‏הצגת רשומות עם תוויות ברזל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ברזל. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 20 באוקטובר 2017

אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ח


''גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם". (הרמב''ם)
     ''האמת והצדק הם תכשיטי הנפש, ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף". (הרמב''ם)
    ''הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה'). "הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעךכך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון)רבי מאיר שפירא(
     ''הוציא לחם ויין" (י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל מאמינים – בן גרני(
     ''ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (הרמב''ם)
     'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', בששו"ן ראשי תיבות 'ב'ברכות 'ש'תים 'ש'הכל 'ו'בורא 'נ'פשות'
    ותבא אליו היונה לעת ערב ועלה זית בפיה טרף בפיה (ח, י") אומר אני שזכר היה (רש"י) מנין שהיה זכר? – פירשו דרך צחות, כי לו הייתה נקבה לא הייתה יכולה להחזיק את העלה בפיה זמן כה רב בלי להוציא הגה.
   ''חברות היא הדבר היחיד שהתועלת שלו מוסכמת על כל בני האדם", (הפילוסוף קיקרו) 
הטבחית (אפריון שלמה, עלון 227)
     מעשה שהיה כאן בעיה"ק ירושלים אישה בת 35 ,אימא ל-9 ילדים, חלתה במחלה קשה ב"מהאימא כבר 3 שנים שוכבת בהדסה עין כרם, ובשנה האחרונה התייאשו ממנה כבר כל הרופאים, וזו שאלה של ימים ספורים הבת הגדולה דבורי, בת 14 צמודה לאימא, ולא עוזבת אותה לרגע . יום אחד האימא פותחת את העיניים ומבקשת מדבורי שתצא מהחדר. דבורי מבינה שכנראה הגיע הזמן, והאימא לא רוצה שיישאר לה זיכרון ורושם אחרון של מות אמה טוב, דבורי רצה אל הדלפק והיא מתקשרת לאבא שלה ובוכה...  היא בקושי יכולה לדבר, והיא אומרת לו: "אבא תבוא מיד...  ואבא, אתה ביקשת ממני שאני אזכיר לך ברגעים האלה להביא נרות נשמה, אז אני מזכירה לך...". האחות מתחילה להתכונן, גם היא מבינה שזו שעת שערי מוות. האחות לוקחת את דבורי והן נכנסות לחדר של אימא הן נכנסות לחדר ונשארות מאובנות. מה קרההאימא הרימה את השמיכה מעל הראש, ופורצת בבכי... " ריבונו של עולם, אינני טיפשה, ואני מודעת היטב למצב שלי אני מרגישה שנשארה לי שעה, אולי שעתיים לחיות אבא שבשמיים, אני רוצה לשאול אותך שאלה...  איזו תועלת תהיה לך מעוד מצבה בהר המנוחות איזו תועלת תהיה לך מעוד שני פרקי תהילים ביארצייט שלי אבא שבשמיים, אני רוצה לעשות איתך עסקה. אתה מלך ממית ומחיה! אל רופא רחמן אתה! תן לי לחיות ותהיה לך ממני תועלת . אמנם אני פטורה מתלמוד תורה, אבל אני מבטיחה לך שאני אהיה שפחה בשבילך, ואת כל הבקרים במשך כל החיים שלי אני מקדישה ללומדי תורה. כל יום מ-8 עד 2 בצהריים, אני אעמוד ואבשל עבור לומדי התורה! בורא עולם תנסה אותי...".  ככה האימא בוכה, ותוך כדי בכי היא נרדמת.
     האחות חוזרת לדלפק להירגע מעט, ודבורה'לה לא זזה אחרי 20 דקות האימא מתעוררת ומבקשת מעט מים לשתות כבר קרוב לשנה שהאימא לא לוגמת מים, אין ושט, הכול רקוב שם אבל דבורי יודעת שהצדיקים לפני שנפטרים מבקשים מים, כדי לברך 'שהכול נהיה בדברו', להצדיק עליהם את הדין דבורי יודעת שאם עכשיו האימא מבקשת מים זה הסוף...  אבל היא ניגשת למלא את רצונה האחרון של אמה, והאחות אומרת לה: "דבורי את תחנקי את האימא, אין לה ושט, אין לה קיבה, היא תיחנק על המקום...". אבל דבורי לא יכולה לסרב...  האימא מברכת 'שהכול נהיה בדברו', ולוגמת מן הכוס לא, היא לא נחנקת... היא מסיימת את הכוס ורוצה עוד כוס האחות פרצה בזעקה... האחיות האחרות ששמעו את הזעקה נכנסו לראות מה קרה, ולתדהמתם האימא שלא הכניסה לגופה כבר שנה מים, מתחילה לשתות כוסות...  הרופאים, וביניהם מנהל המחלקה, ראו שיש בלאגן, נכנסו גם הם לחדר, והם לא מאמינים למה שהם רואים...  האימא מסיימת כוסות של מים ומבקשת מדבורי משהו לאכול...!  המנהל אומר: אני כבר 40 שנה רופא, ולא ראיתי דבר כזה מימיי 
פחות משבוע, והאימא יושבת במונית עם תעודת שחרור בדרך הביתה. אבל היא מבקשת מבעלה שיעצור בשכונת בית וגן, הבעל עולה לישיבה אחת, מספר לראש הישיבה את הסיפור, והיא מתקבלת לעבוד כטבחית... היא כבר עובדת שם 37 שנים!!!  צעד קטן של שינוי כיוון, ואפילו על שערי מוות אפשר להיוושע!


