לעבוד את הקב"ה בצניעות עד יומי האחרון במקום הזה, ואל תקלקל לי את התכנית", הוסיף. "אומר רק שאתה קרוב של הט"ז", ניסה התלמיד. "בשום פנים ואופן"- ציווה הרב. פנה התלמיד לדרכו שבור ורצוץ, כי מחד - ראה את רבו מושפל וחי בדוחק, אך מאידך - לא היה יכול להפר את מצוות רבו, שלא לספר לאיש דבר על זהותו.

     עברו להם הימים, ושוב דמעות הרבנית זלגו על כי אין אוכל בבית. הט"ז יצא לרחוב לחפש עבודה, והנה נתקל במודעה כי מחפשים "מנקר" (שתפקידו להוציא אחרי השחיטה את החלב וגיד הנשה מהבהמה). מיד, ניגש לאזור האטליזים בשכונה היהודית, פנה לראש הקצבים והציע עצמו לעבודה. הסכים לקבלו, והחל מיד לעבוד. עבודתו נמשכה כל יום שלוש שעות בלבד. שמח הט"ז כי מצא עבודה זו שתאפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. ועוד שמח, על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו. פעמים רבות, בהם השוחטים היו מתלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה (אם הריאה מנוקבת או לא) היו פונים הם לרב הקהילה, אך הלה, היה נוטה לפסול כמעט כל בהמה המובאת בפניו.

     רב הקהילה התגלגל גם הוא לאזור, כי ברח ממקומו. היה הוא תלמיד חכם, אך לא בקיא לחלוטין בדיני שחיטה. הוא מונה לרב בשל היותו ת"ח ומאונס הנסיבות, אך היות ולא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה, העדיף לפסוק לחומרא ע"מ שלא להיכשל בהאכלת טריפות ומאכלות אסורים. השוחטים התמרמרו על המצב, כי נגרם להם אובדן ממון רב מכך. פעם אחת, עלה ספק לגבי בהמה שנשחטה, והתלבטו השוחטים מה לעשות, כי ידעו שאם יביאו המקרה לרב הקהילה, הוא יפסוק - סביר להניח - שהיא טריפה.

     סיפר אחד השוחטים, כי באזור המנקרים עומד יהודי פשוט העובד כאחד המנקרים. הוא אמנם לבוש בגדים פשוטים וכובע קסקט אך נראה על פניו שהוא תלמיד חכם. הציע לפנות אליו ולשאול לדעתו. לקחו השוחטים את הבהמה לט"ז ושאלו דעתו לגבי הספק שעלה להם. הסתכל הט"ז על הבהמה ובדק ומיד אמר: "לא ברור לי מדוע אתם מתלבטים, זהו רמב"ם מפורש והבהמה כשרה למהדרין". לקחו השוחטים את הבהמה לאחר שהודו לו והלכו לדרכם, שמחים מאוד על הפסיקה.

     מאותו היום, החליטו השוחטים, כי כל ספק שיעלה לגבי שחיטת בהמה, הם יביאו בפני הט"ז לפסיקתו וכך היה. היו מקרים רבים בהם קבע הט"ז שהבהמה כשרה והשוחטים שמחו על כך, כי עד כה נפסלו בהמות רבות, לגביהן התעורר ספק טריפה, שהובאו בפני רב הקהילה.

     יום אחד, הגיע הגבאי של הרב אל השוחטים לשאול להיכן הם נעלמו, כי זה זמן רב, שלא הביאו בהמות בפני רב הקהילה. סיפרו השוחטים על התלמיד חכם "עם הקסקט" אליו הם מביאים את כל מקרי הספק והוא פוסק להם. "

     זו חוצפה, באיזו זכות פוסק האיש הזה הלכה" אמר הגבאי. ניגש הגבאי מיד לט"ז ושאל אותו, האם הוא עונה לשאלות מצד השוחטים. השיב לו האחרון בחיוב: "אם שואלים אותי אני עונה", אמר. שמע הגבאי כך, סטר על פניו וצעק: "אתה מחוצף, האם לא ידעת שיש כאן רב והוא אמור להשיב על שאלות ולפסוק"?! הט"ז לא ידע כלל שיש בעיירה רב, כי היה שקוע כל כולו בענייניו ולא היה מעורב בענייני הקהילה כלל. ע"פ מנהג המקום, כל מקרה של פגיעה בכבוד הרב, היה דינו נידוי, וחרם למען ייראו ויראו. לכן, נלקח הט"ז ע"י אנשי הקהילה, הוכנס לחדר שבו אמור היה לשבת במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי) עם לחם צר ומים. כל הילדים היהודים בעיירה היו חולפים ליד פתח חדר זה, מגנים אותו ויורקים עליו בזה אחר זה.

     שמח הט"ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג - לעומת כל הכבוד הרב והפרסום שהיה לו במקומו לפני שהתגלגל לכאן. והנה, ביום חמישי בעת שעסקה אחת הנשים בניקוי עוף שנשחט לצורך בישולו, הבחינה, כי אחת מעצמותיו נפוחות. היא חששה כי העוף טרף לכן, בהעדר בעלה ובניה מן הבית, שלחה את בתה בת החמש עם העוף לרב הקהילה, ע"מ שיפסוק האם העוף טרף או כשר.

      הגיעה הילדה עם העוף בידה אל הרב. הסתכל הרב אל תוך העוף ואמר לה: "תגידי לאימא שהעוף טרף"! שמעה הילדה את דברי הרב ופרצה בבכי, כי ידעה את מצבה הדחוק של משפחתה, שאם העוף טרף, לא יאכלו עוף בשבת הקרובה (את טעמו של העוף היו יודעים רק בשבת וכל כך חיכתה לטעום ממנו ולכן הצטערה מאוד עד דמעות). לקחה הילדה את העוף בידה, יצאה מביתו של הרב ממררת בבכי.

     היא חזרה לביתה ובדרך הבחינה בחדר שבו יושב "המנקר המנודה" עליו שמעה מאחיה הגדולים. מתוך סקרנות נכנסה פנימה לראותו. בעוד דמעות שליש על פניה, ירקה לעבר "המנקר", כי כך שמעה שעושים כולם. שם לב הט"ז לדמעותיה של הילדה שעל לחייה, ושאל אותה מדוע בוכה. היא סיפרה לו על פסיקתו של רב הקהילה ועל משמעות הדבר לגבי סעודת ליל שבת בביתם. לקח הט"ז את העוף, הסתכל עליו ביסודיות ולא הבין מדוע פסל הרב את העוף. "אך מה יעשה, הרי אינו יכול לבטל פסיקתו של הרב" כך חשב בליבו. מה עשה? הוא אמנם ישב מושפל בחדר ע"פ גזירת הציבור, אך בבית המדרש נמצא ספרו "טורי זהב" ובו פסק הלכה בדיוק למקרה של העוף הזה. הט"ז, פנה אל הילדה ואמר לה לשוב לרב ולומר לו, כי יעיין בספר "טורי זהב" במראה מקום הנזכר. הילדה, לא הבינה את שאמר, אך הט"ז חזר ושינן לה את הדברים. יצאה הילדה עם העוף בידה אל הרב. "היית כאן מה את רוצה" - שאל אותה הרב. אמרה לו הילדה את שאמר לה הט"ז. כמעט והתעלף הרב למשמע דברי הילדה הקטנה. ביקש הרב מן הגבאי, שיביא את הספר "טורי זהב" ועיין במראה המקום כבקשת הילדה. מיד פסק - "לכי לאימא ואמרי לה כי העוף כשר"!  מיהרה הילדה לצאת בריצה מן הבית מבלי להסתכל אחורנית מחשש שמא ישנה הרב דעתו שוב. הרב יצא אחריה וקרא לה לחזור.