חליפה מענווה (עלינו לשבח(
     ר' אברהם יעקב בולימובסקי ז"ל, היה נוהג לספר פעמים רבות מעשה שהיה בימיו של רבי בונם מפשיסחא, והדברים הותירו רושם רב. וכך סיפר:
     בפשיסחא גר יהודי שהתפרסם כחייט מוכשר, וכמי שמוציא בגדים נאים מתחת ידיו. רבים מאנשי הקהילה היהודית וגם בכירי האצולה מבין הגויים הזמינו אצלו חליפות, והכול יצאו מרוצים, ושיבחו את מעשי ידיו יום אחד חזר הפריץ מביקור ממושך במדינות זרות, והביא משם בד יקר-ערך, ועז היה חפצו לתפור מבד זה חליפה יוקרתית, בה יופיע רק באירועים חגיגיים. יועציו אמרו לו שכדאי להזמין אליו את החייט היהודי, שאין כמוהו בכל האזור מי שיידע להפיק את המרב והמיטב מהבד היקר. שמע האציל לעצתם, והזמין את היהודי לארמונו, הראה לו את הבד המיוחד, וביקשו שיתפור ממנו חליפת-אצולה יוקרתית היהודי שב לביתו שבפשיסחא וכולו קורן מאושר, על הזכות שנפלה בחלקו לתפור חליפה לפריץ בעצמו ובכבודו. הוא לא היה מסוגל להתאפק, וסיפר זאת לכל מי שבא עמו במגע, ברחוב ובבית הכנסת, כל מי שנכנס לחדר העבודה שלו בשבועות שבהם היה עסוק במלאכת התפירה, שמע ממנו אודות ההזמנה המיוחדת של הפריץ והחייט אכן השקיע במלאכה זו את כל מרצו וכישוריו, ותפר לפריץ חליפה מהודרת ומיוחדת במינה . ויהי כאשר סיים את המלאכה, ארז את החליפה בצורה מהודרת ויצא לארמון הפריץ, ושוב – כשכולו קורן מאושר, והפעם בגלל הכסף הרב שיכנס עוד מעט-קט לכיסו. הוא מתדפק על שערי הארמון, ומוזמן להיכנס אחר-כבוד ללשכתו של הפריץ ובתנוחת גאווה בלתי-מוסרית שלף את החליפה מתוך האריזה אך הנה שוד ושבר; הפריץ מתבונן בחליפה, ופניו מצביעות על אי שביעות רצון מוחלטת מהיצירה של החייט היהודי. עיניו יוצאות מחוריהן מרו?? כעס, עד שהוא נשמע צועק: 'תתבייש לך זו החליפה שתפרת לי מהבד היקר שהפקדתי בידך?! האם זו נקראת בעיניך יצירה מלכותית?! הרי אין בחליפה זו מאומה מן היופי, מן החן וההדר, שציפיתי לראות בה! ועכשיו עוד הרסת לי את הבד, ותצטרך לשלם לי את מחירו המלא'! היהודי לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, ולא ידע מה דופי מצא הפריץ בחליפה זו. הוא רצה לשאול את הפריץ על איזה פגם הוא מדבר, אבל זה השליך את החליפה מידיו מרוב כעס, עד שהיהודי נאלץ לעזוב את הארמון בבושת פנים, והחליפה בידו...
     עם שובו לביתו, נכנס החייט למרה שחורה, ושכב במיטתו ללא נוע. הדיכאון העמוק פגע בו בהעלותו על לוח-לבבו את הבושה שתהיה לו עתה מכל אלה שסיפר להם על 'התפירה המלכותית'. מה יענה עכשיו לכל מכריו וקרוביו שיבקשו לדעת מה עלה בגורל החליפה? אבל, כאשר הפרנסה הציקה לו, קם היהודי והחליט לשאול בעצת הרבי מפשיסתא, ולהיוועץ בו ובפקחותו הנודעת. אולי הוא יידע את דבר-הפגם שמצא הפריץ בחליפה ! הרבי שומע את הדברים, מליט את ראשו בכפות ידיו כמי ששוקע במחשבה עמוקה, ולאחר כמה דקות הוא אומר לחייט בוא ואיעצך עצה טובה. קח את החליפה שהפריץ החזירה לך תפרום אותה לחלוטין, ותתפור חליפה חדשה מאותו בד, ובדיוק באותה גזרה שתפרת את הראשונה, ותביא אותה שוב לידי הפריץ . החייט הביט ברבי ולא יכול היה להאמין שהוא שומע את הדברים יוצאים מפיו. הוא כבר היה בטוח שגם הרבי שוחק למשובתו... אבל הרבי חזר על דבריו בשנית. 'לך ועשה כדבריי ותראה שלא תפסיד', אמר. בלית ברירה חזר החייט לביתו ועשה כדבריו של הרבי, ובתוך ימים אחדים הביא את החליפה 'המחודשת' לארמונו של הפריץ וראה זה פלא, כדבריו של הרבי כן היה. הפריץ התלהב עד מאוד מהחליפה, ולא גמר לשבח את החייט היהודי על כישוריו המיוחדים. ואף קרא לאשתו ולבני ביתו שיראו את החליפה ברוב הדרה. 'בדיוק לחליפה כזו ציפיתי', אמר בהתפעלות, ושילם לו על כך בטבין ובתקילין.
     עכשיו חזר החייט אל בית מדרשו של הרבי, ושאלו לאמור ילמדנו רבנו מה שונה החליפה ?הראשונה מן השנייה? השיב לו הרבי: הפסוק אומר 'ולענווים ייתן חן', לכן בחליפה הראשונה שתפרת, והתגאית בה בפני כל חבריך ומכריך, והוצאת את העיניים לכולם, לא מצאת חן בעיני הפריץ, וממילא גם חליפתך לא מצאה חן בעיניו, והוא סילק אותך בבושת פנים. ברם, כאשר נפשך הייתה שפלה, והתנהגת בענווה, ובצורה זו תפרת לו את החליפה. הרי שהקב"ה נתן את חינך בעיניו, והסוף היה טוב וזו גם הדרך לתשובה...

החוויה היהודית




יום שלישי, 30 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ו

 


"אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. (תענית ט.)

     את הברכה אשר תשמעון. עצם אשר תשמעון זאת הברכה הכי טובה.

     ''בנים את לה' א-לקיכם'' ועם כל זה "לא תתגודדו" בבית הכנסת, וכדרשת חז"ל על זה, לא תעשו אגודות אגודות (יבמות י ג" :).

     האם מותר לעשות נרתיק מברזל? מובא בפוסקים לא לעשות הנרתיק מברזל, שמזוזה מאריכה ימיו של אדם, וברזל מקצר

החמין של שבת II (דברים טובים – פרשת דברים)
     סיפר הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, שסיפר הרב שמחה וסרמן שליט"א [זצ"ל] בנו של הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל, הי"ד, אשר שימש כרב בלוס אנג'לס: הייתה שם משפחה של בעלי תשובה שהתקרבה ליהדות דרכו, ובנם הגדול הגיע ב"ה לגיל בר מצווה. לאותה משפחה היו הרבה ידידים וקרובי משפחה, והם החליטו לערוך את שבת העלייה לתורה בבית מלון, ומאחר ובית המלון היה מחוץ לעיר, בהזמנות ששלחו הם ציינו שמי שאינו יכול לבוא ולשהות שם כל השבת, יוכל לחלופין להשתתף בסעודת המצווה שתיערך באמצע השבוע, והדגישו שהם מבקשים לא לנסוע בשבת.
     הרב וסרמן, מסיבה כלשהי לא היה יכול להגיע לשם לשבת, וביום ששי בבוקר הוא התקשר לבעלת השמחה, איחל לה מזל טוב, והתנצל שלא יוכל להשתתף בפועל בשמחתם. בהמשך שאל אותה הרב אם הכינה חמין [טשולנט] לשבת, והיא ענתה שלא. "כבוד הרב", כך היא אמרה, "הידידים שלנו אינם יודעים מה זה חמין. כל המאכלים שהכנו לסעודת היום יהיו קרים. כולל הבשרים והתוספות". אמר לה הרב: "אני מבקש ממך שבכל אופן תכיני חמין" , וכמובן שבקשתו של הרב התקבלה.
     בבוקר יום השבת, נעצרה ליד המלון מכונית, ומתוכה יצאו זוג אנשים מבוגרים. הם נכנסו לבית המלון,  ולפתע נעצרה האישה ואמרה לבעלה: "אינני יכולה, בוא נצא מכאן מיד!" ועוד בטרם הספיקו בעלי השמחה לגשת אליהם, הם כבר נעלמו מן האופק. במוצאי שבת התקשרו בעלי השמחה לברר מה ארע בדיוק, ואז שמעו מהם את המעשה המופלא הבא:
     אישה זו הייתה ניצולת שואה. היא נלקחה מביתה בגיל שש, שהתה שנים מספר במחנות, ובתום המלחמה היגרה לאמריקה, שם בנתה את ביתה. היא לא זכרה שום דבר מתקופת הילדות שלה בפולנייה, לא אבא ולא אימא, לא שבת ולא כל סממן יהודי אחר, ועובדה זו ממש הרסה לה את החיים. היא ניסתה אפילו להיוועץ בפסיכולוגים ופסיכיאטרים שיסייעו לה לשחזר את עברה, ולא עלתה בידם. והנה באותה שבת גורלית, כשנכנסה לבית המלון והריחה את ריח החמין - לפתע הכול צף ועלה לנגד עיניה כאילו קרה היום ! מה קרה ? כאשר חטפו אותה מהבית בפולנייה, היה זה בשבת קודש, ובבית היה ריח של חמין. ועתה, כשהריחה את ריח החמין, הכול חזר לה, כל זיכרונות הילדות מהבית החם והאהוב. היא הייתה בהלם! לכן לא הייתה יכולה להמשיך, והחליטה לשוב לביתה.  ושמעתי, שהזוג הזה נעשו בעלי תשובה אמתיים - הרי לנו כמה גדול כוח ריח החמין של שבת.


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/





יום ראשון, 27 בדצמבר 2015

אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ו



 

אדם מוכן לעזור למי שבמצוקה, אבל אם לשני טוב והוא נמצא ברווחה כלכלית - בשום פנים ואופן לא מוכנים.

 

     אילו העץ לא היה נותן את עצמו לברזל (ממנו עושים כת לגרזן), הרי שלא היו יכולים לכרות אותו...

 

     אין אדם מכיר טובה על דבר שנראה לו טבעי ומובן מאליו.

 

     גדרות טובות מסייעות ליחסי שכנות טובים. ((פתגם אנגלי)))(

 

חיים של ניסים (שיחת השבוע גליון 1437)

     קרוב לשלושים שנה משמש ניסים קינן כתב 'קול ישראל' בדרום. הוא מלווה את כל האירועים, רואה את ההתרחשויות מקרוב ומעביר את הקולות מהשטח. בימים האלה הוא מתרוצץ במוקדי נפילות הרקטות בדרום ואין לו הגדרה למתרחש אלא נס: "אני לא מתבייש להגיד – כל מה שקורה במבצע הזה הוא נס אחד גדול. אין מקרה, יש נס". קינן מוסיף ואומר: "מי שאינו מאמין בניסים, מוזמן לבוא לדרום. רק לפני יממה נחת טיל על קרווילה בבאר-שבע. הוא פירק את כל הבית ופיזר אלף כדוריות מוות מסביב. בפנים שהתה קשישה בת 86, והיא חולצה מתוך ההריסות במצב קל. בשניות שקדמו לפיצוץ היא אמרה תהילים. זה בלתי-נתפס".