     היא שבה על עקבותיה בלית ברירה. "מי אמר לך את מה שאמרת לי" - ביקש הרב לדעת. בתמימותה, סיפרה לרב כי "המנקר המנודה" שיושב על הרצפה בחדר, זה עם הקסקט, אמר לה ועזר לה לשנן את הדברים. "אוי ווי, אוי ווי, זה תלמיד חכם ואנחנו גרמנו לו בושה והשפלה", צעק הרב בצער. "איזו עבירה עברה כל הקהילה" הוסיף ועדיין לא ידע כי המדובר בט"ז עצמו. הרב קרא לשבעה נכבדי הקהילה, ואמר להם כי עבירה גדולה עשתה כל הקהילה בכך שפגעה והשפילה תלמיד חכם.  קמה כל החבורה והרב בראשה ויצאה אל החדר, ע"מ לבקש מ"המנקר המנודה" סליחה ומחילה. ובקול שבור ביקש הרב מחילה. לאחר כן שאל הרב: "אמור לי מי אתה ומה שמך". הט"ז סרב, "אני המרא דאתרא ואני מצווה עליך לספר מי אתה", הוסיף. לא נותרה לט"ז ברירה והוא סיפר כי הוא רבי דוד בעל הט"ז בעצמו. למשמע הדברים נדהם הרב והתעלף. שפכו מים על פניו של הרב והוא התאושש. מיד קם וקבע כי מהיום, אין הוא עוד המרא דאתרא, אלא הט"ז הקדוש יכהן במעמד זה. מיד הלבישו את הט"ז בבגדים נאים הראויים לרב.

     ניגש אל הט"ז אותו תלמיד ממנו דרש לשמור זהותו בסוד ושאל אותו, מדוע נתן לילדה את ההפניה לספרו בעניין העוף,  שכן היה בדבר לגרום לחשיפת זהותו ואכן כך היה.  הוסיף ושאל - מה לגבי התכנית שקבע הט"ז לעצמו לחיות בצנעה רחוק מכבוד ומעמד, האם ויתר על תכניתו. השיב הט"ז לתלמיד, כי כשראה את הילדה בוכה, עמד בפני פרשת דרכים - מצד אחד ילדה בוכה על העוף היחיד שיש למשפחה שנפסל - אך הוא למעשה כשר ומצד שני התערבות שלו בעניין, עלולה להביא לחשיפתו ולתכניתו לרדת לטמיון.  לאחר מחשבה, הגיע הט"ז למסקנה, כי לא שווה כל עבודת ה' בהסתר ובצנעה, מול דמעותיה של ילדה קטנה. עדיף כי תאבד תכניתו, אך לא תרד ולו דמעה אחת מעיניה של ילדה יהודיה.  

     ממעשה זה יש ללמוד, כמה חשובה ההזדהות והסיוע לכל אדם בצרתו ובצערו.  ראו כיצד היה מוכן הט"ז להקריב עבודת ה' של חיים שלמים ולו רק בכדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה, שלא הוא שגרם להן לרדת.

     אם רואה אדם בצערו או בדמעותיו של הזולת, עליו לעשות כל מה שרק ניתן לעשות כדי לסייע, אפילו במחיר של הקרבה אישית, ע"מ להפסיק או להקל על צערו וכאבו. נלמד עוד מן הסיפור, את חשיבות הענווה, הצניעות, עבודת השם הרחוקה מגינוני כבוד וכיבודי מעמד רם, כפי שנאמר בנביא: "הצנע לכת עם אלוקיך". הרודף את הכבוד הכבוד יברח ממנו כפי שאמר המלך שלמה (משלי כט, כג) - "גַאֲוַת אדָּם תַשְּפִילֶנּו ושְּפַל רּוחַ יִתְּמְֹך כָּבוֹד".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/