שדרן וחזן

     קינן מוערך מאוד בעולם התקשורת, ואף זכה לפרסי הוקרה: פרס רשות השידור ופרס ירושלים. קולו נהפך לפסקול של הדרום. הוא מתגורר בבאר-שבע, אב לשלושה ילדים. בעודנו מדברים איתו שטף העדכונים זורם למכשיר הסלולרי שלו. עוד עדכון על נפילה, יירוט, פגיעה ברכבים, או שרֵפה שפרצה.

     העבודה האינטנסיבית שלו נגדעת בבת אחת, בערב שבת. "אני שומר על השבת כהלכתה", אומר קינן. קולו לא נשמע ברדיו במהלך השבת, אבל הוא נשמע במקום אחר: "במשך שנים אני עובר לפני העמוד בבית-הכנסת שאני מתפלל בו, 'רינת מרים' בבאר-שבע, וגם קורא בתורה". ואיך מקבלים זאת ברדיו? שאלנו. "זה תמיד היה ככה", הוא משיב. "הם מכבדים את הקפדתי על שמירת השבת".

לסיים את המלאכה

     קינן מדבר בנחרצות: "פעם אחת ולתמיד צריך לסיים את הסאגה הזאת. שרון עשה טעות ראשונה כשניתק את היהודים מרצועת עזה, אלא שהוא לא התנתק ממש. אחרי שאחרון היהודים יצא היה צריך להפסיק את החשמל לרצועת עזה. לא כצעד מעניש, אלא לבצע פשוט התנתקות מלאה. גם לא לספק מים."הם האויבים שלנו. גם היום, בשעת מלחמה, אנחנו ממשיכים לספק להם משאיות של מוצרים אין-ספור. זה אבסורד. הכול הולך לחמאס. אנחנו אשמים בכל הסבבים הללו. היה צריך להפסיק את זה מזמן".

קולות גם בעזה

     פעמים רבות הביע קינן בשידור את צערו על שלא סיימו את המבצעים הקודמים. במהלך אחד השידורים ב'עמוד ענן', כמו כדי להמחיש את דבריו, שיגר חמאס עשר רקטות לבאר-שבע. "לפתע שמעתי פיצוץ אדיר", הוא משחזר. "ראיתי פטריית עשן מול עיניי. הבנתי שהטיל נחת אצל השכנים. עזבתי מיד את המיקרופון ורצתי כדי לנסות ולהציל חיים. לתדהמתי ולמרבה הנס, הטיל נפל על הממ"ד שאותו סיימו לבנות שעתיים קודם לכן! חייה של המשפחה – ניצלו".

     על אף כל הקושי, קינן טוען כי כל התושבים דורשים שהממשלה תסיים את המלאכה. "למרות הסבל, כולם מוכנים להמשיך ולתת גב למבצע – אבל שהסיפור הזה ייגמר אחת ולתמיד. אני שומע קולות גם מקרב תושבי עזה שמתבטאים בחריפות על החורבן שחמאס המיט עליהם. אחד מהם אמר: 'המזון שלנו מגיע מישראל, ואנחנו משיבים להם ברקטות'"

 

 

חוויית השבוע שלי


 

 

יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

נקודה שבועית פרשת "עקב" ה'תשע"ה





במהלך החיים אנו יודעים וגם מחנכים את ילדנו לדחיית סיפוקים.
אנו צריכים להסתפק במועט ולא תמיד לרוץ אחרי מותרות.
משה מלמד אותנו בפרשת השבוע, פרשת "עקב", על אהבת ארץ ישראל אך הוא מדגיש דווקא את התכונות הבסיסיות שלה: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה גפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר בה כל ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".
משה בוחר בקפידה את מילותיו בתיאורו את ארץ ישראל. הוא לא צובע סתם בצבעים וורודים את גבולותיה החומריים של הארץ אלא הוא נוגע בדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר של הארץ.
נחלים, עיינות ותהומות ולא נהרות, שבעת המינים שהשתבחה הארץ ולא שאר פירות וירקות שמצויים בה בשפע, ובהרים יש ברזל ונחושת ולא הוזכרו כסף וזהב שקיימים בעולם.
הוא בוחר להקריא להם את אבות המזון הבסיסיים וההכרחיים שמקיימים את הגוף ומחזקים אותו ולאו דווקא מזון שמזכיר זלילה וסביאה, שהיא סימן להתרוקנות החברה מתכניה ומבשרת את התפוררותה.
זהו הכלל הראשון בדרך לאושר.
כך גם יחסו אל הארץ ונחליה והמעניינות שבה, כדי להשריש בעם את ברכת הגשמים שממלאים אותם על ידי רחמי שמים כדי שילמדו את עצמם מידת הענווה שלא הכול בידיהם.
אין בארץ ישראל נהרות כנהר הנילוס במצרים, שמימיו משקים את כל השדות, נהר שמתעתע בלב העם וגורם לו לחשוב שהוא, הנהר, האלוקים.
ובדיוק כך הם הנחושת והברזל שהאדם זקוק להם להתפתחות החומרים שלו ולכן הם מוזכרים ולא הזהב והכסף שהם מותרות לאדם  וגורמים לפערים חברתיים ומצמיחים התנשאות למי שזכה בהם.
ועדיין הזכיר להם משה שזוהי ארץ ש"לא תחסר כל בה" ושאמנם פשוטה היא אך יש בה הכול, תמיד תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון במה שיש בה.
לפיכך משה, בשעה שמסכם את הכול הוא אומר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" - האדם המברך יודע שלא הכול מגיע לו. הוא לא ממורמר אם חסר לו משהו מהנאות החיים. הוא מכיר טובה ושמח על כל מה שזכה, זוכה ויזכה.

שבת שלום ומבורך!


חוויית השבוע שלי


תודות : לצחי מכאלי


לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם




יום רביעי, 18 במרץ 2015

אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ה

אם נגזר משהו על האדם - מוטב שהגזרה תפגע בו ליד הגמרא!" כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו (יומא כג,א) " כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ " ספינה המהלכת בים, אם לא יהיה מונח בה משא כבד שיגרום לשקיעתה קצת מתחת לפני המים - יהפכוה גלי-הים על- פיה ותטבע. ולכן, כשהיא חוזרת פרוקה מהסחורה שהייתה טעונה עליה, מניחים בתוכה אבנים וברזל. וכך הוא גם האדם. אף הוא עלול להתהפך ולהיטבע על-ידי גלי ים התאווה וחמדת הממון בריקנותו. לכן, אם מקבל עליו עול תורה - מוטב, ואין צריך לעול מלכות ולעול דרך ארץ. אבל כשהוא פורק עול תורה מעל עצמו, נותנים עליו משא אבנים וברזל - עול מלכות ועול דרך ארץ - כדי שלא יתפקר לגמרי וייצא מן היישוב... אם כן, מה אתה מעדיף ? עול תורה או עול אחר - ? הבחירה בידך כל המתעטף בציצית, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, מוחלין לו על כל עוונותיו (תענית כז,ב) בדיקה יומית מהשמים (מתוך העלון 'טוב לחסות בה' גיליון 364 ) הגמרא במסכת ראש השנה )טז( אומרת: "רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו (איוב ז'). – נשאלת השאלה: והרי בראש השנה אדם נידון! אם כן, מהי כוונת הגמרא שנעשה לאדם דין ומשפט בשמיים בכל שעה ושעה? עונה לנו הבעל שם טוב הקדוש סוד גדול ועצום: 'משמיים מזמנים לאדם מידי פעם, מעשים הנראים כלא ראויים של חברו – ומחכים בשמיים לראות מה יגיב ויאמר על פעולתו של אותו אדם! אך האדם אינו יודע שהוא בעצמו עשה בעבר מעשה דומה, וכעת רוצים לקבוע לו את הדין על כך – לכן, נותנים לאדם מקרה זהה עם חברו, כדי שהוא יפסוק לעצמו את הדין!'. – במילים אחרות: מבחן ה' כף זכות'. מספר הרב זילברשטיין שליט"א, בספרו 'עלינו לשבח', מעשה ששמע מפיו של אחד הרבנים בבני ברק אשר ילמדנו כמה חשוב שהאדם ילמד זכות על כל יהודי ויהודי: "בקהילה שבה אני מכהן כרב, היה תלמיד חכם שהשיא את ביתו עם אחד הבחורים בשעה טובה ומוצלחת. כיוון שלאותו אדם לא היה כסף כדי לחתן את ביתו, פנה הוא אל כמה מטובי הקהל שיסייעו בידו לערוך החתונה בשלום. העסקנים אספו מקהילתם בבני ברק סכום נכבד והעבירו לידי האב האברך צ'ק מכובד שריגש אותו מאוד. והנה, לאחר כל המאמצים שהושקעו באסיפת הכספים לחתונה, נדהמים מתפללי הקהילה לשמוע שהחתונה תיערך באחד האולמות היוקרתיים בעיר. אף אחד לא יכול להסביר, כיצד אותו אברך שהשקיעו בשבילו כל כך הרבה כסף, מעז לערוך את השמחה באולם כה יקר, בו בזמן, שאם היה עושה את האירוע באולם אחר, זול יותר, הוא היה חוסך לעצמו כמה עשרות אלפי שקלים... נעצור רגע את הסיפור – מה אתם הייתם חושבים על אותו אברך כשהייתם שומעים על כך? איך הייתם דנים אותו? צריך קצת להיזהר ולזכור – שאנו בעצם דנים את עצמנו על מעשה דומה שעשינו בעבר. נמשיך במעשה... האברך ששמע את הלחשושים של הציבור, ניגש אל רב הקהילה והסביר לו את כל המעשה בפרטנות: "כבוד הרב, אסור לאף אחד לחשוד בי, שעריכת החתונה באולם היוקרתי נעשתה ביוזמתי. להפך, אנו מצידנו כבר קבענו פגישה עם אחד האולמות הזולים ביותר בעיר בני ברק וכבר נקבעה הפגישה, עד שאירע לפתע דבר מדהים... כמה שעות לפני שנסענו 'לסגור' עם בעל האולם הזול, התקשר אלינו בעל האולם היוקרתי בעיר ואמר שהוא בדרך אל ביתנו, 'יש לי דבר חשוב למסור לכם', אמר בהתרגשות. מיד כשהגיע לביתי בעל האולם היוקרתי, הוא שאל: 'האם אתה הבן של...', השבתי בחיוב, ובעל האולם פרץ בבכי. לאחר כמה דקות שנרגע, סיפר לנו את הדברים: "אני בנו של... שיסד את האולם וניהל אותו עד לפני שנה –שנתיים. בשבוע שעבר, כשהגיעה שעתו האחרונה של אבי, הוא קרא לי אל מיטתו וסיפר לי בהתרגשות רבה על יהודי שהציל את חייו בשואה ממוות בטוח, ואף סיכן עצמו כדי להצילו בפרברי ווארשה. וממש לפני פטירתו הוא ציווה עליי שאחפש את המציל האלמוני ואשלם לו או לאחד מצאצאיו שכר על שהצילני. והנה, כשערכתי חיפושים רבים, מצאתי את שמו, והנה כשאמרת לי עכשיו שזהו שם אביך– רוצה אני לקיים הצוואה!". ממשיך האברך לספר לרב הקהילה בבני ברק: "ישבנו יחד והעלינו זיכרונות של הורינו ואותו בעל אירועים הודיע לנו שכיוון שאנו עומדים להשיא את ביתנו – הוא מממן על עצמו את כל השמחה! וזו האמת שבכל הסיפור...". כששמעו זאת אנשי הקהילה בבני ברק – התביישו כולם, כיוון שהיה קשה להם לחשוב אחרת. כשיש לאדם מבחן כיצד לדון את חבריו – באותו רגע הוא דן בעצם את עצמו על מעשי העבר: "ראית את חברך מטייל בשעה מאוחרת בלילה – מה אתה חושב עליו? מתפרפר בלילות או שחזר משיעור תורה או עזרה לחבר... העונשים והייסורים של האדם – באים מהדינים שפסק על עצמו – כשלא דן את חברו לכף זכות!. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/